כ"ה אב ה'תשע"ז

לוביץ' LOWICZ

עיר בפולין
מחוז: לודז'
נפה: לוביץ'
אזור: לודז' והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: 17,633

·  יהודים בשנת 1941: כ-4,339

·  יהודים לאחר השואה: כ-37

תולדות הקהילה:
הישוב היהודי עד 1918

מראשית המאה ה- 12 היו העיר לוביץ' והאחוזות סביבה לרכוש הארכיבישופיות של גנייזנו. בשלהי המאה ה- 13 זכתה לוביץ' במעמד-עיר. המאות ה- 15 וה- 16 היו לעיר תקופת התפתחות ופריחה, בזכות הפריווילגיות שניתנו לה מידי המלכים והארכיבישופים של גנייזנו, וכן מכוח מיקומה הנוח בנתיב המסחר טורון-לבוב. הדליקות בשנים 1620- 1647 והמלחמה עם השוודים גרמו לירידתו של העיר במאה ה- 17. ב- 1793 כבשו הפרוסים את לוביץ', ומכלול האחוזות של הארכיבישופות של גנייזנו עבר לידי ממשלת פרוסיה. לאחר שכבשו הילות צרפת את האזור, נתן נפוליאון ב- 1807 במתנה למרשאל דאבו את הקרויה נסיכות-לוביץ', היינו את מכלול האחוזות, ואחר כך נתן אותן הצאר במתנה לנסיך הגדול קונסטאנטין, ב(- 1820). ב- 1838 עברה נסיכות-לוביץ' לידיהצאר ניקולאי, והוא התקין בה את משכנו בלוביץ'. במאה ה- 15 היה בלוביץ' ישוב יהודי קטן. ב- 1516 ציווה הארכיבישוף יאן לאסקי לגרש את היהודים מלוביץ', אך התיר להם שהיית-ארעי בעיר בתקופת הירידים. על כן התיישבו יהודי לוביץ' בעיירות הסמוכות סובוטה(, בולימוב, ב'צאחוס). בסינוד הבישופים ב- 1556 נשפטו 4 מיהודי סוחאצ'ב, שנאשמו בסחיטת דם מלחם-הקודש. שניים נדונו למיתה. וגזר-הדין הוצא לפועל באכזריות. בראשית המאה ה- 18 עלה, כנראה, בידי יהודים מעטים להתגורר בלוביץ', שכן ב- 1724 נתן הארכיבישוף פוטוצקי לעיר את הפריווילגיה האוסרת מגורי היהודים בה, ואישר אותה ב- 1738. בתקופת השלטון הפרוסי הותרה כחוק השתקעות יהודים בלוביץ'. ואלה האגרות שהטילו השלטונות הפרוסיים על היהודים: על זכות מגורים קבועים לכל משתקע- 15 טאלאר; על זכות רכישת בית- 3 טאלאר; על זכות המסחר - טאלאר ועוד 20 גרושי; על בניית בית-מדרש וקידוש בית-עלמין ואלה( עדיין לא הוגשמו לעת איהה) - טאלאר אחד לכל תושב יהודי בלוביץ'. ידועים שמות שני יהודים -פייבל קליין ושמעון צוקר -שרכשו ב- 1806 רשיון-מסחר בלוביץ'. ב- 1809 רכש מארק דורמבוס רשיון למכירת משקאות חריפים. בתקופת מלכות פולין עד 1862, הוטלו על יהודי לוביץ' הגבלות שונות בתחום המגורים והפרנסה. ב- 1821 אסרו שלטונות המלכות על השתקעות יהודים בלוביץ', אם לא רכשו עד אז זכויות של תושבים קבועים בעיר. ב- 1827 הציעו שלטונות המחוז לשלטון המרכזי של המלכות לקבוע רובע יהודי בלוביץ' שיקיף( רק כמה רחובות שבנייניהם םיטעמ), ולהעביר לשם את כל התושבים היהודים שבעיר. המציעים הסתמכו על הפריווילגיות הנושנות של לוביץ' על איסור מגורי- יהודים בעיר, ועל נימוקי האוכלוסים הנוצרים בדבר השתלטותם כביכול של היהודים על כל מקורות הפרנסה, תוך גרימת נזק לכלל האוכלוסיה, ועל טענותיהם בדבר מעשי המרמה של היהודים, מה גם שבעיר מצויות כנסיות רבות. וכיוצא באלה נימוקים. שלטונות המחוז הדגישו גם, כי משעת פרסומו של האיסור הנ"ל ב- 1821 "נדחקו" ללוביץ' עוד 12 משפחות יהודים, מלבד 90 המשפחות שהשתקעו עד שנה זו. בינואר 1828 פרסם השלטון הראשי צו, הקובע רובע יהודי בלוביץ', שלתוכו חייבים לעקור כל התושבים היהודים שבעיר עד ינואר 1829. בכל רחוב שמחוץ לרובע הורשו לגור רק 2 משפחות יהודים, ו"תרבותיות" בלבד, בעלות רכוש של 20,000 זלוטי, לפחות. אולם העברת יהודי לוביץ' לרובע נדחתה משנה לשנה בגלל חוסר בניינים והצפיפות ברובע הקטן. עד 1862, היינו עד צווי-הצאר המבטלים את את ההגבלות על ניידות היהודים במלכות פולין, הטריד עניין הרובע את יהודי לוביץ'. לא תמיד נשאה פרי שתדלנותם המייגעת של היהודים העשירים בדבר זכות מגורים מחוץ לרובע. כמה וכמה משפחות אף פונו. היו משפחות יהודים שחששו בלי-הרף שמא יועברו לרובע הצפוף, או יגורשו מהעיר גזירה( זו נגעה ליהודים שאינם תושבי-קבע בלוביץ', או ליהודים השוהים בעיר באורח יקוח-אל). אחת המטרות של העירונים-הנוצרים בלוביץ', במאבקם על העברת היהודים לרובע, או על סילוקם מהעיר, היתה עקירת המתחרה היהודי מרחובות