כ"ח אייר ה'תשע"ז

לודמיר WLODZIMIERZ

עיר בפולין
נפה: לודמיר
אזור: ווהלין ופוליסיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 29,600

·  יהודים בשנת 1941: כ- 11,554

·  יהודים לאחר השואה: כ- 140

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I

לודמיר נוסדה כנראה על-ידי הנסיך הגדול הקייבי ולדימיר, שהגיע לכאן בסוף המאה ה- 10 באחד ממסעותיו לנהר בוג וקרא ליישוב על שמו - ולדימיר. לאחר מותו, בתקופת הסכסוכים בין בניו הנסיכים הרוסיים, התחלפו השליטים. לאחר שנת 1054 הפכה לודמיר להיות בירת נסיכות ווהלין ואחר- כך נסיכות ווהלין-האליץ', שהשתרעה בימי גדולתה משני עברי הנהר בוג, והגיעה בצפון אל מעבר לבריסק ובדרום כללה חלק ניכר של רוסיה האדומה. החל משנת 1179 היתה במשך כמה שנים בשליטת מלכי פולין. באמצע המאה ה 13 נהרסה לודמיר כמה פעמים בידי הטטרים, אך בכל פעם נבנתה מחדש. בשנת 1319 נכבשה בידי הנסיך הליטאי גדימין, שמסרה לשלטון בנו לובארט. הלה קבע את בירתו בלוצק. בשנת 1341 העניק המלך קזימיר היגלוני, בתוקף היותו גם נסיך ליטא, ללודמיר זכויות מגדבורגיות ואלה אושרו מחדש בשנת 1509 בידי זיגמונט הראשון ובשנת 1570 בידי זיגמונט השני אוגוסט. לאחר ה"אוניה של לובלין", בשנת 1569, צורפה לודמיר לממלכת פולין ובה נקבע מקום מושב הסטרוסטה (מושל הנפה) בווייבודיות ווהלין. הידיעה הראשונה על יהודים בלודמיר היא כנראה משנת 1171. זהו האזכור הקדום ביותר בכל ווהלין. מדובר בה על ר' בנימין הנדיב מוולדימיר, שבא יחד עם יהודי אחר, ר' אברהם סופר מקרנטן, לקלוניא קולוניה-קלן) כדי לעסוק שם במסחר. על השניים העלילו, שהם שילמו בכסף מזויף וההגמון בעלי העיר ציווה לאסרם. השניים שוחררו רק לאחר ששולם שוחד; שליש ממנו היה מכספם של שני האסורים ואת הנותר שילמו יהודי ק' והסביבה. היה זה בתקופת הנסיך מסטיסלב (1170-1156 )ובנו רומן (1170 - 1205), שבה פרחה והתרחבה הנסיכות והאליץ' צורפה אליה. ידוע שבנו של רומן, הנסיך דניאל (1213 - 1269), הזמין זרים לנסיכות כדי לפתחה. אפשר להניח אפוא, שיהודים לא רבים נמצאו בלודמיר כבר במחצית השנייה של המאה ה- 12. הם היו עשירים ומסחרם הגיע עד ערי הריינוס בגרמניה. במאה ה- 13 גדל מספרם. על כך מעידה הכרוניקה האיפאטייבית; ברישום משנת 1288 מסופר על מותו של הנסיך ולדימיר בן ואסילקו, ועל "היהודים אשר בכו כמו על נפילת ירושלים וההליכה לגלות בבל". ב- 1 ביולי 1388 נתן הנסיך הליטאי הגדול ויטובט כתב- זכויות ליהודי הנסיכות. הכתב ניתן לבקשת נציגים יהודיים מן הנסיכות וביניהם גם מלודמיר, דבר המעיד על חשיבות היישוב היהודי שם, שהיה כבר מאורגן והיה אחת הקהילות הראשיות בנסיכות. בשנת 1431, לאחר שניתנו ללודמיר זכויות מגדבורגיות, ניתנה דחיפה נוספת להתיישבות יהודים במקום. בין השנים 1495 - 1503 היתה הפסקה בחיי היישוב היהודי בלודמיר ; יהודי המקום גורשו יחד עם יהודי הנסיכות כולה. אבל כבר בשנת 1507 חידש זיגמונט הראשון את כתב-הזכויות ליהודי ליטא ובין אלה שפנו אליו היו גם נציגים יהודיים מחמש הערים החשובות של הנסיכות וביניהם נציגים של יהודי לודמיר. בשנת 1509 נזכר המוכס היהודי מייקו (מאיר), שהיה אחד מתוך כמה מוכסים מקומיים שהעסיק חוכר תחנות- המכס המלכותיות בווהלין, היהודי מיכאל מבריסק. ב- 21 במרס 1514 השתתפו יהודי לודמיר במשלחת יהודי ליטא שנפגשה עם המלך זיגמונט הראשון בעניין השוואת היהודים לשאר העירוניים ויסכים לקבל גם מהם כסף במקום 1,000 הרוכבים שהיו חייבים לספק לצבא ליטא. ב- 21 בינואר 1529 הטילה הנסיכות על היהודים מס למימון הצבא בסכום של 1,000 שוק גרושים ליטאים, ונציגות יהודי ליטא, וביניהם מיהודי לודמיר, נצטוו לחלק את הסכום ביניהם ולגבותו