כ"ח ניסן ה'תשע"ז

פולטוסק PULTUSK

עיר בפולין
מחוז: וארשה
נפה: פולטוסק
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-13,504
• יהודים בשנת 1941: כ-5,919
• יהודים לאחר השואה: מעטים נותרו

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I
פולטוסק מוזכרת לראשונה בתעודות משנת 1227; היא היתה שייכת אז לבישופות שבפלוצק. בשנת 1339 ניתן לה מעמד של עיר. בגלל מיקומה הנוח על נתיבי המסחר לווארשה ולדאנציג התפתחה פולטוסק במהירות והיתה למרכז מסחרי חשוב באיזור לסחר התבואה והעצים. פולטוסק נפגעה קשה במלחמה עם השוודים, באמצע המאה ה- 17, ובמשך תקופה קצרה היא היתה אף כבושה בידיהם. פולטוסק נפגעה גם במלחמה השנייה עם השוודים, בתחילת המאה ה- 18. בחלוקת פולין השלישית (1795) נפלה פולטוסק בחלקם של הפרוסים; בשנת 1808 עברה העיר לרשות נסיכות וארשה ובשנת 1815 - למלכות פולין שהוקמה אז. בשנת 1831 פרצה בה מגפת חולירע שהפילה חללים רבים. בשנת 1868 נקבעה פולטוסק לעיר נפה. בעת מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1915, נכבשה העיר בידי הגרמנים. כעיר שבבעלות הכמורה היתה לפולטוסק פריווילגיה שאסרה על היהודים להשתקע בה. אבל ככל הנראה הצליחו כמה יהודים לעקוף את האיסור. בתעודה משנת 1483 מוזכר יהודי מפולטוסק בשם ראובן. מספר יהודים התיישבו בפרברי העיר ובכפרים הסמוכים שלא היו כפופים לשיפוטם של השלטונות המקומיים. מניחים, שכמה משפחות יהודיות הגיעו לפולטוסק או לסביבותיה לאחר גירוש היהודים מווארשה בשנת 1483. על כל פנים מדובר רק ביהודים בודדים. היישוב היהודי בפולטוסק התחיל להתפתח רק בסופה של המאה ה- 18, לאחר שעברה העיר לשליטת הפרוסים ובוטלו ההגבלות על מגורי היהודים בה. אז עברו לפולטוסק היהודים מן הכפרים הסמוכים וגם מערים אחרות בסביבה ומספרם בפולטוסק הלך וגדל. פולטוסק היתה אחת הערים שבהן קבעו השלטונות רבעים מיוחדים למגורי יהודים ועל יהודי פולטוסק היה להיאבק על הרשות לגור בכל חלקי העיר. היהודים הצליחו במאבקם וההעברה לרובע המיוחד נדחתה משנה לשנה; הסיבה היתה מחסור בבתים והצפיפות ששררה ברובע. בשנת 1857 היה מספר היהודים בפולטוסק גדול פי שלושה ממספרם בשנת 1827 ולקראת סוף המאה ה- 19 הגיע מספרם ל- 6,000 נפשות בערך (היהודים היו אז כמחצית מכלל האוכלוסייה בעיר). יהודי פולטוסק התפרנסו בעיקר ממסחר וממלאכה. היקף פעילותם הכלכלית הלך והתרחב במחצית השנייה של המאה ה- 19. בשנת 1845 חוברה פולטוסק למסילת ברזל המובילה לווארשה. באותו זמן חנו בה דרך קבע שני גדודים של חיל המצב הרוסי. נתונים אלה סייעו הרבה להתפתחותה של כלכלת העיר כולה ושל כלכלת היהודים בפרט. ספקי המזון והמספוא לצבא וגם הקבלנים שבנו את