המסחר שמחוץ( עבורל). הסוחר, הרוכל ובעל- המלאכה. מטרה מיוחדת להתקפתם של העירונים-הנוצרים שימשה זכותם של היהודים למכור משקאות חריפים. לעתים תכופות לא הוארך תוקפם של הרשיונות למסחר זה שניתנו ליהודים, או שנשללו מהם. על אף הגבלות אלו עלה בהתמדה מספרם של האוכלוסים היהודים בלוביץ', והיקף פעילותם הכלכלית הלך ונתרחב. סייעו בכך התנאים האובייקטיביים והצרכים המשקיים של העיר הגדלה, ששימשה מרכז חשוב למסחר ולמלאכה לעורף החקלאי. ב- 1845 חוברה לוביץ' במסילת ברזל עם וארשה וב- 1861 עם בידגושץ', ואף איכסנה חיל-מצב קבוע של הצבא הרוסי. נוכח ההגבלות הוכיחו היהודים את יעילותם המשקית ואת תושייתם בעקיפתן. בעיקר גבר זרם האוכלוסים היהודים לעיר בתקופות רפיונו של המימשל המקומי: בשנים שלאחר נפילת נסיכות וארשה ב- 1812, בשנים הראשונות הבלתי- יציבות של מלכות פולין, ובתקופת מרד נובמבר (1830- 1831). חלקם של היהודים פשוט התחמקו מעיני מירשם- האוכלוסים, ומכאן נובעת העלייה הפתאומית הגדולה במספר האוכלוסים היהודים. ב- 1856 (1,059 םידוהי); ב- 1862 (2,061). לאחר ביטול ההגבלות על מגורי יהודים במלכות פולין, ניתן ליהודים "הבלתי-לגאליים" מתושבי ל, להתגלות ולרשום את מגוריהם כחוק. גם בתחום הכלכלה הפגינו היהודים תושיה. משהפסידו את הרשיון למכירת משקאות חריפים מתוצרת-הארץ, השתדלו לקבל רשיון למכירת משקאות מתוצרת-חוץ, שלגביהם היו ההגבלות על מסחרם של היהודים חריפות פחות. על פי רישום האוכלוסים היהודים בידי העירייה לשם( העברתם לרובע ידוהיה), שנערך בשנות ה- 30 למאה ה- 19, היה ההרכב המקצועי של היהודים כלהלן: עם קבוצה 1 "העשירים( "רתוי) נמנו 12 משפחות (9 חנוונים, רוכל משקאות, רוכל אריגים, סוחר, והרב שנכלל בין םינוונחה); עם הקבוצה 2 "עשירים( "תוחפ) נמנו 18 משפחות (5 חנוונים, 2 צורפים, 2 עגלונים, רוכל רחוב, חייט, בעל מסעדה, סוכן הלבות); קבוצה 3 "ללא( "שוכר) הקיפה 72 משפחות (22 חייטים, 8 פועלים שכירים, 9 רוכלים, 4 חנוונים, 4 אופים, 4 מתווכים, 3 צורפים, 2 עגלונים, קצב, פחח, סנדלר, זגג, כורך, בונה-סירות, גלב, כלי-זמר, חצרן שוער - כנראה שמש "מנהל" - כנראה מלמד, 6 םינצבק). בשנים ההן הופיעו הספקים הראשונים של מספוא ומזון לחיל-המצב המקומי: רוזנברג, בולימובסקי, ברובסקי, שסיפקו בשנים 1831- 1832 מוצרים בשווי 21,400 זלוטי, וביניהם אפילו שומן-חזיר בסכום 1,030 זלוטי. אחד מסוחרי המקום, טוביה ברין, ייסד ב- 1820, בקירוב, בית-חרושת קטן למוצרי טבק. בשלהי המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20 חלה תמורה במיבנה המקצועי של האוכלוסים היהודים בלוביץ' אמנם גם עתה הכריעו את הכף סוחרים, בעלי-מלאכה ורוכלים נודדים, אך הופיעו גם יזמים של תעשייה מקומית. ביניהם: אנאטול וקשטיין, בעל בית-חרושת גדול למוצרי קראמיקה; משה לייב ז'יליחובסקי, בעל אחת מטחנות- הקיטור הגדולות בסביבה, שנבנתה ב- 1908; האחים יוסף ושאול שרגר, בעלי בית-אריגה ומצבעה של אריגים עממיים האופיניים לאזור לוביץ'. בשנות ה- 90 למאה ה- 19 הגיעו מלודז' עובדי-הבית היהודים הראשונים - יצרני הגרביים ביניהם( יונה בריש ואיצ'ה מאיר "רכאמנקוז"). קבוצת חלוצים זו שימשה ראשית לשכבה גדולה יחסית של עובדי-בית ופועלים יהודים בלוביץ' בענף טקסטיל זה. הסחורה המוגמרת נשלחה ללודז', ומשם הופצה בערים אחרות של פולין ורוסיה. תלותם של יצרני לוביץ' בסיטונאים ובקבלנים בלודז' השפיעה לרעה על הכנסתם, שהיתה נמוכה בלאו הכי. ואכן אירגנו פועלי-הגרביים את שביתת הפועלים היהודים הראשונה בלוביץ', ב- 1906. קהילה עצמאית נוסדה בלוביץ' בשנות ה- 20 למאה ה- 19. בית-העלמין קודש ב- 1829. עד אז קברו היהודים את מתיהם בסובוטה הסמוכה. באותה השנה נבנה בית-המדרש. ב- 1871 הונח היסוד לבית-כנסת מפואר, ובניינו נסתיים ב- 1897. כבר בשנת הבניין הראשונה עלה בית-הכנסת 23,000 רובל, והוא נחשב לאחד הגדולים והמעוטרים ביותר בכל איזור מאזובשה. במחצית השנייה למאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20 נמנו עם הנהלת הקהילה נציגי הקבוצות המשקיות- החברתיות העיקריות בציבור היהודי. הקבוצות הגדולות היו של החסידים