עד חג הפסחא של אותה שנה. היה זה כנראה אחד הניסיונות הראשונים להטיל על נציגות יהודית את החובה לחלק את נטל המס ולגבותו, בטרם הוקם ועד מדינת ליטא. באותה שנה, בסיים בווילנה, ציווה המלך, בתוקף היותו גם הנסיך הגדול של ליטא, לשחרר ממס חדש (סרבשצ'יזנה-כסף) את יהודי הערים המלכותיות, וביניהן גם את יהודי לודמיר. על-פי סקר מלכותי משנת 1552 היו בלודמיר 29 בתים בבעלות יהודית, ועוד 2 שגרו בהם בשכירות. יש לשער, שמספר הנפשות היהודיות היה למעלה מ- 300. בקבלה על גביית מס גולגולת מיהודי לודמיר וסביבותיה מ- 14 בינואר 1567 נאמר, שהמס הוא מ- 204"ראשים יהודיים". כיוון שלא גבו מס מתינוקות מתחת לגיל שנה ומכלי-קודש, וקרוב לוודאי שהיו גם משתמטים, יש לשער שמספר הנפשות היה גבוה יותר ואפשר שהגיע ל- 450. באותה שנה, 1567, רשמו פקידי חוכר המכס הראשי מבריסק (מנדל בן יצחק) תלונה בספרי העיר על פגיעה בעסקי החכירה. הפקידים היו יהודים מקומיים מבני לודמיר (מאיר בן-ישעיה, מאיר בן הרב, יהודה בן-אהרון). שנתיים לאחר מכן, בשנת 1569, טיפלו ראשי קהל לודמיר מאיר( בן ישעיה הנזכר, נחום בן שמעון ולייב בן משה) בתלונה של יהודי קובל, שהיתה כפופה אז לקהילת האם לודמיר. בשנת 1570 אישר המלך זיגמונט אוגוסט מחדש את הזכויות שניתנו לעיר ובאשר להגנה עליה קבע:"הוויט וחברי המועצה חייבים בקשר להגנה לעשות הסדר בין הנוצרים ובין היהודים, הכול כדי לאפשר הגנה לעיר כמו שצריך". בשנת 1579 תבע יהודי בשם חיים לדין נוצרי אחד משום שהלה היכה אותו. בהסתמך על החוק הליטאי תבע פיצויים בדומה לאלה המגיעים לאציל מוכה. בית-הדין העירוני דן את המכה לקנס, אך כיוון שלא היה לו כסף, שועבד הלה ליהודי כדי שיבצע עבורו עבודה. בשנת 1590 האשים כומר אחד שני נערים יהודיים בזריקת אבנים על תהלוכה דתית נוצרית. השניים נשבעו בבית-הכנסת שהם חפים וזוכו. בשנת 1569, בעקבות ה"אוניה של לובלין", צורפה ווהלין לממלכת פולין. המלך העניק לאצילים קרקעות ביד רחבה ואלה החלו בתנופת התיישבות, בעיקר עירונית. על- פי בקשות בעלי המקומות ניתנו זכויות עיר (תויגרובדגמ) ליישובים רבים. במסכת ההתפתחות הזאת השתתפו גם היהודים. מספרם בלודמיר וביישובי הסביבה התלויים בה גדל. כאשר ניסו העירוניים להצר את רגליהם בתחומי העיר, הם התיישבו באחוזות האצילים. יש לשער, שלאחר חיסול הוועדים בשנת 1764 ניצלו רבים מיהודי לודמיר את המצב ובחסות האצילים השתמטו מן המיפקדים שנערכו אז לצורכי מס הגולגלת. מכאן אולי ההסבר לירידה התלולה שהסתמנה במספרם. היות שהתגוררו בשטחי השיפוט של האצילים לא שילמו היהודים מסי עיר והעירוניים התלוננו על כך שוב ושוב. בשנות השמונים של המאה ה- 16 הוקמו ועדי הארצות ונבחר ועד ד' ארצות. לודמיר היתה אחת משתי הקהילות הראשיות בווהלין השנייה( היתה קצול) ורבניה ופרנסיה הם שייצגו את חבל ווהלין בוועד ד' ארצות. כבר בהתוועדות שנערכה ביארוסלב בשנת שנ"א (1591) השתתף רבה של לודמיר, ישעיה בן יצחק. הוא כיהן בלודמיר כרב עד שנת 1595. בשנת שנ"ו (1596) נשלח להתוועדות כאחד מנציגי מדינת ווהלין ר' זנוויל מלודמיר. בשנת שצ"ב (1632) מזכיר ר' יואל סירקיש (הב"ח ) בעניין גט אחד את ר' משה בן שמשון מלודמיר. בשנים שצ"ד-ת"ג (1634 - 1643) כיהן ברבנות בלודמיר ר' יום-טוב ליפמן הלר בעל"תוספות יום- טוב". הוא לחם נגד קניית הרבנות בכסף, העביר בעניין זה תקנה בהתוועדות גליל ווהלין, שנערכה בווישנייבץ בי"ח באייר שצ"ה (1635), והביא תקנה זו לאישור, באותה שנה, בהתוועדות ועד ד' הארצות שנערכה ביארוסלב. בשנת ת"ג (1643) חתום"האלוף ר' ליב מק"ק לאדמאר" על מסמך בעניין הוצאות בוררות הקשורות לדנציג. ייתכן שזהו אביו של אפרים פישל בן אריה לייב, שהגיע מתפקיד פרנס בלודמיר