ג' תשרי ה'תשע"ח

לאנצוט LANCUT

עיר בפולין
מחוז: לבוב
נפה: לנצוט
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-4,518

·  יהודים בשנת 1941: כ-1,925

·  יהודים לאחר השואה: כ-900

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I

העיר לאנצוט נוסדה במאה ה- 14, כשהגיעו למקום מתיישבים מגרמניה והשתקעו בה. המהגרים היו פליטים מן העיר לאנדסהוט שבבאוואריה, ומניחים ששמה של העיר, לאנצוט, מקורו במוצאם הגרמני של תושביה הראשונים. ב- 1349 העניק המלך קאזימיר הגדול מעמד של עיר ללאנצוט על-פי החוק המאגדבורגי, והעבירה לבעלותם הפרטית של בני האצולה. בעליו הראשון של העיר היה האציל אופולסקי. לאחר זמן- מה עברה העיר לבעלותם של האצילים לבתי פילאצקי, סטאדניצקי, לובומירסקי ולבסוף פוטוצקי. במאה ה- 15 היתה לאנצוט מרכז כלכלי חשוב ובה נתכנסו כינוסים של נציגי הערים הגדולות להתייעצויות בעניינים מסחריים, כגון "איגוד הערים בגרמניה". במאה ה- 16 סבלה לאנצוט מהתקפות הטאטארים והתורכים. בתקופה זו גם פרץ בה משבר על רקע דתי, כאשר בעלי העיר דאז, קשישטאף פילאצקי, הצטרץ ללותרנים ואחריו הלכו חלק ניכר מן האוכלוסייה. ב- 1622 וב- 1624 שוב פלשו לעיר הטאטארים. במחצית השנייה של המאה ה- 17 צרו על העיר השבדים ובעת המצור נהרסו בתים רבים. השבדים כבשו את העיר והטילו מיסי-מלחמה כבדים על האוכלוסייה. עיקר פרנסתם של תושבי לאנצוט היה מלאכה: אריגה, שזרות, יציקות לפעמונים, מנורות ונברשות. ב- 1406 כבר היתה קיימת במקום אגודת אורגים. במרוצת הזמן נוספו בעלי- מלאכה גם בענפים אחרים, וב- 1579 נמנו בעיר 115 בעלי- מלאכה. לאורגים נקבעה שכונה מיוחדת וכשגדל מספרם של אלה הם התיישבו גם ברחובותיה הסמוכים ובכפרים. ב- 1635 השיגה לאנצוט פריביליגיה לפיה יימכרו הדגים והיין המיובאים לעיר רק בתוכה, וגם ניתנה לה זכות נוספת לקיים בה ירידים. כן סופחו ללאנצוט שטחים מחוץ לחומותיה. בראשית המאה ה- 18 נתן בעלי העיר לבעלי-מלאכה זכויות ומענקים לשיפור מצבם הכלכלי. באמצע המאה ה- 18 נמנו בעיר 292 בתי-מגורים; ובהם כ- 3,000 תושבים. מסוף המאה ה- 16 נתקיימה בלאנצוט קהילה ולה בית-כנסת ובית-עלמין. בית-הכנסת הראשון בעיר היה בנוי עץ, ונזכר כבר ב- 1610. הבית נחרב ברבות השנים, ובמקומו נבנה ב- 1761 בניין מפואר, שעמד על תילו עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה. בראש הקהילה עמדו 7 פרנסים. לקהילת לאנצוט השתייכו גם התושבים היהודים בכפרים המסונפים לעיר, שמהם גבתה הקהילה את מס-הגולגולת. זמן רב נשמר פנקס הקהילה שהכיל פרוטוקול של ישיבות, רשימות על מאורעות חשובים בחיי הקהילה, הוראות לתשלומי המיסים וכדומה. במסגרת האוטונומיה הקהילתית בפולין היו יהודי לאנצוט כפופים