כ"ט חשון ה'תשע"ח

לאסק LASK

עיר בפולין
מחוז: לודז'
נפה: לאסק
אזור: לודז' והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 4,890

·  יהודים בשנת 1941: כ-3,864

תולדות הקהילה:
בין שתי המלחמות

גם בין שתי מלחמות העולם עסקו רוב יהודי לאסק במלאכה ובמסחר הזעיר. המצב הכלכלי של רובם קשה היה, ורבים מהם חיפשו לשווא פרנסה בענפים אחרים. חלק מיהודי לאסק מצאו פרנסה בעונת הקיץ במרכזי-הקיט שבסביבה- בקולומנה ובטיאודורי, שבהן נבנו על חלקות יער וילות ופנסיונים. רובם היו שייכים לחרושתנים, לסוחרים ולאינטליגנציה מיהודי לודז' ופאביאניציה. בשנות המשבר הכלכלי הכללי בפולין הגבירה את פעולתה קופת גמילות-חסדים, ומעזרתה נהנו למעלה מ- 500 איש. ליד הקופה קם ועד שביקש לייסד מיפעל-ייצור, שיתן עבודה למובטלים. הוועד קיבל עזרה מהג'וינט וקנה מכונות טווייה. ב- 1937 התחילה לפעול מטוויית פשתן יהודית. בין היהודים היו מומחים- לטווייה, שהועסקו בה מיד. הוועד קרא לחרושתנים היהודים בלודז' להזמין חוטים במטווייה זו. בתקופה הקצרה שבין ייסודה לבין פרוץ מלחמה העולם II-ה לא גדלה המטווייה. גורם נוסף בהרעת מצב היהודים היה הדליקה הגדולה בספטמבר 1932, שהניחה ללא קורת-גג 15 משפחות יהודים. בתקופה הנדונה היו לכל המפלגות הציוניות סניפים בלאסק. על ההשפעה הציונית תעיד העובדה, כי ב- 1918, עם סיום המלחמה, נמכרו בלאסק 200 שקלים. במיוחד היו פעילות תנועות הנוער הציוניות. ב- 1918 נוסד אירגון החלוץ, וב- 1924 - השומר-הצעיר. בשנות ה- 30 התחיל בלאסק את פעולתו הנוער-הציוני, שהקים בלאסק קיבוץ-הכשרה והוא נתקיים עד 1938. בסוף שנות ה- 20 קם אירגון בית"ר. ב- 1918 פעלה בלאסק הסתדרות הנשים הציוניות הדסה, ואחר כך אירגון הנשים - ויצ"ו. תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים מספר קולות הרשימה 1935 1939 ציונים כלליים א' 145 - ציונים כלליים ב' 8 86 המזרחי 16 18 הרביזיוניסטים (ןמסורג) 78 73 הליגה למען ארץ ישראל העובדת 118 - פועלי-ציון ימין - 145 תחילה היה הרוב בהנהלת הקהילה בלאסק בידי נציגי הציונים והמזרחי. ב- 1918 היו בין 4 חברי ההנהלה 2 ציונים. בבחירות ב- 1924 נבחרו להנהלה 3 ציונים יחד( עם יחרזמה) ונציג 1 של אגודת ישראל. אולם בשנים הבאות השתלטו אנשי אגודת-ישראל על מנגנון הקהילה, אף על פי שגם עתה לא היה להם רוב בהנהלה. השפעת אגודת-ישראל הלכה וגדלה, וב- 1931 זכתה ב- 6 מנדאטים בשלטון בקהילה. במועצת העירייה הוסיף אחד מחברי המועצה היהודים לשמש בתפקיד חבר ראשות העיר, כפי שהיה לפני המלחמה. בתקופה ההיא התפתחה בלאסק פעילות ענפה בתחום החינוך היהודי והתרבות. מלבד החדרים תלמוד-תורה ויסודי-תורה נוסד ב- 1927 ביוזמת הקהילה חדר-מתוקן, אף על פי שנציגי האגודה התנגדו להקמתו. חדר זה נתקבל על דעת הציבור, ומספר תלמידיו גדל במהירות. נערים יהודים מעטים ביקרו בבתי הספר היסודיים הממשלתיים לתלמידים יהודים ("הקבוסאבאש"). רבים למדו בבתי הספר של תרבות, ומספר ניכר של נערות בבית יעקב. פתיחת הספרייה היהודית השנייה ב- 1928 היתה אחד ממאורעות התרבות החשובים בעיירה. ב- 1918 חידש את פעולתו לאחר המלחמה איגוד ההתעמלות. הוא מנה אז 150 חברים, מהם 50 פעילים בספורט, והשאר- בתחומי תרבות אחרים. ליד האיגוד פעל בתקופה זו חוג דראמטי. במאוחר יותר נוסדו בלאסק איגודי הספורט מכבי ו"שטערן".
 

