א' תשרי ה'תשע"ח

יאסלו JASLO

עיר בפולין
מחוז: קראקוב
נפה: יאסלו
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-10,023

·  יהודים בשנת 1941: כ-1,512

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I

יאסלו נמניתעם אחד היישובים הוותיקים בפולין. כבר לקראת סוף המאה ה- 12 השתייך הכפר, אז בשם יאסל, לאחוזות מנזר הציסטרסים שבקופשיבניצה. ב- 1366 עבר הכפר לרשות המלך, והלה העניק לו מעמד של עיר. במאה ה- 15 וה- 16 היתה יאסלו העיר למרכז מסחרי חשוב, בעיקר בסחר עם הונגריה, וכן למקום-ייצור של בדי פשתן וצמר. העיר נהרסה כמה פעמים בעת פלישות הטאטארים, ההונגרים והשבדים. במחצית השנייה של המאה ה- 17, לאחר פלישות השבדים ואסונות טבע (דליקות, שטפונות של הנהרות ואשיולקה וויסלוקה שהקיפו את העיר) ומגפות שפקדו את העיר, חלה ירידה בהתפתחותה. היא חזרה ושוב התפתחה אך במחצית השנייה של המאה ה- 19. ב- 1860 היתה יאסלו לעיר-נפה, וב- 1884 חוברה אל רשת מסילות-הברזל. למן 1863 נמצאו בסביבות יאסלו מקורות-נפט והוחל בהפקתם; ב- 1890 הוקם בית-זיקוק לנפט בכפר נייגלוביצה, במרחק של 2 ק"מ מן העיר. באותה שנה הוקמה בעיר גימנסיה עירונית. מלחמת-העולם הראשונה לא פגעה במישרין ביאסלו, אולם נזקים חמורים נגרמו לה בעת מעבר הצבאות בה. בסיום המלחמה התרוששה העיר, רבו בה מחוסרי-העבודה וגדלה התסיסה בקרב הפועלים. בית-היציקה לזכוכית שהוקם בעת ההיא, לא פתר את בעיות התעסוקה של מחוסרי-העבודה. כבר במאה ה- 14 מוזכרים יהודים ביאסלו, וב- 1565 מדובר בתעודות אפילו ביישוב יהודי במקום. אולם ב- 1589 העניק המלך לעיר פריבילגיה, שלפיה נאסרו מגורי היהודים בה, להוציא שהייה עראית בימי שוק ויריד. כנראה עקפו משפחות אחדות את החוק, שכן ב- 1765 ישבו בעיר ישיבת קבע 8 יהודים (משפחה או שתים). בתעודה מ- 1783 נמסר שאין אף יהודי אחד במקום, ואף צויין שתודות לכך מבוסס יותר מצבם של העירונים מאשר במקומות אחרים באזור. השלטונות האוסטריים העבירו ליאסלו את מקום מושב (הנפה קרייס), ועל כן היתה יאסלו גם למקום-מושבו של ה"קרייסראבינר" (רב הנפה) וכן של בתי-הספר מיסודו של ה. הומברג. מדובר, כנראה, במורה שבחן את המועמדים לנישואין בידיעת השפה הגרמנית ובהלכות ה"מוסר" בכל הנפה. ב- 1802 קיבל מורה-הנפה 608 גולדן שכר-שנתי (כידוע, כספים אלה מקורם היה במס-הנרות ששילמו יהודי- הנפה). ב- 1830 היה שכרו השנתי של הקרייסראבינר 160 פלורין. אפשר שבעשורים הראשונים של המאה ה- 19 ישבו ביאסלו, בנוסף ל"יהודים מטעם", עוד משפחות יהודיות. אולם בתקופת "הריאקציה" של מטרניך צויין לא אחת, שאין מקום לישיבת-קבע של יהודים ביאסלו. היהודים התיישבו אז בפרבר אולשוביציה מחוץ לתחומי העיר, שם הוקמו חנויות ובתי-מלאכה, שם נבנה גם בית-המדרש בנוי עץ. עם ביטולה ב- 1860, של הפריבילגיה, האוסרת מגורי היהודים בעיר, עברו כמה וכמה משפחות מן הפרבר אל העיר גופא; תחילה התיישבו סביב לכיכר טארגוביצה ואחר-כך במקומות אחרים. העירונים לא ראו בעין יפה את התיישבותם של היהודים, ולפיכך ניסו להפריע לתופעה גם בדרכים "חוקיות" ובהפחדת התושבים. בעת הבחירות למועצת העירייה ב- 1874, עת ישבו ביאסלו העיר כ- 400 יהודים, לא נבחר אף יהודי אחד למועצה. כל אותו זמן לא פסקה התעמולה נגד יהודי יאסלו והסביבה. המסית הנודע, הכומר סטויאלובסקי, המועמד לרייכסטאג בווינה מטעם האיזור, מצא אוזן קשבת לתעמולתו האנטי-יהודית בקרב איכרי הסביבה והאנטישמים בעיר גופא. ב- 1898 פרצו פרעות ביהודי יאסלו. הוצת בית הזיקוק לספירט של יעקב פרנד בפרבר אולשוביצה, והפורעים מנעו את כיבויו. הפרעות, שהיו מלוות שוד והרס חנויות של יהודים, נמשכו כיומיים עד שהגיעה יחידת צבא מז'שוב והשליטה את הסדר. הדי הפרעות ביאסלו ובסביבה נשמעו במאמרו של ב.