כ"ה אב ה'תשע"ז

טריסק TURZYSK

עיירה בפולין
נפה: קובל
אזור: ווהלין ופוליסיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 2,085

·  יהודים בשנת 1941: כ- 1,173

·  יהודים לאחר השואה: כ- 50

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I

טריסק היא יישוב עתיק, הנזכר לראשונה בסוף המאה ה- 11 בתחום הממלכה הרוסית הקייבית. בשנת 1319 נכבשה בידי הליטאים ובשנת 1365 נמסרה למלך פולין קזימיר הגדול על-פי הסכם שלום עם ליטא. משנת 1515 היתה טריסק רכושם של הנסיכים לבית סאנגושקו, שהקימו בה ארמון. אחר-כך היתה רכושם של האצילים לבית אוסולינסקי. ככל הנראה החלו יהודים להתיישב בטריסק באמצע המאה ה- 16, שכן בשנת 1577 שילמו 15 זהובים מס גולגולת. משנות השמונים של המאה ה- 16 חי בטריסק היהודי אברהם בן שמואל שהיה סוחר וחוכר גדול וזכה בתעודות לכינוי "האדון הנכבד מאוד". ב- 25 באפריל 1583 נרשמו בתחנת המכס בבריסק סחורות שהשיטו לדנציג אברהם בן שמואל דנן וגיסו מיכאל בן משה. בעיקר היו אלה עצים. באותה שנה, בימים שונים של חודש מאי, נאמר שאברהם בן שמואל, חוכר האחוזות בווהלין ובבריסק מידי הנסיך רומן סאנגושקו, השיט על הבוג והוויסלה לדנציג דגן, חיטה ושיבולת שועל. ב- 19 במאי 1595 חכר אברהם בן שמואל מן הנסיך אלכסנדר פרונסקי אחוזה בנפת לודמיר למשך 5 שנים תמורת 9,000 זהובים. החוכר היהודי קיבל בשני מקרים אלה זכות לשפוט את הצמיתים, ובכלל זה לגזור דין מוות שאין עליו ערעור בפני הנסיך. ב- 20 באוגוסט 1601 רשם הנסיך גריגורי סאנגושקו בספרי העיר לוצק את כתב החכירה ל- 3 שנים ל"אדון הנכבד מאוד אברהם בן שמואל, יהודי מטריסק, ולאדון גץ בן פרץ, יהודי מטריסק". בכתב החכירה כלולים כפרים רבים וכן אחוזות ושתי הערים הורוכוב ופרמיל. סכום החכירה היה 40,000 זהובים, מהם שולמו 32,500 מראש. גם הפעם ניתנה לחוכרים היהודיים הזכות לשפוט את הצמיתים היושבים בשטחי החכירה, כולל הזכות להטיל עונש מוות ללא ערעור בפני בעלי המקום. מסתבר, שהיהודי מטריסק היה סוחר בקנה מידה גדול וחוכר - עוד יותר גדול. עושרו היה רב, שכן היה ביכולתו לחכור בסכומים גדולים ולשלם במזומן חלק גדול מדמי החכירה. קרוב לשער, שבגזירות ת"ח ות"ט נפגעו גם יהודי טריסק, אך הם השתקמו מהר לאחר מכן. בשנת תמ"ד (1684) כיהן כאן ברבנות ר' יקותיאל בן אהרון; הוא חתום על פסק-דין בפנקס הקהל בטריסק, שעוד היה בנמצא בסוף המאה ה- 19. ר' יקותיאל היה קודם רב בחלם והשתתף בהתוועדות ד' ארצות, שנערכה בפינצ'וב בשנת תל"ג (1673). הוא חתם שם על הסכמה לספר של ר' שמואל זנוויל. בהתוועדות גליל ווהלין, שנערכה בהורוכוב בשנת 1700, הוטל על יהודי טריסק מס בסך 450 זהובים; סכום זה היה מן הבינוניים ברשימה. קהילת טריסק היתה כפופה אז לקהילת האם בלודמיר. המיפקדים