לקהילת פשמישל גם לאחר שלאנצוט היתה לגליל עצמאי. מפעם לפעם נועדו לקהילת לאנצוט תפקידים חשובים מטעם ועד הגליל. כך נתמנו ב- 1750 נציגי קהילת לאנצוט לוועד, שהוקם על- ידי הגליל לניהול קרני ארץ-ישראל. סיפוחה של העיר לאוסטריה הביא שינויים בארגון הקהילה. בראש קהילת לאנצוט עמדו 3 פרנסים, שתפקידם היה לייצג את הקהילה ולנהל את כל ענייניה. הרב בלאנצוט קיבל משכורת שנתית מאת השלטון בסך 200 פלורין. קהילת לאנצוט על 11 היישובים והכפרים המסונפים לה, נכללה במחוז ריישא (ז'שוב), שלה השתייכו העיר ריישא ועוד 14 קהילות. בשנים 1758- 1767 כיהן כרב בלאנצוט ר' משה צבי הירש מייזלס, בנו של ר' שמשון מייזלס שהיה רב בחשאנוב ובשנים 1717- 1754 רב בז'ולקייב. אחרי שאביו עזב את הרבנות בז'ולקייב וחזר לחשאנוב, נתקבל ר' משה צבי הירש לרב בז'ולקווא, ושם כיהן עד פטירתו ב- 1801. הוא הוזמן לכהן בפיורדא ואח"כ במץ וקופנהאגן. אחריו כיהנו בלאנצוט ר' משה ליפשיץ ובנו ר' צבי הירש ליפשיץ, בעל "תפארת צבי". הלה ישב בלאנצוט זמן קצר ועבר מלאנצוט לכהן בקראקוב. בשנות השבעים של המאה ה- 18 היה רב בלאנצוט ר' משה בן יצחק אייזיק. אחריו כיהנו ר' יחיאל-מיכאל בן אברהם, שהיה רב בלאנצוט עד 1777. בשנים 1777- 1819 היה רבה של לאנצוט ר' אריה לייבוש בעל "גבורות אריה" ו"חומת אריאל", שנתקבל בלאנצוט בהיותו בן עשרים. הוא היה מתלמידיו של המגיד מקוזניץ. ב- 1819 נתמנה לרב בקישינייב. את מקומו ירש ר' אלעזר בעל "יודעי בינה", בן ר' אלימלך שפירא מדינוב. ר' אלעזר כיהן בלאנצוט עד 1865. ממנו קיבל בנו ר' שמחה. הוא הקים בלאנצוט סניף של "מחזיקי הדת". ר' שמחה כיהן עד 1913, וממנו קיבל בנו ר' אלעזר, שהיה רב בלאנצוט עד 1938. בלאנצוט ישב זמן-מה ר' יעקב יצחק הורוויץ, שתחילה כינוהו "הצדיק מלאנצוט" ולאחר שעבר ב- 1800 ללובלין והקים בה מרכז חסידי נודע שמו כה"חוזה מלובלין". בלאנצוט נמצא קברו של ר' נפתלי מרופשיץ, ומאז פטירתו ב- 1827 היו באים ללאנצוט ליום ההילולא חסידים לאלפים. צביונה החסידי של לאנצוט נתחזק בהרבה מאז התיישב בלז'איסק הסמוכה ר' אלימלך וויסלום, המכונה ר' אלימלך מליז'נסק, אחד מגדוליה של החסידות. לאנצוט שימשה עיר מעבר לחסידים שמגמת פניהם היתה לז'איסק. בשנות השבעים למאה ה- 19 הופיעו בלאנצוט ראשוני החוגים הלאומיים. הוקמה אז חברה בשם "דורשי תורה". בראשה עמד יצחק וייסמן, אשר מאמריו ראו אור לעתים תכופות בכתבי-עת שונים, ובמיוחד בה"שחר" שיצא לאור בווינה. ביתו, שבו היתה ספרייה פרטית, היה מעין מרכז תרבותי של חוגי המשכילים. החסידים עמדו להטיל עליו חרם, והדבר הובא בפני בית-המשפט המחוזי. שבעה מעדת החסידים נשפטו לחודש ימי מאסר. מתומכי ההשכלה היה ראש הקהילה ובעל הפרופינאציה דוד