ז. הרצל "אש בגאליציה" שפורסם אותה שנה בעיתון הווינאי. על המבנה המקצועי של יהודי יאסלו ועל מקורות פרנסתם בתקופה ההיא ניתן ללמוד מן המידע החלקי שבדו"ח קופת "גמילות-חסדים" משנת 1913. בין 644 חבריה של קופה זו היו 535 סוחרים, בעיקר זעירים, 62 בעלי-מלאכה, 7 חקלאים, 15 בעלי מקצועות חופשיים (עורכי-דין, רופאים, מורים) ו- 25 אחרים. בבית-הזיקוק לנפט בלבד עבדו כמה עשרות פקידים, מהנדסים ומנהלי-עבודה יהודים. קהילה יהודית מאורגנת קמה ביאסלו עם ביטול האיסור ב- 1860 על מגורי יהודים בעיר. עד סוף שנות ה- 70 לערך קברו יהודי יאסלו את מתיהם בבית-העלמין בז'מיגרוד. אז קודש בית- העלמין, שהורחב בתחילת המאה ה- 20, והוקמה החברה- קדישא. ב- 1883 נבנה בית-המדרש הגדול, שבא להחליף את בית-המדרש הראשון בנוי העץ, שעלה באש (ב- 1914 הרסוהו הרוסים, ב- 1918 שוקם, וב- 1934 שוב עלה באש). ב- 1904 ניגשו יהודי יאסלו להקמת בית-הכנסת הגדול, וב- 1906 נחנך הבית ברוב פאר והדר. בנייתו עלתה כמאתיים אלף כתרים, חזיתו וכן עיצובו הפנימי היו מן המפורסמים שבבנייני בתי-הכנסת במערב גאליציה. באותה תקופה לערך התארגנו שאר המוסדות הציבוריים לחינוך, לסעד ולעזרה לנזקקים. ב- 1900 הוקם הוועד לטיפול בארחי-פרחי, שמטרתו מניעת חיזורם של הקבצנים עצמם על הפתחים; הוועד חילק להם נדבות, או איכסנם בבתים. ב- 1905 הוקם חדר תלמוד-תורה כללי וכן ישיבת-זוטא. לכל המוסדות הללו תרמו האמידים מבני הקהילה, ויצויין יושב-ראש ועד הקהילה דאז, יצחק יהודה רובל, שתרם 10,000 כתרים לבנין בית תלמוד-תורה, משדותיו נתן חלקת- שדה להרחיב את בית-העלמין וכ- 30,000 כתרים תרם לבניין בית-המרחץ. עד 1872 כיהן במקום מו"ץ בלבד, הוא ר' יונה צאנגר. באותה שנה נתמנה ר' אברהם השיל ראבין, נצר לשושלת אדמו"ר מרופשיץ, לאב"ד יאסלו. ב- 1888 עלה ר' אברהם השיל לארץ-ישראל, התיישב בצפת, שם נפטר ב- 1909. על כסאו ביאסלו ישב ב- 1891 בנו, ר' צבי יוסף ראבין. בהשפעת האגודה "אהבת ציון" שבטארנוב נוסדה ב- 1893 אגודה ציונית; הפעיל בה היה ד"ר אברהם קורנהיוזר, ובזכותו הצטרפו מטובי האינטליגנציה היהודית שבמקום לאגודה "ציון". ב- 1905 התארגן הוועד הציוני המקומי וסונף לוועד החברות הציוניות בגאליציה המערבית, בקראקוב. באותה שנה נוסד ביאסלו סניף "פועלי-ציון" וכשנה או שנתיים לאחר-מכן ארגון-הנוער שלו "יוגנד". בבחירות לוועד הקהילה, שנתקיימו ב- 1906, נבחרו שני ציונים, והם יחד עם בעלי-בריתם מן "האופוזיציה" לשליטי-הקהילה המסורתיים, היו הרוב בוועד. אנשי הוועד הקודם מחו על כך בפני השלטונות, ואמנם הוועד פוזר ונתמנה קומיסאר מטעם השלטונות ליושב-ראש הוועד. השלטון הקומיסארי בוועד נמשך עד פרוץ מלחמת-העולם הראשונה. בעת ההיא שרר ביאסלו הווי מסורתי-דתי, בעיקר בקרב המתיישבים מעיירות הסביבה שבאו מקרוב. רבים מבני היישוב היהודי ביאסלו נמנעו מלשלוח את ילדיהם לבית-הספר הכללי, כיוון שהמורים ניסו להטיל עליהם את החובה ללמוד בשבתות וכן לשבת בגילוי-ראש בכיתות שבהן היו תלויים, כמקובל, צלבים ותמונות קדושות לנוצרים. אלה שראו צורך ללמד את בניהם לימודי-חול, העדיפו לעשות זאת בעזרת מורים פרטיים. בבית-הספר הכללי למדו ב- 1910 21 יהודים מתוך 160 כלל התלמידים. בגימנסיה המקומית למדו בשנת 1911/12 בסך-הכל 30 יהודים מתוך 556 כלל התלמידים. יצויין שריבוי כלל התלמידים בגימנסיה נבע מעובדת היותה מוסד-חינוכי מסוג זה לאזור כולו. אולם, כאמור, ישבו ביאסלו יהודים רבים לערך מאנשי האינטלגנציה המקצועית וגם הם טבעו