בעיקר( סוחרים םילכורו). קבוצות ניכרות וחשובות היו של בעלי-המלאכה ושל "המתקדמים" האינטליגנציה( החילונית יהודים בלבוש אירופי וכיוצא הלאב). הדעת נותנת, כי ר' יוסף בר בוקי, הנזכר במיסמכים רישמיים לא יהודיים כרבה של לוביץ' ב(- 1830), היה דיין בלבד ואולי( לא קיבל שכר עובק), שכן קיבל ב- 1815 רשיון למכירת משקאות, וב- 1833 נכלל ברשימות כחנווני אמיד. בשנות ה- 40 למאה ה- 19 שימש בלוביץ' כרב או כדיין ר' משה מנחם-מנדל מגראבוביץ. לאחר מותו (1842) שימש, כנראה, ברבנות ר' שמואל שיניאבר, חסיד ותלמיד של ר' שמחה בונים מפשיסחא, וחסיד ומקורב של ר' מנחם מנדל מקוצק. ר' שמואל שיניאבר הוא מחברו של הספר "רמתיים צופים", חיבור דרושי ל"תנא דבי אליהו". סברה היא, כי ר' שמואל השתתף בהפגנות פאטריוטיות בתקופת מרד ינואר (1861- 1863). בערוב ימיו עבר לנאשיילסק. יש להניח, כי סיבת העקירה היתה החשש מפני רדיפות השלטון הרוסי. זמן-מה שימש אחריו ברבנות בלוביץ' ר' יוסף שאול בוקי. תלמיד חכם ופוסק נודע היה הרב שכיהן אחריו, ר' מיכאל דוד ויינגאט, לשעבר רבן של דובז'ין וליפנו, מחבר "אגודת אזוב מדבר". הוא ייסד את חברת-מקרא, שבה לימד תורה לפשוטי-עם בבית המדרש בשבתות ובחגים, והוסיף מדרשים ודרושי- חסידים. לאחר מות הרב ויינגאט (1889) נתמנה לרבנות ר' נתן שלמה בצלאל בידרמן, לשעבר רבן של בייז'ון, וישוגרוד ואוז'ארוב. האירגונים הפוליטיים הראשונים של היהודים הופיעו מוקדם למדי - כבר בשלהי המאה ה- 19. ראוי לציין, כי תודעה ומעורבות פוליטית הפגינו קבוצת יהודי לוביץ' כבר בתקופת ההפגנות הפאטריוטיות של הפולנים בלוביץ' בשנים 1861- 1862. השתתפו בהן, מלבד הרב שמואל שיניאבר, גם יו"ר הקהילה עזריאל אלחנוביץ', הדיין ר' שאול וחברי הנהלת הקהילה: דוד הרש באום, אהרן מרגוליס, אלתר זילברברג ואחרים. סיוע חשוב הושיט למורדי 1863 אברהם חיים קריש, שהיה מבריח נשק למען המורדים מקראקוב אל תחום המלכות. הקבוצות הציוניות הראשונות נוסדו בלוביץ' ב- 1898. הבונד, הציונים-הסוציאליסטים -ס"ס ופועלי ציון, קמו בשנים הראשונות למאה ה- 20. פועלי הגרביים העדיפו את פועלי- ציון, החייטים והסנדלרים - את הבונד. בהנהגתם של אירגונים אלה השתתפו במאורעות המהפכניים של השנים 1905- 1907 קבוצות פועלים יהודים וכן תלמידי תיכון וסטודנטים תושבי לוביץ' העשור האחרון לפני מלחמת העולם I-ה היה תקופת לידתן של צורות מודרניות בחיי החברה והתרבות בישוב היהודי בלוביץ'. מלבד מוסדות החברה והעזרה-ההדדית המסורתיים נוסדה ב- 1906 קופת מלווה וחסכון יהודית, וכעבור זמן קצר כבר היו לה אלף חברים, וביניהם מספר ניכר של איכרי הסביבה, לא-יהודים. ב- 1907 או ב- 1908 נוסדה הספרייה הציבורית הראשונה ע"ש שלום עליכם, וזמן קצר אחר כך - חוג ראשון של חובבי הדראמה. פתיחת חדר מתוקן - בלוביץ' כינו אותו "בית-הספר העברי" - היתה גם ראשיתו של החינוך היהודי המודרני בלוביץ'. בחודשים הראשונים למלחמת העולם I-ה התנהלו קרבות בסביבת העיר, והיא עברה פעמיים מיד ליד, עד שנכבשה סופית בידי הגרמנים ב- 17.12.1914. העיר ניזוקה הרבה מפגיעות הארטילריה ומהדליקות שפרצו בעקבות הקרבות. בשנות המלחמה היה קפאון במסחר ובמלאכה בלוביץ', וכן מחסור חמור במזון ובמוצרי תעשייה יסודיים, ובמצב זה גדל מספר היהודים החסרים אמצעי-קיום. הקהילה וועד האזרחי היהודי השתדלו להקל על המצב על ידי פתיחת מטבח לעניים. בראשית המלחמה חילק המטבח כ- 200 ארוחות- חינם ביום, ובתקופת הסיום - 600- 700 ארוחות ביום. בתקופת המלחמה היתה התעוררות ניכרת של הפעולה הפוליטית התרבותית בישוב היהודי בלוביץ'. האיגוד המקצועי של החייטים היהודים, שנוסד זה עתה, אירגן ב- 1916 שביתה בענף. בבחירות למועצת העירייה בשלהי 1916 זכה הבלוק היהודי בששה מנדאטים, שהם מחצית כל המנדאטים. בשנים 1915- 1916 נוסד בית-עם, ובו הופעל אירגון השתלמות לנוער. באותו זמן נוסד "הזמיר", ובו פעלו מקהלה של 70 איש, חוג לדראמה וחוג להתעמלות ולספורט. ב- 1916 נפתח מחדש "בית-הספר העברי", ולידו קם גן-ילדים. בשלהי המלחמה נפתח בלוביץ' בית-ספר יסודי ע"ש שלום עליכם, ששפת-ההוראה בו יידיש (60 תלמידים, בקירוב).