לתפקיד פרנס של ועד ד' ארצות. בשנת תשי"ג (1653) חתום ר' עזריאל בנימין וולף בן ר' אברהם על מסמת בעניין הסכסוך של טיקטין וסביבותיה. בשנת תכ"ו (1661) נתמנה נציג לודמיר ר' נחום לשמש אחד משני הגבאים שהוטל עליהם לטפל בפדיון יהודי ליטא שנשבו בידי חילות מוסקווה. באלול ת"ל (1670) חתום ר' אברהם מלודמיר על ההתחשבנות עם קהילת טיקטין, ובתשרי תל"ב (1671) - בעניין ההתוועדות ביארוסלב - חתום ר' יוסף בן משה. בניסן תל"ב (1672), שוב בעניין טיקטין, חתום ר' מאיר בן יוסף אשכנזי, שידוע עליו שהיה מפרנסי הקהל בלודמיר בשנים 1665 - 1671. בשנים הבאות נזכר ר' אפרים פישל בן אריה לייב, שנודע בעיקר כפרנס ועד ד' ארצות, אך גם כפרנס ועד מדינת ווהלין בשנת( 1700, בהתוועדות בוכורוה). ב- 18 באפריל 1679 העניק לו המלך יאן השלישי סובייסקי את חסותו המלכותית כ"משרת המלך", התיר לו לגור בכל מקום, להקים על אדמתו בלודמיר מבשלות שיכר ומשרפות יי"ש, פטר אותו מחובות הקהילה והגליל והתיר לו להישפט רק בבית-דין של המלך. הענקה מלכותית זו אישר גם המלך אוגוסט השני, ב- 1 1 ביוני 1699, והיא נרשמה בספרי העיר בלודמיר ב- 2 במרס 1700. חתימתו של אפרים פישל נמצאת על החלטות של התוועדות ד' ארצות שנתקבלו באדר תמ"ג (1683) ותשרי תמ"ד (1684). בהתוועדויות של תמ"ד (1684), אלול תמ"ז (1687), אלול תמ"ח (1688), תשרי תנ"א (1690), תשרי תנ"ב (1691) ותשרי תנ"ג (1692), השתתף בין נציגי ווהלין ר' אריה יהודה מלודמיר. בהתוועדויות שהתקיימו ביארוסלב בשנת 1696 ובשנת 1699 השתתף רבה של לודמיר, ר' אליעזר יקותיאל בן הרב יהושע אהרון. בשנים 1717 - 1721 מופיע ביארוסלב בנו של ר' אפרים פישל, דוד טבל (טוביה), שהיה אחר-כך רב בלוקאץ' (בסביבתה של לודמיר ). ב- 20בספטמבר 1719, בהתוועדות ועד ד' ארצות שהתקיימה בריצ'יוול, אושרה הלוואה שלקחו יהודי לודמיר משמואל בן לייב מטרטקוב (קהילה סמוכה לסוקאל). כעבור שנים אחדות, בשנת 1762, חייב ועד ד' ארצות את קהל לודמיר לשלם לר' שמואל הנ"ל על חשבון ירושתו. ייתכן שפה מדובר כבר על נכדו של ר' שמואל הראשון, שבירושתו נכללה אותה הלוואה מלפני 43 שנים. על מכתב לסופר של שר האוצר מ- 24 בספטמבר 1737 חתם בחותמת שעווה הרב שאול בן יעקב מלודמיר, סופר (פרנס) גליל ווהלין. במאות ה- 17 וה- 18 עסקו יהודי לודמיר במסחר ובמלאכה ובחכירת מסי המלך והאצילים; בעיסוק האחרון עסקו בעיקר בסוף המאה ה- 16 ועד גזירות ת"ח ות"ט. העיר לודמיר נפגעה קשות מחיילי חמלניצקי ובשנת 1661 נרשמו בה רק 17 יהודים. בדצמבר 1671 נדרשים נציגי ווהלין לסיים בווארשה לדאוג להקלת עול המסים המוטל על תושבי לודמיר, כולל היהודים, שכן העיר נהרסה בידי הצבא אחרי שנפגעה מידי האויב. מסתבר, שהיישוב היהודי בלודמיר השתקם מהר ושב למלא את תפקידו כמייצגם של יהודי ווהלין בוועד ד' הארצות. בהתוועדות הגליל שנערכה בהורוכוב בראשית שנת 1700 קיבל על עצמו קהל לודמיר לשלם את כל מס הגולגולת, בסך 100 זהובים, שהוטל על יהודי אוסטילה; כנראה שיהודי לודמיר נטלו על עצמם גם לסייע לבניית בית- הכנסת שם. לאחר שפורקו הוועדים בשנת 1764 נשארו היהודים חייבים סכומי עתק לאוצר המדינה, לאצילים ולכנסיות. בנוסף על כך הכבידו השלטונות את עול המסים כדי לממן את ההוצאות שדרשו המלחמות הרבות. כך, למשל, נתבעו יהודי לודמיר לשלם לסטרוסטה (מושל הנפה); מחנויות - 500 זהובים, מבתי-מרזח - 387 זהובים, עבור הזכות לאשר את משרת הרב (מס שנתי) - 300 זהובים, מבישול בירה ויי"ש - 413 זהובים, מסי אנגריה - 1,000 זהובים, וכן מאות רבות של זהובים בצורת מסים נוספים. וזה היה רק חלק קטן מכלל המסים ששילמו בעת ההיא יהודי לודמיר. מלבד הרבנים שהוזכרו לעיל, שהשתתפו בהתוועדויות ד' ארצות, ידועים