קסרקטיני הצבא היו ברובם יהודים ולידם מצאו פרנסה רבים מבין הסוחרים הזעירים. היהודים הקימו בתקופה זו כמה מפעלי תעשייה ובכללם מבשלת בירה, מפעל לעיבוד עורות, שתי טחנות קמח, מנסרת עצים ומפעל לייצור רהיטים. להתפתחותה של כלכלת העיר סייעה הרבה ההחלטה לקבוע בה את מקום מושבם של שלטונות הנפה בשנת 1868. רבים נהגו לבוא לשווקים ולירידים שהתקיימו בעיר. האיכרים שבאו לפולטוסק לסדר את ענייניהם במוסדות הנפה נהגו למכור בה את תוצרתם ולקנות כאן את מוצרי התעשייה הדרושים להם מידי היהודים. לקראת סופה של המאה ירדה במקצת כלכלת העיר בעקבות פתיחת מסילת הברזל החדשה שחיברה את וארשה עם פרוסיה. מסילת ברזל זו עקפה את פולטוסק והתחנה היתה רחוקה מן העיר 20 מילין בערך. סוחרי פולטוסק לא יכלו לעמוד בהתחרות עם הסוחרים מן הערים הקרובות יותר למסילה. דבר נוסף שהביא להאטת הפעילות הכלכלית בפולטוסק היה ירידת חשיבותה של השטת הסחורות בנהר ויסלה ברפסודות. המבנה המקצועי של יהודי פולטוסק היה רב גוני. לפי הנתונים החלקיים משנת 1887 בלטו בין המפרנסים היהודיים הסוחרים הזעירים ובעלי המלאכה. ביניהם היו 91 סוחרים זעירים, כ- 60 בעלי דוכנים בשוק, 57 סוחרי תבואה, 39 מוכרי יי"ש ושיכר, 26 מוכרי בשר, 12 מוכרי דגים (בקיץ; בחורף היה מספרם 15), 11 סוחרים בבגדי משי, 10 מוכרי דגים מלוחים, 6 מוכרי עורות מעובדים, 4 סוחרי ברזל, 3 מוכרי חלב ו- 2 סוחרים בבגדי צמר. בין בעלי המלאכה בלטו הרצענים, 54 כמספרם; מלבדם היו 36 בעלי עגלות, 35 חרשי כלי עץ, 28 תופרים של בגדי נשים, 25 תופרים של בגדי גברים, 30 סבלים, 25 סתתי אבן, 9 חרשי ברזל, 6 זגגים, 4 אופים, 4 שענים ו- 193 עוזרים לבעלי מלאכה. 7 יהודים עסקו בייצוא תבואה; 2 היו ספקים לצבא, 6 היו טוחנים. בין הפקידים במשרדי השלטונות היו 5 יהודים. מלבד אלה התפרנסו כמה יהודים ממילוי תפקידים בחיי הקהילה. נוסף על רב הקהילה היו בפולטוסק 6 סופרי סת"ם, 5 שוחטים, 4 שמשים, חזן אחד ובדחן אחד. 34 היו מלמדי תינוקות. באותו מקור נזכרים גם 45 יהודים שהתפרנסו כסוכנים מסחריים, 9 היו מלווים בריבית ו- 45 היו פועלים שעבדו במקצועות שונים. המצב הכלכלי של רוב יהודי פולטוסק היה קשה ופרנסתם היתה בדוחק. כדי לסייע למשפחות שהתרוששו הוקם בשנת 1908 "בנק מסחרי", שהיה למעשה קופה למתן אשראי, וזמן קצר לאחר מכן הוקם בנק נוסף בשם "בנק קואופרטיבי". שניהם המשיכו להתקיים עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. קהילת פולטוסק היתה אחת הקהילות החשובות באיזור. רבה הראשון הידוע לנו בשמו היה ר' יהושע טרונק, מגדולי התורה בזמנו ולימים רבה של קוטנו, שעל שמה הוא נקרא ר' יהושע מקוטנא. הרב טרונק כיהן בפולטוסק בין השנים 1853- 