בין שתי המלחמות

בתקופה שבין המלחמות פחת מספר האוכלוסים היהודים בלוביץ', וכן ירד שיעורם באוכלוסיה הכללית. גרמו לכך בראש ובראשונה הקפאון הכלכלי, צמצום מקורות הפרנסה, והתוצאה - יציאת יהודי לוביץ' לערים גדולות יותר ולארצות-חוץ לצורכי פרנסה. מצבם החומרי הקשה של האוכלוסים היהודים הלך ורע במרוצת השנים. מעיד על כך גם מספר האנשים הנהנים מהסעד הדל של הקהילה הענייה. ב- 1938 קיבלו סעד זה כ- 160 איש, בסכומים החל ב- 1- 75 זלוטי. באותה שנה נהנו מקמחא-דפסחא 207 איש, וכל אחד קיבל 1.67 זלוטי לנפש. ב- 1939 הקציבה הקהילה לסעד סכום של 600 זלוטי בלבד. בין המלחמות הוסיפה להתפתח הפעילות הפוליטית. האירגונית, החברתית-תרבותית של יהודי לוביץ', בעיקר בחוגי הנוער. הציונים הפיצו ערב הבחירות לקונגרסים הציוניים למעלה מ- 400 שקלים. בראש צעדו המזרחי בבחירות( לקונגרס ה- 19 - 180 תולוק) והליגה למען ארץ ישראל העובדת לקונגרס( ה- 19 - 182 תולוק). בשנות ה- 20 נוסדו אירגוני-נוער מכל הגוונים: השומר-הצעיר, גורדוניה, דרור, בית"ר, צעירי-מזרחי. נוער השמאל הציוני התאגד בהחלוץ, והפעיל עבודת תרבות וחינוך ענפה, כגון שיעורי-עברית. הרצאות ומופעים נסיבתיים. נוער המזרחי הקים בלוביץ' נקודת- הכשרה. אגודת-ישראל, שנוסדה בשלהי מלחמת העולם I-ה, ריכזה בעיקר את חסידי גור. הם היו קבוצת-החסידים הגדולה כ(- 200 שיא), ואילו חסידי אלכסנדר בלוביץ'- כ- 90, חסידי סוחאצ'ב - כ- 70, חסידי גרודזיסק - כ- 80- 90. היו גם קבוצות קטנות של חסידי אדמו"רים אחרים. אופייני להרכב הכוחות הפוליטיים בחברה היהודית בל, היה העדר הבונד בתקופה שבין המלחמות. באיגודים המקצועיים שנוסדו לאחר מלחמת העולם I-ה - איגודי עוזרות-הבית, פועלי תעשיית העור, אופים, קצבים - וכן באיגודים הוותיקים של יצרני-הגרביים והחייטים, נסתמנו השפעות של השמאל הציוני, של המזרחי, של האגודה. וזמן-מה - גם של הקומוניסטים. איגוד בעלי-המלאכה היהודים, שנוסד ב- 1920, כינס חלק ניכר של אומנים ועובדי-בית יהודים, בעלי השקפות פוליטיות שונות. איגוד זה קיים גם בנק קואופרטיבי, ששגשג במיוחד בשנים 1920- 1933. תופעת אופיינית ללוביץ'- ולא לה בלבד-היתה עדיפותם של הציונים בבחירות לסיים (טנמלרפל): ב- 1922 זכה הבלוק היהודי הלאומי (םינויצה) ב- 2,122 קולות בלוביץ' בבחירות למועצת העירייה עלו הישגי הציונים על הישגי אגודת ישראל: ב- 1924 זכו היהודים ב- 5 מנדאטים, מהם 3 לציונים ו- 2 לאגודת ישראל. בבחירות לוועד הקהילה הכריעה אגודת ישראל - ב- 1924 נבחרו 5 נציגי אגודת ישראל, 2 נציגי הציונים, 3 נציגי בעלי-המלאכה, 2 נציגי בלתי-מפלגתיים. החל ב- 1923 ישב על כס הרבנות בלוביץ' ר' אברהם כלבו נכדו של הרב הנודע, ר, מאיר אורבך מקאליש. ר' אברהם כתב חיבור פלפולי "המחדר". הוא כיהן עד מלחמת העולם II-ה ונספה בתקופת השואה. זמן-מה שימשה לוביץ' מרכז לחסידות סקירנייביץ, הממשיכה בדרכי וורקי. לאחר מות האדמו"ר ר' שמעון מסקירנייביץ (1926) השתקע בלוביץ' אחד מבניו, ר' דב בר קאליש, וריכז סביבו מספר ניכר של חסידים מזרם עממי זה. ר' דב בר ייסד ישיבה בלוביץ', וכן הוציא לאור כתב-עת, "שם שמשון", המוקדש לענייני הלכה, אגדה וחסידות. בתקופת הכיבוש הנאצי שהה בגיטו וארשה, המשיך בו את פעילותו, ניהל בחשאי את חצרו ועודד את חסידיו באופטימיות שלו ובעמידתו המכובדת. הוא קרא לכל יהודי לקבל עול מלכות שמים ולקדש את שמו יתברך ברבים. באחת האקציות נספה. בית הספר העברי ע"ש שלום עליכם בלוביץ', שלשון-ההוראה בו יידיש, החזיק מעמד רק זמן קצר, שכן נבצר ממנו להתגבר על הקשיים הכספיים, ובעיקר- על תחרות בית-הספר הממלכתי הכללי ליהודים ("הקבוסאבאש") שבו למדו כ- 600 ילדים יהודים. מפעל יומרני בחיי התרבות של יהודי לוביץ' היה יצירת הקבוצה לדראמה "די יידישע בינע", שהתחילה מהחוג לדראמה שפעל ליד "הזמיר" בימי המלחמה. הדריך את הקבוצה אירגון מרכזי הנושא אותו שם, בווארשה. עד 1930 הציגה קבוצת "די יידישע בינע" בלוביץ' כמה יצירות קלאסיות במחזאות יידיש. בשנים 1935- 1938 הופיע בלוביץ' שבועון, "מאזאווישער וואכנבלאט", בעריכת גדליהו שאייק, שעסק בבעיות יהודי לוביץ' והסביבה. בין המלחמות פעל בלוביץ' איגוד הספורט מכבי, ולרשותו עמדו מגרש משלו ואולם- ספורט. מיד לאחר מלחמת העולם I-ה היו בלוביץ' פגיעות ביהודים. ב- 1919 בזזו חיילי הגנראל האלר את חנויות היהודים וגזזו זקנים של יהודים ברחוב. בשנות ה- 30 גברו הפעולות האנטישמיות, בעיקר החרם על המסחר והמלאכה של היהודים. בנובמבר 1931 היו פרעות ביהודים, שנמשכו ימים אחדים. תלמידי בתי הספר התיכוניים בלוביץ', ובעיקר תלמידי בית-הספר למסחר, הרסו מספר רב של חנויות יהודים ופגעו בכמה יהודים עוברי-אורח. הפגיעות ביהודים חזרו ונשנו ב- 1936: קבוצות נוער אנטישמי יידו אבנים בבית-הכנסת ובבתי היהודים הסמוכים לו, ונפצו את שמשותיהם.