השואה

משיצאו השלטונות הפולניים את לאסק בספטמבר 1939, ברחו יהודים רבים אל כפרי הסביבה, בעיקר לקולומנה, כדי למצוא מחבוא מפני צבאות הנאצים הבאים. נמצאו פולנים שניצלו את העדרם של היהודים ובזזו רבות מחנויותיהם. לאחר שנכנסו הנאצים ללאסק, חזרו רוב הפליטים לעיר.
בימים הראשונים דרשו הגרמנים מהשמש יחזקאל את מפתחות בית-הכנסת. כשבנו הלך להביאם, ירו הנאצים בשמש והרגוהו. אחר כך התקינו בבית-הכנסת אורווה ומשחטת-סוסים. הם אסרו על תפילה בציבור, ובראש השנה ת"ש התפללו יהודים בחשאי בדירותיהם. הגרמנים הוציאו את המתפללים עטופי-הטליתות מאחד השטיבלך וציוו עליהם למרוט אווזים. עבודה זו הטילו גם ביום-הכיפורים על הרב ג. ניימן, ואחר כך כרכו מעי-אווז על צווארו, הוליכוהו ברחובות והכוהו מכות נמרצות. בחג הסוכות הכניסו הנאצים את הרב ר' לייב אייזנברג עטוף-הטלית לארגז אשפה.
בלאסק שדדו הגרמנים את הרכוש היהודי באופן יסודי, ובעיקר חפצי-ערך. הם תבעו מיו"ר הבנק היהודי המקומי 40,000 זלוטי תוך 24 שעות. גם על הנהלת גמילות-חסדים הוטלה קונטריבוציה גבוהה. על סמך ידיעות מפי מלשינים יהודים, דרשו הגרמנים מהרב אייזנברג לתת להם את חפצי- הערך שהטמין, וביניהם את כלי הכסף של בית-הכנסת. הרב הוכה נמרצות בשעת החקירה, אך שתק. עתה הביאו הגרמנים את הרבנית לבית-העלמין, ולאחר שעינוה, גילתה לבסוף את מקום קבורתם של התכשיטים.
ייסורים רבים גרם לנשים היהודיות בלאסק הקומיסאר הסאניטרי הגרמני, שהיה סאדיסט מנוון. הוא ציווה עליהן להתפשט ולהתרחץ ליד המשאבה בשוק, היה משלח אותן למקווה ולבית-המרחץ העירוני ודורש תעודות המאשרות את ביקורן שם. כן ערך אורגיות, וכפה יהודיות להשתתף בהן.
בלאסק הכבושה כיהן כיו"ר ועד-הקהילה הרש נוסקוביץ' אחריו שימש בתפקיד זה זלמן קוכמן, ומזכירו היה אברהם בוראקובסקי. משהסבו השלטונות הגרמניים את ועד-הקהילה ליודנראט, אושר ז. קוכמן כיו"ר. הוא הקים את היודנראט מבין עסקני ציבור מקומיים שעמו נמנו: זכריה רייכבארט, לייב בורנשטיין, בן-ציון הורוביץ, משה ליפמאנוביץ" נחמן ואיצ'ה קמפינסקי, הנייק זנדל, הרש וידאווסקי ישעיה ואשר פרנקל. ז. קוכמן היה שואל בדרך כלל בדעת חברי היודנראט בעניינים חשובים וקשים, כאשר, למשל, השלטונות הגרמניים דרשו מתת כסף, אמרו להחרים את חפצי-הערך, או דרשו לספק מכסות עובדים, אבל בשאלות רבות הכריע לבדו ובלי דיחוי. למינהל היהודי, בתור מנהלי המחלקות גייס קוכמן קבוצת אנשים, וביניהם גם צעירים. עם קבוצה זו נמנו. בוראקובסקי- מחלקת הכלכלה; אהרן פנחס בז'זינסקי יחיאל לבקוביץ' וכן מוטל פרידמן, שבא מלודז' - מחלקת-העבודה; דוב מאנדל -דואר; וולף רייכבארט- המזכירות. עם הצוות הנ"ל נמנו גם שני האחים פרידמן ושלמה לרר. יו"ר היודנראט הקים גם משפט-שלום, ששופטיו היו יצחק קנטורוביץ' ומרדכי פייבל קוכמן. הוקמה משטרה יהודית, מורכבת מאנשים צעירים; מפקד המשטרה היה הרש קליין.
השלטונות הגרמניים החשיבו את דעתו של ראש היודנראט, ולא אחת קיבלו את הצעותיו ומילאו את בקשותיו. קוכמן ושאר חברי היודנראט השתדלו להעלים מעיני הגרמנים את העבירות של יהודים על הצווים והאיסורים, ולהציל את "הפושעים" שנתפסו בשחיטה ללא-היתר, בהברחת מזון וכיו"ב. קוכמן זכה להוקרה באוכלוסיה היהודית, אף על פי שרבות היו הטענות כלפי היודנראט והמינהל היהודי, בעיקר בגלל קביעת אנשים לשילוח אל מחנות-העבודה.
