ד' כסלו ה'תשע"ח

לוביץ LUBICZ

כפר בפולין
מחוז: וארשה
נפה: ליפנו
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-865

·  יהודים בשנת 1941: כ-362

·  יהודים לאחר השואה: כ-1000

תולדות הקהילה:
במלחה"ע ה - II

בימים הראשונים לאחר שפרצה המלחמה ברחו כמעט כל יהודי לוביץ מן המקום, אך רובם חזרו כעבור ימים ספורים. בשובם מצאו ששכניהם הספיקו לרוקן את בתיהם מכל דברי הערך שהיו בהם. ב- 7 או ב- 8 בספטמבר 1939 כבשו יחידות הצבא הגרמני את לוביץ. כעבור יום-יומיים תפסו הגרמנים בני ערובה מקרב היהודים ובראשם כמה גברים ממשפחת קרנס, בעלי טחנת הקמח הגדולה. היהודים נכלאו במחנה עבודה שבסביבה ורובם לא חזרו. את הטחנה ואת חנויותיהם של היהודים החרימו השלטונות. באמצע ספטמבר 1939 חויבו היהודים לענוד טלאי צהוב וכבר למחרת היום ריכזו הגרמנים את כל הגברים היהודיים בכיכר השוק, כביכול כדי לבדוק אם צייתו לפקודה. כיכר השוק הוקפה חיילי הצבא הגרמני (הוורמאכט). המפקד דרש מן היהודים סכום של 50,000 זלוטי, סכום שלא היה בהישג ידם של היהודים. הגברים הוצאו מלוביץ והורצו בידי חיילים רוכבי אופניים לכיוון פלוצק. בלילה, בדרך, הוכנסו העצורים לתוך מבנה קטן ושם התעללו בהם החיילים. למחרת, בהגיע היהודים לשערי פלוצק, פקדו עליהם המלווים להיכנס העירה, אולם שומרי השער הגרמניים פתחו עליהם באש. היהודים מצאו את עצמם נתונים באש חיה משני הצדדים. הם התפזרו בשטח, כמה מהם נפצעו ואחד מהם, שילשרייבר, נהרג. השאר הצליחו לחזור ללוביץ. היישוב היהודי בלוביץ חוסל סופית באוקטובר או בנובמבר 1939. כל היהודים גורשו לליפנו ולדובז'ין שעל הנהר ויסלה. כעבור כמה שבועות הם גורשו שוב, יחד עם יהודי ערים אלה, לווארשה ולמקומות אחרים באיזור. רוב יהודי לוביץ נספו בשואה, רק בודדים ניצלו. מאוגוסט 1943 עד 15 בינואר 1944 היה כלוביץ, בשטח של טחנת הקמח ובית החרושת ללבנים, מחנה עבודה, שלוחה של מחנה שטוטהוף. האסירים הועסקו בהקמת ביצורים בסביבה. בנובמבר 1944 הוכנסו למחנה לוביץ כ- 1,000 נשים יהודיות מגטו קובנה. הן שוחררו בידי הצבא האדום בינואר 1945, בשעה שהיו בדרכן חזרה לשטוטהוף.

 

הכפר לוביץ שוכן על שתי גדותיו של הנהר דרוונצה, כ- 10 ק"מ מזרחה מן העיר טורון. המקום ידוע כאחד היישובים העתיקים ביותר באיזור. תחילה היו בעליו הנסיכים ממשפחת קויאבי( במאה ה- 13) ולאחר מכן מלכי פולין. בזמן ששלטו אבירי הצלב בצפון-מערב פולין (במאות 12- 15) וכן לאחר חלוקת פולין בשנת 1772 ועד 1918 היה הנהר דרוונצה הגבול בין פולין לפרוסיה והכפר היה מחולק לשניים. חלקו המערבי היה בידי הצלבנים והם הפכו אותו למצודה חשובה ומתועשת: הקימו בו טחנות קמח, מנסרה, בית בורסקי, מבטשה, משרפת לבנים, מפעלים לייצור אבק שריפה, נייר ועוד; אחדים מן המפעלים הללו פעלו גם במאה ה- 19. החלק המזרחי (הפולני) של לוביץ היה זעיר יותר. בשנת 1827 ישבו בו רק 127 תושבים. גם שם היתה טחנת קמח גדולה. במאה ה- 19 היו זמן מה בלוביץ, בשתי גדותיו של הנהר, תחנות מכס. דרכן הועברו כמויות גדולות של תבואה מפולין ורוסיה לפרוסיה. בתקופות שבהן היה הכפר מחולק בין שתי המדינות התפרנסו רבים מתושביו מהברחה. לאחר מלחמת העולם הראשונה התאחד הכפר לוביץ ונכלל בתחומה של מדינת פולין. במציאות החדשה ירד המקום מבחינה כלכלית. המצב הורע עוד יותר לאחר השריפה, שפקדה את לוביץ בסוף שנות ה- 30. ידיעותינו על היישוב היהודי בלוביץ דלות מאוד. ידוע, שבמאה ה- 19 היתה במקום קהילה יהודית. בשנת 1904 התמנה לרבה ר' יצחק ב"ר מרדכי קלפפיש מווארשה. בשנת 1921 היו במקום 865 תושבים וביניהם 362 יהודים. באותה תקופה היה מקור פרנסתם העיקרי של היהודים מסחר זעיר ומלאכה. ביניהם היו גם כמה משפחות עשירות, כגון בעלי טחנת הקמח הגדולה. לתנועה הציונית היתה השפעה ניכרת על יהודי המקום. הם תרמו כספים לקק"ל ולמטרות לאומיות אחרות. אחד העסקנים הציוניים, וולף שלאפאק, ייצג את היהודים במועצה המקומית( של הגמינה).