1861. אחריו בא ר' אלעזר הכהן, מגדולי תלמידיו של ר' שמחה בונים מפשיסחא. ר' אלעזר המשיך לשרת בקודש בפולטוסק עד שנת 1872. מפולטוסק עבר לסוחאצ'ב ושם נפטר (בשנת 1881). את מקומו בפולטוסק תפס ר' חנוך זינדל גרודזינסקי. הרב גרודזינסקי נחשב מתנגד ולמרות זאת היה מקובל על רוב בני הקהילה שהיו חסידים. הוא כיהן בפולטוסק עד מותו בשנת 1891. אחריו נבחר לרב הקהילה ר' שמחה בונים אפשטיין, מנאמני האדמו"ר מגור. למשך תקופה קצרה במהלך כהונתו בפולטוסק נטלו ממנו השלטונות את משרת הרב הרשמי ונתנו אותה לאחר, למשה בעהם, ששימש קודם לכן מורה לעברית בפולטוסק. לאחר שנים אחדות עזב בעהם את פולטוסק ועלה לארץ-ישראל ור' שמחה בונים חזר למלא גם את תפקיד הרב מטעם וניהל את המרשם האזרחי ליהודים. לאחר פטירתו של ר' שמחה בונים בשנת 1904 התמנה לרב ואב"ד ר' חיים משולם קוימן-איטרמן, בעל כמה חיבורים. הוא כיהן בתפקידו עד פטירתו בשנת 1924. את כיסאו ירש ר' ברוך יצחק יששכר לוונטאל, מחבר "ברכת יוסף". הרב לוונטאל כיהן בתפקידו עד תקופת השואה. הוא הצליח להימלט ועלה לארץ-ישראל ונפטר בה בשנת 1942. כבר בתחילת המאה ה- 19 הוקם בית הכנסת בפולטוסק. בערך באותו זמן, כנראה בשנת 1815, קודש בית עלמין (עד אז הובאו המתים לקבורה בקהילת מאקוב מאזובייצקי הסמוכה או בכפר פופובה). בית הכנסת הזה, שהיה בנוי עץ, עלה באש בשנת 1863 והוקם מחדש בשנת 1875. הקהילה החזיקה תלמוד תורה לילדי עניים. כאמור, היו בפולטוסק מספר רב של מלמדי תינוקות ובחדרים שלהם למדו רוב הילדים. בתחילת המאה ה- 20 הוקם חדר מתוקן. בשל התנגדותם של חוגי החסידים נסגר מוסד זה לאחר שנים ספורות. בפולטוסק נמצאה גימנסיה ממלכתית רוסית ורבים מבני הנוער היהודי למדו בה. בשנת 1916 נעשה ניסיון להקים גימנסיה עברית, אך הוא לא עלה יפה ולאחר זמן קצר נסגר המוסד בשל קשיים בהחזקתו. שנים אחדות לפני מלחמת העולם הראשונה נוסד בפולטוסק בית-ספר יסודי ממשלתי לילדי ישראל, אולם למדו בו רק הבנות. בסוף המאה ה- 19 החלה לחדור לפולטוסק תנועת ההשכלה ועל בסיסה הוקמו החוגים הציוניים הראשונים וה"בונד". בשנת 1913 נפתחה ספרייה ציבורית. קבוצות הציונים הגבירו את פעולתן הארגונית והתרבותית לאחר שנת 1915, משקיבלו רשות לפעולתן משלטונות הכיבוש הגרמניים. בשנת 1917 פתחו הציונים גן ילדים עברי. בשלהי מלחמת העולם הראשונה התארגן במקום סניף של "אגודת ישראל". בעת מלחמת העולם הראשונה מצאו מקלט בפולטוסק פליטים יהודיים מן העיירות הסמוכות שגורשו בידי הצבא הרוסי. המסחר והמלאכה היו שרויים בקיפאון והיה מחסור חמור במזון ובמוצרי תעשייה יסודיים. הלך וגדל מספר היהודים שהיו ללא אמצעי קיום. על מנת להקל את המצב פתחה הקהילה מטבח לעניים.