את חותמם על יאסלו היהודית. יצויינועורך-הדין שטיינהויז, איש יאסלו, שהיה מועמד לרייכסראט בווינה מאזורי יאסלו-סוקאל, והסרן של לגיוני פילסודסקי, ולאדיסלאב שטיינהויז, שקיבל את הציון לשבח הגדול בצבא הפולני - "וירטוטי מיליטארי". בתחילת מלחמת-העולם הראשונה עברה יאסלו פעמים אחדות מיד ליד, נכבשה בידי הרוסים, שוחררה על ידי הצבא האוסטרי ושוב נכבשה בידי הרוסים, שישבו בה עד מאי 1915. בעת נסיגתם שלחו הרוסים אש בכמה בתים, ולקחו עמהם כמה יהודים כבני-ערובה. רב העיר ר' צבי יוסף ראבין נלקח אל העיר קייב, ומחמת התלאות שעברו עליו שם חזר לעירו בסיום המלחמה רצוץ ושבור, ולאחר שחלה קשה נפטר ב- 1929. למזלם של תושבי יאסלו בכלל ושל יהודיה בפרט לא הצטיין הכיבוש הרוסי ביאסלו באכזריות ובהרסנות יתירה, אולם לא פסחו על העיר פגעי-מלחמה אחרים; ואל חללי החרב הרבים מבני העיר נתווספו חללי המגפות והרעב. ב- 1915 הוקם ועד הצלה, שאירגן מיטבח-עם לנזקקים. בשנים 1915- 1918 חילק הוועד 250,000 כתרים בין העניים המרודים. לקראת סוף המלחמה התעוררה ביאסלו הפעולה הציונית; ב- 1917 הוקם ארגון נוער "הצופים" ועל בסיסו "השומר-הצעיר". בנובמבר 1918 פרצו ביאסלו פרעות נגד היהודים. נשדדו בתי היהודים וחנויותיהם. הוועד הלאומי העירוני יזם חיפושים "אחר נשק" אצל היהודים ואף בבית-הכנסת, ומנע מן היהודים להתקבל אל המיליציה המקומית.
 

בין שתי המלחמות

בתקופה ההיא לא גדל היישוב היהודי ביאסלו מבחינת מספר אוכלוסיו, בעיקר לעומת שנות גידולו הניכר בשנים 1880- 1910. למעשה, לא נקלט במלואו אפילו ריבויו הטבעי של היישוב היהודי. הקיפאון הכלכלי, שהשתרר בתעשייה המקומית ובחקלאות, הוא שתרם גם לקיפאונה של הכלכלה היהודית, ובנוסף לזה, הביאה עמה התעמולה האנטי-יהודית, שגברה במיוחד בשנות השלושים, קשיים נוספים לסוחר ולבעל-המלאכה יהודי. אף על פי שיאסלו העיר והסביבה היו מתועשות לערך, וחרף העובדה שכמה מפעלי תעשייה היו בבעלות יהודית, לא חרג המבנה התעסוקתי והמקצועי של יהודי יאסלו מן המקובל בשאר ערי גאליציה הלא- מתועשות. מתוך 679 מועסקים במפעלי-תעשייה ובסדנות מלאכה שבבעלות יהודית ב- 1921, היוו היהודים 14% בלבד. בידי היהודים היו אז חמישה מפעלים כימיים (בעיקר פטרוכימיים) והועסקו בהם 468 איש, אולם רק 35 מהם היו יהודים, והשאר לא-יהודים. בנוסף לבעלים היו השכירים היהודים פקידים, וכמה מהם מהנדסים ומנהלי-עבודה. בשמונה מפעלים בענף העץ (מינסרה, נגרות וכו') הועסקו כ-%50 לא-יהודים, בעיקר במפעלים גדולים יותר, ואילו היהודים, הבעלים והשכירים עבדו ביחוד בסדנות-מלאכה (נגרים). לעומת זאת, היוו היהודים רוב בענף-ההלבשה (כלומר בחייטות, קונפקציה, כובענות, פרוונות), ובענף המזון, שבהם היה אחוז השכירים מועט, והעוסקים בהם היו הבעלים ובני משפחותיהם. בשני ענפים אלה עבדו 123 איש, ומהם 21 שכירים בלבד, רובם יהודים. בתקופה ההיא המשיכו הסוחרים, בעיקר הזעירים, בעלי הדוכנים והרוכלים להיות רוב המפרנסים היהודים ביאסלו, והללו היו גם הפגיעים ביותר בשנות השלושים, בגבור התעמולה האנטי-יהודית והחרם על המסחר היהודי. בשנות השלושים הסתמנה התרוששות הולכת וגוברת בקרב האוכלוסייה היהודית ביאסלו. בעקבות המשבר הכלכלי בשנים 1928- 1930 רבו פושטי-הרגל בקרב הסוחרים היהודים (ב- 1932 אף התאבדו שניים מהם). ב- 1933 קיבלו 100 משפחות (1/5 מכלל משפחות היהודים ביאסלו) תמיכה לקראת חג הפסח מ"מעות חיטין". מספר הנתמכים לא פחת בשנים שלאחר- מכן, וב- 1939 עלה במידה ניכרת מספר המבקשים תמיכה. יהודי יאסלו ניסו למצוא תשובה לתנאים הקשים בתחום הכלכלה והחברה בהתארגנות משקית-מקצועית ובהקמת מוסדות