 

השואה

משפרצה מלחמת העולם ה- II, נמלטו יהודים רבים ובעיקר בני נוער, לעבר וארשה. בעת ובעונה אחת הגיעו ללוביץ' פליטים רבים מלודז' ומהסביבה, וביניהם מספר רבנים. בהפצצות ובהפגזות נספו בעיר כ- 20 יהודים. עם כיבוש לוביץ' בפעם הראשונה (9.9.1939), כינסו הנאצים את כל הגברים היהודים בשוק החדש, ואחר כך כלאו אותם בבית-הכנסת. הם היו כלואים שם שתי יממות ללא מזון, והגרמנים התעללו בהם והשפילום. בית-הכנסת הוקף מקלעים המכוונים אל החלונות והדלתות. בלילה נורו יריות הפחדה. ב- 11.9.1939 שוחררו הכלואים. בו בערב הדפו צבאות פולין את הגרמנים מלוביץ'. הקרבות העזים על העיר נמשכו. ב- 13.9, ערב ראש- השנה, שבה ופרצה יחידת הצבא הגרמני ללוביץ'. הם הוציאו יהודים רבים מבתיהם, הביאו אותם לשוק הישן, פקדו לשכב על האדמה, וניהלו חילופי-אש עם הצבא הפולני מעל ראשיהם. שני יהודים נהרגו ועשרות מהם נפצעו. כשכבשו הגרמנים את לוביץ' באורח סופי, התחילה רדיפת- היהודים "התקינה". כל הגברים היהודים, אף הזקנים, נאלצו להתייצב כל בוקר בתחנת-האיסוף ליד בית-הכנסת. מכאן הוליכו אותם למקומות שונים לעבודה קשה. בשעת העבודה התעללו בהם הגרמנים: תלשו זקנים, שיסו בהם כלבים, אילצו ללקק רצפות, לנקות בתי-שימוש בידיים גלויות, או לשאת אבנים ולחפור בורות ללא כל תכלית. כל היום לא בא אוכל אל פיהם. בערב הריצו אותם הביתה, וציוו לשיר בדרך. הרדיפות גברו בעיקר בימי החגים. ערב יום-הכיפורים ת"ש הוליכו הגרמנים בעיר את הרב אברהם כלבו והתעללו בו: גזזו מחצית זקנו, ואת השאר תלשו עם העור. כן ציוו עליו לעשות גלגולים, ומאות יהודים נצטוו לרקוד סביבו. כבמקומות אחרים כן התחיל גם בלוביץ', במחצית הראשונה לנובמבר ש.ז., נחשול של רדיפות שפגע ביהודים וגם באינטליגנציה הפולנית. מן הפולנים נאסר אז, בין השאר, ד"ר יקובובסקי, דמות נודעת בלוביץ' בעמדתו הפאטריוטית ובידידותו ליהודים היה( מגיש עזרה שלא על מנת לקבל פרס לחולים יהודים רבים, םיעצמא-ירסח). בימים 10.11.1939- 5 נאסרו יהודים רבים, והם שוחררו ב- 10.11. אור ל- 11.11.1939 ליל( תבש) הציתו הגרמנים את בית-הכנסת. האש אחזה גם בבניינים סמוכים. הגרמנים הרשו לכבות את הבניינים, אך לא את בית הכנסת, שבער שלושה ימים. שרדו קירותיו בלבד. ספרי-התורה ניצלו: היהודים הוציאו אותם מיד לאחר כניסת הגרמנים לעיר והחביאום בבתיהם. ב- 11.11 בבוקר קראו הגרמנים לרב ואילצוהו לחתום על הצהרה, האומרת שלא ידוע לו מי הצית את בית-הכנסת. בימים הבאים שוב נאסרו כמה עשרות יהודים, אך רובם שוחררו כעבור זמן- מה אולם חמישה נשארו כלואים: יו"ר הקהילה לשעבר, שני גברים ממשפחת גרינברג האמידה סוחרים( העבצימ-ילעב), ועוד שני יהודים, שהשתתפו, כנראה, כמגוייסים בקרבות ספטמבר: הקורפורל שלמה שרגר, לשעבר יו"ר המכבי המקומי, והקורפורל מ. הולצדורף. על החמישה הלשינו, שהם גייסו כביכול כספים לקניית נשק למלחמה בגרמנים. כל החמישה שולחו למחנה-ריכוז ולא שבו. הרדיפות הבאות היו במחצית השנייה לנובמבר. כל היהודים כונסו בשוק החדש, ועל אי-התייצבות איימו הגרמנים בעונש מוות. התירוץ למבצע היתה הופעתם כביכול של שלושה יהודים חמושים ברחובות לוביץ'. השוטרים הגרמנים הוליכו את כל הקהל הזה אל בית-החרושת לבירה בפרבר קוראב, ושם נצטוו לשלם קנס של 10 אלפים זלוטי. לאחר שאספו יהודי לוביץ' את הסכום, עוד התעללו הגרמנים בבני הערובה שלושה ימים ושחררו אותם. צרה צרורה היו ליהודי לוביץ' בחורף 1939 השדידה וההחרמה של הרכוש היהודי, שממדיהן גברו. תפקיד מחפיר בפעולות אלו היה למלשינים יהודים מאנשי העולם התחתון: בהלשנתם הקלו על הגרמנים את ההחרמה, ואחר כך תיווכו ביניהם לבין בעלי הסחורה על פדיונה, וזכו בכך לרווחים גדולים. אין זאת כי מומחה בתחום זה היה שמואל יוסף רוזן כינויו( לימים: "מלך "וטיגה). בין היהודים היו שמועות על קשריו עם הגסטאפו. עדים אחדים טענו, כי קשרים אלה איפשרו לו לעזור ליהודים רבים בתקופת הכיבוש. באוקטובר או בנובמבר 1939 ציוו השלטונות הגרמניים על הרב אברהם כלבו להקים יודנראט. ידועים רק כמה שמות של חברי היודנראט כפי( הנראה, היו בו 20 םירבח): יו"ר היודנראט - ברוך שפירא, לשעבר מנהל בית-החרושת לקראמיקה של וקשטיין בלוביץ': המזכיר - כנראה(, מזכירה לשעבר של הנהלת הליהקה) - פנחס טננבוים; בוכנר; זילברמן; ידידיה ראדינסקי; ד. בראנד; א. הורבאך. ייתכן, כי גם שמואל יוסף רוזן היה חבר היודנראט, ותיווך בינו ולבין השלטונות. סברה היא, כי כנהוג בגיטאות אחרים, היו גם ראשי המינהל היהודי חברים ביודנראט, שכן ידוע כי שופט הגיטו, עו"ד שמואל רוזנקראנץ ומפקד המשטרה