בין שתי המלחמות
מלחמת העולם הראשונה הביאה להאטת הפעילות הכלכלית בעיר והעמיקה את המשבר הכלכלי בקרב היהודים. בשנת 1919 נזקקו בערך 40 אחוזים מבני הקהילה לקמחא דפסחא. המטבח הציבורי שהוקם בשנות המלחמה המשיך להתקיים גם אחריה ובו חולקו חינם מאות ארוחות ליום. לעזרת הנזקקים בא ארגון הג'וינט, שסייע ליהודים בכסף לשקם את בתיהם ואת סדנאותיהם. בתמיכתו חידשו את פעילותם שני הבנקים הקואופרטיביים, שנוסדו שנים אחדות לפני פרוץ המלחמה. למרות שבשנים הראשונות שלאחר המלחמה לא עלו ההלוואות על 20 זלוטי כל אחת, נהנו מהן מאות מפרנסים שעבורם היה גם הסכום הזעיר הזה משען של ממש. בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה הגיע סכום ההלוואות עד 500 זלוטי כל אחת. הודות להלוואות אלה ניצלו סוחרים לא מעטים מפשיטת רגל ובעלי מלאכה רבים הצליחו לקיים את בתי המלאכה שלהם ולהמשיך להתפרנס ללא תמיכת מוסדות הסעד הציבוריים. הג'וינט תמך גם בקופת "גמילות חסדים" שהוקמה בשנות ה- 20 הראשונות וזו נתנה לנזקקים הלוואות קטנות ללא ריבית. בין שתי המלחמות המשיכו יהודי פולטוסק להתפרנס בעיקר ממסחר וממלאכה. אחדים היו בעליהם של מפעלי תעשייה זעירים. בידי היהודים היו שתי טחנות קמח, מנסרה ומלבנה. רוב בתי המלאכה, שבאחדים מהם הועסקו מלבד בני המשפחה גם פועלים שכירים, היו של חייטים ושל סנדלרים. בשנים שבין המלחמות נפתחו בפולטוסק סניפים של כמעט כל המפלגות שפעלו אז בקרב יהדות פולין. ההסתדרות הציונית היתה מיוצגת בפולטוסק על כל זרמיה. הציונים הכלליים השתייכו ברובם לסיעה א' ("על המשמר"). בבחירות לקונגרסים הציוניים קיבלה רשימת סיעה זו בערך 20 אחוזים מכלל קולות המצביעים. סניף "פועלי ציון-ימין" הוקם בשנת 1919 בעקבות איחוד "צעירי ציון" ו"בנות ציון". חלק מ"צעירי ציון" לא הצטרפו ל"פועלי ציון" והקימו את מפלגת התאחדות. ליד המפלגה הזאת התארגן סניף של תנועת הנוער גורדוניה. סניף של "פועלי ציון-שמאל" נוסד בשנת 1927, אבל מספר החברים היה קטן. סניף "המזרחי" נוסד בפולטוסק בשנת 1918 ובבחירות לקונגרסים הציוניים קיבלה על-פי רוב קולות רבים. בשנת 1926 הוקם בפולטוסק הגרעין הראשון של המפלגה הרוויזיוניסטית. בשנת 1929 הקימה המפלגה את ארגון הנוער שלה "בית"ר". פעילות ענפה גילו "השומר הצעיר", בייחוד בתחום התרבות, ו"החלוץ", שריכז סביבו את הנוער החלוצי מכל הזרמים הציוניים. "אגודת ישראל" בפולטוסק נוסדה בשנת 1918 וכעבור זמן לא רב הוקם במקום גם סניף של "פועלי אגודת ישראל" ושל "צעירי אגודת ישראל". בבחירות לקהילה בשנת 1924 קיבלה ה"אגודה" מחצית מכלל הנציגים ושלטה בקהילה. לעומת זאת, בבחירות בשנת 1931 היו נציגי "אגודת ישראל" במיעוט. הציונים הכלליים הקימו אז גוש מאוחד עם "המזרחי" ועם ארגון בעלי המלאכה. הגוש זכה ברוב קולות וגם בשליטה בוועד הקהילה. ה"בונד" פעל בעיקר בין הפועלים היהודיים וזכה גם לנציגות במועצת העירייה. בשנת 1921 ניסה ה"בונד" לייסד בית-ספר מטעם רשת "צישא" אך הדבר לא עלה בידו. יהודים לא מעטים היו חברים בתאי המפלגה הקומוניסטית בפולטוסק. בכל המאסרים והמשפטים שנערכו נגד הקומוניסטים בפולטוסק היו בין הנאסרים וגם בין השפוטים יהודים רבים. בבחירות למועצת העירייה שנערכו בשלהי שנת 1927 זכו היהודים ב- 6 מנדטים (הגוש היהודי - 3 מנדטים; "פועלי ציון" - 2; ה"בונד" - 1). בשנת 1934 ירד המספר