לעזרה הדדית ולסעד. נוכח המחסור במזון ובמצרכים חיוניים אחרים בשנים הראשונות לאחר גמר מלחמת-העולם הראשונה, ובשעה שהופקעו המחירים והאינפלאציה דהרה ניצלו היהודים ביאסלו את התמיכה הכספית מטעם הג'וינט לא רק לסעד, כגון מטבחי-עם, חלוקת בגדים וכד', או לשיקום מוסדות ציבור, כגון "ביקור חולים", ולשיפוץ בניינים ציבוריים בלבד, אלא הקימו ב- 1919 שלושה קואופרטיבים לצרכנות (קונסומים) שמנעו במידת- מה את הפקעת המחירים ואיפשרו חלוקה הוגנת של המצרכים הקצובים. כבר באותן השנים הוקמה אגודת הסוחרים, שהיתה פעילה עד 1939, וכללה כמעט את כל הסוחרים היהודים ביאסלו. "יד חרוצים" חידשה את פעולתה שמלפני המלחמה, ובנוסף לארגון זה נוסדה ב- 1938 גילדה של בעלי-מלאכה יהודים. ב- 1935 התארגנו הפקידים-באיגוד מקצועי משלהם. שני מוסדות יהודיים לאשראי זול נתקיימו באותה תקופה; קופת "גמילות חסדים", שהוקמה עוד קודם למלחמת-העולם הראשונה (ב- 1937 ניתנו מטעמה יותר מ- 100 הלוואות בלא ריבית על סך כולל של כ- 15,000 זלוטי), ו"הבנק העממי" שנוסד ב- 1922 ופעל עד ספטמבר 1939. בנק זה נהג לתרום מרווחיו לצרכים סוציאליים של היישוב היהודי; ב- 1936 תרם הבנק 1,700 זלוטי לצרכים אלה. ליד אגודת הסוחרים, "יד חרוצים" וגילדת בעלי-המלאכה נפתחו קורסים ללימוד מקצוע. ב- 1929 נפתחו גם ליד המועדון של "התאחדות" קורסים ללימוד חשבונאות. תחנת-ייעוץ מקצועי, ולידה קורסים למסגרות, נגרות ועוד, נפתחה ב- 1938 מטעם "צנטוס". בקורסים אלה למדו 50 בני-נוער. מפעל מיוחד במינו פתחה האגודה החקלאית היהודית בהקימה ב- 1935 חווה חקלאית בכפר קריוביצה הסמוך ליאסלו. שטח החווה היה 500 דונם קרקע (פלחה, שדות מרעה, גינת-ירק), ובו רפת של כ- 20 פרות, כוורות דבורים ועוד. בחווה למדו בני-נוער יהודים מיאסלו ומן הסביבה חקלאות בקורס שנתי, וכן נתקיימו בה קיבוצי-הכשרה של הנוער החלוצי (רבים מהם עלו אחר- כך לארץ-ישראל). התקציב של החווה ב- 1938/39 הסתכם בכ- 15,000 זלוטי. החווה נתמכה גם בכספי ה"בנק העממי" (כך למשל, נקנו מתרומת הבנק הכוורות בשביל החווה). ביאסלו פעלו בתקופה שבין מלחמות-העולם מוסדות הסעד והעזרה המסורתיים, כגון "ביקור חולים" (עם מרפאה ורופא מיוחד), "תומכי עניים", "מתן בסתר", "לינת הצדק" וכו'. ב- 1934 נוסדה החברה "זכרון טוב", ומטרתה הקמת "הקדש" מודרני, שלא יצטרכו הארחי-פרחי לחזר על הבתים וללון על ספסלי בית-המדרש. פעילות עניפה בתחום עזרה לילדים גילתה "האגודה לטיפול בילד". עם האגודה שיתף פעולה ארגון הנשים "ויצו". ב- 1930 הוקם "בית יהודי", ובו רוכזו כל הפעולות בתחום הטיפול בילד יהודי. בחסותה של האגודה היו כ- 130 ילדים עניים. בשבילם הוקם מטבח שנתמך גם בכספי ה"צנטוס", ואשר חילק יום-יום חינם או בתשלום סמלי כ- 100 ארוחות חמות. לילדים נצרכים חולקו גם בגדים ונעליים, בעיקר לקראת החורף. ב"בית היהודי" נפתח גן- ילדים, מעון ליד בית-הספר וקורסים ללימוד תפירה וחייטות. בוגרי הקורסים קיבלו תעודות של שוליות בעלי- מלאכה. בקיץ אירגנה האגודה קייטנה, או "קייטנת-יום", ל- 100 ילדים בערך מדי שנה בשנה. ביאסלו היו מיוצגים בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם כל הזרמים של התנועה הציונית בפולין, החל ב"ציונים- רביזיוניסטים" וגמור ב"פועלי-ציון שמאל"; סניפיהם והקנים של ארגוני-הנוער שלהם נחשבו לחזקים ולפעילים ביותר באזור. בראש עמדו ארגוני השמאל הציוני ("פועלי- ציון", ה"התאחדות"). השפעה ניכרת בקרב הציבור היהודי נודעה גם ל"הציונים הכללים" ו"המזרחי". מבין ארגוני- הנוער, הוותיק שבהם היה, כאמור, "השומר הצעיר", ואילו הארגונים הגדולים מבחינת מספר חבריהם