כ"ג אב ה'תשע"ז

טרנוגרוד TARNOGROD

עיר בפולין
מחוז: לובלין
נפה: בילגוראי
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
אוכלוסיה:

·  יהודים בשנת 1941: 2,515

תולדות הקהילה:
 

ט', מן העתיקות שבערי פולין, שוכנת באזור יערות עבותים ונהרות אחדים מקיפים אותה. היא נזכרת לראשונה בשנת 1241, עת הוקם בה מבצר כדי להגן על האזור לנוכח פלישות הטטרים התכופות. בזכות מיקומה, על הדרך מלובלין לוורשה, התפתחה עד מהרה והיתה למרכז מסחר ומלאכה לסביבתה החקלאית. בימי השוק והירידים השנתיים נהרו למקום תושבים מכל האזור, ואוכלוסייתה של ט' גדלה בהתמדה. בשנת 1567 זכתה ט' במעמד של עיר, ובאותה העת סופחה לתשלובת האחוזות של משפחת האצילים זמויסקי. בשנת 1589 היו בעיירה 140 בתים והיא מנתה 700 תושבים. תקופת השגשוג והפיתוח נקטעה באמצע המאה ה-17, עם פלישת חייליו של חמיילניצקי לאזור, ולאחר שנסוגו פרצו בעיירה כמה שרפות בזו אחר זו ששמו לאל את המאמצים לשקמה. רק במאה ה-18 חזרה ט' אט אט וכבשה לה את מקומה ואת מעמדה הקודם. בשנת 1772, עם חלוקת פולין הראשונה, עברה ט' לריבונותה של אוסטריה וב-1815 נכללה במלכות פולין הקונגרסאית שתחת שלטון רוסיה. במאה ה-19 הוקמו בט' כמה מפעלי ייצור קטנים למוצרי הלבשה, אבל כעבור שנים מעטות נסגרו. במלחמת העולם הראשונה נכבשה ט' בידי האוסטרים, שהחזיקו בה עד לנסיגתם ב-1918.
 