ונבחרו למועצה 4 יהודים בלבד. בבחירות שנערכו בשנת 1937 שוב זכו היהודים ב- 6 מנדטים. בבחירות שנערכו בשנת 1939 נכחרו 2 נציגי ה"בונד"; הרשימה המשותפת של הציונים ואגודת הסוחרים זכתה ב- 3 מנדטים. בין שתי מלחמות העולם פעלו בפולטוסק מוסדות ציבור יהודיים רבים. איגוד הסוחרים היהודיים נוסד בשנת 1925. האיגוד המרכזי של בעלי המלאכה נוסד בשנת 1919, אבל התחיל בפעולה ממשית רק כשנת 1925; איגוד זה הפעיל סקציות מקצועיות וסייע לחבריו בקבלת רישיונות של בעלי מלאכה. לשם כך קיים האיגוד קורסים מקצועיים. חברת "עזרת חולים" נוסדה בשנת 1921 וסיפקה לחולים עניים עזרה רפואית ותרופות חינם או במחיר מוזל, וחבריה ביקרו אצל החולים. חברת "הכנסת אורחים", שנוסדה לפני מלחמת העולם הראשונה וחדלה לפעול בשנות המלחמה, חידשה את פעילותה בשנת 1923. חברה זו סיפקה מקומות לינה לעוברי אורח עניים. בין שתי המלחמות גדל מספר מוסדות החינוך והתרבות של היהודים בפולטוסק. מלבד תלמוד תורה לבני עניים שהתקיים מזמן וחדרים פרטיים, שבהם למדו רוב הבנים, נוסד בשנת 1922 בחסות "אגודת ישראל" בית-ספר לבנות "בית יעקב". מספר הבנות שביקרו בו הגיע למאות. בראשית שנות ה- 20 נוסד בית-ספר מיסודה של "תרבות", אך הוא נסגר כעבור מספר שנים מחוסר אמצעים. בעיר פעל בית-ספר יסודי ממשלתי ליהודים (שאבאסובקה), אך 90 אחוזים מן הלומדים בו היו בנות. מספר קטן של ילדים למדו בגימנסיה הממשלתית. בשנת 1925 התחדשה, ביוזמת חוגי הציונים, הגימנסיה היהודית (שהוקמה בשנת 1916, אך הפסיקה את פעולתה בשל קשיים בהחזקתה). הגימנסיה היתה דו-לשונית (שפות ההוראה בה היו פולנית ועברית). כ- 100 תלמידים, בנים ובנות, למדו בה, אך המוסד נתקל בקשיים כספיים חמורים ונוסף לכך סירבו השלטונות להעניק לו זכויות הוראה מלאות. כעבור שנים אחדות נאלץ המוסד להיסגר. חיי התרבות בקרב יהודי פולטוסק, בתקופה שבין שתי המלחמות, התפתחו ביוזמתן של המפלגות הפוליטיות המקומיות ובחסותן. הארגונים הפוליטיים הקימו ספריות ואולמי קריאה. לעתים קרובות קיימו הארגונים הציוניים הרצאות בהשתתפות עסקנים פוליטיים ועסקני תרבות שבאו גם מווארשה. "אגודת ישראל" קיימה שיעורי ערב. איגוד "מכבי", שנוסד בסוף שנות ה- 20, ריכז סביבו את הנוער היהודי חובב הספורט. בשנות ה- 30 התחיל להופיע בפולטוסק כתב עת ביידיש בשם "אונזער ווארט", שעסק בבעיות יהודי פולטוסק והסביבה. בשנים בין שתי המלחמות סבלו יהודי פולטוסק הרבה מן האנטישמיות הגוברת. מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה היו בפולטוסק פגיעות ביהודים. בשנת 1919 בזזו חיילי הגנראל האלר את חנויות היהודים וגזזו זקנים של יהודים עוברי אורח. המצב היה חמור במיוחד בשנים 1920- 1921, בזמן הקרבות בין הצבא הפולני לבולשוויקים ואחריהם. יהודים רבים הוכו ורכושם נשדד. הצירים היהודיים בפרלמנט הפולני (ה"סיים") הגישו שאילתה וקובלנה לשר הפנים בעניין המאורעות בפולטוסק. בשנות ה- 30 גבר החרם על המסחר והמלאכה של היהודים. בנובמבר 1931 נערכו פרעות ביהודים ואלה נמשכו ימים אחדים. תלמידי בית-ספר העירוני כפולטוסק הרסו חנויות רבות של יהודים ופגעו בכמה יהודים עוברי אורח. המשטרה שמה קץ למהומות. הפגיעות ביהודים חזרו ונשנו בשנת 1936. קבוצות של בריונים אנטישמיים מבני הנוער המקומי יידו אבנים בבית הכנסת ובבתי היהודים הסמוכים וניפצו את שמשותיהם.

