ד' סיון ה'תשע"ז

לומז'ה LOMZA

עיר בפולין
מחוז: ביאליסטוק
נפה: לומז'ה
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-25,022

·  יהודים בשנת 1941: כ-8,912

·  יהודים לאחר השואה: נותרו בודדים

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I

העיר לומז'ה, השוכנת על שפתו השמאלית של הנהר נארב, נוסדה בערך בשנת 1000 לספירה, דרומית ליישוב הנוכחי. העיר העתיקה נקראת עד היום "סטארה לומז'ה"( לומז'ה העתיקה) ובה נמצאת כנסייה עתיקה שהיסטוריונים מייחסים את הקמתה לנזיר בנדיקטיני שבא למאזוביה במאה ה- 11 כדי לעשות נפשות לנצרות. במאה ה- 12 החל להתפתח ליד לומז'ה העתיקה יישוב חדש. יישוב זה נוצר סביב מקום מושבם של נסיכי מאזוביה, שאחד מהם, הנסיך בולסלאב קנדז'ז'אווי, בנה כאן ארמון מפואר. הודות לתנאים הטופוגרפיים ולהיות המקום צומת של דרכי מים ויבשה שעברו בסביבה היה היישוב למרכז מסחרי עירוני משגשג - היא "נובה לומז'ה" (לומז'ה החדשה). לומז'ה העתיקה, לעומת זאת, קפאה על שמריה והיתה לכפר השומר על מגילת היוחסין שלו מן המאה ה- 10 לספירה. אחד הגורמים שזירזו את צמיחתה של לומז'ה החדשה היה הפטור ממס מעבר על הנארב שהעניקו לעיר נסיכי מאזוביה בשנת 1444. הודות לכך היתה לומז'ה למרכז של סחר-מעבר בין פרוסיה לפולין. הדרך לומז'ה-דאנציג המתה סוחרים, שסחרו בעצים, במלח, בדבש, בפשתן ובתבואות. במאה ה- 15 נחשבה לומז'ה אחת משלוש הערים החשובות של מאזוביה, ליד וארשה ופלוצק. בשנת 1526, עם סיפוחה של נסיכות מאזוביה לממלכת פולין המורחבת, נפגע מעט מעמדה של העיר. בשנת 1544 חידש מלך פולין זיגמונט הראשון סטארי את "מס הגשר" שעל הנארב לטובת האוצר והטיל פיקוח חמור על הסוחרים הזרים בעיר. כתוצאה מכך ירד המסחר בלומז'ה, כי לסוחרים הזרים שוב לא היה כדאי להגיע אליה. אולם בימיו של זיגמונט השני אוגוסט (1548- 1572) שוב ניתנו לעיר זכויות מסחר מיוחדות וניתנה לה הרשות לערוך שלוש פעמים בשנה ירידים גדולים דוגמת וארשה ופלוצק. בשנת 1578 אף השיג ראש מועצת העיר לומז'ה רישיון מן המלך סטיפאן באטורי לייסד בעיר "צכים"( אגודות בעלי מלאכה). באותה שנה נוסדו בלומז'ה 28 אגודות מקצועיות שהיו חברים בהן 600 בעלי מלאכה. בנוסף לכך קיבלה העיר רישיון להקמת מחסן מרכזי למלח ובית נשק מרכזי לכל מאזוביה. באותה תקופה גם הוקמו בעיר שבע טחנות קמח גדולות. אולם בשנות התשעים של המאה ה- 16, ועוד יותר בראשית המאה ה- 17, נכנסה לומז'ה לתקופה של ירידה ממושכת שלא נפסקה עד הקמת מלכות פולין הקונגרסאית בשנת 1815. המאות ה- 17 וה- 18 עמדו בלומז'ה בסימן פלישות, אסונות טבע ומגיפות. בשנת 1595 פלשו ללומז'ה גדודי הקוזאקים שהתמרדו באצילים. בראש הקוזאקים עמד ההטמאן נאליווייקו. בשנת 1604 חזרו הקוזאקים לעיר בראשות בן האיכרים אובלומה. אבל את החורבן הגדול על העיר הביאו צבאות השוודים, שפלשו שמונה שנים לאחר גזירות ת"ח ות"ט. בשנת 1600, עם הפשרת השלגים, גאו מי הנארב והציפו את מבואות העיר. כחודש לאחר מכן פרצה בה מגיפת דבר. בשנת 1618 פקדה את העיר שריפה גדולה, ובשנת 1624 פרצה בה מגיפת דבר נוספת שנספו בה 5,021 איש. כתוצאה מכך עזבו רבים את העיר ולומז'ה כמעט התרוקנה מיושביה. גם במאה ה- 18 נמשך דלדול העיר. בשנים 1711 ו- 1733 פלש ללומז'ה שבט מאזורי ששכן ביערות שבסביבות אוסטרולנקה ושהיה קנאי לקתוליות - הקורפים. בני השבט החריבו את לומז'ה ושדדוה. לאחר חלוקתה השנייה של פולין (1793) ופרוץ מרד קושצ'יושקו הצטרפו קרוב ל- 1000 איש מתושבי לומז'ה והסביבה לחילות המורדים. העיר התחייבה לפרנס את הצבא ולספק לו גרעינים ובשר. לאחר קרבות רבים וקשים נחרבה לומז'ה ולא נשארו בה אלא כמה עשרות בתי-עץ וכ- 1000 תושבים חסרי כל. בשנת 1797 נכבשה העיר בידי הפרוסים וב- 11 שנות שלטונם (1797- 1807) נהפכה העיר לכפר ממש ואף איבדה את מעמדה כעיר. שלטון המחוז עבר לעיר שצ'וצ'ין. התאוששותה של לומז'ה מתחילה בעידן דוכסות וארשה (1807- 1815). לומז'ה היתה שוב לבירת הדפרטמנט (מחוז) אוגוסטוב ובה התיישבו שלטונות המחוז. במסעו לרוסיה בשנת 1812 שהה נאפוליון זמן מה בעיר וכמה מאות מתושביה הצטרפו לצבאו ואף הפכו אחד מבתי התפילה בעיר למחסן אספקה עבורו. עם ביטול דוכסות וארשה והקמת "פולין הקונגרסאית" בשנת 1815 נמשך שיקומה של העיר. תוך שנים מועטות הוקמו בה בניינים חדשים, משרדי ממשלה ובתי חרושת והתרחבו מקורות הפרנסה. שגשוגה מחדש מתחיל עם חיבורו של הנארב ל"תעלה האבגוסטית" שחיברה את נהר הוויסלה אל הניימאן, בשנת 1839, ועם סלילת הכביש "וארשה-פטרבורג" שעבר דרך לומז'ה - בשנת 1844. בגלל שסילת הברזל וארשה-פטרבורג, שנבנתה כשנת 1862 ,לא חצתה את לומז'ה, עזב הסחר הבין-אזורי את העיר. אולם פיתוחה