היו "הנוער הציוני" ו"עקיבא". "צעירי המזרחי" ו"החלוץ המזרחי", וכן "גורדוניה", הוקמו רק בשנות ה- 30. "הנוער הציוני" ו"השומר הצעיר" קיימו במקום קיבוצי-הכשרה משלהם. בנוסף לארגונים הללו נתקיימו במקום "החלוץ" "סתם- חלוץ", "עזרא", ארגון האקדמאים "השחר", "זבולון" וכן "ויצו". בתחום התרבות וההסברה פעלו הארגונים "ישורון" ו"בני-ציון". בבחירות לקונגרס הציוני ב- 1935 נמכרו ביאסלו 733 שקלים. קולות הבוחרים נתחלקו כלהלן: 296 בעד "הציונים הכלליים", 110 בעד "המזרחי" ו- 324 בעד "רשימת ארץ- ישראל העובדת". ה"התאחדות" קיבלה 3 קולות ואילו הרשימה של "מפלגת המדינה" אף לא קול אחד. ביאסלו נתקיים סניף "אגודת ישראל", ועיקר פעולתו בתחום ועד הקהילה ומוסדותיה. המתבוללים ניסו להקים ב- 1919 ארגון משלהם, אולם הדבר לא עלה בידיהם. שרידי המתבוללים התרכזו לאחר- מכן ב"ארגון יהודי של הלוחמים בעד עצמאות פולין". כמה מבני-נוער יהודי ביאסלו השתייכו למפלגה הקומוניסטית הפולנית, או היו מבין אוהדיה, מהם שנאסרו ונידונו לתקופות מאסר שונות. עד 1932 שלטו בקהילה נציגי החסידים ו"אגודת ישראל". בבחירות שנתקיימו ב- 1933 קיבל הגוש הלאומי ("הציונים הכלליים", "המזרחי", "יד חרוצים" ובלתי מפלגתיים) 345 קולות, ואילו הגוש של הלא-ציוניים ("בעלי-בתים", מצדדי הרב המקומי, החסידים) - 260 קולות. לאחר ביטול המאנדאט של נציג "יד חרוצים" נבחר ליו"ר הוועד שפירר, שלא היה ציוני, אך הבטיח לציונים לתמוך בכל יוזמה לאומית. בבחירות שנתקיימו ב- 1938 היתה ידם של חסידי-בובוב על העליונה, ויחד עם נציגי "אגודת ישראל" ונציגי הבלתי-מפלגתיים קיבלו 6 מתוך 9 המאנדאטים. בשנות ה- 30 שופץ בכספי הקהילה בית-המדרש והורחב בית-העלמין. בשל הירידה במספר משלמי מס הקהילה, ירידה שהיתה כרוכה בהתרוששותה ההולכת וגוברת של האוכלוסייה היהודית ביאסלו בשנות השלושים הלך וקטן משנה לשנה תקציב ועד הקהילה. ב- 1936 היה תקציב הקהילה בסך של 36,000 זלוטי, ושנה לאחר-מכן 31,000 זלוטי בלבד. ב- 1938 נאלץ ועד הקהילה לקצץ את משכורתם של עובדיו ב-%10. לאחר פטירתו ב- 1929 של רב העיר, ר' יוסף צבי רובין, ירש את כיסאו בנו ר' אלימלך רובין (נספה בשואה). בראשית שנות ה- 30 קבע את חצרו ביאסלו האדמו"ר מדוקלא ר' מנחם-מנדל הלפרין. בפרוץ מלחמת העולם השנייה ברח ר' מנחם-מנדל לבז'זאני, ושם נעלמועקבותיו. במועצת העירייה קיבלו היהודים ב- 1933 6 מאנדאטים, ובבחירות ב- 1939 5 מאנדאטים בלבד מתוך 24 כלל המאנדאטים. לכל הבחירות למועצת העירייה הקימו היהודים רשימה מאוחדת אחת. לנציגות היהודית היה שמור מקום אחדשל חבר ראשות העיר (לאבניק). היישוב היהודי ביאסלו הצטיין בתקופה שבין שתי מלחמות העולם בריבוי מוסדות תרבות ובפעילותם הערה. ב- 1919 נוסד בית-ספר משלים מיסודה של "תרבות". ב- 1923 היו בו 4 כיתות, שני מורים ו- 118 תלמידים ותלמידות, ב- 1926 - 7 כיתות, 8 מורים ו- 159 תלמידים ותלמידות. ב- 1930 הקים "המזרחי" "חדר עברי", שנתקיים עד ספטמבר 1939. בחווה בקריוביצה, שהוזכרה לעיל, נפתח בית-ספר לגננות וירקנות, וב- 1938 תוכנן לעשותו לבית-ספר חקלאי תיכון. ב- 1924 חגגה אגודת "ישורון" את שנת ה- 20 לקיומה, וגם בשנים לאחר-מכן ריכזה אגודה זו במועדונה פעולה תרבותית עניפה בהפצת המדע הפופולארי, בהשמעת הרצאות פוליטיות מענייני דיומא וכד'. ליד האגודה נפתחה ספרייה, והוקמו חוגי חובבים לאומנויות. ב- 1924 נפתחה אגודה להפצת מוסיקה "המנגינה". האגודה קיימה תזמורת. באותה שנה הוקמה להקה לדראמה על שם אנסקי. בנוסף לאגודות הנ"ל פעלו ביאסלו ארגון "זבולון" ולידו חוג לדראמה, חוג סטודנטים של האוניברסיטה בקראקוב בשם "מוקד" ("אוגניסקו"), וליד סניף של הסתדרות "הציוניים הכלליים" נפתחה "אוניברסיטה עממית". ב- 1929 נרכש בניין ל"בית יהודי" (בית-עם), ובו רוכזו כמעט כל מוסדות התרבות של היישוב היהודי. תרומה כספית ניכרת לרכישת הבית הרים המנהל היהודי של בית- הזיקוק לנפט וולף גולדשלאג. ב- 1921 נתקיים במקום מועדון-ספורט יהודי "דרור" ושנה לאחר-מכן הוקמה אגודת "מכבי" שפעלה עד ספטמבר 1939. בשנות פעילותה הבולטות מנתה האגודה כ- 250 חברים בסקציות-ספורט שונות. בשנות השלושים הלכה וגברה משנה לשנה התעמולה האנטי-יהודית ביאסלו, ובעקבותיה אירעו גם התנכלויות ליהודי המקום. תחילה צעדו בראש התועמלנים הסטודנטים המקומיים שלמדו בקראקוב, ובכל ימי-הפגרא הפיצו במקום עלונים, כרוזים אנטי-יהודיים, ולעיתים הוציאו את תעמולתם לפועל - ניפצו שמשות במוסדות יהודיים, הקימו משמרות-חרם ליד חנויות היהודים ואף היכו ביהודים עוברי-אורח. משנת 1932 ואילך עלה כוחם של האנדקים המקומיים, ושל ארגונם "אגודת הסרט הירוק"; הללו היו עתה בראש מארגני המהומות האנטי-יהודיות. ב- 1933 הוכו היהודים כמה פעמים בפרבר ורובלובקה. ב- 1934 הופצו כרוזים, שקראו לחרם המסחר היהודי ולהריסת בית-המדרש שהוקם אז. ב- 1936 הוכו יהודים חרדים בשעת לווית המת. ב- 1937- 1938 לא היה כמעט יום שלא הופצו בו כרוזים אנטישמיים ביאסלו. בגזרת-השחיטה שהופעלה באותן השנים בפולין, חוסלו 8 מתוך 10 איטליזים כשרים שנתקיימו עד אז. ב- 1938 הוכו יהודים שהתרחצו במי הנהר, ומאז נאסרה בפועל הרחצה ליהודים בנהר. באותה שנה נאלצו החנוונים היהודים בכפר ז'ילקוב הסמוך ליאסלו לסגור את חנויותיהם מחמת פעולותיהם של "משמרות ההרס". ביאסלו גופא ובכפרי הסביבה נלקחו מידי הסוחרים היהודים הרשיונות למכירת טאבאק. ביום החג הלאומי ב- 3 במאי 1938 לא הוזמנו המוסדות היהודיים - לראשונה מיום חידוש המדינה הפולנית - להשתתף בחגיגות. מקרים של חוליגאניות בעלי צביון אנטישמי מובהק אירעו בגימנסיה המקומית, ואפילו בבתי- הספר העממיים. ואף-על-פי-כן היו יהודי יאסלו בין התורמים החשובים לקרנות להגנה לאומית. ל"קרן ההגנה האווירית" תרמו ב- 1934 יהודי יאסלו, שהיו %25 מכלל האוכלוסין, 50% של כלל התרומות שנתקבלו מתושבי יאסלו. באוגוסט 1939 התנדבו יהודים בהמוניהם לכריית חפירות ולעבודות ביצורים אחרות מסביב לעיר.
 

במלחה"ע ה - II

יאסלו נכבשה בידי הגרמנים ב- 8 בספטמבר 1939. רבים מתושביה, בעיקר גברים, יהודים כפולנים, עזבו את עירם ופניהם מזרחה. אולם ההתקדמות המהירה של הצבא הגרמני הביאה לכך, שחלקם הגדול של יהודי יאסלו לא הצליחו להימלט על נפשם וכך נאלצו לחזור לבתיהם. בדרך חזרתם שילמו יהודי יאסלו את המחיר הכבד ביותר: ליד סאנוק נתפסו ונרצחו בידי הגרמנים יותר מ- 10 בני-אדם. ביאסלו עצמה, מיד לכשנכנסו לתוכה הגרמנים, התחילו הללו להתעלל ביהודים: הם הוכו ברחובות, נחטפו לעבודות-פרך, חנויותיהם ובתיהם נשדדו. כבר בספטמבר 1939 דרשו הכובשים מיהודי יאסלו קונטריבוציה בסך 40,000 זלוטי, וכבני-ערובה עצרו הגרמנים 150- 200 יהודים זקנים ונכבדים, והחזיקום בבית- הסוהר בתנאים קשים ביותר עד 25 בספטמבר, יום תשלום הכופר. בסוף ספטמבר, או תחילת אוקטובר העלו הגרמנים באש את בית-הכנסת הגדול. בדצמבר 1939 הגיעו ליאסלו כמה מאות פליטים יהודים משטחי פולין המערבית, שסופחו לרייך השלישי. יהודי המקום סייעו להם ואף הכניסום לדירותיהם. באביב של 1940 הגיעו מאותם השטחים פליטים יחפים (באחד המקורות מדובר ב- 3,000 איש), וכן יהודים מגורשים מקראקוב. הכנסת הפליטים גרמה לצפיפות חמורה בקרב יהודים תושבי המקום, עד שאפילו המושל הגרמני דיווח על כך בספטמבר 1940. מקצת