הקהילה מראשיתה עד סוף מלחמת העולם הראשונה

היהודים היו בין ראשוני המתיישבים בעיר. בשנת 1569 העניק להם המלך זיגמונט אוגוסט פריווילגיה שעל-פיה הורשו לגור בט' ללא כל הגבלות. ב-1580 חזר.המלך סטפן באטורי ואישר את כתב הפריווילגיה, והטיל על בעלי העיר להקצות ליהודים מגרש לבניית בית-כנסת ושטח לבית-עלמין. בשנת 1629 היו 16 מן הבתים בעיירה בבעלות יהודים ובשנת 1643 היו ברשותם 21 בתים. ב-1641 קיבלו שלושה יהודים מקומיים רישיון לייצא סחורות לדנציג.
באמצע המאה ה-17, עם כיבוש העיר בידי גייסות הקוזקים של חמיילניצקי, ערכו הכובשים פרעות ביהודים וברכושם, רצחו יהודים רבים וכמעט שמו קץ לקהילה.בניסיון לשקם את היישוב היהודי במקום העניקו בעלי העיר ליהודים בשנת 1681 כתב-זכויות מחודש שנלל היתר לבנות מחדש את בית-הכנסת במקומו הקודם ולייסד מוסדות ציבור אחרים. סמכות השיפוט בסכסוכים בין יהודים לבין לא-יהודים ניתנה לבעלי העיר או לנציג מטעמו, ועל-פסק דינם לא ניתן לערער. היהודים מצדם חויבו להשתתף בהגנת העיר.
יהודי ט' התפרנסו ממסחר, בעיקר בתבואה ובבקר,ממלאכה, מפונדקאות ומחכירת אחוזות. לא פעם אף קיבלו לידיהם אחוזות נמשכון. אחדים מהם חכרו גני פרי בסביבות ט' ואת היבולים מכרו בירידי לובלין (ע"ע). רוב בעלי המלאכה היהודים היו חייטים שייצרו בגדים זולים ומכרו אותם לאיכרי הסביבה בימי שוק ויריד. כמה משפחות התפרנסו מאריגה ביתית של בדים.
בשלהי המאה ה-17 כבר היתה בט' קהילה מאורגנת. היו לה בית-כנסת ובית-עלמין ונציגיה היו בין הפעילים הבולטים ב"ועד דד' ארצות". בפרוטוקול הוועד משנת 1685 תואר רבה של ט' ר' עזריאל הלוי כ"תלמיד וזכם גדול בתורה ובחסידות". ר' עזריאל השאיר אחריו חידושי תורה, וכדי "לזכות את הרבים" ביטל הוועד תקנה ישנה שאסרה להוציא לאור ספרים חדשים והרשה להדפיס את כתביו בספר "נחלת עזריאל" (פרנקפורט 1691). בין החתומים על החלטת הוועד היה ר' נתן נטע ב"ר יעקב מלובלין, רבה של ט' דאז.
במאה ה-18 גדלה השפעתה של קהילת ט' בקרב קהילות ישראל. בפרוטוקול "ועד דד' ארצות" משנת 1753 צוינו בשמותיהם, לצדו של הרב אריה לייב, גם פרנסי הקהילה ר' שלמה, ר' אייזיק ור' אברהם. בשנת 1743 הובא בפני "ועד דד' ארצות" סכסוך בין קהילות ט' וליז'נסק שעניינו העסקת יהודים מליז'נסק ככלי-קודש בט'. הוועד פסק לטובת קהילת ליז'נסק וקהילת ט' נאלצה להתחייב שלא להעסיק עוד יהודים שלא מתושבי המקום. במאות ה-18 וה-19 כיהנו בקהילה ר' משה מרגליות, מגדולי הרבנים בתקופתו; ר' אליעזר ליפמן הלפרין; ר' יצחק אייזיק ב"ר יהושע - הרב מטומשוב (בשנים 1718-1731); ר' יוסף מרגליות ב"ר אביגדור מחנצ'יני (ע"ע), מחבר "תבנית אות יוסף"; ר' נפתלי הורביץ; ר' אריה לייב ב"ר שמואל סגל מזמושץ' (נזכר בפרוטוקול "ועד דד' ארצות" משנת 1753); ר, נפתלי הירץ הלוי (ב-1760); ואחריו רב חסידי - ר' אלעזר הלוי הורוויץ, תלמידם של ר' אלימלך מליז'נסק ו"החוזה מלובלין", מחבר "נועם מגדים" - מספרי היסוד של החסידות; ר' משה יהושע השל אורנשטיין (1774-1824), מחבר "ים התלמוד" (לבוב 1828); ר, יעקב תאומים ; ר' חיים אלעזר וקס מקליש, מחבר "נפש חיה" (מ-1840); ר' משה נפתלי קצנלבויגן, "הצדיק מקששוב", שבה ישב קודם לכן (בט' כיהן מ-1847 עד לפטירתו ב-1867) ונכדו בן בתו, ר' אריה לייב טייכר, שהתמיד בכהונתו 68 שנים (מ-1867 עד 1935).בשרפה גדולה שפקדה את ט' ב-1871 עלה באש בית-כנסת, אבל כעבור שנים מעטות שוקם, ועמד על תלו עד לימי מלחמת העולם השנייה.
ט' השתבחה בכך שכמה מבניה קנו להם פרסום בעולם היהודי: ר' לוי יצחק מברדיטשב (1740-1815), מן הדור הראשון של תלמידי הבעש"ט הגדולים, היה מצאצאי ר' משה מרגליות מט' ; ר' חיים הלברשטם (האדמו"ר מסנץ), מחבר "דברי חיים" (נולד ב-1793); ר' צבי הירש לייבל מטומשוב; ור' שמשון "פאר החכמים" (1746-1825), סבו של "האדמו"ר מאפטא" ר' אברהם יהושע השל.
בימי מרד הפולנים של 1863 הצטרפו כמה וכמה מיהודי ט' אל המורדים. בשנת 1896 קיבל יהודי מט' אות הצטיינות מידי שלטונות רוסיה דווקא, על פעלו כספק סחורות ושירותים לצבא הרוסי.
בימי מלחמת העולם שררו בט' מצוקה כלכלית קשה ומחסור במזון. שלטונות הכיבוש האוסטריים גילו בדרך-כלל יחס ליברלי כלפי סוחרי המזון היהודים (אבל לא כלפי מבריחי מזון). .היהודים הקימו מוסדות צדקה חדשים למען הנזקקים הרבים מבני המקום והפליטים שבאו ממקומות אחרים. בשנת 1915 נפתח מטבח ציבורי שחולקו בו ארוחות חינם. נוסד גם מועדון נוער, שלצד פעולות חברה ותרבות הוגשו גם בו ארוחות לבני נוער נצרכים.
 