של לומז'ה נמשך על בסיס מקומי. לאחר דיכוי המרד הפולני בשנת 1863 העמידו השלטונות הרוסיים בעיר חיל מצב קבוע שכלל שלושה גדודים של פרשים ורגלים. אז גם החלו לבנות בלומז'ה קסרקטין עבור הצבא. בשנת 1892 הוקם בה גם בית הסוהר המרכזי. כל אלה הרחיבו את מקורות הפרנסה בעיר. באותה עת נפתחה גם הגימנסיה הרוסית הגדולה (1898), הוקמו בית דפוס גדול, "בית עם" ציבורי, ואף בית חרושת לייצור יי"ש במסגרת חוקי המונופולין. בפעם הראשונה מוזכרת לומז'ה כעיר שגרו בה יהודים בשנת 1494. אולם דומה שהיה כאן יישוב יהודי זמן רב לפני תאריך זה. שכן בזמן הזה כבר היתה כאן קהילה מאורגנת שהחזיקה בית כנסת ובית עלמין - שניהם בסמוך לארמונו של נסיך מאזוביה בולסלאב קנדז'ז'אווי (מת בשנת 1148). זכויות הסחר המיוחדות שניתנו ללומז'ה בשנת 1444 והפטור ממסים וממכסים משך יהודים רבים לבוא ולהתיישב במקום. רוב סחר העצים במאה ה- 15 היה בידי יהודים. נסיכי מאזוביה הגנו על הסוחרים ועל בעלי המלאכה היהודיים בגלל המסים שגבו מהם ובשל הברכה שהביאו לעיר. בשנת 1494 נידון אחד מתלמידי בית-ספר לכמורה, סטאניסלאב מודזלה, לכמה חודשי מאסר על שהנהיג פרחי כמורה שהתנפלו על סוחרים יהודיים בלומז'ה. ואולם, בהשפעת בני אצולה וכוהני דת הוציא זיגמונד הראשון בשנת 1544, יחד עם חידוש "מס הגשר", גם הוראה האוסרת על היהודים לקנות בתים בעיר. כמו-כן, כל יהודי שבא ללומז'ה היה חייב לשלם דמי כניסה בסך 3 זהובים. כתוצאה מכך פחת מספר הסוחרים היהודיים שהגיעו ללומז'ה. בגלל לחץ שהפעילו ארגוני בעלי המלאכה הנוצריים פחת גם מספרם של בעלי המלאכה היהודיים. ואף-על-פי כן נרשם בספרי העיר בשנת 1570 שיהודים ממשיכים בפעילותם הכלכלית בלומז'ה ושכל יהודי שילם את מס "פובורוב" בסך 13 זהובים. בשנת 1556 העניק המלך זיגמונט אוגוסט זכות מיוחדת לעיר לומז'ה ("דה נון טולראנדיס יודאיס"), שאסרה על ישיבת יהודים בעיר. כתוצאה מכך עזבו את לומז'ה יהודים רבים והשתכנו בעיירה הסמוכה פיונטניצה, שעליה לא חל חוק זה. היהודים הורשו לשהות בתחומי לומז'ה רק בימי שוק ויריד או לשם ביצוע עיסקה כלשהי, ומותר היה להם להתעכב בעיר במשך 3 ימים בלבד. אלא ששומרי העיר לא הקפידו כל כך ויהודים נשארו בה יותר מ- 3 ימים. היו גם כאלה שנשארו לגור בה בקביעות למרות האיסור. לאט לאט גדלה האוכלוסייה היהודית, אם גם לא באופן חוקי. אולם בימי המלך זיגמונט השלישי ואזה חודש תוקף חוק ה"נון טולראנדיס" בלומז'ה, ובשנת 1598 גורשו כל יהודי העיר שגרו בה עד אז. ההיתר לשהות בעיר עד שלושה ימים לרגל מסחר ועשיית עסקה נשאר בעינו. בין ההגבלות שחלו על יהודים גם במסגרת השהות הארעית יש להזכיר את חוק אגודות בעלי המלאכה הנוצריים משנת 1578. לפי הוראות החוק הותר ליהודי לעסוק במקצועו רק בין בני עמו; כמו כן היה עליו לשלם לאגודה מס בסך 6 זהובים לשנה, לספק לה חבית אבק שריפה או חבית שיכר וכמות של שעווה לשם הכנת נרות לבית היראה הנוצרי. מאחר שהעיר לומז'ה נסגרה בפני היהודים חיפשו להם המגורשים יישוב קרוב שעליו לא חל האיסור למגורי יהודים. עיר מקלט כזאת ליהודי לומז'ה היתה כאמור פיונטניצה ושם התגוררו הסוחרים. כדי לעבור ללומז'ה היה עליהם לשלם כאמור דמי מכס, לחצות את הנהר נארב ולהצטייד ברישיון שהייה לשלושה ימים. ככל שגדלו צורכי המסחר כן התקשו הסוחרים היהודיים לנהל את עסקותיהם בדרך זו והם חיפשו שכונה קרובה יותר ללומז'ה. כך מצאו את כפר הדייגים שעמד על שפת הנהר - ריבאקי. כפר דייגים זה היה בהתחלה רחוק מלומז'ה ששכנה על ראש גבעה. יתרונו היה בכך שהוא שכן על הדרך המובילה מלומז'ה לסטארה-לומז'ה, שבה גרו יהודים שקיימו קשרים עם העיר. הכפר עצמו סופח לעיר רק בראשית המאה ה- 19. אדמת המקום היא אדמת בוץ ובימות הגשמים ובעת הפשרת השלגים היה מסוכן לגור שם. ערב גירוש היהודים מלומז'ה במאה ה- 15 הוקמו בריבאקי בית כנסת ובית הקהילה וכן בית קברות. גם בריבאקי הצטופפו היהודים, כדרכם בערים אחרות, בשכונה אחת, קרובים זה לזה ורחוק ככל האפשר מחוף הנהר. במשך כל השנים נשמר הקשר בין יהודי פיונטניצה וריבאקי; הרב ושאר כלי הקודש מפיונטניצה פיקחו גם על הנעשה בריבאקי. בדרך כלל התיישבו בפיונטניצה יהודים עשירים יותר ואילו בריבאקי התרכזו סוחרים זעירים, בעלי מלאכה וכדומה. בהדרגה קנו היהודים מגרשים והקימו לעצמם בתים גדולים יותר. במספר מקומות חיזקו את שפת הנהר כדי שהשטפונות לא יזיקו לבתים. כמו כן הקימו מחסני תבואה ועצים והידקו את הקשר בין ריבאקי ולומז'ה. בין השנים 1598- 1731 אין ידיעות על הימצאות יהודים בלומז'ה. כנראה החלו היהודים להתיישב מחדש בעיר רק במחצית הראשונה של המאה ה- 18, שכן נמסר שבשנת 1731 הטילה מועצת העיר מס גולגולת על היהודים בסך 585 