מן הפליטים גורשו מיאסלו לאחר זמן-מה למקומות אחרים. בסוף 1939 או בתחילת 1940 נצטוו יהודי יאסלו לשאת על זרועם סרט לבן ובו מגן-דוד כחול. חנויותיהם במרכז העיר הוחרמו. על יהודים נאסר להופיע ברחובות הראשיים של יאסלו, ועל הפולנים נאסרה הכניסה לבתי היהודים. באותה תקופה (סוף 1939, תחילת 1940) נתמנה על ידי הגרמנים יודנראט, ובראשו הועמד סוחר עצים, יעקב גולדשטיין. כמקובל, היה תפקידו הראשון של היודנראט לספק כוח-אדם לעבודות-כפייה בשביל השלטונות. לשם כך היו הגברים היהודים מתייצבים יום-יום בשעה 5 לפנות בוקר, ומשם הובלו בקבוצות למקומות-עבודה שונים. כשלא עלה בידי היודנראט במאי 1940 לגייס את המספר הדרוש של עובדים עצר מושל הנפה 150 יהודים, והחזיק בהם בכלא יומיים בלא מזון ושתייה. לאחר מכן הפנה אותם לעבודה, שנמשכה 12 שעות רצופות. מ- 25 במאי הטיל המושל עוצר על יהודי יאסלו, ומאז נאלצו היהודים למלא את חובת-העבודה הכפוייה ללא אפשרות להימלט ממנה. חלק מיהודי יאסלו שולחו למחנה-עבודה בפוסטקוב ליד דמביצה. היודנראט הקדיש תשומת-לב מיוחדת לטיפול בעניים, פליטים, ילדים וחולים. הוא פנה אל מרכז הי.ס.ס. בקראקוב, וכבר בדצמבר 1940 נפתח ביאסלו סניף של ארגון עזרה זה. עם חברי הנהלתו נמנו: יעקב גולדשטיין (יו"ר היודנראט), לאון ברגר (רופא), לייב צומר (סוחר), מאיר פרנקל (סוחר), וכן המורה חיים ש. (שם המשפחה המלא אינו ידוע). בפברואר 1942 היו בטיפולו של סניף הי.ס.ס. 500 איש. היודנראט וי.ס.ס. חילקו מזון לנזקקים, הוקם מטבח ציבורי, בית-ספר בן 7 כיתות שבהן למדו 300 תלמידים (בית-ספר זה פעל מדצמבר 1940 עד 15 ביולי 1941), גן-ילדים ובו 180 ילדים, בית-יתומים וכן בית-חולים. ראוי לציין, שהיודנראט ביאסלו שימש גם לפי פקודת הגרמנים, כיודנראט נפתי, ותפקידו היה לקשר בין 16 היודנראטים הכפופים לו ובין הרשויות הגרמניות ביאסלו. לא ידועים לנו היקף פעילותו כיודנראט נפתי, וכן יחסי הגומלין בינו לבין הכפופים לו. ב- 1941 נדרשו כל יהודי יאסלו להעתיק מקום מגוריהם אל רובע קטן בעיר, בסביבת השוק הישן הרחובות( טארגוביצה, סטרומה, החוניאש). בסוף 1941 נסגר הגיטו; הוא כותר בתייל ובו שער אחד בלבד. בגיטו היו ביאנואר 1942 באורח רשמי 2'300 תושבים. כנראה שבחודשים שלאחר-מכן הגיעו לגיטו גם יהודים מכפרי הסביבה, דבר שהגדיל את מספר תושבי הגיטו לקראת אחרית קיומו. יש לציין, שבתקופת הכיבוש הגרמני היתה יאסלו למרכז מינהלי גדול לערך בסביבה. היו בה משרדים מרכזיים של ארגונים כלכליים ופוליטיים, שהופקדו על תחום של כמה נפות לשעבר. במקום היו יחידות משטרה למיניהן, שמנו 200- 300 אנשים. בתחילת 1941 נתמנה למושל נפת יאסלו ואלטר גנץ; הלה התיימר להפוך את יאסלו ל"עיר גרמנית למופת". הגרמנים לא הניחו ליהודים אפילו לרגע אחד. בכל הזדמנות הוכו ונגזל רכושם. שניים מאנשי הגסטאפו, שהיו הממונים על היהודים, הלמוט מאנץ וקארל האוך, הסתובבו בעיר בלווית כלבים, שאומנו במיוחד בתקיפת יהודים ובנשיכתם. היו גם מקרים אחדים של רצח יהודים. בחורף 1942/1941 נצטוו היהודים למסור לשלטונות את כל מוצרי הפרווה שברשותם. 6 יהודים נתפסו כמעלימי פרוות ונרצחו בידי הגרמנים. בדצמבר 1941 חזרו ליאסלו 56 יהודים תושבי יאסלו, שברחו ב- 1939 לתחום הסיפוח הסובייטי ולאחר ה- 22 ביוני 1941 מצאו את עצמם שוב תחת הכיבוש הגרמני. השלטונות הגרמניים ביאסלו לא אישרו את שיבתם לעירם, אסרום ובמחצית יאנואר 1942 רצחום בבית-הקברות היהודי. באותו זמן נרצחו ד"ר מאריה מנאשה-צוקר עם שתי בנותיה בשל השתדלותה למען בעלה, שהיה בין החוזרים מברית- המועצות. ב- 1939 סיכנה ד"ר צוקר את חייה בהגישה עזרה לחיילים הגרמנים הפצועים, ולאות הוקרה מיוחדת הותר לה, ליהודיה יחידה זו, לגור בדירתה שבמרכז העיר, מחוץ לגיטו. בשנת 1942 גברה בקרב יהודי יאסלו ההכרה, שרק בעבודה למען המשק הגרמני יצילו את חייהם. הסניף האיזורי של הי.