ד' סיון ה'תשע"ז

לוטוטוב LUTUTOW

עיירה בפולין
מחוז: לודז'
נפה: ויילון
אזור: לודז' והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 2,132

·  יהודים בשנת 1941: 1,500-1,600

·  יהודים לאחר השואה: כ-20

תולדות הקהילה:
הישוב היהודי עד 1918

במעמד עיר זכתה לוטוטוב ב- 1405, אלא שהפסידה אותו במחצית הראשונה למאה ה- 17. אף על פי כן נבדלה מכפרי הסביבה בשווקיה ובירידיה, שמשכו מבקרים רבים. בין הבאים היו גם סוחרים ורוכלים יהודים רבים. במאות ה- 17 וה- 18 ישבו בעיירה ישיבת ארעי משפחות יהודים אחדות, שהתפרנסו מחכירת הפונדק ומיבשלות הבירה והיי"ש. בפרק זמן זה השתייכו יהודי לוטוטוב לקהילת דז'יאלושין. ישיבת קבע התיישבו יהודים בלוטוטוב רק במחצית הראשונה למאה ה- 19. סייעה לבואם פעילותם של הפריצים בעלי העיר, שקידשו מאמצים לפיתוח הישוב, סייעו למתיישבים ואכן הודות לפעולתם הוחזר למקום מעמד העיר ב- 1843. הכרזת לוטוטוב לעיר העלתה את חשיבותם של השווקים המתכנסים בה, שמכרו בהם בעיקר תבואה, צמר ומוצרי מזון. מסחר זה סייע לריבוי הישוב היהודי. בשנות ה- 70 היו היהודים רובה של האוכלוסיה. התפתחות העיירה לא הופסקה אף על ידי שלילה חוזרת של מעמדה כעיר ב- 1870. במאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20 קיימו סוחרי לוטוטוב היהודים מגע עם מרכזי מסחר רבים במלכות פולין, בגליציה ובשלזיה. במחצית הראשונה למאה ה- 19 נתמנה ועד קהילה, נבנה בית-כנסת וקודש בית-עלמין. כבר בימים ההם פעלה קופת גמילות חסדים. ר' יצחק זאב פרומן היה מרבניה הנודעים של לוטוטוב. הוא חתם על קול הקורא הנודע של ר' חיים אליעזר ואקס, ושל ר' יהושע מקוטנו, בדבר עדיפותם של אתרוגי ארץ-ישראל. אחריו שימש ברבנות בנו, ר' שלמה, שכיהן מאז 1885 כדיין בעיר, ולאחר מות אביו ב- 1905 ישב על כסאו. הרב שלמה פרומן זכה לכבוד רב בעיני האוכלוסים הפולנים. תכופות היו בוחרים בו כמתווך בסכסוכיהם המסחריים(, רקיעב) עם שכניהם היהודים. הוא המשיך בכהונתו עד שנות ה- 20. רבה האחרון של לוטוטוב היה ר' י. ל. שוור. פעילות תרבותית ופוליטית מודרנית התחילה בין יהודי לוטוטוב בימי מלחמת העולם I-ה, בתקופת הכיבוש הגרמני. ב- 1916 הוקם בלוטוטוב חוג ציונים ראשון. ב- 1917 נוסד בית- ספר עברי, שצורף לרשת בית-הספר של תרבות. ב- 1915 נוסד האיגוד היהודי להתעמלות ולספורט.

 