זהובים, לפי ההערכה והחלוקה שנעשתה בטיקטין, שהיתה אז הקהילה הראשית באיזור. בשנת 1739 גבו מיהודי לומז'ה מס גולגולת בסך 250 זהובים - כמחצית מן הסכום שננקב שמונה שנים קודם לכן. ייתכן שהתקבל ערעורם של יהודי לומז'ה על גובה הסכום. נוסף על השהיית מתן זכויות האזרח ליהודים ל- 10 שנים שחלה, דוגמת "החוק המביש" של נאפוליון משנת 1807, על-פי צו דוכסות וארשה, השיגו עירוני לומז'ה שההשהיה תחול גם על יהודי העיר. אלא שהדחייה בלומז'ה החזיקה מעמד רק ארבע שנים. שכן, עם בואו של נאפוליון ללומז'ה בדרכו לרוסיה בשנת 1812 הוא התאכסן בביתו של היהודי יודל בלומוביץ', שהיה הבית הגדול בעיר. ההתלהבות שאחזה בתושבי לומז'ה עם הגיע צבאות נאפוליון הפשירה את האווירה. תושבי המקום, יהודים כפולנים, השתתפו באספקת הדרוש לצבא הקיסר ובעקבות זאת שוב הקימו היהודים קהילה בלומז'ה. ועד הקהילה שכן ברחוב ווזיבודסקי, בין העיר ובין השכונה היהודית שבכפר ריבאקי. בהתחלה היתה הקהילה דלת אמצעים וידה לא השיגה כדי מינוי רב ואב בית דין ולכן הסתפקה בדיין. הסכסוכים הובאו בפני הרב של שניאדובה, ר' זאב וולף. עם הקמת מלכות פולין בשנת 1815 לא חל שינוי לטובה במצבם החוקי של יהודי העיר. אמנם למראית עין לא אסרו עליהם לגור בעיר ולהשתרש בה, אבל רשמית לא אושרה ישיבת יהודים בלומז'ה. כמו כן שמרו בקפדנות על התקנה של שלטונות דוכסות וארשה, שאסרה על היהודים לסחור ביי"ש ולהחזיק בתי משרפות. אך למרות כל ההגבלות גדל מספר היהודים בלומז'ה. הם פתחו חנויות לאריגים, למצרכי מזון ולסדקית. ב- 10 בדצמבר 1822 הוקם "רוויר" יהודי בלומז'ה. כל יהודי לומז'ה נצטוו לעבור לגור בשכונת ריבאקי בלבד. יהודים שעמדו להשתקע בלומז'ה היו חייבים לקבל רישיון מיוחד שקבלתו היתה מותנית בשווי הונו ובהוכחה שהמבקש אמנם אימץ לעצמו את הליכות החיים של אירופה( לבוש אירופי, ידיעת שפות אירופיות וכדומה). במשך הזמן, הודות להשתדלותם של היהודים, הותר להם להרחיב את תחום המגורים שלהם לרחובות הסמוכים לריבאקי. אחרי המרד הפולני בשנת 1830 הותר ליהודים להתיישב בהדרגה בכל רחבי העיר. הקהילה הלכה וגדלה. בשנת 1833 הוקם בית עלמין ונוסדה "חברה קדישא". עד אז נהגו להוביל את המתים לקבורה בשניאדובה ובלומז'ה פעלה רק חברת "הלוויית המת" שהבטיחה את הלוויית המת בליווי בני משפחתו לשניאדובה. לאחר החורבן שנגרם ללומז'ה עקב דיכוי המרד בשנת 1830 שוב לא גילו שלטונות העיר התנגדות של ממש להתיישבותם המחודשת של היהודים. ואכן, תוך שלושים שנה - מ- 1830 עד 1860 - גדלה אוכלוסיית לומז'ה פי שניים. היא גדלה והתפתחה גם בזכות פעילות יהודית מחודשת בסחר המעבר מדאנציג דרך לומז'ה לקובנה באמצעות התעלה האוגוסטית. השנים 1861- 1862, ערב המרד הפולני של 1863, היו ימי התקרבות בין האוכלוסייה היהודית והאוכלוסייה הפולנית בעיר. לפני המרד הצטרפו יהודים אחדים למפגינים ולאחר פרוץ המרד אף נטלו בו חלק. רבים אחרים סייעו בכסף, בעזרה רפואית ובמזון. בין השנים 1856- 1861 הואשמו שבעה מיהודי הקהילה בהפצת תעמולה פרו-פולנית ובהוצאת דיבה על פקידי השלטון הרוסי. השבעה הוגלו אל מחוץ ללומז'ה. אולם לביטולן הסופי של ההגבלות על מגורי היהודים בלומז'ה, כמו בכל רחבי מלכות פולין, הביאו צווי הצאר אלכסנדר השלישי מיוני 1862. כתוצאה מכך הלכה וגדלה אוכלוסיית היהודים בלומז'ה. ב- 24 בספטמבר 1861 התקיימו בלומז'ה בפעם הראשונה בחירות למועצת הגליל (סיימיק). מלומז'ה נבחרו 4 "יועצים", שלושה נוצרים ויהודי אחד, ישראל-משה נובינסקי, בעל בית חרושת גדול לסוכר. בשנת 1865 נשרף המפעל ונובינסקי העתיק את מקום מגוריו לווארשה. בשנת 1861 התקיימו בלומז'ה גם בחירות למועצת העירייה. יהודה-לייב קויפמאן נבחר למועצה ומלבדו נבחרו עוד שלושה יהודים להיות סגנים: משה-לייב קולינסקי, יעקב לוין-ניימאנוביץ' ונחמן טיקוצ'ינר. לאחר דיכוי המרד בשנת 1863 נאסרו בלומז'ה כ- 150 איש; ביניהם היו יותר מ- 100 יהודים, כמעט כל בעלי ההשפעה ובעלי הרכוש בעיר. בין העצורים היו שלושת המנהיגים היהודיים בלומז'ה: הרופא אפרים אדלשטיין, שהוכה ועונה עד זוב דם לעיני הכל, בעל בית החרושת לסוכר משה נובינסקי והסוחר נחמן טיקוצ'ינר. שלושתם שוחררו בערבות כעבור מספר שבועות. כ- 30 יהודים מלומז'ה והסביבה נשלחו למאסר ולגלות באזורים המרוחקים של רוסיה. על רקע דיכוי המרד יש להזכיר את התזכיר המיוחד ששלח תושב העיר דוד-יעקב ילין למנהיגי המעצמות הגדולות. התזכיר נכתב בשפות אחדות ונשלח באמצעות משרד הנציב הרוסי ב"מלכות פולין" למלך צרפת, לצאר הרוסי, למלך אוסטריה ולמלכת אנגליה. בתזכירו מבקש ילין ממנהיגי המעצמות האלה שיעזרו לעם הקטן והנרדף, היהודים, לגאול מחדש את ארצו, ארץ-ישראל, ואת ירושלים. אבל התקופה