לנו שמותיהם של הרבנים האלה; ר' יצחק בצלאל'ס (1542 - 1576), ר' משה מחבר הספר "מטה משה" (1590- 1606), ר' יהושע פאלק כ"ץ, מחבר "ספר מאורות עינים" הסמ"ע(; 1595- 1614), ר' יהודה לייב בן חנוך אלטשולר (1603- 1612), ר' אברהם אבלה חריף (1670) ור' שמואל מטרנופול (1670 - 1680). לאחר חלוקת פולין השלישית (1799) צורפה לודמיר לקיסרות הרוסית ונשארה עיר נפה. עם התייצבות המצב המדיני חלה השתפרות גם במצב הכלכלי של היהודים והם היו שני-שלישים מתושבי לודמיר ושלטו במסחר ובמלאכה. על- פי הנתונים בספרי-המס מתברר, שלמעמד הסוחרים בלודמיר השתייכו רק יהודים. להלן המספרים לפי המעמדות על-פי הרישומים מלודמיר והנפה: השנה סוחרים יהודים עירוניים יהודים עירונים נוצרים 1799 15 1,834 1,076 1800 22 1,999 680 1801 37 1,909 672 1805 34 1,913 673 כדי להירשם למעמד הסוחרים צריך היה להוכיח בעלות על רכוש והון. מאידך גיסא, יש לשער שנוצרים תושבי פרוורים שעסקו בחקלאות לא נרשמו כעירוניים. במחצית הראשונה של המאה ה- 19 יצאו ללודמיר מוניטין הודות ל"בתולה מלודמיר", היא חנה-רחל ורברמכר, שנולדה בשנת 1815. חנה-רחל היתה בת יחידה להוריה האמידים ונולדה לאחר שאמה היתה עקרה זמן רב. היא קיבלה חינוך בדומה לזה שניתן לנערים - למדה תורה, הקפידה על קיום המצוות והתפללה מדי יום. לימים נודעה כבעלת-מופת, כמגידת דברי-תורה וכדרשנית. חסידים החלו לעלות אליה לרגל. בכספי ירושת אביה בנתה בית- כנסת ובו חדר מיוחד עבורה. אגדות רבות נרקמו סביבה, בעיקר על נישואיה ועל עלייתה לארץ-ישראל. במחצית השנייה של המאה ה- 19 הגיע מספר היהודים בלודמיר ל- 4,000 בערך והם היו כשני-שלישים מתושבי העיר. ענפי הפרנסה העיקריים היו המסחר ותפירת-בגדים מוכנים שנמכרו בירידים שהתקיימו בעיר ובעיירות שבאיזור. כ- 600 נשים עסקו במסחר בתוצרת חקלאית או במתן שירותי- בית. בעיירה היו בית-כנסת גדול ו- 6 בתי-תפילה, בעיקר של סיעות החסידים השונות. החשובה מבין אלה היתה עדת חסידי טריסק. לאחר שנת 1884, שבה התפרסמו גזירות איגנאטייב לפיהן נגזר על היהודים גירוש מן הכפרים ונאסר עליהם לשבת בערים הסמוכות לגבול עם( היצילאג-הירטסוא), החלו להתיישב בלודמיר יהודים כפריים; אלה הצטרפו לשורות הסוחרים הזעירים והרוכלים. עקב זאת גברה ההתחרות ו- 47 סוחרים פשטו את הרגל. בגלל הקרבה לגבול הוטלו גזרות הגירוש על רוב בעלי-המלאכה - בלודמיר היה שיעורם בערך 90 מתוך 100. הדבר שימש בידי הפקידות הרוסית והמשטרה שבמקום אמצעי לסחוט מיהודי המקום "דמי לא יחרץ", דבר שהאיץ את התרוששותם. בסוף המאה ה- 19 כיהן בצד ראש-העיר הנוצרי (הממונה) סגן ראש-עיר יהודי גם( כן הוא מונה לתפקידו). הוקמה חברת "ביקור חולים" וזו החלה בפעילותה בשנת 1888 בבניין בית-החולים החדש, במקום ב"הקדש" הישן. הבניין נבנה בתרומות של יהודי העיר. באותה עת נוסד "תלמוד תורה" ומאוחר יותר נוסף לתכנית הלימודים גם לימוד השפה העברית. הממשלה פתחה בית-ספר ממלכתי (רוסי) לנערים יהודיים, אך בשל התנגדות הציבור היהודי היה מספר תלמידיו קטן; בייחוד למדו בו בני העניים. מאמצע המאה ה- 19 כיהן ברבנות בלודמיר ר' יהושע השיל הכהן. לאחר פטירתו, בשנת 1882 בערך, נתמנה לתפקיד ר' יעקב (בן יצחק) שור מגאליציה. כיוון שהיה אסור אז למנות מישהו מעבר לגבול הצהירו נציגי היהודים שהרב שור הוא יליד המקום ובן למשפחת רפפורט. מאוחר יותר, כשהתנהגותו התקיפה של הרב הכעיסה את חסידי טריסק ובעלז הם הלשינו עליו באוזני השלטונות. הרב נידון לגירוש והיהודים שחתמו על ההצהרה למענו הובאו לדין. רק הודות לעמידתם התקיפה של עורכי-דין נודעים שהובאו להגן עליהם נמנע גירושם לסיביר. ב- 5 במאי 1900 כילתה שריפה גדולה חלק ניכר מבתי-העיר ובתוכם 6 