כ"ח תשרי ה'תשע"ח

ידוואבנה JEDWABNE

עיר בפולין
מחוז: ביאליסטוק
נפה: לומז'ה
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-1,222

·  יהודים בשנת 1941: כ-757

·  יהודים לאחר השואה: כ-7

תולדות הקהילה:
כללי

ידוואבנה היא עיירה קטנה השוכנת בין שצ'וצ'ין לקולנו. היא מוזכרת לראשונה במקורות מן המאה ה- 15. בשנת 1466 הוקמה במקום כנסייה אך היא נהרסה, יחד עם רוב בתי העיירה, באמצע המאה ה- 17, במהלך המלחמות עם השוודים. ידוואבנה התחילה להתפתח מחדש בסוף המאה ה- 18 ובראשית המאה ה- 19 ועלייתה נמשכה עד מלחמת העולם הראשונה. בימי המרד הפולני של שנת 1863 הצטרפו רבים מתושבי ידוואבנה למורדים. בזמן מלחמת העולם הראשונה נחרבה העיירה כליל ובמשך יותר משנה שימשה זירת קרבות בין הצבא הרוסי ובין הצבא הגרמני. בשל כך עזבו תושבים רבים את המקום ולא שבו אליו עוד. החל מן המאה ה- 18 שימשה ידוואבנה מרכז מינהלי של הכפרים (גמינה). רק בשנת 1927 קיבלה זכויות של עיר. יישוב יהודי החל להתפתח בידוואבנה בסוף המאה ה- 18. אז התארגנה קהילה וכעבור זמן לא רב קיבל המקום כולו אופי של עיירה יהודית. בשנת 1890 היוו היהודים 76 אחוזים מכלל האוכלוסייה. היהודים פיתחו את כלכלתה של ידוואבנה. לפי המפקד החלקי שנערך בשנת 1765 נמצאו במקום; בין שאר המפרנסים, חוכר אחד, כלי-זמר אחד ושמש אחד. במאה ה- 19 הוקמו בידוואבנה ביוזמתם של יהודים תעשיית בדים ותעשיית מזון. בשנות השמונים של המאה ה- 19 הוקמו כאן מפעל לייצור תמד מדבש ובית חרושת לחומץ. בשנות התשעים של המאה הוקמו מפעלים לייצור יין שרף ולייצור בירה, טחנת קמח ו- 3 בתי מלאכה לייצור בדים. היהודים הם שהקימו את המרכז המסחרי של העיירה שהיו בו 10 חנויות זעירות שבחלקן מכרו גם משקאות חריפים. מבין 50 בעלי המלאכה שפעלו בידוואבנה בשנת 1892 היו 46 יהודים: 24 סנדלרים, 7 חייטים, 5 נגרים, 3 נגרי בניין, 3 מייצרי קונפקציה, צבע בדים אחד, נפח אחד וקצב אחד. בנוסף להם היו בידוואבנה 33 שוליות יהודיים שהועסקו בייצור בדים. מסוף המאה ה- 19 ועד מלחמת העולם הראשונה הלכה העיירה והתפתחה - במיוחד הודות לתעשיית הקונפקציה. בשלושת ימי היריד השנתיים הגיעו לעיירה איכרים מכל הסביבה כדי למכור תוצרת חקלאית ולקנות בגדים ונעליים. מסוף המאה ה- 18 היה בעיירה בית כנסת מרכזי ובמאה ה- 19 נוספו כמה בתי תפילה קטנים יותר, ביניהם גם "שטיבלאך" של חסידים. הרבנים הידועים של ידוואבנה היו: ר' יוסף חבר, מחבר הספר "דרכי יוסף", ששימש רבה של הקהילה בשנות השבעים של המאה ה- 19; ר' מאיר אלי ויינר ב"ר יהודה יעקב, שהתמנה בשנת 1890 לרבה של ויז'ין ובשנת 1912 היה לרב בידוואבנה. בין השנים 1924- 1937 כיהן בקודש ר' אביגדור ביאלוסטוצקי ואחריו, עד השואה, שימש ברבנות הרב סטריאקובסקי. רוב הנוער היהודי קיבל חינוך מסורתי בחדרים. בעיירה היה גם בית-ספר יסודי ממשלתי אחד ובו למדו גם ילדי ישראל. בימי המרד הפולני של שנת 1863 הצטרפו כמה מיהודי ידוואבנה למורדים ונענשו לאחר מכן בידי השלטונות הרוסיים. בסוף המאה ה- 19 ובראשית ה- 20 היגרו יהודים רבים מבני ידוואבנה לערים הגדולות ולארצות שמעבר לים. במלחמת העולם הראשונה נידלדלה העיירה ועמה גם היישוב היהודי. רוב יהודי ידוואבנה פונו בידי השלטונות לפנים רוסיה כיסוד בלתי אמין מבחינה ביטחונית. לאחר המלחמה ירד מספר התושבים ל- 1,222 ובמקביל קטן גם מספר היהודים - ל- 757. ראשיתה של התנועה הציונית בידוואבנה היתה בימי מלחמת העולם הראשונה, בזמן הכיבוש הגרמני. בין שתי מלחמות העולם רבו בידוואבנה התאים של המפלגות הפוליטיות שפעלו באותה תקופה. בידוואבנה פעלו מפלגות ציוניות ואף היה תא קומוניסטי שפעל במחתרת. הנוער הציוני היה פעיל בקנים של תנועות הנוער השונות - "צעירי המזרחי", "השומר הצעיר" ו"החלוץ הצעיר". בבחירות לקונגרס הציוני ה- 20 שנערכו בשנת 1937 היה מספר בעלי זכות הבחירה 127. חלוקת הקולות היתה כדלהלן: הציונים הכלליים - 5, "המזרחי" - 97, גוש ארץ-ישראל העובדת - 33. בבחירות לקונגרס הציוני ה- 21 שנערכו בשנת 1939 קיבל גוש ארץ-ישראל העובדת 42 קולות, הציונים הכלליים - 8 קולות, "המזרחי" - 39 קולות ומפלגת המדינה קיבלה קול אחד. בסוף שנות השלושים נפגעו יהודי ידוואבנה מן האנטישמיות שהלכה וגברה אז באיזור. בפתחי החנויות היהודיות הוצבו משמרות חרם שמנעו את כניסתם של קונים נוצריים. ב- 23.12.1936 הגיעו לשוק של ידוואבנה איכרים מן הסביבה, הפכו דוכנים של יהודים והיכו יהודי זקן בן 80 - יצחק נוז'יק שמו. מקרים כאלה חזרו ונשנו בשנת 1937 ואף כשנת 1938. ב- 22.6.1938 נשרפה טחנת קמח מופעלת בקיטור שהיתה בבעלותו של היהודי ז'ימאן והעסיקה עשרה פועלים יהודיים והללו נשארו ללא פרנסה.