הקצרה של התקרבות בין האוכלוסייה הפולנית ליהודים הסתיימה עם דיכוי המרד. מכאן ואילך גברו החשדות ההדדיים בין הפולנים ליהודים מחד גיסא והכניעה למדיניות הרוסיפיקציה של השלטונות מאידך גיסא. במסגרת הרוסיפיקציה יצאה גזרה שרב קהילה חייב לדעת את שפת המדינה, שב"חדרים" חייבים ללמד גם לימודי חול וכיוצא בזה. בסוף המאה ה- 19 ניסו הפולנים להוציא את המסחר והמלאכה מידי היהודים. רבים יצאו בסיסמאות "נוצרי קנה אצל נוצרי". על רקע זה נוסד קואופרטיב של חקלאים נוצריים שחבריו נתחייבו לקנות את הציוד הדרוש להם מן הקואופרטיב שאף קנה מהם את יבולם. בשנת 1897, עם הכרזת חוקת המונופול שאסרה על יהודים לייצר ולמכור משקאות חריפים, נשבר מטה לחמם של יהודים רבים בעיר. למרות כל ההגבלות הלך היישוב היהודי, החל מאמצע המאה ה- 19, והתפתח. היהודים הסתגלו מהר לרצונם של השלטונות הרוסיים. בניית הקסרקטינים בעיר הביאה פרנסה רבה לספקים ולקבלני בניין, לשתדלנים, עורכי דין ולבעלי מלאכה. היהודים הקימו בלומז'ה כמה בתי חרושת. הגדול מביניהם היה בית חרושת לסוכר. כמו-כן הקימו.בתי חרושת לסבון, לציקוריה, לצמר גפן, ללבנים ורעפים ושבע טחנות רוח. בבעלות יהודים היו נגריות אחדות וכן מסגריות; אחת המסגריות התפתחה לבית-ספר מקצועי "מטעם כי"ח (אליאנס)" ומסגריה אחרת נוסדה( בשנת 1901) התפתחה לבית חרושת גדול ליציקת מכונות שהתפרסם בכל רחבי פולין. הרוב המכריע - %80-%90 - של בעלי המלאכה בעיר, חייטים, סנדלרים, נגרים, מסגרים, נפחים ורצענים, היו יהודים. בשנת 1892 יותר ממחצית (426 מתוך 710) מבעלי המלאכה בעיר היו יהודים, ומבין 334 בעלי מלאכה "אומנים" היו 217 יהודים: 53 סנדלרים, 53 חייטים, 22 נגרים, 18 אופים, 14 מסגרים ופחחים, 9 יצרני קונפקציה, 9 שענים, 8 נגרי בניין, 6 כובענים, 5 צבעי בדים, 5 כורכי ספרים, 4 נפחים, 2 רצענים, קצב אחד, בנאי אחד ו- 7 אחרים. עד גזירת המונופולין היה כל ייצור היי"ש נתון אף הוא בידי היהודים. בעת האירועים המהפכניים של 1905 הצטרפו לשורות פעילי המהפכה גם פועלים ובני אינטליגנציה יהודיים מלומז'ה המהפכנים מצאו אוזן קשבת גם בקרב התלמידים היהודיים של הגימנסיה הרוסית ואף בקרב בחורי הישיבה בעיר. הפועלים היהודיים אירגנו שביתות והשתתפו בהפגנות ביחד עם הסוציאליסטים הפולניים. לאחר ששככה רוח המהפכה נתפסו רבים מהם ונידונו למאסר או לגלות ואחרים ברחו או היגרו למדינות שמעבר לים. בשנת 1906 פורסם הצו בדבר בחירות כלליות ל"דומה" הממלכתית הראשונה. אמנם לפי שיטת הקוריות היו היהודים תושבי לומז'ה רשאים להשתתף בבחירות, אבל זכות ההצבעה ניתנה רק לתושב ששילם לפחות 96 רובל שכר-דירה לשנה, או שהיה בעל נכסי דלא-ניידי. לפיכך היו רוב הבוחרים מלומז'ה רוסים. רק %3.6 מן הפולנים והיהודים היו בעלי הכנסה מספקת. לקראת הבחירות ל"דומה" השלישית, שנערכו בשנת 1907, שונתה שיטת הבחירות ואז אכן נבחרו מתוך 50 ה"יועצים" מלומז'ה, שהיו צריכים לבחור אחר כך צירים ל"דומה", 28 פולנים, 17 רוסים ו- 5 יהודים. בדרך כלל היו משרות הפקידות בממשל הרוסי חסומות בפני היהודים בלומז'ה, כמו בשאר ערי הקיסרות הרוסית. אולם יהודי מומר בשם אורי קובנר כן שירת כפקיד במשרד האוצר בלומז'ה עד יום מותו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה באו על יהודי לומז'ה ימים קשים. רבים נאסרו בפקודת השלטונות הרוסיים כחשודים בריגול לטובת גרמניה. אחרים נאסרו בשל עבירות כלכליות כגון "קניית חפצים" מן הצבא ומכירתם. מאות יהודים גויסו לצבא ויצאו למלחמה, אלפים עזבו את העיר ועברו לפנים רוסיה. לומז'ה מלאה פליטים יהודים מעיירות הסביבה, מיידוואבנה, מנובוגרוד ומערים אחרות. הקהילה היהודית הקימה ארגונים לסייע להם: נפתחו מטבחים עממיים, אורגנה עזרה רפואית וסאניטארית והפליטים שוכנו באכסניות, בבתי הכנסת ובבתים פרטיים. בסוף יולי 1915 החל הצבא הרוסי לסגת. הגרמנים צלחו את הנהר נארב, ובחודש אוגוסט נמצאה לומז'ה כקו החזית ממש. האוכלוסייה הסתתרה במרתפים. ערב נסיגת הרוסים מן העיר הוקם ועד אזרחים ולידו מיליציה אזרחית כדי לפקח על הנעשה בעיר בשעת העברת השלטון מידי הרוסים לגרמנים. במיליציה זו השתתפו היהודים באופן שווה לפולנים. בסוף אוגוסט נכנסו הגרמנים לעיר, ומיד הטילו על תושביה היטל בסך 60,000 רובל, ואת המיליציה הפכו למשטרת חיל הכיבוש. כמה יהודים תפסו בה עמדות מפתח: אברהם מזרח, שעמד בראש המשטרה, מנדל גלינקה, מוטל ז'ודקביץ' ואחרים. בסוף שנת 1915 התפרק הוועד האזרחי ובמקומו נתמנה ראש עיר גרמני, ולידו סגן פולני ומועצת עירייה בת 23 איש. במועצת העירייה היו 10 יהודים, 4 יהודים היו חברי הנהלת העירייה. בשנת 1917 הכריזו הגרמנים על בחירות למועצת העירייה. וגם הפעם נבחרו