בין שתי המלחמות

בתקופה זו היו אוכלוסי היהודים ברובם בעלי-מלאכה, בעיקר( םיטייח), סוחרים זעירים ובראש ובראשונה רוכלי כפר. לוטוטוב מרוחקת היתה מקווי התחבורה ורק ב- 1929 כשהתחילו להלך אוטובוסים בקו לוטוטוב-לודז' שופרו תנאי העבודה של רוכלים וסוחרים אלה. ייסודו של הבנק היהודי הקואופרטיבי לאשראי היה מאורע חשוב בחיי העוסקים במסחר. קרוב למחצית משפחות היהודים במקום נהנו מהלוואות הבנק. ב- 1936/37 קיבל הבנק מהג'וינט הלוואה של 5,000 זלוטי. קופת גמילות חסדים המשיכה בפעולתה, וב- 1938 נוסדה לידה מחלקה כפרית, וכמאה יהודים מתושבי הכפרים בנפת ויילון נרשמו כחברים בה. במקרים דחופים היה הציבור היהודי במקום יוזם פעולות מאולתרות של סיוע. כך עשו לאחר הדליקה ב- 1929, כשעלו באש כל הבתים באחד הרחובות, וכ- 60 משפחות יהודים ומספר משפחות פולנים נשארו ללא קורת גג. מיד קם ועד עזרה בראשות הרב פרומן. לפעולה זו הצטרף גם הכומר המקומי, מסר לנשרפים חלק מביתו למגורי ארעי ונתן להם תפוחי-אדמה ועצי-הסקה. בעיקבותיו יצא הפריץ של האחוזה בסמוך לעיירה. בפעולות עזרה אחרות השתתפו גם בני לוטוטוב היושבים בחוץ לארץ. ב- 1935 תרמו בני לוטוטוב בארץ-ישראל 140 זלוטי לקמחא דפסחא לעניים. בלוטוטוב פעלו סניפים של הציונים הכלליים, המזרחי וכן של השומר הצעיר, השומר הלאומי אח"כ( ר"תיב) והנוער הציוני. נוסד גם חוג ויצ"ו. תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים באות להעיד על חלוקת ההשפעה בקרב המחנה הציוני בלוטוטוב מספר הקולות הרשימה 1931 1937 1939 ציונים כלליים א' 20 150 80 ציונים כלליים ב' 51 - 2 המזרחי 32 15 34 הרביזיוניסטים - גרוסמן 48 - 1 הליגה למען ארץ-ישראל העובדת 14 5 26 הנוער הציוני הכללי - - 19 בתקופה ההיא גילו פעילות רבה בלוטוטוב אגודת ישראל וכן הסניף המקומי של הבונד. בהנהלת הקהילה זמן מה שלטה אגודת ישראל, שכן תמך בה הרב פרומן, שנמנה עם ההנהלה. ב- 1931 זכתה אגודת ישראל ב- 6 מאנדטים, וב- 2 מאנדטים זכו חסידי אלכסנדר. רשימות הציונים נפסלו על ידי השלטונות. מרכז חיי התרבות במקום היה בית הספר העברי של תרבות. לידו נתקיים חוג דראמטי. פעולת תרבות ענפה היתה גם באירגוני הנוער הציוני: ליד הבית"ר פעלה תזמורת כלי נשיפה, וליד הנוער הציוני- חוג לדראמה והחוג על שם ביאליק, שבו למדו עברית וספרות עברית. הלכי הרוח האנטישמיים בקרב האוכלוסיה הפולנית הגיעו לשיאם