טננבוים. בהשפעתו ובעזרת חתנו ד"ר לאנס, הוקמה ב- 1894 האגודה הציונית הראשונה בלאנצוט, "ציון". לאחר זמן קצר שינתה זו את שמה ל"אהבת ציון" והפעולה הציונית התבססה על התוכנית שנקבעה בכינוס הראשון של אגודת "אהבת ציון" בטארנוב ב- 1897. בכינוס זה השתתף גם נציג "אהבת ציון" בלאנצוט. לאחר הקונגרס הציוני הראשון קיבלה "אהבת ציון" על עצמה גם את התפקידים של הוועד המקומי של ההסתדרות הציונית. היו גם בלאנצוט יחידים שראו את עצמם כ"פולנים בני דת משה". ראוי לציון שהבניין של "סוקול", האגודה הפולנית שקבעה בתקנונה שאין יהודים יכולים להשתייך אליה, נבנה ב- 1896 מתרומתו של יהודי. בקהילה שלטו החסידים, והללו מנעו את חדירת השפעתם של חוגי ההשכלה. במחצית השנייה של המאה ה- 19 עמד בראש הקהילה משך שנים רבות דוד טננבוים שהיה, כאמור, מתומכי ההשכלה. ב- 1860 קודש בית-עלמין חדש. בשנות השמונים של המאה ה- 19 הוקמו בעיר חברות עזרה וסעד. בלטה בהן החברה "תומכי עניים", שנוסדה ב- 1888, וזו ריכזה בידיה את כל הפעולה למתן עזרה לעניי העיר. משאר המוסדות יצויין בניין ה"הקדש", ששימש אכסניה לעניים עוברי-דרך. במקום בית-המרחץ הישן הוקם בית-מרחץ מודרני. בבניין זה של בית-המרחץ סודרו משרדי הקהילה ואולם-הישיבות. בית-הכנסת שופץ, ובתחילת המאה ה- 20 נבנה ממולו קלויז של חסידי דז'יקוב ששימש אחר-כך בית- תפילה לציוני העיר וללומדי משניות. בתקופה ההיא נוסדו החברות "ביקור חולים" ו"לינת צדק". בשלהי המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 היו בלאנצוט גילויי אנטישמיות. ב- 1905 הואשם זקן יהודי אחד מכפר באדן הסמוך ללאנצוט ברצח נוצרי, ונידון למוות. היהודים בלאנצוט ראו בפסק-הדין מעין עלילת-דם על יהודי חף מפשע. אמנם בעירעור על פסק-הדין זוכה הנאשם בבית-המשפט המחוזי ברישא, אולם בעירעורו של התובע הממלכתי הורשע שוב. בית-הדין הגבוה רק הפחית את העונש, ודן אותו למאסר של ארבע שנים. הנאשם מת בכלא. העיר לאנצוט והקהילה היהודית בה ידעו סבל רב בשנים 1914- 1918. כבר בחודשים הראשונים של המלחמה נכבשה העיר על-ידי הצבא הרוסי ויהודים היו מטרה למעשי שוד וביזה. באביב 1915 נהדפו הרוסים, ושוב נמצאה העיר בשליטתה של אוסטריה. כעבור חודשים אחדים פרצו הרוסים את החזית האוסטרית וכבשו את העיר שנית. הפעם חששו התושבים המועטים מפני הכיבוש הרוסי, ומרביתם ברחו מערבה עם הצבא האוסטרי הנסוג. ואמנם הרוסים הציתו את בתיהם של הנמלטים וכן של אלה שנשארו וגרמו להם נזק רב. הפעם החזיקו הרוסים בעיר רק זמן קצר. הפליטים היהודים שלא הרחיקו נדוד חזרו לבתיהם, אולם מצבם של יהודי המקום שופר אך במעט, שכן נבצר מהם לקיים חיים נורמאליים בתנאי המלחמה. בתנאים אלה, חודשה במידת-מה פעילות המפלגות הציוניות.