למועצה 10 יהודים. המצב הכלכלי לא השתפר גם לאחר הכיבוש הגרמני. היה מחסור חמור במזון, בביגוד ובחומרי הסקה; השלטונות הגרמניים הרבו להחרים רכוש וסחורות. המזון שחולק לפי תלושים לא הספיק והיישוב היהודי נידלדל מאוד. הסוחרים הפקיעו מחירים ואפילו החרם שהטילו הרבנים על המפקיעים לא שם קץ לתופעה. בשל פינוי אוכלוסייה עירונית יהודית מערים שבהן עדיין התנהלו הקרבות הפכה לומז'ה להיות מרכז לרבבות יהודים שנעקרו ממקומות מגוריהם. הגיעו אליה פליטים מבריסק, מפינסק, מחומסק, מבאראנוביץ, מסטולין ועוד. להקלת מה בהספקת מזון ליהודים הביא ייסוד הצרכניה היהודית הראשונה בלומז'ה. ועד העזרה היהודי, שהתארגן עם פרוץ המלחמה, המשיך לפעול גם תחת השלטון הגרמני ואף הוא סייע רבות לפתרון בעיית הפליטים הרבים בלומז'ה. בכל התקופה מאז חודשה הקהילה היהודית בלומז'ה בשנת 1812 ועד סוף מלחמת העולם הראשונה אירגנה ופיתחה הקהילה את מוסדותיה הפנימיים. רבה הראשון של לומז'ה לאחר חידוש הקהילה נתמנה רק בשנת 1818, שכן עד אז נעזר כאמור היישוב היהודי בכלי קודש שהגיעו מבחוץ. הרב הראשון בלומז'ה נתמנה לפי המלצתו של ר' עקיבא אייגר מפוזנאן, שביקר בעיר בשנת 1818. ר' עקיבא אייגר הציע למנות לתפקיד את תלמידו הלמדן ר' שלמה-זלמן ב"ר אהרון המכונה זלמל"ה חסיד. בימיו הוקמו המוסדות הראשונים של הקהילה: החברה קדישא ובית המדרש. הוא כיהן עד 1840. אחרי שחרבו העיר ובית העלמין שלה נותר האוהל שהוקם על קברו של ר' זלמל"ה עומד יחיד בין ההריסות. אחרי ר' שלמה-זלמן חסיד שימש כרבה של לומז'ה ר' בנימין דיסקין. בין תלמידיו היה ר' יצחק-אלחנן ספקטור, שהיה עתיד להיות רבה של קובנה. ר' בנימין ובנו עיצבו במידה רבה את דמותה של לומז'ה היהודית והכניסו בה הרבה מיהדות ליטא. משום כך נבדלה לומז'ה מיתר הערים הסמוכות לה. ר' בנימין דיסקין נפטר בשנת 1846. סמוך למותו עבר דרך לומז'ה השר משה מונטיפיורי, שנסע לפטרבורג כדי להשתדל בעניין זכויות היהודים. הרב יצא לקדם את פני האורח בראש בני קהילתו. ר' דיסקין אף הוזמן בידי שלטונות רוסיה להשתתף במועצת הרבנים שהתכנסה בפטרבורג בשנת 1843. אחרי מות ר' בנימין היה אמור בנו ר' יהושע-לייב לרשת את מקומו. אולם בהיותו רק בן עשרים וחמש לא ראו בעלי הבתים בלומז'ה.לנכון למסור לו את הרבנות ומינוהו כמורה-הוראה בלבד. בשנת 1861 עזב ר' יהושע-לייב את העיר ושימש ברבנות בכמה מקומות אחרים. בשנת 1877 עלה לארץ ישראל, התיישב בירושלים והקים את ישיבת "אוהל משה". הוא גם עמד בראש "כולל סובאלק-לומז'ה". במשך שנים אחדות נשאר כס הרבנות בלומז'ה פנוי. רק בשנת 1867 הגיע לעיר ר' אליהו-חיים מייזל והוא כיהן בה במשך שתים-עשרה שנה בערך. ר' אליהו-חיים נחשב לגדול הרבנים ברוסיה. הוא הקים בלומז'ה את קופת "פדיון שבויים" שנועדה לעזור ליהודים שהיו חייבים להתגייס לצבא הרוסי להשתחרר מעול זה. הרב מייזל חקר ומצא שמכסת היהודים החייבים בגיוס שהוטלה על מחוז לומז'ה מוגזמת. השלטונות הרוסיים בדקו את הדבר והכירו בצדקתו. בשנת 1897 לערך עבר ר' אליהו חיים ללודז'. אחריו עלה על כס הרבנות ר' אליעזר-שמחה רבינוביץ', בעל "ביכורי יעקב", ו"הלכות ארץ ישראל". הוא היה איש קובנה והגיע ללומז'ה אחרי ששימש ברבנות בסובאלקי. ר' אליעזר- שמחה רבינוביץ' לא הצליח ליצור מערכת יחסים תקינה עם בעלי הבתים בלומז'ה. הוא אף הסתכסך עם שר הפלך בשל ניסיונותיו הרבים להגן על זכויות היהודים בהיותו בקיא בחוק ובמשפט האזרחי וכן בשפה הרוסית. כעבור שנים אחדות נאלץ לעזוב את העיר. אחרי שעזב ר' אליעזר-שמחה את רבנות לומז'ה נתמנה למשרה בשנת 1887 ר' מלכיאל טננבוים ושימש בכהונה זו במשך 23 שנים. ר' מלכיאל קיבץ את חידושיו בתלמוד בספרו "טורים" והשאלות-ותשובות פורסמו ב"דברי מלכיאל", שיצא לאור בחמישה כרכים. ר' מלכיאל טננבוים התנגד להשכלה ונלחם בקנאות נגד פתיחת "חדר מתוקן" בלומז'ה. הוא התנגד גם להכנסת ילדים יהודיים לגימנסיה הרוסית כשם שהתנגד להקמת ספרייה ולפעילות ציונית. כאשר החליטו השלטונות הרוסיים לכנס את הוועידה השישית של רבני רוסיה בפטרבורג בשנת 1910 נכלל גם ר' מלכיאל ברשימת גדולי הרבנים שהוזמנו להשתתף בוועידה. אבל בדרך לוועידה חלה ומת. הוא הובא ללומז'ה ושם נקבר בהלוויה שהשתתפו בה המונים. במשך ארבע שנים נשארה שוב לומז'ה ללא רב. לאחר חיפושים ממושכים ומחלוקות לא מעטות הוזמן ללומז'ה ר' יהודה-לייב גורדון. הוא היה בעל השכלה רחבה לפי מתכונת רבני ליטא, ואף היה בקיא בשפה הרוסית ובלימודי-חול כגון מתמטיקה ומדעי הטבע. את החוברות שפרסם ברוסית "מה זה חסידות" ו"מה זה תלמוד" ציטטה בימי עלילת בייליס ומשפטו הן הסנגוריה והן הקטגוריה הרב גורדון היה חובב ציון וסייע הרבה להתפתחות הפעילות הציונית בעיר. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה עמד לא פעם בפרץ נגד האשמות היהודים בריגול ואף סייע לנזקקים שרבו אז. עם הקמת פולין העצמאית, כאשר הורע מצבה של ישיבת לומז'ה, יצא הרב גורדון לארצות הברית כדי לאסוף כספים למענה. במסעו זה נפטר בשנת 1925. לתפקיד רבה של לומז'ה נתמנה ר' אהרון באקשט, רבה של סובאלקי. רב זה למד בישיבות וולוז'ין וסלובודקה ודגל ב"תנועת המוסר". הוא כיהן בלומז'ה במשך שש שנים ונהג לתת שיעור בישיבה המקומית. הרב באקשט נטה ל"אגודת ישראל" ובשנת 1928, בעת הבחירות לסיים ולסנאט, ניהל תעמולה נגד "המזרחי" והציונים בכלל. בשנת 1930 עבר לכס הרבנות בשאזלי. ר' אהרון נספה בידי הנאצים בשנת 1942. רבה האחרון של לומז'ה לפני מלחמת העולם השנייה היה ר' משה שאצקס שנתמנה לתפקידו בשנת 1931. הוא היה ידוע כבלתי מפלגתי, אם כי שילם מס שנתי לקרן היסוד. הרב שאצקס למד בישיבות סלובודקה וטלז ושימש ברבנות בליפנישוק ואיוויה. ימי כהונתו בלומז'ה היו ימי פרעות ביהודים, החרמת חנויותיהם וקיפוח פרנסתם. כשפרצה מלחמת העולם השנייה עלה בידו להימלט לווילנה ומשם לארצות הברית. ממלא מקומו, ר' יוסף צינוביץ', שישב על כס ההוראה בלומז'ה במשך 35 שנים רצופות, היה זקן ותשוש. ר' יוסף צינוביץ' מילא מאז ומתמיד את מקום הרב בזמן חילופי המשמרות ברבנות לומז'ה. הוא נתפס בידי הנאצים ונספה בשואה יחד עם בני קהילתו. מן המנהיגות הדתית של לומז'ה יש להזכיר את יואל-לייב הרצוג( אביו של הרב הראשי לישראל, יצחק-אייזיק הלוי הרצוג). הוא היה דרשן נלהב, מקובל מאוד בבית המדרש "מגן אברהם", "חברה תהילים", ו"חברה ש"ס". ר' יואל-לייב שימש משנה לרב טננבוים. בשנת 1899 עזב את עיר מולדתו לומז'ה ונבחר לשמש רבה של לידס, באנגליה. בשנת 1911 נבחר לרבה של פאריס. ספרו החשוב הוא "אמרי יואל" (דרשות על חמשת חומשי תורה). לומז'ה התברכה בבתי תפילה רבים: מחוץ לתחום הרוויר היה קיים בשטח בית הקברות הישן בית מדרש עתיק יומין. רק בשנת 1841 הוקם במקום בית מדרש חדש ומהודר. המסורת מספרת שהבית נבנה על חורבות ארמון המלך קאזימיר הגדול. זה היה בית המדרש הגדול והמרכזי. שם התפללו הרב וראשי הקהל ושם היה גם בית הקהילה וחדר בית הדין. בקרבת מקום הוקמו גם "הקדש", בית השחיטה, בית החולים, בית תלמוד תורה, בית "הכנסת אורחים", הישיבה ועוד. בשנת 1863, לאחר דיכוי המרד הפולני, נסגר בית המדרש בפקודת השלטונות הרוסיים. אולם לאחר שתדלנות ו"מתן בסתר" נפתח מחדש. בעיר היה בית כנסת ישן בנוי עץ שעם הזמן שוב לא היה יכול לספק את צורכי הקהילה, הוא נהרס בשנת 1859. במשך עשרים שנה עמד בית הכנסת בחורבנו. רק בשנת 1879 החלו לבנות בית כנסת חדש לעיר. כעבור שנתיים בערך הוקם ביוזמתם של ר' אליעזר-שמחה רבינוביץ' ונח-יצחק דיסקין בניין מפואר מעוטר בפיתוחי אבן וחלונות גבוהים. בשנים האחרונות לקיומו שימש בית הכנסת מבצר התנועה הציונית בלומז'ה והיה בית התפילה הראשון בעיר שהנהיג נדרים ונדבות למען הקרנות הלאומיות. נוסף על שני בתי תפילה מרכזיים אלה ראויים לציון בית המדרש של "החברה ש"ס", שהתפללו בה עשירי העיר; בית המדרש "מגן אברהם", ששימש משפחות מיוחסות ידועות ושרוחה של ליטא היתה נסוכה עליו אך גם השפעת ההשכלה לא פסחה עליו. מתפלליו היו בחלקם "אנשי בית המדרש של יעבץ" לשעבר; כמו כן היה בית תפילה של חברת "מסילת ישרים", שחבריה היו בעלי מלאכה שהתכנסו לעיון ולימוד בספר "מסילת ישרים" לרמח"ל; בסוף המאה ה- 19 הוקם בית מדרש קטן בשם "חובת לבבות", שבו הונח היסוד לתנועה הציונית בלומז'ה. לצד בתי תפילה אלה התקיים בעיר גם שטיבל של חסידים, שהקהל שלו היה מורכב כמעט מכל השושלות וה"חצרות" החסידיות שהיו בפולין דאז: גור, סוקולוב, ראדזימין, אלכסנדר ועוד. על-פי רוב היו בו כארבעה מניינים ראשי בתי אב. בימי מלחמת העולם הראשונה, לאחר פינוי העיירות הסמוכות וגירוש תושביהן היהודים (בייחוד מאוסטרולנקה), גדל מספר החסידים בלומז'ה עוד יותר. בעיר קמו מספר חברות מסורתיות ללימוד תורה ולשינון פרקי תהילים: "חברה תורה", של יהודים בעלי מלאכה ורוכלים, שהתכנסו יום יום בין מנחה למעריב ללמוד תורה; "חברה בדק בית" של בעלי עגלה, דייגים וקצבים שהתיישבו ללמוד ולהתפלל בירכתי בית המדרש הגדול; "חברה תהילים" וכיוצא באלה. מבין החברות המסורתיות בעלות הייעוד הסוציאלי יש לציין את "הכנסת אורחים", שהיתה אחת החברות העתיקות בקהילה. לחברה זו היה בניין משלה מאז שנת 1860. חברה נוספת היתה "קורבן עצים", שסיפקה לעניים עצים להסקה בחורף( הוקמה בשנת 1869). כמו-כן היו בעיר חברות גמ"ח רבות. חברות אלה התארגנו בשנת 1883 והקימו יחד חברה מרכזית גדולה. לחברה החדשה היה בניין גדול משלה ובו בית מדרש שהתפללו בו