היהודית היו חברים בו. אין זאת, כי חברי היודנראט היו על פי רוב חברים לשעבר בהנהלת הקהילה, או אישים שזכו להערכת הציבור. רוב העדים מספרים על יו"ר היודנראט, ברוך שפירא, כי טרח בכל מאודו להקל את מנת-חלקם של יהודי לוביץ', והצטיין ביחס לבבי לבריות. המשטרה היהודית הוקמה בפקודת השלטונות הגרמניים, כנראה במאוחר יותר, בתקופת הקמת הגיטו. רוב השוטרים היו צעירים, חברי מכבי לשעבר. המפקד היה יוסף ויינשטוק, בעל בית-חרושת לשמן לפני המלחמה. סגנו היה מיכל זילברברג. ליד המשטרה היהודית היה מעון ששימש כמעצר או כבית-סוהר. אחת המשימות הראשונות של היודנראט היתה איסוף המס שהוטל על היהודים לשם שחרור בני-הערובה בבית-החרושת לבירה בקוראב. משימה קשה לאין ערוך היתה הטיפול באלפי הפליטים מלודז' ומהסביבה, שבאו ללוביץ' במחצית השנייה לדצמבר 1939. הם באו בקרונות חתומים, כל עוד נפשם בם, ועמם גופות רבות קפואות. זרימת העקורים והפליטים אל לוביץ' מלודז', אלכסנדרוב לודזקי, זגייז', סטריקוב, קונסטאנטינוב ומקומות אחרים, נמשכה גם ב- 1940, וכפתה על היודנראט את ההכרח לשכנם ולהזינם, שכן כולם היו נצרכים. במארס 1940 היה מספרם 3,180, ב- 1.6.1940 - 3,500, באוגוסט 1940 - כבר 4,700. לעומת אלה היתה יציאת יהודים מלוביץ' קטנה. למשל, ב- 9.6.1940 הגיעו לבולימוב 120 מיהודי לוביץ'. באוגוסט 1940 היו בלוביץ' 8,200 יהודים. ברבע האחרון ל- 1940 פחת מעט מספר היהודים, ייתכן( שבגלל השילוח הדובעה-תונחמל) ועמד בראשית 1941 על 7,000 נפש. בגלל נחשול הפליטים נשתררה צפיפות איומה במגורים, ובחודשים הראשונים של 1940 פרצה באוכלוסיה היהודית מגיפה של טיפוס-הבהרות. השלטונות החליטו לגרש מלוביץ' חלק מהפליטים, אך במחיר מתת-שוחד כבדה הצליח היודנראט לבטל את הגזירה. איום-הגירוש היה תלוי ועומד גם להבא, בתקופה מאוחרת יותר, וכל פעם עלה בידי היודנראט לבטל את הגזירה באותה שיטה עצמה. כשפרצה המגיפה, בודדו הגרמנים בגדר-תיל זמנית את הרובע שמגורי היהודים צפופים בו ביותר, ובפתח הרובע, ברחוב זדונסקה, היה רופא גרמני בודק את היהודים העוברים בשער, מטריד אותם, מאלץ להתרחץ ולחטא את הבגדים. אימתם של היהודים היתה קבוצת-החיטוי העירונית, שעשתה את מלאכתה באורח גס ואכזרי. לחלאת-החברה של היהודים שוב נמצאה הזדמנות לסחיטה ולהלשנה. המינהל היהודי לחם במגיפה באמצעים פרימיטיביים. למען חולי הטיפוס הותקן בית-חולים בצריף-עץ מחסן( עצים רבעשל) ברחוב בוז'ניצ'נה, ודיירי הבית הנגוע בטיפוס נלקחו לארבעה שבועות לקאראנטין, שהותקן בבית-הספר הפולני שבשדרות שיינקייביץ. בסופו של דבר הודברה המגיפה, אך הספיקה להפיל חללים רבים. באפריל או במאי 1940 נסגר הגיטו, שהוקם כבר למעשה: במקום גדר-התיל הזמנית נבנתה חומה לרוחב רחוב זדונסקה, עוד אחת ברחוב קוזיה (הבוקטאי), וגדרות עץ הוקמו לאורך רחובות המעבר. הגיטו היה במרכז העיר. הגיטו הסגור היה מחולק לשניים: "הגדול" רחוב( זדונסקה עד השוק ןשיה) ו"הקטן" צד( ימין של השוק החדש, מקרן זדונסקה ועד הקסבונטוק). הקשר בין שני חלקי גיטו אלה, המופרדים זה מזה בחומה, התנהל בשעות מסויימות בלבד. כבישי הרחובות הפולשים "האריים", שהוזכרו לעיל, חילקו את הגיטו לחלקים קטנים נוספים. במרוצת הזמן הופחת, כנראה, שטח הגיטו. ידוע, כי לרגל ביקורו של הגנראל- גוברנר האנס פראנק בלוביץ' צומצם מעט שטח הגיטו, וסביבו נוצר פס נייטראלי "פס( "ןגמ) שרוחבו 6 מטרים. את שערי הגיטו מבחוץ שמרו שוטרים פולנים בפיקוחה של המשטרה הגרמנית, מבפנים -המשטרה היהודית. ליהודים העוברים אל הגיטו הותר לקחת את מטלטליהם. באמצעות היודנראט החליפו האופים היהודים את המאפיות עם הפולנים העוזבים את שטח הגיטו. הצפיפות בגיטו היתה רבה: הנורמה הממוצעת של האיכלוס היתה 5 נפשות לחדר אחד, היהודים שלא מצאו להם דירה, שוכנו בחנויות נטושות שברחוב זדונסקה. עם סגירת הגיטו היתה רווחה מסויימת לאוכלוסים היהודים, לפי שנפסקו חיפושי-הבית המתמידים של הגרמנים וכן ההתנכלויות של האנטישמים הפולנים. המגע עם הצד ה"ארי" לא היה קשה. השלטונות הגרמניים הנהיגו רשיונות- מעבר חודשיים קבועים, בתשלום. יהודים ופולנים העבירו סחורות ומיצרכי-מזון בעד החורים והסדקים בחומות ובגדרות ועברו בהם, והשוטרים המשוחדים התעלמו מכך. עם משלוחי המנות הרשמיות קמח(, םיניערג) הגיעו לגיטו גם מצרכי-מזון מוברחים. גם בקר הובא באורח בלתי-חוקי לגיטו. בחשאי נמשכה השחיטה הכשרה בין( אחרים השתתף בה גם השוחט מבולימוב, איצ'ה מאיר ךבנטאר). ברובע קוראב פעלה בחשאי טחנת-קמח לצורכי הגיטו. גם בגיטו, בדירות, טחנו יהודים דגנים בטחנות-יד לקמת