כ"ח סיון ה'תשע"ז

לאחווה LACHWA

עיירה בפולין
נפה: לונינייץ
אזור: ווהלין ופוליסיה
מסילת הברזל לונינייץ-מוזיר
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-3,420

·  יהודים בשנת 1941: כ-1,126

·  יהודים לאחר השואה: כ-90

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I

עיירה עתיקה שנכללה בזמנו במחוז (וויבודיות) נובוגרודק ובימי השלטון הרוסי - בנפת מוזיר שבפלך מינסק. במחצית השנייה של המאה ה- 15 נתן אותה המלך קזימיר היגיילוני לאציל קישקו וממנו עברה לידי בני משפחת ראדזיוויל. אלה שיקמו את לאחווה שנהרסה כליל בימי המלחמה עם הצאר הרוסי אלכסיי. במאה ה- 18 עברה בדרך של נישואים לרשותו של נסיך ויטגשטין. היישוב היהודי המאורגן קם בלאחווה כנראה לאחר גזירות ת"ח ות"ט. כלומר, הוא התגבש בשנים 1655 - 1679 והיה לקהילה שהיתה כפופה לקהילת האם פינסק. באמצע המאה ה- 18 היו בו למעלה מ- 200 נפשות, שכן בשנת 1765 נמנו בלאחווה 157 איש לצורכי מס גולגולת. כלי-הקודש ותינוקות עד גיל שנה היו פטורים ויש להניח שהיו גם כאלה שהשתמטו מן המיפקד. בזמן שסופחה לאחווה לקיסרות הרוסית היא היתה עיירה דלה. בשנת 1808 לא נפקדו יהודים במעמד הסוחרים (בעלי הון), אלא רק במעמד העירוניים (משצ'אני), כלומר חנוונים ובעלי-מלאכה. כשהושלמה מסילת-הברזל רובנה-לונינייץ-וילנה, היתה בעיירה התעוררות כלכלית. נוסף על הגידול במסחר הזעיר התפתח ייצוא העצים והתוצרת החקלאית (כולל דגים). במקום נבנה בית-חרושת לרהיטים. בשנת 1890 נוסדה קופת גמ"ח, שהתקיימה בהפסקות עד מלחמת העולם הראשונה. החל מסוף המאה ה- 19 היתה בלאחווה ישיבה שלמדו בה 35 תלמידים. היו בה שלושה בתי-כנסת, שנבנו סביב שנת 1860, ובאחד מהם היה ארון קודש שהצטיין ביופיו. כרבע מיהודי לאחווה נמנו עם חסידי קרלין-סטולין. מראשית שנות השישים ועד עלייתו לארץ-ישראל בשנת 1899 כיהן ברבנות בלאחווה ר' אברהם דב-בר ברקוביץ'. אחריו, עד שנת 1934, כיהן בנו, ר' יצחק צבי ברקוביץ'. בסוף המאה ה- 19 הגיעה תנועת "חיבת-ציון" ללאחווה. בשנת 1895 יסדו חבריה ספרייה ציבורית ובשנת 1910 יסדו שני האחים בוקצין בית-ספר עברי, שהתקיים עד שנת 1928 כאשר הפך להיות בית-ספר עברי דתי "יבנה". במשך תקופה קצרה היו בלאחווה סניפים של ה"בונד" ושל מפלגת הסוציאל-רבולוציונרים (ס"ר).

