ג' תשרי ה'תשע"ח

לגוב LAGOW

עיר בפולין
מחוז: קיילצה
נפה: אופאטוב
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
אוכלוסיה:

·  יהודים בשנת 1941: כ- 1,400

תולדות הקהילה:
 

ל' נזכרת לראשונה בתעודות מן המאה ה-11 כאחוזה בבעלותה של הכנסייה הקתולית. בסביבה נמצא חימר ששימש לייצור כלי חרסינה. ל' הוכרה כעיר בשנת 1253 (כנראה שקיבלה זכויות מדרג נמוך מפני שמספר תושביה אז לא עלה על 486 נפש). בשנת 1453 העלה מלך פולין קז'ימייז' יאגלו את הדרג המינהלי של ל' והפכה לעיר על-פי החוקה המגדבורגית. כמו-כן התיר לה לקיים שני ירידים שנתיים. בשנת 1504 הורחב שטחה של ל', עם צירופם לעיר של חלקות יער סמוכות לה ושל האזור שבו נכרה החימר לתעשיית החרסינה. בתקופה זו נהנתה ל' מהתפתחות כלכלית מואצת והוקם בה בית-חרושת לכלי זכוכית. בשנת 1578 נתגלו בסביבתה גם עפרות ברזל ועופרת והוקמו בה בתי-חרושת למוצרי ברזל. בעת ההיא היו בעיר 47 בעלי מלאכה למקצועותיהם, ובהם גם 4 מזקקי יי"ש. עם פלישת השוודים לפולין באמצע המאה ה-17 פסחו הפולשים על ל' ולפיכך נמשכה התפתחותה באין מפריע. ואולם בשלהי המאה ה-17 נפגעה העיירה במגפה קטלנית שלאחריה נותרו בה רק 171 תושבים. בראשית המאה ה-18 חלה התאוששות מה ובמקום נוסדו כמה מפעלים נוספים לייצור כלי חרסינה. בשנת 1739 גדל מספר הירידים השנתיים בל' ל-10 והעיר שימשה מוקד משיכה למבקרים מקרוב ומרחוק. או הוקם בעיירה פונדק גדול. אחרי המרד הפולני של 1863, שרבים מתושבי ל' היו פעילים בו, סגרו השלטונות הרוסיים כמה ממפעלי התעשייה בעיירה והיא ירדה ממעמדה. נותרו בה רק כמה מפעלים זעירים לייצור כלי חרסינה חסיני אש. בשנת 1869 נשללו מל' זכויות העיר שלה, וגם אחרי מלחמת העולם הראשונה, במדינת פולין העצמאית, היא נשארה יישוב תעשייתי לא-עירוני.

עד סוף המאה ה-19 אין לנו מידע על קיומה של קהילה מאורגנת במקום. בשנת 1827 ישבו בה לא יותר מ-60 יהודים, אבל אחר-כך גדל מספרם בהתמדה; בשנת 1852 מנתה הקהילה 142 נפש ועד 1921 גדלה אוכלוסייתה ל-1,269 נפש. גם יהודי ל', כאחיהם בעיירות אחרות בפולין, התפרנסו ממסחר ומלאכה ומימי השוק והירידים. פרנסתם היתה בדוחק. ב-1903 התפרסמה בעיתון "איזראליטה" כתבה על העוני וקשיי הקיום של היהודים בל', שאיש לא בא לעזרתם.
בראשית המאה ה-20 התארגנו יהודי ל' לקהילה ובנו בית-כנסת קטן. בשנת 1908 נבחר ועד קהילה ונתמנה רב, ר' צבי דב רזין, שכיהן בל' עד 1924. יורשו בתפקיד היה ר' יששכר דב שוורץ (נפטר ב-1937), רבה האחרון של ל'. אחריו לא התמנה בל' רב חדש.
בימי מלחמת העולם הראשונה נסתתמו מקורות הפרנסה של יהודי ל' ורבים מהם נזקקו לתמיכה קבועה מקופת הציבור. בשנת 1915 נפתח בל' מטבח ציבורי למען העניים הרבים.
מיד עם תום המלחמה, בשנת 1919, עברו בל' חייליו של הגנרל הפולני האלר, ובמהלך שהותם בה בזזו את חנויות היהודים, גזזו זקנים של עוברי אורח יהודים והתעללו ביהודים כאוות נפשם. גם ב-1922, כשפרצה במקום שרפה גדולה, שימשו היהודים שעיר לעזאזאל והואשמו בהצתת היישוב. המשטרה פתחה בחקירה והגיעה למסקנה שהיהודים היו חפים מפשע.
גם בשנות ה-20 המאוחרות ובפרט בימי המשבר הכלכלי של שנות ה-30 בפולין, משבר שתוצאותיו הורגשו גם בל', התקשו היהודים יותר מן האחרים בהתמודדות על מקורות הפרנסה המצומצמים. חלקם עזבו את המקום, מ' לערים גדולות בפנים המדינה ומי לארצות חוץ.
ואולם חרף המצוקה הכלכלית הגוברת וההגירה מל', התאפיינה דווקא התקופה הזו בפעילות ציבורית ופוליטית ערה. בעיקר היתה אז פריחה לציונות על מפלגותיה ותנועות הנוער שלה. לצד התנועות הציוניות היו בל' גם אוהדים של "אגודת ישראל".
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו בל' בית-כנסת וכמה בתי-תפילה, "שטיבלעך" של חסידי גור ואלכסנדר ומניין 'של בעלי מלאכה. לקהילת ל' לא היה בית-עלמין משלה והנפטרים הובאו לקבורה בקהילות סמוכות (בעיקר באופאטוב, ע"ע).
 