ולגריסים. מחירי המיצרכים היו נמוכים יחסית. יהודי לוביץ' נדהמו באביב 1941, כשהועברו לגיטו וארשה, ממחירי המזון הגבוהים: בגיטו לוביץ' היה אפשר להשיג תמורת אדרת-קאראקול 100 ככרות לחם ויותר, ואילו בגיטו וארשה ירד מחיר פרווה זו ל- 2- 3 ככרות, לכל היותר. בגיטו לוביץ' התפתחה "תעשייה זעירה", שעבדה למען לקוחות "אריים": תעשיית דברי- מתיקה, דברי מאפה - מעדנים, טריקוטאז' וסחורות טקסטיל זעירות אחרות, שייצרו הפליטים מלודז'. יהודי לוביץ' השתתפו גם במסחר הבלתי-לגאלי בין הרייך לבין הגנראלגוברנמנט. בגיטו היו, כמובן, עניים רבים בעיקר( עקורים םיטילפו), חסרי-אמצעים, שידם לא השיגה אפילו לקנות את המנות המוקצבות. היודנראט טרח כמיטב יכולתו להבטיח לאנשים אלה קורת-גג והזנה מינימלית. הקצבות כלשהן קיבל היודנראט של לוביץ' מזמן לזמן מידי הג'וינט בווארשה וכן מידי יי.ס.ס. העזרה( הסוציאלית תידוהיה) בקראקוב. למחלקת הסעד של היודנראט בהנהלת מיידז'ינסקי מוולוצלאווק סגנו( י. םיובנגייפ), פנו באוגוסט 1940, למשל, 4,852 מבקשי-סעד. הופעל בית-תמחוי ציבורי, שבו ניתנו לעניים מרק ומנת-לחם יום-יום, ולפעמים אי-אלו תוספות. המטבח הזה לא פעל בהתמדה, בגלל מחסורים תכופים במיצרכי- מזון. למשל, בדצמבר 1940 הודיעה מחלקת הסעד לג'וינט בווארשה, כי בגלל חוסר תפוחי-אדמה עקב( הצינה וסופת- גלשה), לא פעל המטבח פעמיים החודש. בינואר 1941 שוב קראה המחלקה לעזרה- הפעם את נשיאות יי.ס.ס. בקראקוב- והודיעה, כי במטבח אין מצרכים, ובגיטו הולכים ורבים מתי-הרעב והקפואים, ואילו המחלקה אובדת-עצה: אין אפשרות לשלוח נציג לקראקוב, מפני שהשלטונות הגרמניים אינם מעניקים לו רשיון מתאים. בימי פעולתו של בית- התמחוי הוגשו בו בממוצע 1,100 ארוחות, מהן 660 בקירוב למבוגרים וכ- 450 לילדים. בגיטו פעלה גם תחנת-הזנה לילדים של החברה צ.נ.ט.א.ס. לשעבר, ואף היא נתמכה על ידי אותם המקורות. אכלו בה 140- 310 ילדים עניים, מבני 4 עד 12. הם קיבלו שתי ארוחות ביום: לקטנים - חצי ליטר חלב ו- 280 גר' לחם; לגדולים יותר - קפה ממותק קצת ואותה מנת לחם. בתחנה זו טיפלו גם בהיגיינה של הילדים. הוליכו אותם להסתפר ולהתרחץ, וכן עסקו קצת בחינוכם. אמנם ההתנפלויות הבודדות על דירות היהודים נפסקו בגיטו, אך שלטונות ומוסדות גרמניים שונים הוסיפו לדרוש מידי היודנראט מתנות-יד: לבנים, רהיטים וחפצים שונים. חברי היודנראט היו מהלכים בין דירות היהודים ומחרימים את החפצים שדרשו הגרמנים. תלאה אחרת היתה עבודת-הכפייה למען השלטונות הגרמניים. בראשית הקיץ 1940 העסיקו הגרמנים את היהודים בהתקנת אפיקו של הנהר בזורה, ותבעו מכסה יומית של 200 עובדי-חינם. על כן נאלץ כל גבר יהודי לעבוד שלושה ימים בשבוע במקום-עבודה זה. התורנים לעבודה התכנסו בבוקר בסמטת בית-המדרש, ולאחר תרגילי-סדר קשים צעדו בליווי המשטרה לעבודה. במשך כל היום קיבלו מנת מרק דליל אחת. העבודה היתה קשה- במים - ומלווה עינויים והתנכלויות מצד המשגיחים הפולקסדויטשים והפולנים. ראוי להזכיר לטובה אחד מהשוטרים הגרמנים, ושמו שאנס, שנהג בהגינות בעובדים בנהר בזורה. השלטונות הגרמנים דרשו גם מכסות עובדים לעבודות-כפייה אחרות. לסידור העניינים הכרוכים בעבודת-הכפייה הוקמה ליד היודנראט מחלקת- העבודה שמנהלה היה מזכיר היודנראט, פנחס טננבוים. בחשאי הופעלה שיטת כופר-העבודה, כפי שהופעלה בגיטאות אחרים: יהודים אמידים יכלו לפדות עצמם מהעבודה על ידי תשלום של 10 זלוטי ליום. באופן זה היתה בידי היודנראט קרן לתשלום 3 זלוטי ליום-עבודה למתנדבים- לשם-פרנסה. הנאצים העסיקו מספר בעלי-מלאכה יהודים חייטים(, סנדלרים, נגרים םירחאו) בסדנות שבתחום הגיטו. כן היה קיים בלוביץ' אך( לא ידוע, האם בגיטו אפוג) איזה "בית- עבודה" שבו הועסקו למעלה מ- 100 יהודים. בקיץ 1940 חל, כנראה, השילוח הראשון של עובדים יהודים אל מחנה-העבודה ביוזפוב דיסטריקט( ןילבול). היודנראט בחר לשילוח את העניים, שידם לא השיגה לשלם כופר והם היו למעמסה על מחלקת הסעד. כשהגיעו לגיטו ידיעות על התנאים האיומים במחנה זה, ערכו משפחות המשולחים הפגנה ליד בניין היודנראט, ואף פלשו לדירת היו"ר. היודנראט החליט לשגר משלחת למחנה ונתן בידה כסף לשיחוד הנהלתו של המחנה. אולם פניית היודנראט אל אוכלוסי הגיטו לתרום מרצונם לתכלית זו, וגם הנסיון להטיל מס על היהודים האמידים, לא נשאו פרי. על כן ציווה היודנראט לאסור בלילה את סרבני-המס, והם היו כלואים עד ששילמו כנדרש מהם. אם נעדר האיש מביתו, נלקחו חפצי-ערך כמשכון. סוף-סוף נאסף הסכום הדרוש, ולמחנה יצאה משלחת של חברי היודנראט; ב. שפירא, ד. בראנד וא. הורבאך, אלא