בתי-תפילה. כמו-כן נשרפו 68 ספרי-תורה. לעזרת הנשרפים הוקם ועד ונאספו תרומות. בין התורמים היה גם הברון רוטשילד, ששלח 6,000 פרנק. בשנת 1901 נוסדה קופת גמ"ח, שנתנה לרוכלים ולבעלי מלאכה נצרכים הלוואות קטנות בלא ריבית. בשנת 1903 כבר פעל בלודמיר בית- החולים היהודי במלוא תפוקתו; לידו היה בית-מרקחת שחילק לנצרכים תרופות חינם. צעירות משכילות ייסדו את חברת "מלביש ערומים". מאותה שנה החל לכהן ברבנות ר' יעקב אפלבוים. בבחירות לדומה הממלכתית בשנת 1905 השתתפו יהודי לודמיר בהמוניהם וכולם נתנו את קולם לשני נציגים מקומיים שנבחרו לגוף הבוחר. בשנת 1906 חוברה לודמיר במסילת ברזל לצומת הרכבות של קובל והדבר תרם לפיתוחה הכלכלי של העיר. נוסף על חוגי חובבי-ציון, שהחלו להתארגן בלודמיר עוד בסוף המאה ה- 19, קמו סניפים של "הבונד" ושל הציונים הסוציאליסטים (צ"ס). בית-הספר הממשלתי לנערים יהודיים והתלמוד תורה המשיכו להתקיים והצטרפה אליהם גם ישיבה. הניסיונות להקים ספרייה יהודית נתקלו בהתנגדות המשטרה הצארית ולהבדיל - גם של החסידים. זמן מה לאחר שפרצה מלחמת העולם הראשונה אוגוסט( 1914) הפכה לודמיר להיות מקום מושבו של מטה הצבא הרוסי, שעמד לתקוף את גאליציה. העיר נתמלאה קציני צבא רבים והעסקים פרחו. לאחר מאי 1915, כשהחלה נסיגת הצבא הרוסי מגאליציה, נתמלאה העיר פליטים רבים, ובשל תנאי התברואה הלקויים פרצה בה מגיפת חולירע. הממשל הרוסי הורה לפליטים להתפזר בין יישובי הסביבה והמגיפה נבלמה. באמצע חודש יולי 1915 התקרבה החזית ללודמיר ותושבי העיר נצטוו להתפנות לכיוון פינסק, אך רק מקצת מן האוכלוסייה האמידה התפנתה. ערב עזיבת העיר ערכו הקוזאקים מחיל המאסף הרוסי ובריונים מקומיים מסע של שוד והצתת חנויות של יהודים. כך נשרף חלק ממרכז העיר, שהיה מיושב ברובו יהודים. הצבא האוסטרי נכנס ללודמיר בסוף יולי 1915 וקבע בה ממשל צבאי אוסטרי, שהתקיים עד אוקטובר 1918. בימים הראשונים של הכיבוש נחטפו יהודים לעבודת כפייה ללא הבחנה. מפקד העיר נענה להצעה שנציגי הציבור היהודי הם שיספקו את כוח העבודה הדרוש בצורה מאורגנת. כמו-כן הותר ליהודים לחדש את פעילותה של הנהלת הקהילה (יידישע קולטוס-געמיינדע) והיא ייצגה את הציבור היהודי בפני שלטונות הכיבוש. בשל הגבלות תנועה והחרמות מזון נשתרר רעב; בייחוד סבלו קשה העניים. בעידודו של מפקד העיר הוקם "מטבח עממי", שפעל בעזרת תרומות, וסביבו נערכו פעולות תרבות והצגות שהכנסותיהן נועדו לממן את החזקתו. בלודמיר פעל חוג קבוע של חובבי דרמה ונפתחו שני בתי-ספר עממיים יהודיים ששפת ההוראה בהם גרמנית, אך לימדו בהם גם עברית. כרבה של לודמיר בתקופת מלחמת העולם הראשונה שימש הרב משה שפירא. יחסו של שלטון הכיבוש האוסטרי היה הוגן וכאשר נרצחו שלושה יהודים לא נח המפקד הצבאי ולא שקט עד שתפס את שלושת הרוצחים והם נידונו למוות והוצאו להורג בתלייה שנערכה בפומבי. הממשל הצבאי הכניס חשמל לעיר והאריך את מסילת הברזל מערבה אל הרוביישוב וזמושץ'. ערב עזיבתם את לודמיר, באוקטובר 1918, הקימו האוסטרים מינהל עירוני חדש בן 11 איש: 5 יהודים, 3 פולנים ו- 3 אוקראינים. היהודים בחרו את נציגיהם באסיפה שהתכנסה בבית-הכנסת הגדול. לראש-העיר מונה אוקראיני, ויהודי, עסקן ציוני נודע, נתמנה לסגן ראש-עיר ופולני - לגזבר. לשמירת הסדר הוקמה מיליציה שצוידה בנשק; מחצית מחבריה - 200 במספר - היו יהודים וגם סגן-המפקד היה יהודי. ואכן, כשעזבו האוסטרים את לודמיר מנעו המיליציה, ובעיקר היהודים שבה, פוגרום ושוד בקנה-מידה גדול. לשם כך חסמו אנשי המילציה את כל הכניסות לעיר ולא הניחו לאיכרי הסביבה להיכנס. כשנכנסו הפולנים התעללו חיילי יחידת פרשים פולניים ביהודים, בעיקר היכו בהם וגזזו זקנים; היו גם כמה מקרי שוד.