בעת הפוגרום שפרץ ביולי 1923. כסיבה ישירה לפוגרום שימשה מריבה בין כומר משנה לבין שני צעירים יהודים, אשר חרף התנגדותו רחצו בבריכת שחייה, בה הוא רחץ. למחרת, לאחר התפילה, נאם הכומר נאום הסתה, ובו הודיע כי היהודים רצו להטביעו בבריכה. מיד נתאסף המון רב של נכונים להתחיל בפוגרום. נוכח הסכנה שיגרו היהודים משלחת בראשות הרב פרומן, אל הכומר, לבקשו להרגיע את ההמון. אולם בעיירה נמשכה המתיחות. בשבת דרש הרבי בבית-הכנסת וגינה את הבחורים היהודים שלא ויתרו לכומר. הוא ציווה גם, כי לאות חרטה לא יצאו נשים יהודיות לטייל שתי שבתות רצופות. הרב הלך אל הכומר הזקן של לוטוטוב וביקש ממנו לפעול נגד חידוש ההתפרעויות. אף על פי כן הגיעו ללוטוטוב ביום השוק, שחל ב- 19 ביולי, כ- 1,000 איכרים מהסביבה, חמושים בכלונסאות ובמוטות. היהודים הזעיקו את משטרת ויילון. מכיוון שעד הצהריים לא אירע דבר, יצאו השוטרים את העיירה. מיד לצאתם התחילו התוקפים לשדוד אתהחנויות והדוכנים של היהודים ולהכותם. הם פרצו לדירות, הרסו וניפצו שמשות. עד שחזרו השוטרים שהוזעקו שוב, נפגעו כ- 100 יהודים: בין הפצועים היו סוחרים רבים מזלוצ'ב, שבאו לשוק. האיכרים המשתוללים היכו גם את היהודים בכפרים הסמוכים, או יהודים שנקרו בדרכם. המשטרה אסרה 24 ממשתתפי הפרעות, אך רובם שוחררו לאחר חקירה קצרה. לאחר הפוגרום בלוטוטוב הגישה סיעת הצירים היהודים בסיים (טנמלרפה) שאילתה מיוחדת. בתשובתו התחמק מיניסטר הפנים מגינוי הפרעות. האווירה הפוגרומית בלוטוטוב נמשכה חודשים רבים. לשמועה על רצונם של היהודים להטביע את הכומר נוספה עלילה על שדה שהורעל בידיהם. באפריל 1931 ריחפה על העיירה סכנת פוגרום חדש. הדבר התחיל בהכאת כמה סוחרים יהודים מוויירושוב בדרכם ללוטוטוב. המכים הובאו למשטרה בידי כמה בחורים יהודים שאצו לעזרת הסוחרים. על רקע זה נפוצה בעיירה השמועה, שהיהודים רצו לרצוח שני פולנים. מיד התחילו הפולנים לידות אבנים ביהודים ולנפץ שמשות בחנויותיהם ובבתיהם. המשטרה סרבה להתערב. היא נאלצה להשליט סדר רק לאחר השתדלות משלחת של יהודי לוטוטוב לפני השלטונות בוויילון. האווירה האנטישמית שררה אפילו בבית הספר היסודי. ב- 1931 נבחר ליושב-ראש מועצת התלמידים יהודי. המורה הממונה על המועצה קבעה, שאין יהודי רשאי לכהן בתפקיד זה, ומורה אחר היכה כמה תלמידים יהודים בעת הפוגרום הנ"ל, וליווה את המכות בקריאה "לשחוט את כל היהודים !"