מצב האספקה של יהודי לאסק בשנים 1939- 1940 לא היה מן הגרועים. עד ראשית מארס 1940 קיבלו המאפיות של היהודים קמח ואפו לחם. תקופה ממושכת למדי נמכר בשר באטליז של יעקל שמואלביץ', אשר הגרמנים סיפקו לו בשר-סוס ממשחטת-הסוסים בבית-הכנסת. במארס או באפריל 1940 נסגרו המאפיות של היהודים. מעתה סיפקו לחם ליהודים מאפיות "אריות" והוא נמכר לפי תלושי-מזון שהונהגו. במרוצת הזמן הונהג קיצוב גם בשאר מיצרכי- המזון, והם נמכרו ליהודים לפי תלושים בחנות-החלוקה ברחוב גארבארסקה, בהנהלת דוב בז'זינסקי. היהודים שהועסקו על ידי הגרמנים בעבודות שונות קיבלו תוספות מזון. נעשו כמה ניסיונות לזייף את כרטיסי-המזון; נתגלה, למשל, כי הנער גרינשפאן זייף תלושי-לחם. היודנראט השתדל להעלים את הדבר מעיני הגרמנים.
ההספקה הלא-לגאלית של מיצרכי-מזון נמשכה כל תקופת הכיבוש, וגם בתקופת הגיטו. הספקים היו "אריים", והם הפקיעו את המחירים. היתה גם בלאסק שחיטה ללא-היתר: בית-המשפט המיוחד הנאצי בלודז' ערך ב- 1941 משפטם של 9 יהודים ו- 3 פולנים, שנאשמו בשחיטה ללא-היתר. יהודים אלה (2 קצבים, עגלון 1 ו- 6 םהירזוע) קנו בינואר 1941 מידי הפולנים 3 שוורים, עגל, כבשה ו- 2 חזירים, ושחטו את כל אלה בדירותיהם. הם נדונו למאסר כבד עם עבודת פרך מחודשים אחדים ועד שנתיים ולקנסות גבוהים. ידוע, כי אחד מהם, טננבאום, היה כלוא אחר כך בכמה בתי כלא נאציים, כגון בשייראדז, צווייבריקן, סארבריקן, עד ששולח בדצמבר 1942 לאושוויץ. יהודי אחר, פאלק, נכלא גם הוא בשייראדז, שוחרר בהשתדלות היודנראט, אך נפטר עד מהרה מהעינויים.
למען העניים הרבים, מחוסרימקורות פרנסה, הקים היודנראט מטבח ציבורי כשר, ובו ניתנו יום-יום מחצית הליטר מרק ופרוסת-לחם לאיש. המטבח פעל עד לחיסולו של הגיטו. ב- 1940 סיפק היודנראט מצות לפסח; בשנים הבאות לא היתה כבר אפשרות כזו, ועל כן אכלו שומרי-מסורת בפסח תפוחי-אדמה בלבד. קשיי-האספקה גברו בשלהי 1941 כשנאסר על היהודים לצאת את הגיטו, באיום בעונש-מוות
כבר עם כיבוש לאסק חטפו הנאצים יהודים רבים וכפו עליהם לעבוד בתיקון שני הגשרים בדרך לזדונסקה וולה, אשר פוצצו בעת הקרבות בספטמבר 1939, ובתיקון הגשר השלישי, בדרך לקולומנה. היהודים נצטוו גם לנקות את האורווה שהותקנה בבית-הכנסת. הגרמנים-האזרחים דרשו לספק להם נשים יהודיות כפועלות ניקיון. הפולנים בעלי- האחוזות פנו גם הם אל הקהילה באמצעות השלטונות הגרמניים ודרשו לספק להם פועלים יהודים לעבודה בשדה. כרטסת עובדים סדירים למען הגרמנים, שהוכנה בידי המינהל היהודי, הגבילה במידת-מה את המצודים השרירותיים. ב- 1940- 1941 שלחו השלטונות הגרמניים קבוצות יהודים לעבודות שונות בלאסק גופא ובסביבתה, בין השאר גם לכפר טיאודורי, שבו נאלצו היהודים לשרת את הגרמנים - המתיישבים החדשים. מכיוון שמצבם הכלכלי של רבים מיהודי לאסק היה רע, התייצבו מתנדבים לעבודות אלו, שכן קיבלו הפועלים 5 מארק ליום ומנת-לחם כפולה. בכרטסת של מחלקת העבודה היהודית נרשמו כמתנדבים כמה מאות גברים ונשים; הם מילאו את מקומם של היהודים שנקראו על ידי המחלקה לעבודת חובה ולא התייצבו. כאשר חסרו ממלאי-מקום, היתה המחלקה במצוקה, כלפי הגרמנים וגם כלפי היהודים, שכן נאלצה לכפות עליהם את ההתייצבות.
שילוח היהודים למחנות-העבודה התחיל בסתיו 1940. המשלוח הראשון כוון לסנדזייוביצה ולסביבות פוזנאן. לטראנספורט השני דרשו הגרמנים תחילה 200 איש, אך לאחר השתדלות היודנראט הסתפקו ב- 70. הגרמנים דרשו גם 200 איש לשם שילוחם למחנה נאקלו. הפעם נאלצו אנשי המינהל היהודי לספק את מלוא המכסה. כן נשלחו 80 יהודים למחנה גוטנברון, וקבוצת גברים למחנות דורנפלד ונוימארק. הגרמנים דרשו גם מכסת נערות לעבודה בבית-החרושת לסיגריות בוולוצלאווק, אך ראש היודנראט הצליח לבטל את הגזירה. המינהל היהודי סיפק לגרמנים אנשים