בין שתי המלחמות

בראשית שנות ה- 20 לא השתקמה קהילת לאנצוט מן ההרס שפקד אותה בתקופת המלחמה. מצבם הכלכלי של היהודים היה חמור. העיר הפסידה לחלוטין את מעמדה כעיר מסחר, השוכנת על פרשת-דרכים חשובה מדרום לצפון. הקפו של המסחר המקומי צומצם מחמת השפל הכלכלי שפקד את פולין כולה ומחמת הירידה המתמדת במחירי התוצרת החקלאית, שהיתה עיקר פרנסתם של תושבי סביבת לאנצוט. בידי היהודים נותר רק המסחר הזעיר והרוכלות בכפרים, וגם העוסקים בענפי פרנסה אלה נאלצו להתחרות קשה בקואופראטיבים של הפולנים. כן פגעו ביהודים הניסיונות שנעשו מצד האנטישמים להחרים את המסחר היהודי. בעקבות ירידה במסחר הוגבלו גם מקורות הפרנסה של בעלי המלאכה והתעשייה הזעירה. ב- 1921 היו בלאנצוט 71 מפעלים בבעלותם של יהודים, רובם בענף ההלבשה והמזון. במפעלים היהודיים הועסקו בעיקר בני-משפחותיהם של הבעלים. אחוז ניכר של המפרנסים היו מחוסרי עבודה בדרך קבע, וחיו על התמיכות של בני- משפחותיהם בחוץ-לארץ או על הקצבה ציבורית. מצב כלכלי זה החמיר בעת המשבר הגדול בסוף שנות העשרים, ואחריו נמשך הקיפאון עד מלחמת-העולם השנייה. בשנים הראשונות שלאחר המלחמה בא לעזרת הנזקקים ארגון הג'וינט, שסייע בתמיכה כספית למשקמים את בתיהם ואת סדנאותיהם שנפגעו בזמן המלחמה. בתמיכתו הוקם ה"איגוד לאשראי" ו"הבנק העממי". הג'וינט גם תמך בקופת "גמילות-חסדים". קופות קטנות לתמיכה התקיימו גם ליד "איגוד הסוחרים היהודים" ואיגוד בעלי-המלאכה "יד חרוצים". הוקמו וגם הורחבו מפעלי העזרה לנזקקים. החברה "תומכי עניים" (שמה של החברה הוסב ל"תומכי עניים, נושאי המיטה ולימוד משניות") שנוסדה עוד בשנות ה- 80 של המאה ה- 19, הרחיבה את פעולותיה ובשנות העשרים נעזרו על ידה כ- 250 איש. מדי שנה בשנה קיימו הקהילה וחברות-הסעד מפעלים מיוחדים, חד-פעמיים, כגון "קמחא דפסחא" או עזרה בחומרי-הסקה בחודשי החורף. לאחר התמוטטות השלטון האוסטרי הוקמה בלאנצוט מועצה לאומית, שקיבלה על עצמה את ייצוג היהודים לפני השלטונות. התארגנה מיליציה יהודית להגנה עצמית בתקופת המעבר. הצבא הפולני שנכנס לעיר התייחס ליהודים באיבה. מתפקידיה העיקריים של המיליציה היהודית היו שמירת הסדר ברחובות שבהם גרו יהודים, והגנה עליהם בפני שוד ומעשי אלימות מצד האספסוף. בראש המועצה הלאומית עמד העסקן הציוני שלמה גרינבאום. הבחירות הראשונות לוועד הקהילה