בין שתי המלחמות

לאחווה לא נפגעה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. לפיכך, לאחר שהתייצב השלטון הפולני, חודשה פעולתם של המוסדות ושל הארגונים היהודיים. הבנק הקואופרטיבי- העממי נפתח בשנת 1920, אך פעל רק זמן קצר. הוא חידש את פעילותו בשנת 1925. קופת הגמ"ח חידשה את פעולתה בשנת 1926. שני המוסדות האלה התקיימו עד ספטמבר 1939. פרנסות היהודים לא השתנו באותה תקופה; רוב היהודים התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה. כאמור לעיל נפתח בשנת 1928 בית-ספר עברי דתי "יבנה" ובו שבע כתות. במסגרתו פעל חוג דוברי עברית בשם "בני-יהודה". בית-הספר התקיים עד כניסת הסווייטים בשנת 1939. בעיירה היתה ספרייה גדולה של "תרבות", שנשאה את שמו של י"ח ברנר. לאחר פטירתו של הרב יצחק צבי ברקוביץ' בשנת 1934 כיהנו בתפקיד רב שני חתניו: ר' חיים זלמן אושרוביץ' ור' אליעזר אריה ליכטנשטין. אחרי ספטמבר 1939 הגיע לעיירה (כפליט) הרב יצחק דוד מינצברג, שהיה רבה של אוסטרוב- מזובייצקי. בשנת 1919 נוסד בלאחווה סניף של הציונים הכלליים ובשנת 1920 סניף של "צעירי-ציון", שמנה 40 חברים בעיקר מבין בעלי-המלאכה. צעירי-ציון הקימו ספרייה וערכו חוגים להשכלת מבוגרים. בשנת 1924 נפתחה הכשרת "החלוץ" בכפר סינקייביץ' הסמוך; חבריה עבדו בחקלאות ובנגריה שבנו. לאחר מכן נוסד סניף של "החלוץ הצעיר", אך לאחר זמן מה נפסקה פעילותו ובמקומו נוסד סניף של "השומר הלאומי", שמנה בשנת 1939 230 חברים. בלאחווה פעלו גם סניפים של "השומר-הצעיר", "החלוץ הכלל-ציוני", שהיו בו כ- 100 חברים, ו"בית"ר" שאחרי שנת 1935 היו בו חברים רבים. מפקד בית"ר בלאחווה, יצחק רוכצ'ין, היה בתקופת השואה אחד מראשי תנועת המרי בלאחווה. בבחירות לקונגרס הציוני הכ' (1937) הצביעו 288 איש. הציונים הכלליים קיבלו 146 קולות; המזרחי - 13; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 129. בבחירות לקונגרס הציוני הכ"א (1939) הצביעו 195 איש. הציונים הכלליים קיבלו 34 קולות; המזרחי - 9; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 86; הנוער הכלל-ציוני - 66.