למחנות- העבודה על פי רשימות שפורסמו במקומות ציבוריים. בתור ראשון נועדו לשילוח גברים צעירים שאינם מטופלים במשפחה. אולם, לפי אחת הגירסאות, בשעת מיון 80 אנשים לשילוח למחנה גוטנברון, הועיד היודנראט לשילוח את מתנגדי המינהל היהודי, אשר ז. קוכמן הגדירם כ"בחורים עצלנים וחצופים". משלא התייצבו המיועדים לשילוח, ערכה המשטרה היהודית ולעתים( - גם תינמרגה) מצוד וחבשה את המשתמטים בבית-סוהר, שהוקם במרתף אחד הבתים. על רקע זה טענו יהודים כלפי היודנראט והמינהל היהודי, שהם נוהגים איפה-ואיפה בשילוח ומגייסים אנשים בכוח הזרוע. היו אפילו שערוריות וקטטות עם נציגי מחלקת העבודה היהודית והיודנראט.
חרגו מן הרגיל תנאי הקיום הטובים שניתנו לקבוצה של 10- 15 בעלי מלאכה יהודים מלאסק (חייטים, רצענים, פחחים וצבעים), שעבדו בקולומנה הסמוכה ושרתו את המתיישבים הגרמנים מוולין ומאוקראינה. ניתנו ליהודים מזון טוב, שכר ודירות נוחות. הם לא נאלצו גם לענוד את "כוכב היהודים". בשבת הובאו יהודים אלה במשאיות ללאסק, והורשו לקחת עמם מזון למשפחותיהם.
הגיטו של לאסק הוקם בהדרגה, החל במארס ועד נובמבר 1940; היהודים נצטוו לעבור לסביבת הרחובות גארבארסקה וטילנה. ב- 18.11.1940 סיימו השלטונות הגרמניים מיבצע ממושך זה באופן ברוטאלי: ביום אחד אילצו את היהודים לעבור לגיטו, כשהם מכים אותם ומתעללים בהם. רוב היהודים הספיקו לקחת עמם צרורות קטנים בלבד, ורק מעטים העבירו את כל רכושם. בגלל תחום הגיטו הצר נאלצו מספר משפחות לגור לפעמים גם בחדר אחד.
באוקטובר 1940 נמצאו בלאסק 3,467 יהודים, מהם 2,837 מאנשי המקום, וכן 630 עקורים או פליטים. תוך 1941 עלה מספר תושבי הגיטו בכמה מאות עקורים. רובם של העקורים והפליטים באו מערי הסביבה: שאדק, שייראדז, וידאווה. שצ'רצוב וזלוב, וכן משני ישובים יהודיים רחוקים יותר שחוסלו מוקדם יותר- קאליש וטורק.
בשנה הראשונה לקיומו לא היה הגיטו בלאסק סגור או שמור מבחוץ, ואפילו השוטרים היהודים לא שמרו בפנים. התנועה ברחובות היתה מותרת בשעות 6- 17. הפולנים הורשו לשהות בגיטו עד השעה 18, והגרמנים -עד 21. מכיוון שהבידוד של הגיטו לא היה חמור, כמעט שלא נשתנו לרעה תנאי-האספקה של יהודי לאסק לאחר ריכוזם בו. רק בשלהי 1941 נאסר על היהודים באופן חמור- באיום בעונש- מוות- לצאת את הגיטו. תנאי-הקיום הורעו אז מאוד, הופיעו הרעב ומגפות, והתמותה עלתה. למרבה הרעה, היו שוטרים גרמנים פורצים מפעם לפעם לגיטו והורגים יהודים ככל העולה על רוחם.
בית-החולים הוקם בגיטו באחד הבתים שברחוב טילנה, ובראשו עמדו ד"ר באל וד"ר זינגר. ב- 1940 פעל גם גן- ילדים. הילדים בגיל של בית-הספר למדו רק בשיעורים פרטיים. חיי הדת נמשכו גם הם, על אף האיסור שהטילו השלטונות. בבית הרב אייזנברג התאסף יום-יום מניין לתפילה, גם לאחר שפעם אחת, בחורף, נתפסו המתפללים על-ידי הגרמנים "בשעת-מעשה", הוצאו לרחוב, וצוו לפנות את השלג, לשיר ולרקוד. יהודים התפללו גם בדירות אחרות, שנשמרו בהן ספרי-התורה. כשציוו הגרמנים לסלק את בית- העלמין הישן, מנעו היהודים את חילולו והעבירו עצמות הנפטרים לבית-העלמין החדש. השוטרים היהודים לא התערבו בעניינים אלה. היודנראט סיפק לרב ולמשפחתו אמצעי-מחייה.
לגיטו הגיעו ידיעות על חיסול ישובי היהודים בסביבה ועל המתת היהודים בתאי הגאז בחלמנו. תגובתם של יהודי לאסק על ידיעות אלו לא היתה אחידה. מקצתם האמינו-או ביקשו להאמין - כי הגורל יחון את יהודי לאסק. אופי מרגיע כזה נשאו גם הודעותיהם של חברי היודנראט. אחרים חשבו על בריחה, וביקשו להחביא לפחות את ילדיהם אצל "אריים". היו גם יהודים רבים שסברו, כי מעשה מחפיר הוא לבקש הצלה לעצמו ולהפקיר את הקרובים לחסדי-הגורל, וכי רגש האחריות מחייבם להשאר במקומם. היו גם אנשים שבורים ומיואשים לאחר כל הצרות, שהשלימו עם גורלם.