 

השואה

הגרמנים נכנסו לעיירה ב- 2.9.1939. בחג הסוכות ת"ש נערך מצוד וברחובות נחטפו צעירים יהודים. הם הוסעו לגרמניה ושבועות אחדים העבירו אותם הגרמנים ממקום למקום, התעללו בהם והציגום בפני האוכלוסיה הגרמנית כפושעים שירו על חיילים גרמנים. כעבור חודשיים הוחזרו יהודים אלה לקראקוב ושוחררו. לתכלית התעמולה האנטישמית הגיע ללוטוטוב צוות של חברת הסרטים הגרמנית. הגרמנים ציוו על היהודים לתלוש איש את זקנו של רעהו, ולשרוף בכיכר השוק ספרי-תורה. מחזות אלה הוסרטו. בסוף 1939 כפי( הנראה- רבמבונב), כפי שעשו בערים אחרות, אסרו הגרמנים אישים רבים, פולנים ויהודים שהוגדרו( כ"אנשים "םינכוסמ). בין השאר נאסר הסוחר העשיר והעסקן המקומי וולמן, שסרב להשתתף בהחרמת כסף, זהב וחפצי ערך אצל האוכלוסיה היהודית. האסורים, פולנים כיהודים, הוסעו לבית-הסוהר בוויילון, ומשם למחנה ריכוז ראדוגושץ' על יד לודז'. לא ידוע כמה מהם שבו ללוטוטוב; ידוע רק, כי וולמן חזר, אלא שחולה היה ושיניו שבורות. מהנגישות והרדיפות האחרות שבתקופת הכיבוש הראשונה ראוי להזכיר את זו: ב- 1940 קרוב( לוודאי- בראשית הנשה) נהרג אופנוען גרמני, שעלה על מוקש ביער הסמוך. הנאצים אספו יהודים רבים מהרחובות ומהבתים, הוליכום ליער ושיסו בהם כלבים, כדי להריץ אותם בשטח הממוקש, שבו נהרג האופנוען. למרבה המזל לא היו התפוצצויות נוספות. ביודנראט, שהוקם בפקודת השלטונות, ישבו אנשים שלא החזיקו לפני המלחמה במעמד הציבור. יו"ר היודנראט, אייזיק ארליך, דאג כמידת יכולתו ליהודי לוטוטוב תאריך הקמתו של הגיטו בלוטוטוב אינו ידוע. היה זה גיטו פתוח, חצוי על-ידי כביש עורקי, המותר לתנועה "ארית" ברכב וברגל. על היהודים נאסר לצאת את הגיטו ללא רשיון מיוחד. בדצמבר 1940 נמצאו בגיטו 1,375 יהודים, מהם 1,128 תושבי המקום ו- 247 פליטים ועקורים ממקומות אחרים ומכפרי הסביבה. קרוב( לוודאי שחלק מיהודי המקום עזבו את העיירה בשנת הכיבוש הנושארה). ב- 1942 היו בגיטו כ- 1,200 תושבים. הודות לגיטו הפתוח ולאפשרות לקנות מזון, היה מצב האספקה של יהודי לוטוטוב לא רע יחסית. על המגע עם הסביבה ועל סחר חליפין והברחת מזון - הקלו צוותי היהודים שעבדו מחוץ לגיטו. עבודתם של צוותים אלה הייתה קשה; הגרמנים התעללו בהם, והשכר היומי עלוב היה- 50 פניג. תנאי עבודה טובים יותר ניתנו רק לכמה עשרות "מיוחסים", שזכו להיות מועסקים במיפעלים של גרמנים, ובעיקר בבית הבורסקי, לשעבר של יהודים, שעבר לידי גרמנים. מזמן לזמן שילחו הגרמנים קבוצות יהודים מהבלתי-מועסקים אל מחנות העבודה בסביבת פוזנאן. אחד הטראנספורטים האלה לא יצא לפועל הודות להתנגדותו האמיצה של יו"ר היודנראט. היה זה בינואר 1941 או( 1942), כאשר הגרמנים תבעו את מכסת הגברים המקובלת. בימים ההם כבר ידעו תושבי הגיטו על התנאים האיומים ששררו במחנות עבודה אלה, וכשנודע על שילוח נוסף, נמלטו והתחבאו כל הגברים, מלבד המועסקים רשמית. בכיכר השוק, לפני ראש מחלקת העבודה הגרמנית, התייצבו רק 50 היהודים העובדים במיפעלי גרמנים, שכן היו בטוחים כי לא יגורשו. כשציווה הפקיד הגרמני הנ"ל לראש היודנראט להביא לפניו את הבלתי-מועסקים הנדרשים, הלה ענה לו בפומבי, כי היהודים מוכנים לנסוע לעבוד אך לא למות. הוא הוסיף, שרק הוא עצמו עומד לרשות השלטונות ואין בדעתו