שלא הועילו כלל. בראשית 1941 הגיעו לגיטו ידיעות על גירוש יהודים ממקומות שונים בנפות לוביץ' וסקירנייביצה. נפוצו שמועות, כי גם על לוביץ' נגזר להיות "מטוהר מיהודים". היודנראט ביקש להעביר את הגזירה ופנה אל השלטונות הגרמניים, הם הבטיחו לנציגים, כי אין כל סכנה צפויה ליהודי לוביץ'. אבל ב- 22.2.1941 הגיע ליודנראט פקיד המשטרה הגרמנית ובידו צו להעביר את יהודי לוביץ' לווארשה. מעתה ייצאו יום-יום את לוביץ' 300 יהודים לפחות, ויעברו לגיטו וארשה. עד ה- 19.3.1941 חייבת לוביץ' להיות פנוייה מיהודים. עם ידיעה זו התחילו יהודים לצאת את העיר בהמונם, וב- 1.3.1941 כבר היה מספרם בעיר מועט. המגורשים הורשו לקחת עמם את רכושם. הקושי היה בתובלה: האמידים שכרו עגלות ואפילו משאיות אצל האוכלוסים ה"אריים". מעוטי-האמצעים, שיצאו ברגל, נאלצו להשאיר את רוב חפציהם. היודנראט דאג לגורלם של העניים, שנשארו בטיפולה של הקהילה בעוד העשירים יותר עוזבים את העיר, תבע מהיוצאים לסלק את מסיהם בצרוף אחוזים, ואף הטיל תשלומים נוספים לצורכי הסעד. ללא תשלומים אלה לא ניתן הרשיון ליציאה מהגיטו. עדים מזכירים, כי השוטרים היהודים דרשו שוחד בעד פתיחת שערי-הגיטו, לעומתם נהג יפה בשעת חיסול הישוב היהודי, הגרמני שאנס, שנזכר לעיל: הוא צייד את העניים לדרך בחפצים חיוניים, שלקח מידי היהודים העשירים. בדרכם לווארשה נשדדו יהודי לוביץ' במידה רבה על ידי הגרמנים והפולנים. כשהגיעו המגורשים לווארשה, היו אף הם לקרבנות הרעב והדלות המחרידים ששררו שם, ומתו בהמוניהם, כעקורים אחרים. לאחר גירוש יהודי לוביץ' נשארו במקום קומץ יהודים בלבד (100- 150), שהועסקו בידי הגרמנים ב"בית-העבודה". בספטמבר 1941 גורשו אף הם לגיטו וארשה. יחידים נשארו במקום באורח בלתי-לגאלי, אך רוב הנשארים לא הצליחו להתקיים במחתרת ונמלטו לווארשה. לאחר חיסול הישוב היהודי בלוביץ', קנה אחד הפולנים מידי השלטונות הגרמניים את בית-הכנסת השרוף, כדי לפרקו לחומרי-בניין. ראוי להזכיר את מחנה-העבודה היהודי בקרבת לוביץ' או( בפרבר שלה, שנקרא "הלוטיפאק"), ב- 1941. ייתכן, שהיה זה המשכה של נקודת עבודה ליד הנהר בזורה שהוזכרה לעיל. עבדו בו 300- 360 יהודים מגיטו וארשה, בהתקנת אפיק הנהר. התנאים במחנה היו מחרידים: עבודה במים, רעב (200 גר' לחם םויל), והשומרים האוקראינים הסאדיסטים התעללו ביהודים. אחד ממיבצעיהם: הם שפכו בנזין על נער יהודי ושרפו אותו חיים. כמה אסירים נמלטו ממחנה זה. המעטים שחזרו משם לגיטו וארשה היו תשושים לגמרי, ומתו כעבור זמן קצר. שני יהודים מלוביץ', התנגדו לגרמנים באורח פעיל. חיים רוכוורגר, ספורטאי ממכבי בלוביץ', עסק בתקופת הגיטו בלוביץ' בהברחת בקר. כשהובא לגיטו וארשה ברח מיד משם, ולאחר תלאות שונות הגיע למחנה-עבודה באוסטרובייץ קיילצקי. משם ברח בקבוצת 26 יהודים, בני ערים שונות, ביניהם גם אנשי לנצ'יצה. תחילה הסתתרו אנשי הקבוצה במחצבות שבסביבה. ראש הכפר קשוויאנקי, שקיבל מהם תשלום שמן בעד הספקת המזון , יזם לסתום מבחוץ את פתח מחבואם. היהודים בקושי נמלטו. קבוצה זו, שביניהם היה גם רוכוורגר, השיגו קצת נשק: רימונים, אקדחים, ומספר חודשים (1942- 1943) התחבאו ביערות הסביבה. עם הפארטיזנים הפולנים לא הצליחו לקשור מגע, בגלל יחסם העוין ליהודים. על כל צעד ושעל ירדו האיכרים לחייהם. רק בנשקם בידיהם היו היהודים האלה מצליחים להשיג מזון, או קורת- גג לשעות אחדות למנוחה ולרחצה. בהתקלות עם פאטרול של המשטרה הגרמנית נפצע רוכוורגר. בגלל מצבם הנואש החליטו אנשי הקבוצה לשוב למחנה-העבודה באוסטרובייץ. עד שזכה לשחרור עבר רוכוורגר במחנות אחדים של הנאצים. במחנה באוסטרובייץ נמצא גם בנימין אלווינג, אף הוא יהודי מלוביץ'. הוא ברח מהמחנה, והסתתר עם ילדיו במחבוא באוסטרובייץ. יום אחד יצא להשיג מזון, ונתקל בפאטרול של שוטרים גרמנים. במנוסתו קפץ לחדרו של איכר, והתחבא מאחורי דלת, כשגרזן בידיו. הוא ביקע את גולגלתו של הגרמני הראשון שנכנס, אך נורה בידי השאר. לאחר המלחמה חזרו ללוביץ' כמה שרידים יהודים. לפי רשימות הוועד היהודי התגוררו בלוביץ' באוקטובר 1945 37 יהודים, אך כבר בסופה של השנה ירד מספרם ל- 8. יחס התושבים הפולנים אליהם היה עוין: הם חששו מפני ההכרח לפנות את בתי היהודים ולהשיב להם את רכושם. קומץ היהודים חרדו בלי הרף לחייהם: בלילה נורו יריות לתוך דירותיהם, בערב היה מסוכן לצאת לרחוב, ומסוכנת אף יותר היתה הנסיעה מעיר לעיר. בית-העלמין היהודי היה הרוס, הקברות היו מחוללים. קטע גדול של רחוב פודז'צ'נה בחוף הבזורה היה מרוצף במצבות של יהודים. עד מהרה לא נותר בלוביץ' אפילו יהודי אחד.