 

בין שתי המלחמות

עם תום המלחמה הוחל בפעולות השיקום. בשנת 1918 הוקם ועד עזרה מקומי, שנעזר בחלקו ב"ג'וינט" וסייע ליהודי לודמיר להשתקם. המדינה תיקנה את מסילת-הברזל והאריכה אותה דרומה עד ללבוב. הופעלו קווי אוטובוסים להרוביישוב, לוצק וקובל. כלכלתה של לודמיר התבססה בעיקר על התוצרת החקלאית שייצרו תושבי הכפרים באיזור. חלק מן התוצרת עבר עיבוד במפעלים קטנים שעבדו לצרכים מקומיים. ליהודים השתייכו: מנסרה, 3 טחנות קמח (מתוך 5), 2 מלבנות, 4 בתי-בד לשמן, 3 מפעלים זעירים לסבון ונרות, מפעל למי-סודה ושני מפעלים לייצור סוכריות. חלק גדול של התוצרת החקלאית נרכש בדרך כלל בירידים השבועיים ונשלח למרכז פולין ואף יוצא לחוץ-לארץ. הענף הגדול ביותר היה הסחר בתבואה; הייצוא השנתי הסתכם ב- 2,800 טון. מלבד חברה אחת, היה כל הענף בידי חברות יהודיות. %83 מן המסחר בבקר, שהסתכם ב- 12 אלף ראשי בקר לשנה, היה בידי יהודים. חלק מזה יוצא גם לחוץ-לארץ. ייצוא הפירות והביצים היה כולו בידי סוחרים יהודיים. במסחר הקמעונאי היו רוב הענפים בידי יהודים; כל הסחר בעורות, מוצרי עור, פרוות, בגדים מוכנים וכובעים, %95 של הסחר בטקסטיל, בסדקית ובהנעלה, ורוב המסחר בענף המזון. גם במלאכה היתה התמונה דומה: היהודים שלטו באופן מוחלט (%100) בענפי הכובענות, הפרוונות, התפרות, תפירת הלבנים, הרצענות והצורפות; %90 - בחייטות,%80 - בנגרות %75-ו - באפייה - היו בידי יהודים. מתוך 350 בתי המלאכה שפעלו בלודמיר היו בידי היהודים 260; בערך %90 מהם היו קטנים. הפעילות הכלכלית נתמכה בכמה מוסדות כספיים: בנק עממי יהודי, שנוסד בראשית שנות העשרים וקופת גמ"ח, שנוסדה בשנת 1927. בשנת 1933 יסדה אגודת הסוחרים הזעירים ובעלי-המלאכה בנק משלה, אך פעילותו היתה מצומצמת והוא נסגר בשנת 1938. סוחרים מבוססים יכלו להיעזר בקופת החיסכון העירונית, שלא היתה מוסד יהודי. נוסף על אגודת הסוחרים הזעירים שהוזכרה לעיל היה בלודמיר גם ארגון של סוחרים. שני איגודים אלה הגנו על חבריהם מפני ניסיונות העושק של השלטונות. בשנת 1928 היו 7 יהודים חברים במועצת העיר. אחד מהם כיהן בתפקיד יושב-ראש המועצה. בבחירות שנערכו בשנת 1929 נבחרו למועצה 12 נציגים יהודיים, מתוך 24 חברים. בהנהלת העיר (מגיסטרט) היו סגן ראש-עיר ולאווניק יהודיים. בבחירות שנערכו בשנת 1932 ירד מספר הנבחרים היהודיים ל- 8. הנציגים האלה באו ברובם ממפלגות ציוניות. גם הנהגת הקהילה היתה מורכבת ברובה מנציגים ציוניים. בין החברות היהודיות, שפעלו ברחוב היהודי, התבלטו "טאז" ו"אורט". בזמנים שונים, במשך תקופות קצרות, הופיעו בלודמיר 2 שבועונים; "אונזער לעבן" (חיינו) ו"אונזער צייטונג" (עיתוננו). בלודמיר היו באותה תקופה שני בתי-כנסת גדולים ובערך 20 בתי-תפילה קטנים, רובם של סיעות חסידים ובעלי-מקצועות שונים. ליד בתי-כנסת אלה פעלו חברות ללימוד תורה, משניות וכדומה. אחרי מלחמת העולם הראשונה הביאו חוגים ציוניים ללודמיר , כדי לכהן בתפקיד רב, את הרב יצחק אייזיק הלוי גרוסמן, שהיה מפעילי תנועת "המזרחי" בפולין. הרב גרוסמן עזב את לודמיר בשנות השלושים ובמקומו בא הרב יעקב דוד מורגנשטרן שנפטר בשנת 1941. החל מראשית שנות העשרים פעלו בלודמיר מוסדות החינוך האלה: בית-ספר עממי וגן-ילדים עבריים מסונפים לרשת "תרבות" נפתחו( בשנת 1925/26). בשנת 1934 למדו בבית- הספר העברי 500 תלמידים בערך. בלודמיר היו גם תלמוד תורה וישיבה בנוסח( ישיבת קדוראבונ) ובה למדו בשנת 1929/30 138 תלמידים. מלבד זאת היתה בה גינמסיה יהודית פרטית שלשון ההוראה בה היתה פולנית ולמדו בה גם עברית ותנ"ך. ביוני 1936 נפתח בית-ספר חקלאי תיכוני עברי דו-שנתי של חברת "תרבות" ונתקבלו אליו 60 תלמידים. חברת "אורט" קיימה קורסים לנגרות עבור נערים ובית-ספר לתפירה עבור נערות. לאחר מאמצים רבים היו הקורסים האלה, בשנת 1937, לבית-ספר מקצועי. כל מוסדות החינוך שהוזכרו התקיימו