ימים אחדים לפני חיסול הגיטו בלאסק ביצעו הנאצים תלייה- פומבית. הקרבנות היו שני אחים מקאליש (בני 16 ו- 18) שהגרמנים האשימום בגניבת פחם. על "מעשה-חבלה" זה דרשו הגרמנים תחילה מהיודנראט להסגיר לידיהם עשרה יהודים, שייתלו. היודנראט נתן למשטרה היהודית פקודה לעצור עשרה אנשים, והם נכלאו בבית-הסוהר של הגיטו. שני שמות בלבד של האסירים נודעו: אלתר כהן ומשה שייראדזקי. ז. קוכמן השתדל לשחרור עשרה אנשים אלה אצל ראש-העיר ואצל המשטרה הגרמנית, ואכן עלה בידו להצילם. אולם לא עלה בידו להציל גם את שני הנערים, שהיו כלואים בבית-הסוהר העירוני. ביום התלייה הגיעו מלודז' ארבעה פקידים גרמנים, וביניהם איש-הגסטאפו הנודע-לשמצה פוקס. המוני היהודים כונסו בכיכר על ידי השוטרים הגרמנים למען יראו-וייראו. תפקיד התליינים הוטל על השוטרים היהודים.
הגיטו חוסל על ידי המשטרה הגרמנית (כפי הנראה, למטרה זו הגיעה מלודז' יחידה מיוחדת- "רולקומאנדו" - שביצעה גם את החיסול של גיטאות אחרים במחוז לודז'). פעולות סיוע הוטלו על המשטרה היהודית. החיסול התרחש ב- 24.8.1942. 3,500 תושבי הגיטו הוצאו מבתיהם אל כיכר השוק או למגרש אחר, ומשם הובאו אל כנסייה אחת שמחוץ לעיר. כולם נדחקו פנימה, והשוטרים הגרמנים הכו אותם בלי רחמים. כמה יהודים צעירים שלחו הגרמנים לקבור את היהודים שנרצחו ברחוב בשעת האקציה. בכנסייה שהו היהודים ימים אחדים, כמעט בלי מזון ובלי מים. לאחר השתדלויות של היודנראט, הרשו הגרמנים לצעירים אחדים לצאת פעמיים העירה ולהביא מזון; אכן הביאו עמם קצת לחם ומרק. מהיהודים שנשלחו העירה ברחו אחדים והתחבאו בסביבה. בדרך זו ניצלו יוסף פיוטרקובסקי, שמואל פרידמן, וולף ריינבארט(עזרו להם פולקסדויטש אחד וכמה פולנים). מראות מחרידים נראו בכנסייה. אשה אחת ילדה. שוטר גרמני הרג את האם ואת התינוק, וציווה לשוטרים היהודים לקברם. במצב איום זה ניסה קוכמן להרגיע את רוחם של האומללים, וטען כי מטרת האקציה היא לאפשר את שדידת הרכוש היהודי, ואחר כך ישובו הכול לבתיהם. יהודי חרד אחד יצחק בן רפאל מרדכי חיזק את רוחם של היהודים בהבטחת הגאולה הקרובה. רבים אמרו וידוי. הרב אייזנברג נהג בכבוד, לא התאונן על מר גורלו, שתק. כשביקשו ממנו זוג צעירים כי יקדש אותם, סרב, מפני שאין לקדש במקום כזה. היו אלה המלים היחידות שהשמיע בתוך הכנסייה.
כעבור ימים אחדים הוציאו הגרמנים את היהודים מהכנסייה, וראש המינהל הגרמני של גיטו לודז', ביבוב, עם פוקס הנ"ל, עשו את הסלקציה. הם בחרו 760- 900 אנשים - בעיקר בעלי-מלאכה וחזקים בגופם - והוליכו אותם אל בקתות-החמר שמאחורי העיר. לאחר שהייה של יומיים בבקתות הוסעו האנשים ללודז'. לפני צאתם תבע מהם ביבוב למסור את כל חפצי-הערך שבידיהם. הגרמנים חיפשו תכשיטים חבויים, עקרו עקבים בנעליים. עוד בשעת הסלקציה, או מיד לאחריה, הסיעו השוטרים הגרמנים במשאית את ז. קוכמן ועוד 20 איש ליעד בלתי-ידוע. שאר היהודים, 2,600- 2,700 נפש, שולחו למחנה ההשמדה בחלמנו.
יהודי לאסק שהובאו לגיטו לודז' היו מעתה שותפים לגורלם של אחיהם בגיטו זה. יצאו מכלל זה קבוצת בעלי-המלאכה מלאסק, שקודם לכן הועסקו בקולומנה. הם הוצאו מגיטו לודז' ושוב הועסקו בקולומנה; משם הוחזרו לגיטו לודז' זמן קצר לפני חיסולו (1944).
לאחר שיחרורה של לאסק מידי הנאצים, לא ניכר בה זכר לקיומו של הישוב היהודי; בתי העלמין היהודיים נהרסו ומצבותיהם רוצפו רחובות העיר.