ס.ס, שהיה במקום, קיבל מן השלטונות, עוד ביאנואר 1942, רשות לארגן קורסים מקצועיים. כנראה שבאביב 1942 הוקם אפוא בבניין של בית-המדרש ביאסלו בית-מלאכה לחייטות, לסנדלרות, לתפירת לבנים, לייצור תיקים לנשים וכדו'. החרדים מבני הקהילה הקימו בית-מלאכה משלהם. לכל המועסקים בגיטו חולקו תעודות-עבודה. היהודים ראו בתעודות אלו מעין "ביטוח חיים", אולם היתה צפויה להם אכזבה מרה. בחודשי הקיץ של 1942 באו ה"אקציות". בתחילת יולי נרצחו ביער שבין פרישטאק ובין וישניובה כ- 150 יהודים, בעיקר נשים וילדים. היו אלה בני משפחות הגברים, שלפני כמה שבועות שולחו לעבודת-כפייה בפרישטאק. ב- 13 באוגוסט נרצחו ביער ליד הכפר בארווינק כ- 500 יהודים מיאסלו, דוקלה ורימאנוב. ב- 18 באוגוסט 1942 חוסל הגיטו ביאסלו. יום או יומיים קודם-לכן הודיעו ליהודים, שב- 18 באוגוסט יהיה עליהם להתייצב עד שעה שש בבוקר בכיכר טארגוביצה. בליל 18 באוגוסט כותר הגיטו בידי יחידות המשטרה הגרמנית, הפולנית והאוקראינית. לאחר שעה 6 בבוקר נערכו סריקות בגיטו, ויהודים, שנמצאו בבית או ברחוב נורו על פי רוב במקום. היהודים שהתייצבו בכיכר נדרשו למסור את כל הכסף ודברי-הערך שבידם. בבגדיהם של המרוכזים בכיכר נערך חיפוש. לאחר מכן היתה הסלקציה; כ- 200 גברים ונשים, בעיקר צעירים, הוצאו משורות המרוכזים בכיכר והושארו ביאסלו לניקוי הגיטו. זקנים וחולים הועברו במשאיות ליער, ליד הכפר ואז'יצה, ושם נורו למוות ליד הקברים שהוכנו מראש. הנכים נצטוו להוריד את הפרוטזות, והובאו אל הקברים כשהם נישאים בשמיכות. רוב היהודים שהיו בכיכר טארגוביצה נשארו במקום בלא אוכל ושתייה עד לשעות 15.00- 16.00 אחה"צ. מכיוון שבאותו יום לא סופקו הקרונות להסעה, הובאו הכול בשיירה ארוכה דרך כל העיר למנזר "ויזיטקי" שבפסגת ההר, כ- 500 מטר מתחנת- הרכבת. משם שולחו הכול ב- 19 או ב- 20 באוגוסט לבלז'ץ. קבוצת הצעירים שנותרה ביאסלו הוכנסה ל"גיטו הקטן". לאחר שניקו את הגיטו הם הועסקו בעבודות שונות, ובין השאר בהקמת בריכת-שחייה בפרבר "מלינק" שבעיר. ב- 1943 שולחו כ- 50 מהם למחנה-עבודה בפשמישל. ביאסלו וסביבתה הסתתרו עדיין יהודים כ"ארים", או ביערות ומחבואים אצל נוצרים. מתחילת 1943 ערכו מדי פעם אנשי הגיסטפו מיאסלו חיפושים אחר היהודים המסתתרים ביערות בסביבה. ביאנואר או בפברואר 1943 נרצחו ביערות הארקלובה ואוסובניצה 22 יהודים. כ- 10 איש מהם הצליחו להימלט. יצוינו כאן כמה מחסידי אומות העולם, ששמו נפשם בכפם להצלת יהודים: אלאונורה גולן', שנרצחה בידי הגרמנים בבית-הקברות היהודי ביאסלו ב"עוון" הסתרת ילד יהודי; בתו של הנגר ורונסקי נרצחה בשל עזרתה לחברתה שרה צילר; יוסף לאזאר ושני פולנים אחרים נרצחו באוסובניצה בשל עזרתם ליהודים; איגנאצי מאסטיי הוכה למוות בזאוואדקה-אושייצקה. ב- 11 ביאנואר 1945 שוחררה העיר בידי הצבא הסובייטי. בין יהודי יאסלו ניצלו במחבואים שבסביבה כ- 20 איש בלבד. מספר קטן של אנשי יאסלו חזרו ממחנות-ריכוז, וכמה וכמה נשארו בחיים בברית-המועצות. הם לא חזרו ליאסלו, כיוון שהעיר נחרבה עד היסוד בסוף 1944 בידי הגרמנים ביוזמתו של מושל הנפה ולטר גנץ. בגמר מלחמת-העולם השנייה הנציחו תושבי יאסלו את מקום הרצח ההמוני בוואז'יצה. בין השאר נמצאו בו כמה קברים של יהודי יאסלו, מתוך כ- 2,000 יהודים מיאסלו, פרישטאק, טארנוב, ז'מיגרוד שנרצחו שם. מקום-הנצחה זה הוא הזכר היחיד לקהילת יאסלו הוותיקה.