לחטוף אנשים אחרים. קבוצת צעירים יהודים, וביניהם גם נשים, הועסקו פרק זמן ממושך במחנה "איילנד" (קבורטסוא), בסביבת לוטוטוב. הם סללו כביש. המגע עם מחנה זה, על אף האיסור, היה קל: יהודי הגיטו ביקרו שם אצל קרוביהם, וגם שוכני המחנה באו לגיטו. מלבד החטיפות לעבודה "גיוונו" את החיים בגיטו ביקורי יחידה הקרויה "פריגל-קומאנדו", שהרכבה, כנראה, שוטרים גרמנים מוויילון. גרמנים אלה היו מכנסים בשוק את כל היהודים, מטף ועד זקן, ומכים אותם בצוותא. ב- 8.1.1942 זעזעה את האוכלוסיה של לוטוטוב הוצאתו להורג של יוסף גלדסמן, שעבד בבית הבורסקי הנ"ל. הנאצים האשימו את גלדסמן בחבלה כנראה(, גניבת רוע). הוא נאסר ועמד להתלות בעיר הנפה ויילון, אולם בעל המיפעל דרש הוצאה להורג פומבית בלוטוטוב, למען יידעו וייראו. ערב ההוצאה להורג הפריחו הגרמנים שמועה, כי ישחררו את הנדון תמורת כופר. מתוך סולידאריות עם יהודי לוטוטוב הביאו פולנים אחדים את חפצי החן שלהם אל היודנראט, כדי לסייע באיסוף הכופר. פעיל במיוחד באיסוף חפצי החן היה הספר הפולני פאטיק. כשנשלם האיסוף יצאה משלחת של חברי היודנראט להביא את הכופר לנציגי הגסטאפו, הנמצאים במסעדה. הכל ציפו לשיחרורו של האסיר, אולם הגרמנים הביאו את הנדון אל עמוד התלייה בדרך צדדית וציוו על שני יהודים לתלותו. ראוי לציין את יחסם הידידותי של כמה גרמנים מתושבי המקום הוותיקים לשכניהם, יהודי לוטוטוב. אחד מהם, לודוויג שרייטר, חבר מועצת העירייה לפני המלחמה, שנודע כאנטישמי, סייע בהרבה ליהודים בתקופת הכיבוש. משקיבל רשמית לידיו את טחנת הקמח של פרייליך והרשליקוביץ' הוסיף לשלם להם בחשאי חלק ניכר מההכנסה. כן העסיק בטחנתו יהודים באופן פיקטיווי. הגרמני רוברט ויטיך, מורה, שסרב להירשם כפולקסדויטש, היה מבקר אצל בני הנוער היהודי בגיטו ומעודד את רוחם. הגרמנים היגלו אותו למחנה-ריכוז, ושם לקה בריאותיו; ממחלה זו נפטר לאחר המלחמה. חיסול הגיטו התחיל ב- 25.8.1942. השוטרים הגרמנים פרצו לרובע היהודי ביריות. כל תושבי הגיטו נדחקו אל הכנסייה. קבוצת זקנים ותשושים הובאו לבניין היודנראט ושם נורו. כמה יהודים נצטוו לקבור אותם בבית העלמין. היהודים היו כלואים יומיים בכנסייה, עד שהגיע ביבוב, ראש המינהל הגרמני של גיטו לודז', בלוויית כמה עובדים של משרד זה ואנשי גסטאפו מלודז'. הם ערכו סלקציה בין היהודים הכלואים בכנסייה. 80 גברים בריאים נבחרו ונשלחו לוויילון. גם שם היתה אז אקציה של חיסול. משם נשלחו 50 לגיטו לודז' יחד עם 900 יהודים הכשרים לעבודה מבני ויילון והנפה. שאר ה- 30 נשלחו למחרת בואם לוויילון בחזרה ללוטוטוב לזמן קצר, לשם איסוף שרידי הרכוש היהודי למען השלטונות. לאחר שעשו את מלאכתם, נשלחו אף הם לגיטו לודז'. שאר יהודי לוטוטוב הכלואים בכנסייה שולחו אל מחנה ההשמדה בחלמנו. מקומץ יהודי לוטוטוב בגיטו לודז' הגיעו 30 בלבד לשעת חיסול גיטו זה באוגוסט 1944. לאחר המלחמה שבו ללוטוטוב כ- 20 שרידים מתושביה היהודים המתגוררים שם בפרוץ המלחמה. הם מצאו את בית-הכנסת הרוס בחלקו ומשמש כמחסן גרוטאות. גם בית-המדרש נהרס בחלקו. בית-העלמין נחרש כולו. קבוצת השרידים העמידו בו מצבה לזכר האולוסיה היהודית שהושמדה. משהגיעו ידיעות על רציחות ההולכות ורבות של היהודים בסביבה, עזבו גם יהודים מעטים אלה את העיירה.