סגור

הישוב היהודי עד 1918

לאסק זכתה במעמד-עיר ב- 1422. בימים ההם היתה העיר בבעלותם של משפחת לאסקי, שלנציגיה נשמר תפקיד בולט בתנועת הרפורמציה באירופה וכן בתרבותה של פולין ובחייה הפוליטיים. עד המאה ה- 17 היתה לאסק עיר מתפתחת הן בתחום המשק, הן בתחום התרבות. אלא שבראשית המאה ה- 17 התחיל מצבם של התושבים הולך ורע. גרמו לכך בין היתר דליקות תכופות שפקדו את העיר (1624, 1688, 1747).
הישוב היהודי קם בלאסק בשלהי המאה ה- 16. במאה זו (השנה לא נקבעה בדיוק) קיבלו היהודים מידי הפריץ-בעל- העיר פריווילגיה, שאושרה ב- 1640 בידי הפריץ החדש. הוא הוסיף על הנוסח המקורי סעיפים חדשים, שהבטיחו לו הכנסה מדמי-הארנונה של היהודים, אך לעומת זאת הקנו להם חופש דתי ורשות לעסוק במסחר ובמלאכה. הלה השפיע על שלטונות-העיר לחתום הסכם עם היהודים, לפיו הורשו לגור ולבנות בתים בתחומי העיר כולה, מלבד כיכר השוק. הפריץ ציווה אף על היהודים להביא לעיר את קרוביהם הגרים במקומות אחרים, וכן אסר על הצעירים והצעירות היהודים לעקור לערים אחרות. ואכן עלה מספר האוכלוסים היהודים בלאסק. בתקנות יסוד מ- 1790 שהעניק לעיר הפריץ דאז אושרו זכויות יהודי לאסק הכלולות בפריווילגיה הקודמת, אולם הוגבלו כמה מהן. בין השאר בוטלה השתתפותם של היהודים בבחירות לראש העיר (עד אז בחרו היהודים בשני אלקטורים) והועלה סכום הארנונה ששילמו היהודים לפריץ וכן שילומים אחרים ומתנות עבור חצר הפריץ. בלחץ הכמורה הסכימו בעלי העיר, שאמנם התיחסו באופן חיובי ליהודיהם, להטיל על יהודי לאסק ארנונה ומתת חלב מיוחדת עבור הכנסייה המקומית. כן נאסר עליהם להופיע בחוצות העיר בשעת התפילה והתהלוכות של הנוצרים.
בעליה של לאסק היו מתערבים בפעולות הקהילה ובכמה תחומים של חיי המשפחה היהודית. לכל עיסקה של קניית נכסי-דלא-ניידי ומכירתם נדרשה הסכמה של בעל-העיר. עסקות אלו שימשו הזדמנות נאה לנטילת תשלומים נוספים מידי היהודים. בעלי-העיר אסרו גם על רבנים ממקומות אחרים להתערב בעניינים הפנימיים של יהודי לאסק. הם הרשו לבית-הדין הרבני לדון בסכסוכים שבין היהודים לבין עצמם. כשתבע יהודי לדין את הנוצרי, נידונה התביעה בפני בית- הדין העירוני, ואם תבע הנוצרי את היהודי- בפני בית- הדין הרבני. פסקיהם של בתי-דין אלה לא היו סופיים: ליהודי לאסק היתה שמורה זכות הערעור בפני בית-הדין של הפריץ - בעל העיר.
החל במאה ה- 17 עסקו יהודי לאסק במסחר זעיר, בענפי מלאכה אחדים ובפונדקאות. לימים הורשה אף אחד היהודים לבנות בית-מיבשל בירה. במאה ה- 18 נמנו חוכרי הפונדקים בלאסק עם קבוצת העשירים שבין יהודי המקום, ועסקו גם בסחר התבואה והבקר. במחצית השנייה למאה ה- 18 עלו מספר בעלי-המלאכה היהודים ומספר מקצועותיהם. תהליך זה נמשך במאה ה- 19. באותו הזמן עלה גם מספר היהודים העוסקים במסחר, אולם הלך ופחת מספר היהודים העוסקים בפונדקאות. מן הראוי לציין שבמחצית המאה ה- 19 ייסדו שני יהודים מטוויות-כותנה לא גדולות בלאסק.