התקיימו ב- 1924, ובהן ניצחה הרשימה המשותפת של הציונים, הסוחרים הזעירים ובעלי-המלאכה המוארגנים ב"יד חרוצים". הרשימה קיבלה 13 מאנדאטים, ואילו הרשימה החסידית קיבלה 2 מאנדאטים בלבד. השלטון בקהילה נשאר בידי הציונים גם בבחירות שהתקיימו ב- 1928. ליושב-ראש הקהילה נבחר הציוני א. שפאץ, ואחריו בא ד"ר דוד לאטרינאר. המצב לא נשתנה גם בבחירות שהתקיימו ב- 1937 האחרונות( לפני פרוץ המחלמה). הפעילות הציונית התרבותית והחברתית חודשה בראשית שנות העשרים. במרוצת הזמן התארגנו בלאנצוט סניפים של כמעט על המפלגות הציוניות שנתקיימו אז בגאליציה וכן ארגוני הנוער. יחסי הכוחות של המפלגות בבחירות לקונגרסים הציוניים היו כדלקמן: #1# #2#הציונים #3# #4# גוש #5#
#1#שנה #2# הכללים #3# המזרחי #4#א"י העובדת #5#רביזיוניסטים
#1#1929 #2# 65 #3# 10 #4# 22 #5# -
#1# 1931 #2# 22 #3# 17 #4# 88 #5# 1
בשנות העשרים הוקם חוג נשים ציוניות. נוסדה האגודה הציונית "השחר" ולידה תזמורת "הזמיר" וחוג חובבי דראמה. הוועד הציוני הקים בעזרת הג'וינט בית-מלאכה לנגרות כנקודת הכשרה לעלייה לארץ-ישראל. כמה מן החלוצים השתלמו בנגרות ועלו ארצה ב- 1925. בתקופת פעולתו של הוועד הציוני המקומי נוסד בית-ספר משלים, שבו למדו בערך 130 תלמידים ותלמידות, נפתחה ספרייה ציבורית, ואף הוקם ב- 1931 "בית-עם" כמרכז תרבותי וקהילתי בעיר. בשנות העשרים נוסד בלאנצוט סניף "אגודת ישראל", ולידו "צעירי אגודת ישראל" ו"פרחי אגודת ישראל". "אגודת ישראל" הקימה בית-ספר לבנות "בית יעקב", שמספר התלמידות בו הגיע ל- 100 לערך. לאחר זמן-מה נפתח גם על-יד "בית יעקב" גן-ילדים, ובו כ- 80 ילדים. לקראת הבחירות הראשונות למועצת העירייה ב- 1919 הוקמה רשימה מאוחדת של כל המפלגות היהודיות. רשימה זו זכתה ב- 18 מאנדאטים מתוך 40 כלל המאנדאטים. ב- 1928 זכו היהודים למספר דומה של מאנדאטים, ושני יהודים נבחרו לראשות המועצה. ב- 1933 זכתה הרשימה המאוחדת של המפלגות היהודיות הלאומיות בשלושה מאנדאטים, והרשימה של "אגודת ישראל" - במאנדאט אחד מתוך 16 כלל המאנדאטים. בשנות ה- 30 הלכה וגברה התעמולה האנטישמית בלאנצוט ובסביבותיה, וגבר החרם על המסחר והמלאכה היהודיים. רבו המקרים של העמדת משמרות-חרם לפני חנויות של יהודים, וניפוץ שמשות בחנויות של יהודים. התנכלויות מסוג זה נמשכו עד ספטמבר 1939, והן בישרו את הרעה הקרבה.