שערך הממשל הפולני לאחר חיסול ועד ד' ארצות (1765) הצביעו על ירידה במספרם של היהודים בטריסק, אך מכיוון שהם נערכו לצורך הטלת מס הגולגולת לא נכללו בהם תינוקות עד גיל שנה וכלי קודש, וכמו-כן רבו מאוד המשתמטים והמסתתרים בעת המניין. בסוף המאה ה- 18 כיהן ברבנות בטריסק ר' מרדכי ז"ק, שנתן את הסכמתו ל"ספר הרפואות", שמחברו, ד"ר משה מרקוזה, היה אף הוא תושב טריסק. זה היה הספר הראשון שנדפס בלשון יידיש פוריצק(, 1790), מעין מדריך רפואי עממי לתושבי יישובים שאין בהם רופא מוסמך ונועד לעזור לקוראים לטפל בעצמם. במחצית הראשונה של המאה ה- 19 (כנראה בראשית שנות השלושים) הגיע לטריסק ר' אברהם טברסקי וקבע כאן חצר של אדמו"רות. ר' אברהם, שנתכנה המגיד מטריסק, היה בנו של ר' מרדכי, האדמו"ר מצ'רנוביל, ונכדו של ר' מנחם נחום מצ'רנוביל, שהיה תלמיד של הבעש"ט ושל דב-בער המגיד ממז'יריץ'. חסידיו רכשו בטריסק שטח אדמה גדול ועליו נבנתה קריה חסידית, שכללה בית-כנסת, בית- מרחץ, אולמות להתכנסות, בתי-מגורים וכדומה. לטריסק החלו להגיע חסידים רבים ואכסונם הפך להיות ענף פרנסה חשוב מאוד ליהודי המקום. דבריו ותורתו של ר' אברהם קובצו בספר "מגן אברהם", שיצא לאור בערוב ימיו. לאחר פטירתו עלה על כיסא האדמו"ר בנו, ר' יעקב אריה-לייב (נפטר בשנת 1918). סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה העביר זה את חצרו לקובל והיה מבקר בטריסק רק כדי לעלות על קברו של אביו. הקריה החסידית בטריסק נעזבה וכלכלת יהודי המקום נפגעה. למרות עקירת החצר המשיכו החסידים והשושלת להיקרא על-שם טריסק. במאה ה- 19 כיהנו ברבנות בטריסק: ר' גבריאל רוזנפלד; בנו, ר' זכריה, שהיגר בשנת 1889 לארצות-הברית; בשנת 1890 בא במקומו חתנו, ר' יהושע גלזר. נוסף על אכסון חסידים עסקו יהודי טריסק במסחר זעיר ובמלאכה. מעטים עסקו בסחר עצים ותבואות ואף ייצאו אותם לאזורים אחרים. ערב מלחמת העולם הראשונה ארגנו משכילים מקומיים חוג ציוני בטריסק. בשנת 1917 הם הקימו ספרייה בת 1,000 ספרים בערך. בין הציונים ובין חסידי טריסק התנהל מאבק. במשך זמן מה פעל בטריסק חדר מתוקן. מראשית 1916 ועד 1918 היתה טריסק נתונה תחת כיבוש האוסטרים. כיוון שהחזית היתה קרובה, שרר בה במשך אותו זמן מצב חירום צבאי שהקשה מאוד על התושבים, שכן הוטלו הגבלות חמורות על חופש התנועה שלהם והשתרר כמעט קיפאון מוחלט בפעילות הכלכלית. עקב זאת סבלו התושבים מרעב ופרצו בטריסק מגיפות. לאחר נסיגת האוסטרים בשנת 1918 לא היה בטריסק שלטון במשך כמה חודשים. אחר כך, עד ראשית שנת 1920, שלטו בה לסירוגין חילות פטלורה, הבולשוויקים והפולנים. לא היו קרבנות בנפש, אך רכוש רב נשדד והיו התעללויות ביהודים. בנייני "החצר" של אדמו"רות טריסק נשרפו ולאחר מכן נמכרה הקרקע שעליה עמדו.