המיבנה המקצועי של האוכלוסים היהודים במאות ה- 18 וה- 19
#2#מספר העובדים בשנים #1#המקצועות #2#1764- 1765 #3#1793- 1794 #4#1850
#1#רוכלים, סוחרים ופונדקאים #2#6 #3#78 #4#67
#1#בעלי-מלאכה #2#67 #3#126 #4#88
#1#שכירי-יום #2#(?) #3#(?) #4#60
#1#מקצועות שונים #2#12 #3#1 #4#25

בגלל הדליקות הנ"ל, המצב הכלכלי הירוד במאה ה- 18 וכן בגין התשלומים והמסים הגבוהים , ידעו עוני רבים מיהודי לאסק, ועוניים דלדל את קופת הקהילה. היא נאלצה לשקוע בחובות אצל בעל העיר, אצל הכמורה ולעתים לוותה כסף אצל עשירים יהודים. במצב הנוצר לא היה לאל ידה לשלם את הקרן ואף את הריבית.
במאות ה- 17 וה- 18 היה בלאסק הישוב היהודי הגדול בכל האזור. קהילת לאסק חלשה על יהודי בוז'נין, שאדק, וידאווה וזלוצ'ב, ואחר כך גם על פאביאניצה והעיירות החדשות זדונסקה וולה וזלוב ונוסף לכך על יהודי הכפרים הסמוכים. בית עלמין יהודי כבר היה במאה ה- 16, והחדש קודש ב- 1790. בית הכנסת העתיק ביותר בלאסק נשרף כנראה בדליקה הגדולה ב- 1624. במחצית המאה ה- 17 בנו היהודים בית-כנסת חדש. בדליקה שפרצה ב- 1747 נשרף בית הכנסת בחלקו. עדות לכך נותרה על אחד הקירות: כתובת המספרת כי פנים בית-הכנסת נצבע מחדש ב- 1752. במחצית השנייה למאה זו נבנה עוד בית כנסת, כולו עץ. כפי הנראה בנה אותו בן לאסק בנימין הלל, אדריכל-בתי-כנסת נודע. (הוא בנה גם בית-כנסת בלוטומיירסק ובזלוצ'ב). בית הכנסת שבנה בנימין הלל שופץ ב- 1822. ב- 1860 הרחיבוהו וחידשוהו. בית הכנסת המחודש עלה באש ב- 1912 ומיד החלו בשיקומו.
לאסק שימשה מרכז תורה, וכמה רבנים דגולים כיהנו בה. עד לאחר מלחמת העולם I-ה נשמר ספר-יזכור (על נפטרי המקום) של בית-הכנסת, ובין השאר נמצאה בו רשימת הרבנים שכיהנו בעיירה. הראשון הוא ר' ישראל בן איתמר (נפטר ב- 1726, בקירוב). אחריו ישב 16 שנה על כס- הרבנות הדיין לשעבר של לשנו, ר' מאיר (נולד ב- 1686) בר' אליקים גץ מהילדסהיים, שהיה גדול בתורה. ר' מאיר שימש גם כרבה של פיוטרקוב טריבונאלסקי. ב- 1736 הוציא ר' מאיר לאור את כתבי אביו "אבני שוהם ומאירת עינים" - קובץ שו"ת בעניינים שבין אדם לחברו. חשיבות מיוחדת למבוא לספר, מפרי עטו של ר' מאיר. במבוא הוא סוקר את המאורעות המסעירים של התקופה, ומציין פרטים חשובים בתולדות חייהם של למדנים יהודים בפולין. גם בעיני השלטונות זכה ר' מאיר לכבוד, ולא אחת ייצג בפניהם את קהילות לאסק, לשנו ופיוטרקוב. לאחר מותו (1738) שימש זמן-מה ברבנות בלאסק בנו אליקים, אלא שנפטר ב- 1740. נכדו של ר' אליקים, ר' ישעיה (ישעיהלי), נתפרסם לימים כרבה של פשדבוז'. לאחר הדליקה ב- 1767 כיהן ברבנות בלאסק הדיין, ר' נתן בן אברהם, לפי שלא השיגה ידה של הקהילה לקיים רב. רק כעבור שנים אחדות התאוששה הקהילה והזמינה לעלות על כס-הרבנות את ר' פנחס זליג, מצאצאי הרב מקראקוב, ר' יצחק. ר' פנחס זליג חיבר את הספר "עטרת פז" (פראנקפורט 1768). פירושיו על מסכת מועד לא יצאו לאור. אחר מות ר' פנחס זליג (1770) נתמנה לרב בלאסק בנו, ר' צבי, אך תקופת כהונתו לא ארכה. לאחר מותו עלה על כס הרבנות ב(- 1780, בוריקב) ר' מאיר צילך (נפטר ב- 1826). בימי כהונתו זכתה קהילת לאסק לשם של מקום-תורה. פסקי ההלכה של ר' מאיר צילך בדיני קדשים וממונות נתקבלו על דעתם של מחברים רבים, בני-סמך בתחום ההלכה.
בין הגדולים בתורה בלאסק, שלא שימשו ברבנות במאה ה- 18, נכבד מקומו של ר' יחיאל מיכל הכהן. הוא נודע כאיש הקבלה העיונית והמעשית וכמחבר ספרי קבלה רבים. ב- 1770 יצא את לאסק בדרכו אל פירט בבאוואריה, ומשם עלה לארץ ישראל. מארץ הקודש נשלח אל קהילות הגולה כשליח-דרבנן. חמש-עשרה שנה נדד בארצות הגולה ואסף כסף ליישוב ארץ-ישראל. מיישב היה מחלוקת בקהילות ומרביץ את תורתו. בתקופה זו פרסם ספרי קבלה אלה: "וחישב לו הכהן" , "ושב הכהן" , "בית יעקב" , "עיין פנים בתורה". בשובו לירושלים חבשו אותו התורכים כבן-ערובה ועינוהו, עד שהוציא נפשו על קידוש-השם. הוא נקבר בצפת. גם אחיו, ר' שמואל הכהן (סוחר נודע וחוכר מיטבעה) ור' אליעזר הכהן נודעו כתלמידי-חכמים והקימו דורות של רבנים בפולין. עם חוג גדולי-התורה במאה ה- 18 נמנה גם ר' אברהם אבא הכהן, נצר לאותה משפחה. הוא נולד ב- 1738 בלאסק, וגדל על ברכי תלמידי-חכמים שבה. ב- 1767 נבחר לרב בקאליש, ושימש בה ברבנות 42 שנה.