היהודים בין שתי מלחמות העולם

גם בתום המלחמה שמרו יהודי ט' על משלחי ידם המסורתיים - מסחר זעיר, רוכלות ומלאכה (בעיקר חייטות, סנדלרות ורצענות). רבים היו חנוונים ובעלי דוכנים בשוק. היו גם כמה סוחרים אמידים, בעיקר סוחרי יערות ועצים. ענף פרנסה חשוב היה גם הסחר במוצרי כפר כמו עופות, חמאה, ביצים, פטריות ונוצות, שנמכרו בלובלין ובוורשה. גם שתי טחנות קמח, מנסרה ובית-חרושת ללבידים ולרעפים בט' היו בבעלות יהודים.
לקהילה היו כמה מוסדות צדקה וסעד מסורתיים. לקראת סוף המלחמה נוסדה קופת גמ"ח במימון הג'וינט. הקהילה סייעה מקופתה לעניים ביותר, וראגה גם לחיילים יהודים ששירתו בחיל המצב שחנה בעיה. בשנת 1926 נוסד בנק של סוחרים ובעלי מלאכה יהודים כסניף של איגוד הבנקים הקואופרטיביים היהודיים בוורשה. בשנות ה-30 החריפה המצוקה הכלכלית של יהודי ט'. רבים פיגרו בתשלום מסיהם ובתגובה החרימה הממשלה חנויות ובתי-עסק. יוצאי ט' שהיגרו לארצות-הברית נענו לבקשות העזרה וסייעו לבני הקהילה. רבים מן הצעירים היהודים עברו בתקופה זו לערים אחרות בפולין או חיפשו מפלט בהגירה. בשנת 1932 נזקקו כ-200 משפחות יהודיות לתמיכות שונות ול"קמחא דפסחא".
ואולם חרף המצוקה הכלכלית התאפיינה דווקא התקופה הזו בפריחה חברתית, תרבותית ופוליטית, ונוסדו כמה וכמה מניפים של מפלגות ותנועות נוער יהודיות וציוניות. סניף "אגודת ישראל" נוסד בט' מיד בתום המלחמה ואנשיו שלטו בהנהגת הקהילה לאורך כל התקופה. גם משרת יושב-ראש הקהילה אוישה דרך קבע באיש "האגודה". בשנות ה-20 הראשונות נוסדו בעיירה סניפי "הציונים הכלליים", "המזרחי" ו"פועלי ציון", וב-1928 נוסד סניף "החלוץ", שהיה לו קיבוץ הכשרה. לקראת הקונגרס הציוני הי"ט (ב-1937) נמכרו בט' כ-150 "שקלים", ובבחירות לקונגרס הזה קיבלו "הציונים הכלליים" וגוש "ארץ-ישראל העובדת" את מירב הקולות. גם בתקופה זו עוד למדו רבים מילדי הקהילה בחדר המסורתי ובתלמוד-תורה של הקהילה. ב-1925 ייסדו אנשי "המזרחי" בית-ספר יסודי של רשת "יבנה", אך הוא נסגר כעבור שנים אחדות מחוסר אמצעי מימון. בשנות ה-30 פתחו אנשי "אגודת ישראל" בית-ספר לבנות של רשת "בית יעקב".
רב הקהילה עד 1935 היה ר' אריה לייב טייכר, שהחל בכהונתו עוד ב-1867 (ראה לעיל), ואחרי מותו בא במקומו בנו, ר' יוסף משה נפתלי טייכר (נספה בשואה).בשנת 1935 פרצו בט' פרעות ביהודים. המשטרה התערבה והשיבה את הסדר על כנו. בשנת 1937 התחדשו מעשי האלימות. אנטישמים פרצו לבתי יהודים והיכו את יושביהם. אחדים מהם הועמדו לדין.
 

