ב' אייר ה'תשע"ז

ינוב JANOW

   

עיר בפולין
מחוז: לובלין
נפה: ינוב
אזור: מחוזות לובלין קיילצה

תולדות הקהילה:
כללי

י' נזכרת לראשונה בסוף המאה ה-16 ככפר, ביאלה שמו, שהיה חלק משורת האחוזות בבעלות משפחת האצילים זמויסקי. בשנת 1640 הוענקו לה זכויות עיר והזכות לקיום יריד שנתי ויום שוק שבועי. בשנת 1653 הוסב שמה לי'. תוך זמן קצר התפתחה י' והיתה למרכז חשוב של מסחר ומלאכה. במאה ה-18 הלכה וגדלה אוכלוסייתה, ככל הנראה עם נהירת יהודים מכפרי הסביבה אליה. בשנת 1827 הגיע מספר הבתים בי' ל-509 ובשנת 1860 - ל- 550. במאה ה-18 היתה י' אחת הערים המעטות באזור שהיו בה צכים של בעלי מלאכה. במאה ה-19 הוקמו בה שני בתי-חרושת לאריגים ולבדי כותנה, משרפת זפת ובית-חרושת לגפרורים. במפעלים אלה הועסקו בערך 200 איש. בשנת 1867 היתה י' לעיר נפה. בסוף המאה ה-19 היתה בי' דלקה גדולה שכילתה 100 בתים בערך. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נכבשה י' בידי האוסטרים, ששלטו בה שלוש שנים, מ-1915 עד גמר המלחמה ב-1918.
קהילה יהודית התקיימה בי' כבר בתחילת המאה ה-17, והיו לה בית-כנסת ובית-עלמין. רבה הראשון היה ר' יעקב אשכנזי, מחבר "צאינה וראינה", ספר דרשות ואגדות ביידיש שנשים הרבו לעיין בו. ר' יעקב נפטר בשנת 1623 ונקבר בבית-העלמין של י'. הקהילה נזכרת בפרוטוקול "ועד דד' ארצות" משנת 1623 בקשר עם הופעתו של החיבור "צאינה וראינה". הוועד הכיר בחשיבותו של הספר, ומחברו כונה בהחלטת הוועד "אלוף הנעלה". הוועד הטיל איסור על הדפסת מהדורות חדשות של הספר למשך שש שנים.
בגזרות ת"ח-ת"ט (1648-1649) חרבה הקהילה כליל ורק בסוף המאה ה-17 החלה להתאושש. ברבע הראשון של המאה ה-18 נבנה בעיירה בית-כנסת חדש. בתעודה משנת 1747 נזכר ר' אברהם בן אליעזר, שכיהן בקהילה כאב"ד. בשנת 1723 כיהן בה ברבנות ר' גדליה משה, מחבר "חמד משה".
מבין רבני העיר במאה ה-19 ידועים לנו ר' מנחם זאב ירוזלמסקי, שעבר לרבנות לודז' וקוצק ; ר' יוסף קעזיס, שעבר לחלם (ע"ע). מצדיקי החסידות ישב בה ר' משה, תלמידו של "החוזה מלובלין".
יהודי י' עסקו בתקופה זו בעיקר במסחר זעיר, מלאכה ופונדקאות, וגם בסחר בתבואה ובבקר. יהודי אחד קיבל זיכיון להקים מבשלת בירה.
בתחילת המאה ה-19 ניסו השלטונות להגביל את זכות המגורים של היהודים בי'. כמה יהודים נתבעו למכור את בתיהם שבכיכר השוק וברחובות הסמוכים. נאסרה גם השכרת בתים ליהודים במרכז העיר. ואולם למרות ההגבלות האלה גדל מספר היהודים בי' בהתמדה ופעילותם הכלכלית הסתעפה. בידי היהודים היו שני בתי-חרושת לעיבוד עורות, בית-חרושת לנעלי-עבודה מן הסוג שנהגו לנעול איכרי הסביבה, מנסרה וטחנת קמח. במחצית השנייה של המאה ה-19 גדל חלקם של היהודים גם בתעשיית הכותנה שהתפתחה אז בעיר. היו ביניהם תעשיינים, אורגי בית ופועלים. בידי היהודים היו גם מפעלי טווייה אחדים. קבוצה של תופרות יהודיות עסקו בתפירה ביתית של קונפקציה מאריגים שיוצרו במקום.
יהודי י' ניהלו אורח חיים מסורתי. בשנת 1868 היתה העיירה כמרקחה : צעירה יהודייה נראתה משתתפת בתהלוכה נוצרית. היהודים טענו שהצעירה אולצה להתנצר נגד רצונה, וכמה צעירים הוציאו את הנערה בכוח מן התהלוכה והחזירו אותה להוריה. בעקבות המאורע הזה פרצו מהומות בעיר; בבתים ובחנויות של יהודים נופצו שמשות ויהודים אחדים הוכו. המשטרה הוזעקה והצליחה להשיב את הסדר על כנו.
בתחילת המאה ה-20 החלו להתפתח גם בי' חיי ציבור וחברה מודרניים. בשנת 1910 נוסד חוג ראשון של ציונים, וכעבור שנים אחדות התארגנו סניפים של "המזרחי" ושל "פועלי ציון". אחרי 1915 קיבלו הקבוצות האלה אישור חוקי לפעולתן משלטונות הכיבוש האוסטריים.