סגור

במלחה"ע ה - II

בתקופת הכיבוש הגרמני הראשונה, בשנת 1939, לא אירעו בידוואבנה מאורעות יוצאי דופן. אך עם העברת השלטון לידי הסובייטים בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב השליטו השלטונות הסובייטיים סדר חדש. הם גייסו צעירים רבים לצבא ולעבודה בתוך ברית המועצות. את בית-הספר היסודי היחיד שהיה בעיירה הפכו הסובייטים לקסרקטין צבאי, כי בעיירה שכן חיל מצב סובייטי. עם פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית המועצות ב- 22 ביוני 1941, נכנס הצבא הגרמני לידוואבנה. יומיים לאחר כניסת הגרמנים לעיירה החל האספסוף המקומי להתעלל ביהודי העיירה. יהודים, כולל נשים וילדים, הוכו ונסקלו ברחוב, בריונים פולניים פרצו לדירות של יהודים, שדדו מכל הבא ליד והרגו יותר מעשרה בני אדם. הגרמנים-האשימו את היהודים בבולשביזם ובשיתוף פעולה עם השלטון הסובייטי. על רקע זה פתחו הבריונים בהתעללות רבתי. הם בחרו כמה עשרות גברים יהודיים חסונים ואילצו אותם להעביר ממקומה את האנדרטה של לנין שהקימו הסובייטים בכיכר המרכזית של העיר ולשאת אותה לקבורה בקצה העיירה. כל הגברים שנשאו את פסלו של לנין וקברו אותו נקברו חיים יחד אתו. מחזה זוועה אחר התרחש ליד האגם של ידוואבנה: לעיני ההמון הסקרן הטביעה כנופיית בריונים פולניים שתי נשים עם תינוקות בזרועותיהן במימי האגם. המהומות נמשכו עד שעלה בידי הכומר המקומי לשכנע את בני עדתו להפסיק את הפרעות ביהודים ואכן ההתעללות נעצרה לתקופת מה. באותו זמן הטילו הגרמנים הגבלות כלכליות על היהודים ואסרו עליהם לסחור בחנויותיהם. ואולם הפגיעות בנפש פסקו - עד הטבח הגדול שנערך בידוואבנה ב- 10 ביולי 1941. עקב ההתפרעויות מלאה העיירה פליטים מן הסביבה. בין השאר נמלטו אליה יהודים משצ'וצ'ין ומסאז'ילוב. באישורה של המשטרה הגרמנית תכננו הבריונים המקומיים לערוך ביהודים טבח המוני. בבוקר ה- 10 ביולי 1941 נצטוו כל היהודים להתאסף בכיכר השוק. לפי עדויות אחדות הגיע מספרם ל- 1,000; לפי גירסה אחרת רוכזו בכיכר 1,600 יהודים, כולל פליטים מעיירות הסביבה. הנאספים הובלו בידי הבריונים הפולניים תוך-כדי מכות אל הגורן, שהיתה מרוחקת מעט ממרכז העיירה. בראש התהלוכה הלכו הרב והשו"ב של הקהילה, שאולצו לשאת את דיוקנו של סטאלין. הגרמנים שנכחו במקום צילמו את המתרחש. היהודים אולצו להיכנס לתוך המבנה והבריונים הפולניים שפכו בנזין מכל הצדדים והציתו את הבניין. כל היהודים שהיו בפנים נשרפו חיים. רק יהודי אחד, שמואל ואסרשטיין שמו, הצליח להמלט.
לאחר הטבח של ה-10 ביולי והפוגרומים נותרו בי' 300 יהודים בערך, הם רוכזו בשני בתים בי' (שהיוו מעין גטו) ובצפיפות רבה. כעבור כמה חודשים האשימו הגרמנים 15 איש בקומוניזם והוציאו אותם להורג. השאר הועברו לגטו לומז'ה וביום 2.11.1942 הועברו יחד עם שאר יהודי הגטו הזה למחנה המאסף בזאמברוב.בינואר 1943 פונו כל יושבי המחנה בזאמברוב לאושוויץ. מן העיירה י', שמנתה ערב השואה קרוב לאלף יהודים, נשארו בחיים שבעה בלבד.