בימי מלחמת העולם השנייה

בראשית ספטמבר 1939 הפציצו הגרמנים את ט' ורבים מבתיה חרבו בהפצצות או עלו באש. באחד הבתים נשרפו חיים 14 יהודים, גברים נשים וטף, בהם שני פליטים מלודז'. באותם הימים עברו דרך ט' פליטים רבים ממערב פולין, בדרכם מזרחה לאזורים שתחת שלטון הסובייטים. לאחר שהתמוטט השלטון המרכזי התארגנה בעיר מיליציה אזרחית שנטלה לידיה את שמירת החוק והסדר ואת הסיוע לפליטים.
ט' נפלה בידי הגרמנים ב-15 בספטמבר 1939. כניסתם לעיר לוותה במעשי התעללות קשים ביהודים ובהשחתה וביזה של רכושם. גם בית-הכנסת חולל ונהרס בחלקו. יהודי בן 50 שהוכה בידי חיילים גרמנים מת מפצעיו. הגרמנים הטילו בעיר עוצר ועל יהודי ט' נאסרה היציאה מבתיהם אחרי השעה 6 בערב. כמה ימים אחרי כיבוש העיירה נצטוו היהודים לשלם לגרמנים קונטריבוציה בסך 200 אלף זלוטי, וכדי להבטיח את התשלום תפסו הגרמנים 100 בני ערובה וכלאו אותם בבית-הכנסת. בסופו של דבר נאסף כל הסכום, חלקו במזומנים וחלקו בתכשיטים ובכלי כסף, ובני הערובה שוחררו.
כשבוע ימים לאחר כיבוש ט' נסוגו הגרמנים ואת מקומם תפסו חיילי הצבא האדום. היהודים קיבלו את פניהם בשמחה ובט' הוקם ועד של תומכי ברית-המועצות, שחבריו היו יהודים ופולנים פעילי מפלגות השמאל. לייבוש פרסטר נבחר לסגן יושב-ראש הוועד. הוקמה גם מיליציה אזרחית בחסות הצבא האדום, וגם בה שירתו כמה וכמה צעירים יהודים. עמדותיהם הפרו-סובייטיות של יהודי העיר הגבירו את העוינות כלפיהם, מה גם שהסובייטים אסרו את ראש העיר הפולני ומינו במקומו אחד מתומכיהם. הכיבוש הסובייטי בעיר נמשך 4 ימים בלבד ואחה-כך חזרו הגרמנים לעיר וחיילי הצבא האדום נסוגו למזרח פולין, אל מעבר לגבול שנקבע בהסכם מולוטוב-ריבנטרופ.
אל החיילים הנסוגים הצטרפו גם צעירים יהודים לא מעטים, אבל רוב היהודים נשארו בבתיהם, מתוך שהאמינו כי האלימות הקשה בימים הראשונים לכיבוש לא תישנה עוד לאחר שהגרמנים יבססו את שלטונם. ואכן לקראת סוף 1939 התייצבו החיים בט'. נוכחות קבועה של גרמנים לא היתה שם, והפיקוח על ביצוע הוראות הכובשים הופקד בידי ראש העיר הפולני. גם היהודים יכלו להמשיך ולעסוק במסחר ובמלאכה, וסוחרים יהודים מט' אף נדדו לעיירות סמוכות לרגל עסקיהם.
בתחילת 1940 הוקם בט' יודנראט, שרוב חבריו נבחרו מבין עסקני הציבור לפני המלחמה ובראשו עמד העסקן הרש בלוטמן. הבעיה הקשה והמידית שעמה נאלץ היודנראט להתמודד היתה הנהירה הגוברת של פליטים יהודים ממערב פולין וגם מעיירות סמוכות. בדצמבר 1939 באו לט' 371 פליטים מלודז', מוולוצלאווק ומקליש. במרס 1941 נוספו עליהם 200 פליטים מבילגיראי (ע"ע). היודנראט הקים למען הפליטים מטבח ציבורי ויהודי ט' שיכנו אותם בבתיהם. כמו-כן נדרש היודנראט לגייס עובדי כפייה על-פי דרישות הגרמנים. בתחילת 1940 נשלחו קבוצות של צעירים יהודים מט' למחנה העבודה שהוקם בבלז'ץ (העובדים הועסקו שם בהקמת מחנה ההשמדה). ערב פלישתם לברית-המועצות הגבירו הגרמנים את דרישתם לעובדים, ורבים מיהודי ט' הועסקו בעבודות חפירות וביצורים לאורך הגבול.