במלחה"ע ה - II

לאנצוט נכבשה בידי הצבא הגרמני ב- 9 בספטמבר 1939. כבר בימים הראשונים לכיבוש נאלצו היהודים לעבוד בכל העבודות הציבוריות השחורות בעיר. הם עבדו בפיקוחם של חיילים גרמנים שהיכום, התעללו בהם והשפילו את כבודם. באותה עת ציוו הגרמנים לסמן את חנויותיהם של היהודים במגן-דוד, ובעלי-החנויות הוכרחו למסור לחיילים את הסחורה בלא תשלום. הגרמנים הציתו את בית-הכנסת, אך בידי היהודים עלה להתגבר על האש שפרצה, ולאחר זמן קצר ביותר שופץ החלק השרוף של בית-הכנסת. בבוקרו של 22 בספטמבר 1939 נצטוו היהודים לעזוב את לאנצוט עד השעה 16.00 באותו יום, ולפנות מזרחה לכוון יארוסלאב. צו דומה ניתן גם לאוכלוסייה היהודית ביישובים הסמוכים ללאנצוט. כדי למנוע פניית היהודים מערבה, לכיוון ז'שוב, חסמה המשטרה הגרמנית את הדרך שהובילה מלאנצוט לכוון זה. רוב יהודי לאנצוט עזבו את עירם בשיירה ארוכה של עגלות, עגלות-יד, הולכי-רגל ובידיהם תרמילים וחפצים שונים. ביארוסלאב הכריחום הגרמנים לעבור לתחום הכיבוש הסובייטי, לעברו המזרחי של הנהר סאן. למחרת היום, ב- 23 בספטמבר, סרקה המשטרה הגרמנית את בתי היהודים בלאנצוט וגירשה בכוח את מי שעדיין נותר במקום. היא העלתה את האנשים על משאיות והובילה אותם עד הגשר ליד הסאן. שם הורו להם לרדת ולעבוד לצד השני של הגשר. המעבר היה מלווה התעללויות והשפלות; כך למשל, הריצו אנשי המשטרה את היהודים בתוך מי הנהר. על הגשר תלו הגרמנים שלט ועליו חץ וכתובת: "לפלשתינה". בלאנצוט נשארו משפחות ספורות של יהודים, שהשיגו רשיונות מיוחדים מן השלטונות, וכן חולים, נכים וזקנים. מספר כל הנותרים בלאנצוט ביום השלישי לאחר הגירוש היה כ- 300, מתוך 2,750 יהודים שישבו בה קודם למלחמה. בתחילת נובמבר 1939 חזרו ללאנצוט, בלא הפרעות מצד השלטונות, מקצת מן המגורשים שלא עברו לצד הסובייטי, ושהו שבועות מספר בכפרים וביישובים הקטנים שבין לאנצוט ויארוסלאב. בחודשים האחרונים של שנת 1939 הגיעו ללאנצוט כמה עשרות יהודים עקורים משטחים שסופחו לרייך השלישי, מלודז', קאליש, חוז'וב קאטוביצה ועוד. בהדרגה חזרו ללאנצוט גם עשרות מתושביה הוותיקים, אשר עזבו את עירם בתחילת המלחמה. בסוף 1939 או בתחילת 1940 הוקם, לפי פקודת הגיסטאפו, היודנראט. ליו"ר נתמנה ד"ר מרכוס פוהורילה. שאר חברי היודנראט היו: אליעזר מרדר, שלמה גרינבאום, לייזר פאס, וולף גוטמן, משה זיגל, דוד רוזנבלום, חיים לייב קורנבלאו, יצחק ויינבק וישראל גרסטן. תפקידו הראשון של היודנראט היה רישום היהודים לעבודת- כפייה. הרישום נעשה בתחילת 1940. מתוך המספר הכללי של 900 יהודים שהיו אז בלאנצוט, 157 גברים היו בגילאי 14- 60, ועליהם הוטל להתייצב לעבודות-כפייה. יום-יום נקראו לעבודות-הכפייה השונות 50 גברים. לקראת סוף 1940 הגיעו ללאנצוט פליטים מקראקוב, ובסוף 1940 היו במקום כ- 1,300 איש, מהם 400 פליטים. היה זה הריכוז היהודי הגדול ביותר באזור יארוסלאב. היהודים נותרו בלא מקורות פרנסה; כל החנויות (כ- 150 במספר קודם למלחמה) נסגרו, הושבתו שני בתי-חרושת וכ- 25 בתי-מלאכה יהודיים. רכושם של היהודים הוחרם. יום- יום נערכו סריקות וחיפושים אחר רכוש, שלא הובא לידי השלטונות. רוב האוכלוסייה היהודית התקיימה ממכירת חפצי-בית, דברי לבוש וכד'. לפליטים ולעניי המקום עזר מעט היודנראט וכן הסניף של י.