עד ספטמבר 1939. בשנת 1918 הקימה קבוצת צעירים ספרייה עברית וקראה לה "בני נעורים". הספרייה התפתחה יפה ושמה הוסב ל"ספרייה על שם שלום עליכם" והיא הפכה להיות מרכז חיי התרבות. לידה נערכו נשפים, מסיבות וערבי דיון. החל משנת 1927 התקיים לידה חוג דרמה לחובבים, שהפך להיות להקת תיאטרון שהזמינה במאים נודעים מבחוץ והציגה גם מחוץ ללודמיר . הפעילות הציונית ראשיתה כאמור בחיבת-ציון בסוף המאה ה- 19. ערב מלחמת העולם הראשונה ובעת המלחמה נפסקה הפעילות. היא התחדשה בשנת 1916, תחת הכיבוש האוסטרי, עם הקמת סניף ההסתדרות הציונית. לאחר כינון השלטון הפולני התרחבה מאוד הפעילות. בשנת 1922 נוסדה תנועת הצופים היהודיים, אך זאת פוזרה מהר בידי המשטרה הפולנית. בשנת 1924 נפתחו בלודמיר סניף של "פועלי ציון" וקן של "השומר הצעיר". בשנת 1925 נוסד קן של "השומר הלאומי" אחר-כך( "הנוער הציוני-השומר הלאומי"). בשנת 1927 פרשו ממנו כמה חברים והקימו קן של "בית"ר". מאוחר יותר נוסדו קנים של "גורדוניה", "דרור-פרייהייט" ועוד. מבין התנועות הבוגרות היה "החלוץ" הראשון שפתח סניף בלודמיר . אחריו באו "הציונים הכלליים" על שתי סיעותיהם, "המזרחי", ויצ"ו, הרוויזיוניסטים וכן הלא-ציונים: ה"בונד" ו"אגודת ישראל". בוגרי תנועות הנוער החלוציות עברו הכשרה ב"החלוץ", בדרך כלל בקליסוב, ועלו לארץ-ישראל. "פועלי-ציון" קיימו מועדון-ספורט בשם "הפועל" שהיו כו סקציות שונות. תוצאות ההצבעות לקונגרסים הציוניים השונים היו כדלהלן; לקונגרס הי"ג (1923) הצביעו 182 איש. מהם נתנו את קולם לרשימה מס' 1 (הציונים הכלליים "על המשמר") - 62 בוחרים, ולרשימה מס' 2 הציונים( הכלליים "עת "תונבל) - 120. לקונגרס הציוני הט"ז (1929) הצביעו 338 איש. הציונים הכלליים קיבלו 104 קולות; המזרחי - 28; רוויזיוניסטים - 49; התאחדות השומר הצעיר - 81; פועלי ציון - 66. לקונגרס הי"ח (1933) הצביעו 1,966 איש. הציונים הכלליים קיבלו 356 קולות; המזרחי - 307; רוויזיוניסטים - 108; ברית רוויזיוניסטים - 434; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 755; התאחדות - 6. לקונגרס הכ' (1937) הצביעו 1,420 איש. הציונים הכלליים קיבלו 360 קולות; המזרחי - 291; מפלגת המדינה - 81; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 688. לקונגרס הכ"א (1939) הצביעו 1,105 איש. הציונים הכלליים קיבלו 206 קולות; המזרחי - 1 21; מפלגת המדינה - 90; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 492; פועלי ציון-שמאל - 16; כלל הנוער הציוני - 90.

 

במלחה"ע ה - II

המלחמה הגיעה ללודמיר כבר בתחילת חודש ספטמבר 1939. ב- 10 בספטמבר הופצצה העיר ובין הקרבנות בנפש היו 25 יהודים. ב- 14 בספטמבר התקרב הצבא הגרמני ללודמיר , ויהודים רבים ברחו מזרחה. מקרב האוכלוסייה הפולנית המקומית התכוננו לפרוע ביהודים, אלא שהדבר נמנע משום שב- 17 בספטמבר 1939 נכנס לעיר הצבא הסווייטי. ב- 23 בספטמבר 1941, יום לאחר שפרצה המלחמה בין ברית-המועצות לגרמניה, הופצצה לודמיר ויהודים רבים נהרגו. לאחר חצות היום נכנס ללודמיר הצבא הגרמני והחלו חטיפות של יהודים לעבודות כפייה בפינוי הריסות ובשיקום מבנים. ב- 5 ביולי נחטפו 150 יהודים ועקבותיהם נעלמו. ב- 7 ביולי הוקם יודנראט בראשות הרב מורגנשטרן. חבריו היו עסקנים יהודיים ותיקים. מלבד זאת הוקמה משטרת סדר יהודית בפיקודו של ש' קודיש. לאחר כמה חודשים נפטר הרב מורגנשטרן ובמקומו בראש היודנראט הועמד עורך- הדין ויילר. בסוף אוגוסט 1941, באחת החטיפות, תפסו הגרמנים את יושב-ראש היודנראט ובמקומו מונה רופא- השיניים הד"ר ברדך. בעדויות שמסרו ניצולים לאחר השואה נמתחה ביקורת קשה על פעולת היודנראט של לודמיר. דברים קשים עוד יותר נאמרו על המשטרה היהודים, ובייחוד על מפקדה, קודיש. מעשי החטיפה והרצח של החטופים נמשכו. ב- 31 ביולי 1941 לקחה המשטרה האוקראינית 200 גברים ורצחה