במלחה"ע ה - II

אחרי ספטמבר 1939 הגלו השלטונות הסווייטיים שני יהודים, שהיו מראשי המפלגות הציוניות בעיירה. לאחר פרוץ המלחמה עם גרמניה, ב- 5 ביולי 1941, עזבו אנשי השלטון והצבא הסווייטיים את לאחווה. במשך שלושה ימים נשארה העיירה ללא שלטון. התושבים המקומיים ניצלו את ההזדמנות כדי לשדוד את רכושם של היהודים ולהטיל עליהם אימה. הצבא הגרמני נכנס ללאחווה ב- 8 ביולי 1941. למחרת נצטוו היהודים להקים יודנראט ובראשו הועמד דב לופטין, שהיה בעבר יושב-ראש ההסתדרות הציונית בלאחווה. על היהודים הוטלה החובה לשאת סרט שרוול ועליו מגן-דוד ולצאת לעבודות כפייה בתיקון דרכים וגשרים ובהטענה ופריקה של משאות בתחנות-הרכבת של לונינייץ ומיקשביץ'. הרב חיים זלמן אושרוביץ' נאסר ושוחרר רק לאחר ששולם עבורו שוחד רב. בספטמבר 1941 הוטל על היהודים תשלום כופר בסך 100,000 רובל. הגרמנים גם החרימו מידיהם את כל דברי הערך, הפרוות, הלבוש החם והמגפיים. בימים 16 ו- 18 באוגוסט גויסו צעירים לחפירת תעלות. אצל היהודים נתעורר חשש שהם יירצחו עם תום העבודה. היודנראט שילם שוחד רב והצעירים שוחררו לבתיהם. בתחילת ספטמבר 1941 הגיעו ללאחווה יחידות של דיוויזיית האס"אס "ויקינג" וב- 5 בספטמבר נצטוו כל הגברים היהודיים מגיל 14 עד 60 לבוא ולהתייצב. פחד תקף את הציבור, שכבר הגיעו אליו ידיעות על המתרחש בעיירות אחרות וגם בגלל הימצאותם במקום של אנשי אס"אס. יושב-ראש היודנראט שיחד את הגרמנים והגברים שוחררו לבתיהם. עדיין לא הוקם גטו, אך הגרמנים הטילו הגבלות חמורות על מקומות ישיבתם ועל תנועותיהם של היהודים. מנת הלחם היומית לאדם היתה 200 גרם, אך היהודים הצליחו למנוע את הרעב בעזרת מזון שעלה בידיהם להשיג באמצעות חליפין. ב- 1 באפריל 1942 יצאה הוראה שהיהודים חייבים להתרכז מיד בגטו. כ- 2,350 נפש הצטופפו ב- 45 בתים. במחצית השנייה של חודש אפריל הובאו לגטו יהודים מדויד-הורודוק ומסינקייביץ'. הודות לכמויות גדולות של קמח ושמן שהוברחו לגטו נמנעו רעב. בחודשים אוגוסט-ספטמבר 1941 הגיעו לגטו ידיעות על רצח המוני יהודים בעיירות הסביבה. בקרב הצעירים נשמעו קולות בדבר הצורך להתקומם. בינואר 1942 התארגנה הקבוצה הראשונה, שמנתה חמישה אנשים. בראשה עמד יצחק רוכצ'ין, מי שעמד בראש סניף בית"ר וחונך ברוח האצ"ל. עד מהרה נוצרו חמש קבוצות נוספות של חמישה. בסך הכל היו בתנועת המרי 30 צעירים. נקשרו קשרים עם פרטיזן בן-המקום וגם עם היודנראט, כדי לקבל ממנו מימון לרכישת נשק. לאחר שנכשל הניסיון לרכוש שני אקדחים הכינו חברי הקבוצות נשק קר - גרזינים, סכינים, מוטות ברזל ועוד. לאחר שנכלאו יהודי לאחווה בגטו הוצבו בלילות שומרים כדי לבלוש אחרי תנועות הגרמנים. באמצע אוגוסט 1942 נודע על חיסול יהודי מיקשביץ' הסמוכה. ב- 27 באוגוסט נודע בלאחווה שבקרבת העיירה חופרים בורות. היודנראט הכין חומרי בעירה במטרה להצית את בתי הגטו בבוא היום. אור ליום 3 בספטמבר 1942 הוקף הגטו גרמנים ואנשי המשטרה המקומית. רוכצ'ין הזעיק את אנשי המחתרת ורצה לפרוץ מיד את הגדרות, שכן המשמרות הגרמניים היו עדיין דלילים. אבל יושב-ראש היודנראט לופטין ביקש לחכות עד הבוקר כדי לברר את כוונות הגרמנים. בבוקר, כשהתברר לו שיהודי לאחווה אכן עומדים לפני השמדה, הצית לופטין את בית היודנראט ושלח צעירים להצית את שאר בתי הגטו ואת מחסני הרכוש היהודי. אנשי המחתרת תקפו בגרזינים שוטרים גרמנים ופיצחו את ראשיהם. אחד מאנשי המרי הצליח להוציא רובה מידי גרמני ופתח ביריות. רוכצ'ין הרג גרמני וקפץ לנהר, אך נורה בראשו וטבע. לופטין, שהצטרף ללוחמים, נפצע בידיו אך הצליח להגיע ליער. 6 שוטרים גרמנים ו- 8 שוטרים ביילורוסים נהרגו ואחרים נפצעו. כ- 1,000 יהודים פרצו את הגדרות, מאות נפלו מאש הגרמנים ורק 600 בערך הגיעו ליער. אלה שנותרו בגטו הובלו לבורות ונרצחו. זה היה גם גורלם של רבים מבין הבורחים בימים הראשונים, לאחר שנתפסו או הוסגרו בידי איכרים עוינים. כ- 120 יהודים התלקטו בביצות גריצ'ין שמצפון ללאחווה. הפרטיזנים סירבו לקבלם, ואז הוקמה יחידה יהודית בת 25 לוחמים. יחידה זו התקיימה עד ינואר 1943, ואז פוזרו חבריה בתוך חטיבת "קירוב" הסווייטית. האחרים פנו, על-פי עצת הפרטיזנים, מזרחה לביילורוסיה המזרחית ושם נתקבלו ליחידות פרטיזנים סווייטיות, כגון חטיבתו של קובפאק. לא מעטים מבין הבורחים מלאחווה נפלו בעת שירותם ביחידות הפרטיזנים (למשל לופטין), או במסגרת הצבא האדום והצבא פולני, שאליהם גויסו לאחר שחרור המקום. לאחר שנסתיימה המלחמה נותרו בחיים מבין הבורחים רק 90 איש.