בין שתי המלחמות

בשיקום חיי הכלכלה נסתייעו יהודי טריסק בקופת גמ"ח שהקימו בראשית שנות העשרים בעזרת ה"ג'וינט". העיסוקים הכלכליים לא נשתנו בתקופה זו; עדיין התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה. לטריסק היה מעמד של מועצה מקומית וישבו בה גם נציגים יהודיים. בבחירות לוועדי הקהילות שנערכו בשנת 1928 צורפו יחד טריסק ומצ'יוב ורוב הנציגים בהנהלה היו ציונים מן "המזרחי". ברבנות כיהן חתנו של הרב יהושע גלזר, הרב משה צליליכין. הוא נספה בשואה יחד עם בני עדתו. למרות דלות היישוב היו בטריסק חיי תרבות עשירים. בשנת 1922 נוסד בית-ספר עברי "תרבות", שהתקיים עד ספטמבר 1939. בשיא פעילותו היו בו למעלה מ- 200 תלמידים. באמצע שנות העשרים נפתח בית-ספר ביידיש, שהצטרף לרשת "ציש"א"; הוא התקיים עד אמצע שנות השלושים. ליד בתי-ספר אלה היו ספריות ולידן פעלו חוגי חובבים לדרמה ונערכו פעולות תרבות שונות. טריסק הוציאה מקרבה סופרים ומשוררים. הבולטים שבהם: האחים אוליצקי - ברוך, מתתיהו ולייב. האחרון היה מורה והרוח החיה בבית- הספר היידי. מלבדם יש להזכיר את הסופר י' וואהל, שכתב על הווי "החצר" של אדמו"רות טריסק, ואת המשוררים היידיים זוסיה ויינפר וקלמן ליס והסופרים העבריים יוחנן טברסקי, נכדו של האדמו"ר ר' יעקב אריה-לייב ובנו של האדמו"ר ר' נחום, והסופר אריה טבקאי. תלמידי בתי-הספר היהודיים תרמו לייסוד תנועות הנוער בעיירה. בשנת 1921 נוסד סניף של "השומר טרומפלדור"; בשנת 1923 הלכו חניכיו להכשרת "החלוץ" שהתקיימה במקום. בשנת 1930 נוסד קן של "השומר הצעיר" ובשיא פעילותו היו בו בערך 100 חברים. מאוחר יותר הוקם קן של "בית"ר". נערים עובדים נמשכו לפעילות בשורות נוער ה"בונד" והמפלגה הקומוניסטית שפעלה במחתרת. תוצאות ההצבעות לקונגרסים הציוניים השונים היו כדלהלן: לקונגרס הי"ח (1933) הצביעו 145 איש. הציונים הכלליים קיבלו 20 קולות; המזרחי - 6; רוויזיוניסטים - 1; ברית רוויזיוניסטים - 5; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 112; התאחדות - 1. לקונגרס הכ' (1937) הצביעו 124 איש. הציונים הכלליים קיבלו 41 קולות; המזרחי - 10; מפלגת המדינה - 1; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 72. לקונגרס הכ"א (1939) הצביעו 159 איש. הציונים הכלליים קיבלו 18 קולות; המזרחי - 15; רשימת ארץ- ישראל העובדת - 122; נוער כלל ציוני - 4.

במלחה"ע ה - II

לאחר ספטמבר 1939 חוסלו המוסדות והארגונים היהודיים. חברי "השומר הצעיר" במקום התארגנו במחתרת וניסו לקיים פעילות. הם הסתירו חלק מן הספרים של ספריית "תרבות". כמה מן הבוגרים יצאו לעבר וילנה, בתקווה להגיע לארץ-ישראל. ב- 28 ביוני 1941 נכנס לטריסק הצבא הגרמני ומיד נערך שוד של רכוש יהודי בהשתתפות אוקראינים מקומיים. כעבור כמה ימים נאסרו 10 איש, לפי רשימה שהכין הממשל האוקראיני המקומי וכולם הוצאו להורג. היהודים נצטוו לשאת את אות ההיכר היהודי ואולצו לצאת לעבודות כפייה. כמו-כן הוקם יודנראט. חיילים יהודיים מן הצכא אדום, שהצליחו לחזור הביתה, נקראו לבוא להתייצב ונשלחו למחנה לשבויי מלחמה יהודיים בלובלין. מן היהודים הוחרמו דברי ערך, תכשיטים, פרוות וכן בעלי- חיים. יהודי טריסק נצטוו להתרכז ברחובות אחדים (שלא הוקפו גדר). הצפיפות היתה גדולה ומנת הלחם דלה - בהתחלה ניתנו לכל עובד 200 גרם ליום ואחר-כך קוצצה המנה ל 100 גרם. ב- 19 באוגוסט 1942 הוטל על יהודי טריסק תשלום כופר בסך חצי מיליון קרבואנצים (רובל של כיבוש), ומלבד זאת היה עליהם למסור גם 500 חליפות וזוגות נעליים ופריטים אחרים. כדי להדגיש עד כמה רצינית הדרישה הוציאו הגרמנים להורג אחד מחברי היודנראט. למחרת, שבת, 20 באוגוסט 1942, הוקפה העיירה. רבים התחבאו ורבים ברחו, אך חלק מהם נורו בזמן מנוסתם. המצור נמשך גם ב- 21 באוגוסט, שכן הגרמנים חיכו לגביית דמי הכופר, אך היהודים הצליחו לאסוף רק חלק ממנו. ביום ג', 23 באוגוסט 1942, רוכזו יהודי טריסק והובלו לבורות שנחפרו מחוץ לעיירה ונרצחו. ליד הבורות היו כמה מעשי מרי אישיים. בעריש סגל חטף תת-מקלע מגרמני, פגע בכמה שוטרים ונורה למוות. סוסיה מינצברג וחברתה התנפלו על המפקד הגרמני, חנקוהו ונשכו אותו עד שנורו שתיהן. הרוקח זלמן זילברבלאסט ואחרים הציתו את בתי הגטו ומחצית השכונה היהודית עלתה באש. טריסק שוחררה ב- 27 במרס 1944. ממחבואיהם יצאו 10 ניצולים ועוד 40 בערך חזרו אחר-כך מברית-המועצות