במלחה"ע ה - II
מן היום הראשון של מלחמת העולם השנייה מלאה פולטוסק פליטים מערים הסמוכות לגבול הפולני-גרמני דאז: חוז'לה, פשאסניש, מלאווה ועוד. בלילה שבין ה- 6 ל- 7 בספטמבר 1939 הופצצה העיר ולמחרת, ב- 7 בספטמבר 1939, נכנסו לפולטוסק יחידות הצבא הגרמני. העיר קיבלה שם גרמני (אוסטנבורג) ובתחילת אוקטובר 1939 צורפה ל"בצירק ציחנאו". מיד עם כניסתם החלו הכובשים להתעלל ביהודים, לקצץ פיאות וזקנים ולחטוף אנשים לעבודות כפייה. את רב העיר ר' יששכר לוונטאל ועוד כמה נכבדים הכריחו במכות רצח לטאטא את הרחובות. על היהודים הוטל קנס כספי, חשבונות היהודים בבנקים הוחרמו ונאסר עליהם לצעוד במדרכות. ביום הרביעי לכיבוש, 11 בספטמבר 1939, תפסו אנשי הס"ס ברחובות העיר 12 או 14 עוברי אורח יהודיים ורצחו אותם. באותו יום גורשה מפולטוסק לצד המזרחי של הנהר נארב קבוצה ראשונה של 300 יהודים. הנשים והילדים עברו על הגשר, הגברים הוכרחו לשחות. לאחר התעללויות נרצחו על גדות הנהר יהודי זקן, שלא ידע לשחות, ושני צעירים, שניסו לעזור לו בחציית הנהר. באותה תקופה כנראה שולחו מספר יהודים כמשאיות לעבודת כפייה ועקבותיהם נעלמו. עוד בימים הראשונים של הכיבוש נדרש הרב לוונטאל לערוך רישום של יהודי העיר ושל רכושם. שתי הרשימות נמסרו לגרמנים יומיים לפני חג הסוכות, בבוקר של ה- 26 בספטמבר 1939 ועוד באותו יום, בשעות הצהריים, החל הגירוש. תוך צריחות ומכות הוציאו אנשי הס"ס והחיילים הגרמניים מבתיהם את כל יהודי המקום ואספו גם את כל היהודים שהיו ברחובות. כולם רוכזו בגן הציבורי ליד עיריית פולטוסק, שהיה מוקף חיילים חמושים בנשק אוטומטי. בגן נערך אצל האנשים חיפוש יסודי אחר כסף ודברי ערך. לאחר מכן הריצו את כולם דרך הגשר לעבר הכפר פופלאבי, לצד המזרחי של הנהר נארב. אחת הניצולות תיארה כך את הגירוש: "לאורך כל הגשר עומדים גרמנים ואלות בידיהם והם מרביצים לכל אחד באמתלה שזה צועד מהר מדי והאחר משרך דרכו לאט מדי. את כל הכובעים של היהודים הדתיים זורקים לנהר ואין גבול לשמחתם למראה המגוחך של יהודי מזוקן בגילוי ראש... אורכו [של הגשר] כ- 500 מטר ואותי תוקפת ההרגשה שלא ייגמר לעולם. מוכים, מעונים, רמוסים, מיוזעים, רעבים וסחוטים מגיעים אנו אל קצהו השני". רוב המגורשים המשיכו בדרכם לגבול הסובייטי. אחדים היו בדרכם לעבר שטח הכיבוש של ברית המועצות במשך כמה חודשים, מפני שנתקלו בקשיים להגיע אליו. כבר במחצית הראשונה של נובמבר 1939 היו עשרות מבני פולטוסק בין קורבנות הטבח שביצעו הגרמנים באוסטרוב מאזובייצקה, שבו נספו יותר מ- 500 יהודים. בין הגולים שהגיעו לברית המועצות היה הרב יששכר לוונטאל. כאמור, עלה בידיו להגיע דרך וילנה לארץ-ישראל וכאן נפטר בשנת 1942. רבים מבני פולטוסק הגיעו לתחום הגנרל גוברנמן: לראדזימין, ונגרוב, יאדוב, יאבלונה, סוקולוב פודלאסקי, מיינדז'יזץ פודלאסקי. בווארשה עצמה היו בסוף 1939 כ- 1,000 מאנשי פולטוסק. האחרים התפזרו לערים שבקרבת פולטוסק, רובם למאקוב מאזובייצקי. גורלם היה כגורל יהודי המקום. מיד לאחר הגירוש החלו הגרמנים והפולנים לרוקן את הדירות ואת בתי העסק של היהודים מרכושם. הדירות הריקות נמסרו לדיירים "אריים". כנראה