ס.ס. בלאנצוט, ששירת את נפת יארוסלאב כולה (הוקם בלאנצוט בסוף 1940, מכיוון שלאחר הגירוש לברית-המועצות נשארו בלאנצוט יהודים ספורים בלבד). בראש הסניף עמד יו"ר היודנראט בלאנצוט, ד"ר מ. פוהורילה. היודנראט הקים מטבח ציבורי, שהמשיך עוד לפעול באביב 1942, מאפיה ומרפאה. מפעם לפעם חולקו לנזקקים מזון, עצים ופחם; כדי לעמוד בהוצאות הטיל היודנראט מיסים על יהודי המקום. לאחר שפרצה המלחמה בין גרמניה וברית-המועצות, התחילו להגיע בנובמבר 1941 אל לאנצוט תושבי המקום, ששולחו בספטמבר 1939 אל מעבר לסאן. לפי פקודת השלטונות הגרמניים בלאנצוט היה על כל החוזרים להתייצב אישית למירשם ולשלם סכומי-כסף שהוטלו עליהם. כעבור ימים אחדים אירגנה העירייה קבוצות יהודים מבין החוזרים לעבודות- כפייה. קבוצות אלה עבדו בנפרד, נוסף לקבוצות שנקבעו יום-יום על-פי רשימות היודנראט. היהודים שחזרו משטחי ברית-המועצות ולא התייצבו לפני השלטונות, נתפסו בידי הגרמנים והוצאו להורג. בנובמבר 1941 נורו בחצר בית- המשפט בלאנצוט 6 יהודים שהתחמקו מן המירשם. לאחר כמה חודשים נאסרו שוב עשרות מבין החוזרים; פעם נרצחו מתוכם 4 ופעם אחרת 24. במארס 1942 שוב נרצחו בבית- הקברות בלאנצוט, בידי אנשי הגיסטאפו שבאו מיארוסלאב, כמה עשרות יהודים מן החוזרים משטחי ברית-המועצות. מתחילת 1942 הורע מצבם של יהודי האזור. לפי צו של אייזנלור, המושל הגרמני של נפת יארוסלאב, נאסר על היהודים לעזוב מ- 1 בינואר 1942 את העיר, או את כפרי מגוריהם, וכל המפר צו זה דינו מוות. רציחות של יהודים הלכו ותכפו במשך שנת 1942. ב- 20 וב- 22 במארס 1942 נצטוו חברי היודנראט בלאנצוט להתייצב בפני אנשי הגיסטאפו מיארוסלאב, שבאו למקום. רק שלושה התייצבו (אליעזר מרדר, שלמה גרינבאום וויינבק); הם נאסרו ונדרשו להכין רשימה של 10 אנשים כבני-ערובה. השלושה סירבו למלא אחר הדרישה. לאחר ארבעה חודשי מאסר, יחד עם עוד כמה יהודים שנעצרו ברחוב, הם שולחו ליארוסלאב ושם נורו בבית-הקברות, ב- 16 או ב- 17 ביולי 1942. בלאנצוט מינו השלטונות יודנראט חדש, בראשותו של ראובן נאדל. יש לציין שיהודי לאנצוט התגוררו בבתיהם, וגיטו לא הוקם כנראה במקום. כשהתחילו, בקיץ 1942, להגיע שמועות על גירוש יהודים ממקומות שונים, ניסו יהודי לאנצוט בקדחתנות להשיג עבודה בחברות גרמניות שונות שפעלו באזור. סבורים היו שעבודה זו תגן עליהם בפני הגירוש. ביולי 1942 התחילו משרדי-המס הגרמניים לגבות מן היהודים את כל המיסים, שלא נפרעו גם אלו שמלפני המלחמה. אם לא שולמו המיסים, הוחרמו כל החפצים שהיו בבית. ב- 15 ביולי הגיע ללאנצוט שמידט, ראש הגיסטאפו ביארוסלאב. כל