בימי מלהמת העולם השנייה

ל' נכבשה בידי הגרמנים בשבוע הראשון למלחמה. במהלך הקרבות באזור נהרסו בה בתים רבים. עם כניסתם של הגרמנים ברחה קבוצה של צעירים יהודים לפולין המזרחית, שהיה תחת שלטון הסובייטים.
כבר בימים הראשונים לבואם החלו הגרמנים בחטיפת יהודים לעבודת כפייה. בשלהי 1939 הוקם בל' יודנראט, ובעזרתו פונו כל יהודי העיירה מבתיהם והועברו לאזור השוק. בתחילה יכלו להמשיך ולצאת מאזור מגוריהם כמקודם, ורק במרס 1942 נסגר הרובע היהודי והיה לגטו. בל' לא הצליחו הגרמנים לגבות מן היהודים קונטריבוציות גבוהות, שכן רובם היו עניים מרודים. אפילו איומים לא הועילו. ובכל זאת רצחו הגרמנים בני ערובה, ערכו חיפושים בבתי יהודים ובזזו את רכושם הדל, אבל כסף רב לא מצאו. צעירים יהודים רבים שולחו למחנות עבודה.
במרס 1941 הובאו לל' 100 פליטים יהודים מווינה וביולי 1941 נוספה עליהם קבוצה גדולה של מגורשים מרדום (ע"ע), שהגיעו חסרי כל, יחפים, מורעבים וחולים. הם שוכנו בבית-המדרש ובבית-הכנסת הקטן של ל', אבל מחמת הצפיפות והתנאים הסניטריים הירודים פרצה בקרבם במהרה מגפת טיפוס שהפילה חללים רבים.
במרס 1942, כאמור, גודרו רחובות היהודים בגדר תיל והוקם שער קטן, כדי ליצור גטו סגור. היציאה מן הגטו נאסרה וכל מי שהעז להפר את האיסור היה צפוי לעונש מוות. באביב 1942 החל גל חדש של גירוש יהודים מגטו לגטו במחוז רדום. בעת ההיא צומצם מספר כרטיסי המזון שחולקו לעובדים יהודים לכדי שישית, והרעב בגטו גבר מאוד.
ביולי 1942 העבירו הגרמנים 460 בחורים מגטו ל', על-פי רשימה שהוכנה מראש, ליעד בלתי ידוע. מאז לא נתקבל מהם כל אות חיים, אבל הגרמנים טענו שהם הועברו למקום מבטחים והם עובדים שם למען מאמץ המלחמה של הרייך.
באוגוסט 1942 פשטה שמועה בגטו שהגרמנים מגרשים יהודים מגטאות הסביבה למחנות השמדה. רבים החלו אז לחפש לעצמם מקומות מסתור שונים. חלקם פנו לאיכרי הסביבה בבקשת עזרה, אבל רק איכרים מעטים היו מוכנים להסתכן ולסייע ליהודים, מה עוד שב-15 בדצמבר 1942 פרסם מושל נפת רדום צו ובו הכריז שכל המושיט ליהודי עזרה כלשהי דינו מוות. ובכל זאת נמצאו יחידים שניאותו להסתיר יהודים ואף חילקו עמם את פת הלחם. איגנאצי בזורסקי, שהיה נוהג להביא לכמה משפחות יהודיות מל' מזון ואף דאג להן למקומות מסתור, הוסגר לגסטאפו בידי משתף פעולה פולני ועונה למוות בכלא.
ב-27 באוקטובר 1942 הגיעו לל' אנשי ס"ס ועמם שוטרים אוקראינים ופולנים. הם פרצו לבתים והוציאו את כל היהודים לרחבה שליד בניין היודנראט. חולים וזקנים נורו במיטותיהם. גם ילדים רבים נורו למוות.ברחבה שלפני בניין היודנראט סודרו היהודים בשורות לפי משפחות, ומשם הובלו אל תחנת הרכבת. גם בדרך לתחנת הרכבת נורו יהודים רבים. הנותרים בחיים, כ-2,000 במספר, נדחסו לקרונות ספוגי כלור והוסעו לקשצה (ע"ע). לאחר שהייה קצרה בקיילצה שולחו כולם לטרבלינקה. אחרי הגירוש הגדול מל' הותירו הגרמנים בגטו כמה עשרות יהודים שהועסקו באיסוף ומיון הרכוש שהשאירו אחריהם המגורשים, בקבורת הנרצחים ובניקוי הגטו. כעבור זמן מה שולחו גם הם למחנה השמדה.