שחלקם של הפולנים בגזל היה ניכר למדי, שכן בשבת, 30 בספטמבר 1939, גירשו הגרמנים מן העיר את כל התושבים הפולניים ליום אחד לכפר פופלאבי, ובאותו יום עסקו הם עצמם בגזל. במשך שנות המלחמה נהרסו שני בתי הקברות היהודיים שבפולטוסק והמצבות שימשו בין היתר לבניית המדרגות לטירה שבמקום. כנראה שבשנת 1943, כאשר כבר לא היו יישובים יהודיים בסביבה, התקינו הגרמנים בבניין בית הכנסת בפולטוסק מעין גטו או מחנה עבור יהודים שנתפסו ב"בצירק ציחנאו". נכלאו שם כמה מאות אנשים שהועסקו בעבודות כפייה שונות מחוץ לתחום המחנה. לאחר חודשים מספר שולחו כולם למחנה המוות באושוויץ. רוב בני פולטוסק שעקרו לשטחי ברית המועצות התיישבו בביילורוסיה, בליטא ובאוקראינה. אבל בשנת 1941 הם שוב מצאו את עצמם תחת הכיבוש הגרמני. רובם הומתו אז יחד עם האוכלוסייה היהודית המקומית. כמה וכמה מיהודי פולטוסק התנגדו בעוז ובגבורה לרוצחים. הנגר משה מיילניק ואביו העגלון לחמו באלות בנוגשיהם בעת ה"אקציה" בסלונים. שניהם נפלו בקרב זה. יוסף רובין ("סקופ") הרג יחד עם חבריו ז'אנדארם גרמני בסביבת מאקוב מאזובייצקי. רובין נמלט מידי הגרמנים, נתפס ונעצר. לאחר עינויים אכזריים הוא הוצא להורג. בדרכו האחרונה שוב ניסה להימלט ואז נורה למוות. ביחידות הפרטיזנים, בסביבת וילנה, לחמו יצחק אלתר, רפאל שאך וצבי רוזונוביץ. בני פולטוסק השתייכו לתנועת ההתנגדות בגטו סלונים. כמה מהם הצליחו להימלט ליערות ולהצטרף לגדוד הפרטיזנים הסובייטיים על שם "שצ'ורס". ביניהם היו שלמה סוקולובר ואשתו רחל, בנימין פנר, שיינדל אייכנבאום ("ז'ניה"). ז'ניה השתתפה במרבית הקרבות של היחידה, בין היתר בשחרור הגטו בקוסוב. לזכותה נרשמה השמדתן של שלוש-עשרה רכבות עמוסות חיילים גרמניים וציוד קרבי של האויב. ז'ניה נודעה כלוחמת נועזת ואחרי שנפלה בקרב ב- 23 במארס 1944 המליצו להעניק לה את אות הגבורה הגבוה בברית המועצות, "גיבור ברית המועצות". במרד גטו וארשה השתתפו בין היתר איזידור נובומינסקי ויצחק דמבינסקי, שקיבל לאחר המלחמה אות גבורה בפולין. לפי רשימת השמות שפורסמה בספר הזיכרון לקהילת פולטוסק נספו בשואה קרוב ל- 5,000 בני פולטוסק, כשני-שלישים של העדה היהודית, שמנתה בשנת 1939 יותר מ- 7,000 נפשות. בשנת 1944- 1945 עברה בפולטוסק חזית הקרבות בין צבאות ברית המועצות לגרמניה. בערך 85 אחוזים מן הבתים בעיר נהרסו. לאחר השחרור לא חזרו יהודי פולטוסק שניצלו לעיר מולדתם. רובם עזבו את פולין והתיישבו בעיקר בארצות הברית ובישראל.

 

עדויות על ניצולי העיר

http://walla.ibooks.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1052056&r=1

 

בלוג אומנתי לזכר הקדושים

http://walla.ibooks.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1234468&r=1

 

http://walla.ibooks.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1455389&r=1

 

http://anataderet.blogspot.com/2010/07/in-memory-of-my-family-destroyed-during.html

 

לאתר ג'ויאש ג'ן
http://www.shtetlinks.jewishgen.org/Pultusk

 

קישור לעיריה המקומית

 

http://www.pultusk.pl

 

http://en.wikipedia.org/wiki/Pu%C5%82tusk