היהודים בין שתי מלחמות העולם

בתום המלחמה הוסיפו רוב יהודי ה' להתפרנס ממסחר ומלאכה, כימים ימימה. היו ביניהם גם כמה בעלי בתי-חרושת. בתקופה הזאת אבד לי' מעמדה כעיר סחר חשובה ותושביה, ובכלל זה היהודים, התקשו להשתכר למחייתם. בידי יהודי י' נותרו רק המסחר הזעיר והרוכלות בכפרי הסביבה, אך גם בתחומי פרנסה אלה נאלצו לעמוד בתחרות קשה עם הקואופרטיבים של הפולנים שהוקמו בשנות ה-20. הירידה במסחר גרמה גם לשפל בענפי המלאכה והתעשייה הזעירה. מפרנסים רבים נותרו מחוסרי עבודה והתקיימו מתמיכת בני משפחותיהם בחוץ-לארץ או מכספי הסיוע הציבורי. המצב הכלכלי החמיר עוד יותר בימי המשבר הגדול שעבר על פולין בשנים 1929 - 1931; אחריו בא קיפאון שנמשך עד מלחמת העולם השנייה.
בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם הראשונה בא לעזרת הנזקקים הג'וינט ומימן את שיקום הבתים ובתי-המלאכה שניזוקו במלחמה. בסיועו הוקם בשנת 1925 בנק יהודי, "קופה שיתופית למסחר ולמלאכה". הג'וינט תמך גם ב"קופת גמילות חסדים", שנוסדה ב-1928 והחלה לפעול באורח סדיר ב-1929. סוחרים ובעלי מלאכה יהודים התארגנו להגשת עזרה הדדית והקימו מוסדות אשראי משלהם.
בתקופה שבין שתי המלחמות התחדשה ביתר שאת פעילותן של האגודות והתנועות הפוליטיות שנוסדו בי' בעת המלחמה. בראש המחנה הציוני עמדה תנועת "ארץ-ישראל העובדת", והיא גם זכתה ברוב מכריע בבחירות לקונגרס הציוני הי"ט (בשנת 1935). שנייה לה בחשיבותה היתה מפלגת "הציונים הכלליים". מבין ארגוני הנוער הציוניים בלטו תנועות "החלוץ" ו"החלוץ הצעיר", שסניפיהן בי' נוסדו בתחילת שנות ה-20.
"אגודת ישראל", שהתבססה על הריכוז הגדול של חסידי גור, היתה כמעט שווה בכוחה לציונים במאבק על ההשפעה בציבור היהודי ובמוסדותיו. ה"בונד" לא הופיע בי' ככוח מאורגן. עד 1929 שלטה "אגודת ישראל" במוסדות הקהילה, אבל אחר-כך עמדו בראש הקהילה הציונים. בבחירות 1931 לוועד הקהילה זכו הציונים ובעלי המלאכה הקשורים עמם ב-5 נציגים; "אגודת ישראל" זכתה רק ב-3 מנדטים.
במועצת העיר היתה הנציגות היהודית (הציונים ו"אגודת ישראל") מורכבת מ-5 חברים בממוצע (מתוך 18 חברי המועצה).
רוב ילדי ישראל הוסיפו ללמוד כמקודם בתלמוד-תורה, שהיו בו 5 כיתות. בשנת 1925 נוסד בחסות "אגודת ישראל" בית-ספר לבנות של רשת "בית יעקב"; למדו בו כ-30 תלמידות. תנועות הנוער הציוניות עסקו אף הן בפעילות חינוכית ויזמו פתיחת קורסי ערב לעברית.
רב הקהילה ב-1929 היה ר' יצחק מאיר ברודר (נפטר בשנת 1935); ב-1932 נתמנה במקומו ר' יוסף כהן, ואחריו כיהן ר' פנחס וייס. הרב וייס נספה בשואה.
בשנות ה-30 המאוחרות גברה האנטישמיות בעיירה, מעשי ההתנכלות ליהודים נתרבו והחרם הכלכלי, שכלל בין השאר הצבת משמרות לפני בתי-עסק של יהודים, התעצם. היו גם כמה ניסיונות לעורר מהומות אלימות. ביולי 1936, במהלך יריד שנערך באחד מכפרי הסביבה, היכו בריונים אנטישמים סוחרים יהודים, הפכו את דוכניהם וגירשו אותם מן היריד.
 