על-פי הדוח ששיגר היודנראט ביוני 1941 לארגון יס"ס (עזרה עצמית יהודית) בקרקוב ישבו אז בט' 2,730 יהודים (לעומת 2,515 יהודים ערב המלחמה). 600 מהם התפרנסו מעבודתם כפועלים (לפני המלחמה - רק 100, ונראה שהגידול במספר הפועלים נבע מן הגיוסים לעבודת כפייה ומבואם של פליטים מבחוץ) ; 90 עסקו במלאכה (לעומת 150 בעלי מלאכה ערב המלחמה) ו-300 היו לא-מועסקים לפני המלחמה - 50). בנתונים אלה בלט היעדרם של הסוחרים (לפני המלחמה היו בט' כ-220 סוחרים יהודים). 450 יהודים הוגדרו נזקקי סעד. באודשים מרס-יוני 1941 העביר ארגון יס"ס ליודנראט 2,750 זלוטי לצורכי סעד. סך-כל הכנסות היודנראט בתקופה זו היו 4,848.50 זלוטי והוצאותיו - 4,765 זלוטי, כמפורט להלן: 2,574.50 זלוטי תמיכות לנזקקים, 1,365.30 זלוטי לרכישת מזון למטבחים ציבוריים, 249.75 זלוטי לסניטציה ובריאות ו-260.60 זלוטי עזרה לקבוצת הפליטים שהגיעה אז מבילגוראי.
בקיץ 1941, עם פלישת גרמניה לברית-המועצות, הורעו תנאי חייהם של יהודי ט'. יציאתם מן העיירה נאסרה, למעט במקרים מיוחדים, ולפיכך התקשו מאוד לרכוש מזון מאיכרי הסביבה והרעב גבר. מצוקתם של היהודים החריפה עוד יותר עם בוא החורף, שהיה קר וקשה מן הרגיל. בנובמבר 1941 דיווח היודנראט שמספר הנזקקים עלה והגיע ל-850 אבל ידו השיגה לחלק מזון רק ל-478 מביניהם.
במאי 1942 הוקם בט' גטו, בשטח של רחוב אחד וכמה סמטאות סמוכות לו. גם יהודי לוקובה, בישצ'ה וכמה כפרים נוספים הועברו לגטו ט', ובקיץ 1942 הגיע מספרם של יושבי הגטו ליותר מ-3,000. עקב הצפיפות הקשה, התנאים הסניטריים הירודים והמחסור במזון עלתה התמותה בקרב היהודים לשיעורים חסרי תקדים. בבית-הקברות היהודי בט' לא הספיקו חלקות הקבורה והיודנראט קיבל היתר לקבור את הנפטרים בבית-העלמין בבילגוראי. זמן מה לאחר הקמת הגטו החליפו הגרמנים את חברי היודנראט, אולי משום שהתקשו למלא את תפקידם בתנאים החדשים. ראש היודנראט השני היה סיני גראואר וחבריו היו חיים גולדמן, אהרן לוסטייר וחיים-לייב מנדל. זמן מה בטרם חוסל הגטו פקדו אותו שוב ושוב אנשי ס"ס מן המפקדה האזורית בבילגוראי ודרשו מראשי היודנראט לאסוף למענם קונטריבוציות, כ-20 אלף זלוטי בכל פעם. היודנראט הצליח לגייס את הכסף מיושבי הגטו.
ב-9 באוגוסט 1942 נצטווה היודנראט) לגייס 1,500 יהודים, שלטענת הגרמנים יועדו להישלח למחנות עבודה באזור ווהלין. ואולם במשאיות שהובאו למקום היה מקום רק ל-800 איש. כל האנשים שנאספו הובאו לבילגוראי ומשם שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ. בין המגורשים היה גם ראש היודנראט השני, סיני גראואר.
ב-2 בנובמבר 1942 נקראו כל היהודים שעוד נותרו בט', כ-2,500 גברים, נשים וטף, להתייצב בכיכר השוק, ומשם הוצעדו לבילגוראי. ביום המחרת הם צורפו לטרנספורט שיצא מתחנת הרכבת של בילגוראי לבלז'ץ. כ-50 חולים וקשישים שכיום הגירוש לא היה בכוחם להתייצב במקום האיסוף הובלו לבית-העלמין היהודי ונרצחו שם. עובדי כפייה פולנים הובאו לט' ונצטוו לאסוף את הגוויות ולקברן.
הרב יוסף משה נפתלי טייכר מצא מסתור בבונקר אך הוסגר לגרמנים יחד עם יהודים נוספים בידי מלשין פולני. צעירים מעטים ברחו ליערות והצטרפו לפרטיזנים או מצאו מקומות מסתור אצל איכרים.
הניצולים שנשארו באזור, ויהודים ששבו מברית-המועצות, חזרו לזמן מה לט'. לאחר שאחד מהם נרצח עזבו את המקום.