היהודים רוכזו בכיכר הגימנסיה לשם החתמת תעודות-הזהות, וכל מי שלא נראה בעיני שמידט לא זכה להחתמת תעודתו. עד מהרה התברר שאף חותמות אלה לא היו ערובה למניעת הגירוש. גירושם המוחלט של יהודי לאנצוט נקבע ל- 1 באוגוסט 1942. היהודים סברו עדיין שמדובר בגירוש ל"עבודה במזרח", ומאחר שהוכרז כי כל אחד רשאי לקחת עמו רק חפצים במשקל שיוכל לשאת, נסעו היהודים למכור את כל אשר להם. איכרי הסביבה נעו בעיר וקנו אפוא מכל הבא ליד, ובמחירים זולים ביותר. מקצת מיהודי לאנצוט ברחו מן העיר אל יישובים אחרים, מתוך ניסיון להתחזות כ"ארים", והיו שביקשו להם מיקלט ומחבואים ביער, או אצל שכנים פולנים. רבים מן הבורחים נתפסו ונורו במקום. ב- 3 באוגוסט 1942 הועלו היהודים על עגלות, שגויסו בכפרי הסביבה והוגלו לכפר פלקיניה, 14 ק"מ מלאנצוט, שם הוקם מחנה-מעבר ליהודי אזור יארוסלאב. בדרך שדדו השוטרים אצל המגורשים דברי-ערך וכל מה שבא לידיהם. בפלקיניה התקיימה סלקציה: חולים, זקנים וילדים נורו בשטח המחנה, או ביער נייחצ'ולי המרוחק כ- 5 ק"מ. רוב המגורשים שולחו למחנה-המוות בבלז'ץ. כעבור ימים אחדים הוחזרו כ- 50 צעירים ללאנצוט, ויחד עמם חזרו גם חברי היודנראט; הללו הועסקו בידי חברות גרמניות, ועל סמך כרטיס-עבודה היו רשאים אף לקבל את דירותיהם הקודמות. ב- 17 בספטמבר 1942 הועברו כל היהודים מלאנצוט לגיטו בשייניאווה, שהיה אז המקום היחיד באזור יארוסלאב שנמצא בו ריכוז יהודי. יש לציין, שזמן-מה לאחר בואם של יהודי לאנצוט לשייניאווה, נתמנה לייזר פאס ליו"ר היודנראט במקום. במאי 1943 נהרגו, יחד עם שרידי היהודים מגיטו שייניאווה, אחרוני היהודים מלאנצוט שהיו שם. מעטים בלבד הועברו למחנות-עבודה שונים, ויחידים מהם נשארו בחיים. בלאנצוט עצמה התחבאו כמה יהודים ביערות ואצל האוכלוסייה הפולנית. רובם נתפסו בידי הגרמנים, לעיתים בעזרת מלשינים פולנים. כל מי שנתפס נרצח. באוגוסט 1942 נורו ברחוב קראשבסקי ו- 29 בליסטופאד חמישה יהודים. בספטמבר 1942 נורו בכיכר סובייסקי וברחובות ואלובה וסלובאצקי 17 יהודים. באותו זמן הוצאה להורג גם פולניה בשם ניזיולובה באשמה של מתן מקלט ליהודים; בדצמבר 1942 ובינואר 1943 הוצאו להורג בבית-הקברות בלאנצוט 24 יהודים מלאנצוט ומכפרי הסביבה. במארס 1943 נרצחה אשתו של ד"ר מ. פוהורילה, יו"ר היודנראט הראשון בלאנצוט. עמה נהרגה בתה, בת השלוש, ועוד יהודיה אחרת ששמה אינו ידוע. מקהילת לאנצוט נשארו בחיים כ- 900 נפש; רוב הניצולים בשטח ברית-המועצות. אחדים מהם חזרו לעיר מולדתם, אך לא יכלו לשבת בה לבטח. האווירה סביבם מצד האוכלוסייה המקומית היתה עויינת. אחד מן החוזרים, וייס, אף נרצח בידי הפולנים. רוב ניצולי לאנצוט עברו לגור בשטחי פולין המערביים. קבוצה גדולה התיישבה בוורוצלאב שבשלזיה. רובם ככולם עזבו את פולין בגלי ההגירה השונים. יש לציין שב- 1958 התקיים בז'שוב משפט של אחד הרוצחים הראשיים של יהודי לאנצוט, יוזף קוקוט-האנמאן. הוא הורשע ונידון למוות.