בימי מלחמת העולם השנייה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הופצצה י' ממטוסים גרמניים. בגל ההפצצות השני, בתחילת ספטמבר 1939, נהרסו בעיר בתים רבים. הגרמנים נכנסו לי' ב-18 בספטמבר 1939 ונתקלו בהתנגדות של כוח פולני קטן שהיה במקום. אולם תוך זמן קצר נשברה ההתנגדות והפולנים נמלטו ליערות הסמוכים.
מיד עם בואם החלו הגרמנים במעשי התעללות ביהודים ובביזת בתי-עסק שלהם ורכושם. גם פולנים תושבי המקום השתתפו במעשה הביזה. ב-20 בספטמבר 1939 נתפסו כ-70 יהודים, הובלו אל מחוץ לעיר, ושם עמדו לירות בהם. בהשתדלות כמה מראשי הקהילה ותמורת סכום כסף גדול, שנאסף ברגע האחרון ממש, בוטלו ההוצאות להורג. ב-25 בספטמבר 1939 אילצו הגרמנים קבוצה של יהודים להוציא מבית-הכנסת את תשמישי הקדושה ואת ספרי התורה ולשרוף אותם. ב-30 בספטמבר 1939 רוכזו בבית-הכנסת כ-200 יהודים, בהם נשים וילדים, והוכו בידי הגרמנים. במעשי האכזריות הללו "הצטיינו" במיוחד איש הס"ס מולר ועוזריו דרבאנד ווייס.
בתחילת 1940 התייצבו מעט החיים בי' ומעשי האלימות שככו. הוקמו קבוצות של עובדי כפייה, שהיו כפופות ל"פולקסדויטשה" אחד (מקומי ממוצא גרמני), קשישק פרדינאנד. היהודים הועסקו בעבודות בנייה שונות בעיר ובסביבתה. בשנת 1941 הוקם ברחוב ילסקייה מחנה עבודה שבו רוכזו למעלה מ-1,000 עובדי כפייה יהודים ופולנים.
בי' לא הוקם גטו, אך היהודים אולצו לפנות את בתיהם ורוכזו כולם באזור אחד. הובאו לשם גם יהודים מפרמפול ומבילגוראי (ע' ערכיהן), והצפיפות ברובע היהודי היתה קשה מנשוא. באוקטובר 1942 הוצאו היהודים מבתיהם ורוכזו בכיכר השוק. קבוצה של קשישים, שהתקשו להגיע למקום הריכוז, נלקחה לבית-הקברות היהודי ושם הוצאו כולם להורג.
שאר היהודים הועברו לקרשניק ולזקליקוב (ע' ערכיהן). בנובמבר 1942 שולחו יהודי י' יחד עם יהודי המקומות האלה למחנה ההשמדה בלז'ץ. היהודים שנותרו במחנה העבודה בי' הועברו בשנת 1943 למחנה העבודה בודז'ין הסמוך לקרשניק (על קורות העצירים במחנה הזה ע"ע קרשניק). נראה שרק יחידים מבין יהודי י' שרדו.