אותם. בימים 29- 30 באוגוסט נאספו 300 איש, ב- 29 בספטמבר - 250 איש, ובאוקטובר 1941 נאספו שתי קבוצות; של 500 ושל 600 עובדים ומלבדם נעצרו גם 120 איש מבין האינטליגנציה היהודית. כולם נרצחו. בראשית פברואר 1942 נקברו 10 יהודים חיים ליד תחנת הרכבת. ב- 24 בפברואר נשלחו 250 איש לעבודה לקייב ושם נספו כולם. ב- 13 באפריל 1942 רוכזו כל יהודי לודמיר הנותרים בגטו ואליו הובאו גם יהודים מן העיירות אוסטילה, איוואניץ' ופוריצק. אחרי חג השבועות מאי( 1942) חולק הגטו לשניים;"המועילים" - בעלי המקצוע ("הגטו החי", בערך 14,000 נפש), ו"הבלתי מועילים" - מחוסרי מקצוע ("הגטו המת") - שמספרם היה 4,000 בערך. הצפיפות היתה גדולה מאוד. מנת הלחם היומית היתה 140 גרם. אמנם היודנראט ארגן מטבח לנצרכים, אך זה לא סיפק את הצרכים ובמקום שרר רעב והשתוללו מגיפות. בגטו פעל בית-חולים שטיפל גם בשבויי המלחמה הסווייטיים. היהודים הועסקו בייצור סבון, בעיבוד העורות, בהפקת השמן, בעבודות חקלאיות בסביבה ובשירותים. בגטו פעלו גם בתי-מלאכה לחייטות ולסנדלרות. ב- 1 באוגוסט 1942 נלקחו רבים לחפירת תעלות לכבל טלפון שהונח אל מטה הפירר בוויניצה. בימים 5 עד 20 באוגוסט נלקחו בערך 1,000 יהודים לחפירת בורות גדולים ליד הכפר פיאטידן. לדברי הגרמנים נועדו הבורות למיכלי דלק. עד מהרה גברו ברחוב היהודי החששות שמדובר בבורות שבהם יקברו את היהודים ובגטו פרצה בהלה; רבים החלו בקדחתנות בהתקנת מחבואים ובהכנות לבריחה. ב- 1 בספטמבר 1942 נסגר הגטו והוחל בהוצאת היהודים לבורות. ראשונים היו 4,000 יהודי הגטו של ה"בלתי מועילים"; הם הובלו לבור בשטח בית-הסוהר ושם נרצחו. אחריהם הובלו בערך 14,000 יהודי הגטו הגדול ("םיליעומה") אל הבורות בכפר פיאטידן ושם נרצחו עד ה- 15 בספטמבר. חלק קטן של בעלי-המקצוע הושארו בחיים ויחד עם אלה שיצאו מן המחבואים נאספו בערך 4,000 איש והוקם מהם גטו חדש בראשותו של קודיש, שהתנהגותו הוא והתנהגות מקורביו גונתה בפי הניצולים. היהודים שחיו עתה בגטו שוחררו מן החובה לשאת את הטלאי הצהוב. עיקר עיסוקם היה מיון הרכוש היהודי הרב. ב- 13 בנובמבר 1942 הובלו כמה אלפים מהם להשמדה והושארו קצת למעלה מ- 500 בעלי-מקצוע. בורחים ומתחבאים שביקשו להצטרף לגטו נתפסו ונרצחו בערך( 300). ב- 13 בדצמבר 1943 חוסלו אחרוני היהודים ובתוכם גם קודיש. בלודמיר היו כמה ניסיונות של התארגנות למרי. בדין- וחשבון של האיינזאצגרופן מיום 7 ביולי 1942 נאמר, שבמחנה השבויים הסוווייטים בלודמיר התארגנה, בעזרת יהודי הגטו, קבוצה של 76 קצינים יהודיים שתכננו מרד. עוד נאמר באותו מקור, שכהכנה למרד הכינו המתקוממים סכינים מקסדות שבורות, אלא שהם נתגלו והוצאו להורג. יש להתייחס בספקנות לידיעה זאת. אמנם היה בלודמיר מחנה לשבויים סווייטיים ובאמצעות בית-החולים היהודי קוים אתו קשר, אך כידוע נרצחו חיילים וקצינים יהודיים סווייטיים שנפלו בשבי עוד לפני שהגיעו לעורף. כמו-כן, לידיעה זו אין אישור משום מקור יהורי מקומי. צעירים מקומיים רכשו נשק וניסו להתקשר עם פרטיזנים פולנים מיחידות הארמיה קראיובה, אך ללא הצלחה. מאמצי צעירים נמשכו גם בשנת 1943. באפריל יצאה מן הגטו קבוצת צעירים אך נכנסה לקרב וכולם, פרט לאחד, נפלו חלל. קבוצות אחרות ויחידים מצאו עצמם בראשית 1944 בתחום הריכוז של הדיוויזיה ה- 27 של הארמיה קראיובה, שהתגייסה במסגרת מבצע "סערה". חלק מן היהודים נתקבלו כבעלי-מקצוע ועבדו בהתקנת בגדים, נעליים, אוכפים וכדומה. על-פי עדותו של מפקד הדיוויזיה פעלה במסגרתה מחלקה שלמה של בעלי-מלאכה יהודיים בחטיבת הרגלים ה- 23. יהודים מעטים נתקבלו ליחידות לוחמות. בייחוד קיבלו אותם לפלוגה א' שבאותה חטיבה, שפקד עליה סגן-משנה ולדיסלב צייסלינסקי ("פיוטרוס הקטן"). רופאים יהודיים ואחיות יהודיות פעלו בשירות הרפואי של יחידות הדיוויזיה. לודמיר שוחררה ב- 20 ביולי 1944. נאספו בה בערך 140 ניצולים.