 

הישוב היהודי עד 1918

לאחר שנכבשה העיר בידי הפרוסים (1793) סבלה הקהילה היהודית בלאסק, בדומה לשאר הקהילות בשטח הכיבוש, מהגבלות שונות וממישטר פיסקאלי חמור. מסוף המאה ה- 18 ואפילו עד שנות ה- 60 של המאה ה- 19 החמיר מצבה של קופת הקהילה. הנושים מצד האצולה והכמורה דרשו את החזרת החובות שהגיעו ב- 1838 לסך 30,433 זלוטי והריבית הסתכמה ב- 7,697 זלוטי. פעמים אחדות הובא הדבר בפני בית דין, וזה פסק להחזיר מיד את החובות ואם לאו, יימכר רכוש הקהילה ושל תושבי לאסק היהודים במכירה פומבית. ההתדיינות בעניין זה נמשכה בבתי דין שנים רבות, וכל הזמן ריחפה על יהודי לאסק סכנת המכירה הפומבית, שהיתה עלולה לנשלם מכל רכושם.
קשיים נוספים נבעו מהאיסור החל על היהודים לגור בכיכר השוק וברחובות הסמוכים, איסור שנכלל בפריווילגיה מ- 1640. על אף האיסור הנ"ל עלה בידי כמה יהודים לרכוש מגרשים או בתים בשוק וסביבתו. ביוזמת הכמורה הטרידו השלטונות את היהודים האלה ואת העומדים לרכוש נכסי דלא ניידי בהוצאת צווים המונעים מהיהודים זכות זו. ההשתדלויות של היהודים וההטרדות בעניין הנ"ל נמשכו עד הוצאת הצווים המבטלים את ההגבלות בזכות המגורים של היהודים במלכות פולין (1862).
בשלהי המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20 הורע מצבם הכלכלי של יהודי לאסק, ומספר המבקשים סיוע בוועד הקהילה הלך ורב. מיפעלי הטקסטיל הקטנים המעטים, השייכים ליהודים בלאסק, לא היו עשויים לספק עבודה ולחם לכל דורשיהם. החל בשלהי המאה ה- 19 הורע מצבם של מיפעלים אלה: תוך 30 שנה פחתה תוצרתם פי שבעה.
במחצית הראשונה למאה ה- 19 השתחררו מכפיפות לקהילת לאסק כמעט כל קהילות-הסביבה שעליהן חלשה. תחילה סרבו תושבי קהילות אלו לשלם מסים לקהילת לאסק, וסרבו להשתתף בתשלום חובותיה. ראשונים מרדו יהודי וידאווה. בתקופה מאוחרת יותר נטלו לעצמם עצמאות יהודי פאביאניצה וזדונסקה וולה. קהילת לאסק הצליחה לשמור על שלטונה רק על הישוב היהודי הקטן בזלוב, שזכה לוועד קהילה נפרד רק בראשית המאה ה- 20, ועל יהודי עשרים כפרים בסביבה.
ועד-הקהילה פיתח את פעולתו על ידי מוסדות הקהילה והצדקה המסורתיים. במאה ה- 19 הוסיפה לפעול קופת גמילות חסדים, שנוסדה כבר במאה ה- 17. פעל גם הקדש. כשנוסדו בערים אחרות בתי-חולים גדולים יותר, היה ועד הקהילה מאשפז בהם חולים ומשלם את דמי-הריפוי; ב- 1828 אושפזו שלושה יהודים בני לאסק בבית-החולים בווארשה. ב- 1893 קנה ועד-הקהילה קרקע, וקידש עליה בית-עלמין חדש. במחצית הראשונה למאה בנה הוועד בית, ובו שכנו החדר ובנפרד- בית-המדרש.
לאחר ר' מאיר צילך ישב על כס-הרבנות בלאסק עשר שנים ר' זאב וולף הכהן (נפטר ב- 1838). חידושי-ההלכה הרבים שלו נשארו בכתב-יד. שנתיים לאחר מות ר' זאב וולף העלתה קהילת לאסק על כס-הרבנות את הגדול בתורה, ר' משה יהודה לייב זילברברג, קודם רבה של קובאל ושל דוברה. בעשר שנות כהונתו בלאסק התפתחה יפה הישיבה, והוא עמד בראשה. ספריו של הרב זילברברג הם: "זית רענן" ו"תפארת ירושלים". בתקופת כהונתו של הרב זילברברג התחילה מתפשטת בלאסק החסידות. נפתחו שני שטיבלך, של חסידי קוצק ושל חסידי וורקה. ר' משה יהודה לייב היה אחרון הרבנים בלאסק שמוצאו מן המתנגדים. הוא יצא את לאסק באווירת מחלוקת חריפה בין חסידים למתנגדים ועבר לקוטנו, וב- 1847 עלה לארץ-ישראל. לאחר צאתו של ר' משה יהודה לייב זילברברג עלה בידי הקהילה להעלות על כס-הרבנות בלאסק את ר' דוד דב מייזלס, אחד מגדולי התורה בימים ההם. כבן 18 כבר כיהן ברבנות בדוברה, ואח"כ עבר לנאשיילסק ומשם ללאסק. גדולי התורה ורבנים היו פונים אליו בענייני הלכה. מכתביו הרבים של ר' דוד דב יצאו-לאור שו"ת לשולחן ערוך "חידושי רד"ד" למסכת פסחים, "אהבת דוד" -בענייני עדויות , "רוח דודאים" - להגדה של פסח וכן "בנין דוד" - פירוש למגילת איכה. לאחר מות ר' דוד דב (1876) כיהן ברבנות בל, בנו ר' צבי אריה יהודה מייזלס (נפטר ב- 1932). במיוחד נודעו פסקי- הלכה שלו בענייני עגונות, שבעייתן היתה אחת התוצאות המצערות של מלחמת העולם I-ה. הוא פרסם גם שו"ת "חידושי יעקב". הרב האחרון בלאסק היה ר' לייבל אייזנברג, חתנו של ר' צבי אריה יהודה מייזלס. למעשה עשה ברבנות כבר בימי חותנו, שלא הרים לבדו את המשא בגלל גילו. בימי הכיבוש הנאצי נספה ר' לייבל עם משפחתו במחנה ההשמדה בחלמנו (1942).
במחצית הראשונה למאה ה- 19 שהו בלאסק גדולי-תורה, שעלו לעתים על הרבנים הרשמיים. אחד הגדולים בחבורה היה ר' ברוך בנדט גליקסמן מקולו, שהשתקע ב- 1806 בלאסק לפי שאמיד היה, התמכר ללימוד תורה ולהוראה בישיבה. עוסק היה בנגלה ובנסתר, לא פסח על התנ"ך ואף שלח ידו בחכמה חילונית. מספריו החשובים: "נחלת-ברוך", "בריח זהב" , "ביאור ומדרש תורה" , "שבט הגדי". לספר "קיצור מעבר יבוק" הוסיף מבוא בלשון אידיש , "כדי שיבינוהו פשוטי-עם ונשים". קהילות רבות, ואף קהילת לאסק הציעו לו את כס-הרבנות. לאחר הדליקה בלאסק ב- 1847, שבה עלו באש גם ביתו וחנותו של ר' ברוך, עבר לשלוש שנים לטורק, ושימש שם ברבנות. כאשר שבו החיים בלאסק למסלולם, חזר אל העיר ואל עיסוקיו. הוא נפטר ב- 1848. תלמיד- חכם השרוי בתחום-הביניים שבין ההלכה וההשכלה היה ר' אברהם אבוש ממשפחת קצנלנבוגן. הוא עסק בהלכה, באגדה, במוסר ובקבלה. ספריו (ספר "ברכת יעקב" , "יין הרקח") מצטיינים בסגנון עברי נאה. שנים רבות ישב בלאסק ר' אברהם אליעזר דמשק, בעל "אבני שוהם" - פירושים ושו"ת, ו"יקרא דחיי" -עשר דרשות בענייני מוסר.
הפעילות הפוליטית של יהודי לאסק התחילה עם השתתפות הנוער היהודי בתעמולה מטעם הסוציאל-דמוקראטים פולנים ס.ד.ק.פ.ל. בחיל-המצב הרוסי החונה בעיר. בעשור הראשון למאה ה- 20 הלכה והתפשטה השפעת הציונות. בעיר פעל חוג חובבי ציון. בשנות מלחמת העולם I-ה נוסדה אגודת הציונים. החל משנות ה- 60 למאה ה- 19 ישבו נציגי-יהודים אחדים במועצת העירייה.
ב- 1913 נוסדה בלאסק ספרייה יהודית, היחידה בעיר שהיו בה ספרים באידיש ובעברית. בסמוך למלחמת העולם ה- I נוסד האיגוד היהודי להתעמלות.