החברים בימות החול. לפי תקנון החברה היה כל אחד רשאי לקבל הלוואה תמורת משכון. משחלף מועד הפירעון ובעל המשכון לא היה יכול לפדותו, היה המשכון נמכר במכירה פומבית. חברה זו המשיכה בפעולתה גם בגטו בעת מלחמת העולם השנייה. בלומז'ה הוקמו גם בית תמחוי לעניים שסיפק ארוחות זולות למיעוטי יכולת; חברה צדקה בשם "מחזיקי עניים", שהוציאה לצדקה יותר ממאה זלוטי לחודש; מושב זקנים, שהוקם בשנת 1894, שערב מלחמת העולם השנייה חיו בו בערך 300 איש; מוסדות עזרה לחיילים יהודיים, שראשיתם בשנת 1866 לערך. בעלי מלאכה במקצועות אחדים הקימו חברות שמטרתן להגיש סיוע הדדי אך גם ללמוד ולהתפלל בצוותא בשבתות וחגים. כאלה היו חברת "פועלי צדק", שאיגדה את סבלי לומז'ה, ו"חברה חייטים". במחצית השנייה של המאה ה- 19 הוקם ברובע היהודי בלומז'ה, בין בית המדרש הישן ובין ה"תלמוד תורה", בית החולים היהודי הראשון בעיר. מייסדי בית החולים היו ד"ר אפרים אדלשטיין וד"ר לונדינסקי, שהיה יהודי מומר. בשנותיו הראשונות טיפל בית החולים בעיקר בחולים מיעוטי אמצעים, על חשבון הקהילה ומוסדות הצדקה. במשך הזמן התרבה מספרם של התורמים הלא-יהודיים, שגם הם קיבלו במוסד זה עזרה ראשונה ותרופות. לקראת סוף המאה ה- 19 השתפר הטיפול הרפואי והסאניטארי ואל בית החולים היהודי החלו לנהור חולים מן הסביבה כולה. אלא שהמקום היה צר מלהכיל את כל הבאים. היה אפוא צורך בבניין חדש. בשנת 1897 הוקם מאחורי הבניין הישן בית חולים חדש, גדול ומפואר מקודמו, שהיו בו שלוש קומות. בית החולים היהודי, שפעל עד השואה, הצטיין במיוחד בטיפול ביולדות, בכירורגיה וברפואת עיניים. עיקר המימון להחזקת בית החולים בא מן הקהילה היהודית, אבל 15 קהילות יהודיות של היישובים הסמוכים ללומז'ה שילמו מס, על בסיס חודשי או שנתי. עיריית לומז'ה השתתפה בסכום צנוע. ליד בית החולים התקיימה חברת "ביקור חולים" שאספה כספים לטובת המוסד ודאגה לחולים עניים. עם חבריה נמנו טובי העיר וגם בעלי מלאכה רבים. מחברה זו נבחרו חברי ועד בית החולים, שתפקידו היה לפקח על הסדרים במוסד. ליד "ביקור חולים" פעלה חברת "שומרי לילה". חבריה היו באים לאחר סיום עבודתם כדי לשהות ליד החולים במשך הלילה. החברה קיימה גם "מניין" במקום, כדי שהחולים יוכלו להתפלל בציבור. בלומז'ה היתה חברה נוספת שסייעה בטיפול בחולים - חברת "לינת צדק" (הוקמה בשנת 1896). קהילת לומז'ה הצטיינה גם בפעילות ערה בתחום חינוך הנוער. מראשית ימי הקהילה היה קיים "תלמוד תורה" ועבורו הוקם בשנת 1831 בניין מיוחד. בית זה עמד על תלו 90 שנה. בהתחלה היו בו עשר כיתות לימוד ועם הזמן הורחב הבניין. אך בשנת 1922 הוקם בניין חדש בן שלוש קומות, שהיו בו 12 כיתות לימוד, חדר תפילה, חדר לאסיפות ולחגיגות ודירה לרב העיר. במרתף הוקם מטבח גדול. בהתחלה היו רוב המלמדים ב"תלמוד תורה" בני העיירות שבסביבה: שניאדובה, יאבלונקה נובוגרוד, פיונטניצה. המלמדים התאכסנו באכסניה מיוחדת על חשבון הקהל. עם ראשית שלטון פולין העצמאית השתנה אופי ה"תלמוד תורה" ונוסף ללימודי קודש החלו להכניס לתוכנית הלימודים של בית-הספר העממי לימודי חול וגם את לימוד השפה העברית. הדבר נעשה באישור מחלקת החינוך של הממשלה. בשנת 1930 נעשה ניסיון להעביר את ה"תלמוד תורה" לפיקוח הקהילה, אבל הניסיון נכשל ועד שחרב המוסד נשאר הפיקוח עליו בידי החברה המיוחדת שהוקמה בשעתו במיוחד לצורך זה. בשנת 1896 נוסדה בלומז'ה חברת נוער "תפארת בחורים". יוזמה היה המגיד הקנאי המפורסם אליקים-גציל. הוא ייסד חברות כאלה בכמה עיירות בסביבה ולא פסח גם על לומז'ה. מטרת החברה היתה לרכז נערים מבני עניים, שהוצאו מן הכיתות הנמוכות של ה"תלמוד תורה" ונמסרו לעבוד אצל בעלי מלאכה. החברה סייעה להם להשלים את ידיעותיהם בתורה בשעות הערב. בית-ספר ערב זה התקיים בלומז'ה יותר מעשרים שנה. לאחר שפרסמה הממשלה הרוסית הוראה האוסרת על הקהילות היהודיות למנות לתפקיד של רב מי שאין לו מינימום של השכלה כללית נפתח בלומז'ה (בשנת 1891) מוסד מרכזי להכשרת רבנים למבחן הרשמי; מוסד זה נקרא בשם "תלמוד תורה לרבנים" ובאו אליו רבנים צעירים להשלים את ידיעותיהם לפי דרישות הממשלה. בשנת 1909 פתחה חברת "כל ישראל חברים" בלומז'ה בית ספר למלאכה לילדי היהודים. במוסד זה למדו הן תורה והן מלאכה. בית-ספר זה נפתח ליד המסגריות ע"ש אורלובסקי, ששימשו מקום לימוד ותרגול מקצועי גם יחד. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נסגר בית-הספר. שילוב זה של תורה ומלאכה בחינוך נוסה בהצלחה רבה במוסד "השגחת היתומים" שהוקם בשנת 1893. המוסד הלך וצמח בימי מלחמת העולם הראשונה ואחריה, כשרבו היתומים בעיר. סיוע רב קיבל המוסד מן הג'וינט ואחר כך מ"צנטו"ס". בהתחלה הקפידו על הפרדה בין מוסד לבנים ובין מוסד מקביל לבנות, אולם בשנת 1918 אוחדו שני המוסדות תחת הנהלה משותפת. היו ילדי ישראל שלמדו גם במערכת חינוך ממלכתית כמו הגימנסיה הרוסית והגימנסיה הפולנית למסחר, שהוקמו בסוף המאה ה- 19. בשנת 1898 נפתח בלומז'ה בית-ספר עממי רוסי לילדי היהודים. הלימודים היו על חשבון הקהילה. בשנת 1900 למדו בו יותר ממאה תלמידים. הוא התקיים בשינויים אחדים גם בתקופת שלטון פולין העצמאית לבסוף הפך להיות בית-ספר עממי יהודי-פולני בן 7 כיתות ("שאבסובקה"). בסוף המאה ה- 19 הוקמו בלומז'ה גם בתי-ספר יהודיים שלמדו בהם ברוח ציונית. בית-ספר ראשון מסוג זה היה בית-ספר לבנות של פועה ראקובסקי, שנוסד בשנת 1889 אך נסגר אחרי שפעל זמן קצר בלבד. בשנת 1897 הוקם בית-ספר לבנות בשם "יהודיה", בית-ספר זה התקיים עד שנת 1901. מלבד לימודי חול למדו בו גם רוסית, חשבון וכן מלאכת-יד רקמה(, תפירה, הגירס). בשנות פעילותו למדו בו יותר מ- 60 נערות. המורים היהודיים במחוז לומז'ה התארגנו באיגוד מורים שקיבל אישור חוקי בשנת 1917. מאז פעל כאיגוד מקצועי. בלומז'ה נפתחו כמה ספריות. עוד בשנת 1894 ייסדו צעירים משכילים בעיר "בית עקד ספרים", ובמשך שנה אחת הצליחו לרכז בו כ- 500 ספר בעברית, יידיש ורוסית. בשנת 1905 ייסדו הפועלים ספרייה ואולם קריאה שהאריכו ימים ועברו אחר כך לחסותו של "הבונד". באותו זמן ייסדו גם הציונים ספרייה, עברית בעיקרה, שעברה עם הזמן לידי "התחייה". ספרייה זו פעלה עד השואה. היו בה כמה אלפי ספרים והיא שימשה מקור השכלה לבני העיר.

 

בין שתי המלחמות

העברת השלטון בלומז'ה מידי הגרמנים לידי הפולנים בשנת 1918 נעשתה בדרך כלל בצורה תקינה ושקטה. המפקד הפולני קרא לציבור לשמור על שקט והכמרים בכנסיות קראו לפולנים לחיות בשלום עם היהודים. בכל זאת לא יצאו היהודים לרחובות מחשש פרעות. במאי 1919 נערכו בלומז'ה בחירות לעירייה. נבחרו 24 איש, מהם 12 יהודים; צבי אפשטיין נבחר להיות סגן ראש העיר. בשנת 1920, בעת מלחמת רוסיה-פולין, התגייסו מאות יהודים מלומז'ה לצבא הפולני. לומז'ה עצמה נכבשה בידי הבולשביקים, שהקימו בה, מיד עם היכנסם, ועד מהפכני ("רווקום") ומשרדים אזרחיים; יהודים אחדים עבדו במוסדות אלה ואילו אחרים סבלו מן הכיבוש הסובייטי. סחורות יהודיות רבות הוחרמו. אלא שהבולשביקים לא הספיקו להשתלט על העיר שכן פלוגות הפולנים עלו עליה מצד וארשה וכבשו אותה. חשוב לציין, שיהודי לומז'ה הצטרפו למלחמה בבולשביקים עוד בטרם הגיע חיל החלוץ הפולני לעיר. מנהיגה של פולין דאז, י' פילסודסקי, אף ציין את יהודי לומז'ה לשבח. ואף-על-פי כן, מיד לאחר שהגיע חיל החלוץ הפולני לעיר אירע מאורע חמור אשר הצירים גרינבאום והירשהורן דרשו לקיים עליו דיון בסיים הפולני. אחרי חיל החלוץ הפולני הגיעו לעיר פלוגות הגנרל האלר, ויהודים רבים היו קורבן לשוד ולמאסר. האשימו אותם בשיתוף פעולה עם הבולשביקים. יהודים רבים נחטפו לעבודת כפייה, כדי לשקם את שני הגשרים שעל הנארב, שפוצצו בעת נסיגת הרוסים, לנקות את העיר וכיוצא באלה. בבחירות לסיים השני של פולין המשוחררת (בשנת 1922) הצביעו רוב יהודי לומז'ה בעד הרשימה המאוחדת של כל המיעוטים בהנהגתו של יצחק גרינבאום; רק מעטים מיהודי ל"בונד" ול"פועלי ציון" שפרשו והציגו רשימות נפרדות. בבחירות לעירייה, שנערכו בפברואר 1926, נבחרו 13 יהודים מבין 29 חברי המועצה. צבי אפשטיין נבחר לסגן ראש העיר. אולם 8 שנים לאחר מכן, בבחירות לעירייה שנערכו בשנת 1934, השתמשו הפולנים ב"גיאוגרפיית בחירות", כדי למנוע מיהודים נציגות התואמת את מספרם היחסי באוכלוסייה. ואכן, הפעם נבחרו לעירייה רק 6 יהודים מתוך 29 חברים, וכבר לא נתמנה סגן יו"ר יהודי. לקראת אביב 1939 הועמד מספר המנדטים שהוקצב ליהודים בעירייה על 9 ועתה היה ל"בונד" רוב בין הנציגים היהודיים. ועד הקהילה בלומז'ה כלל 15 חברים. בשנת 1921 מינו השלטונות את הוועד ובנשיאותו ישבו פלטו, סטריקובסקי וחיימוביץ'. בשנים שלאחר מכן כבר נערכו בחירות לוועד. בשנת 1924 לא הצליחו המפלגות הציוניות להקים קואליציה, למרות שיצרו את גוש המפלגות הגדול ביותר( עם 6 מנדטים), והבכורה עברה לגוש הדתי, שהיו לו 5 מנדטים; הגוש הדתי החזיק בבכורה במשך כל שנות העשרים. בשנת 1932 ניצחו בבחירות "פועלי ציון-צ"ס" והם הקימו קואליציה עם רשימת בעלי מלאכה פרוגרסיביים ויצרו גוש של 6 נציגים בוועד. בשנת 1936 שוב ניצח הגוש הדתי. התוצאות היו כדלקמן: "אגודת ישראל" - 4 מנדטים, "המזרחי" - 3, ה"בונד" - 4, "פועלי ציון-צ"ס" - 2, ציונים כלליים - 1, רשימת הסוחרים - 1. המפלגות הציוניות היו מיוצגות בלומז'ה הן בוועד הקהילה והן במועצת העיר, אולם משקלן נפל מזה של ה"בונד" בעירייה ומזה של "אגודת ישראל" בוועד הקהילה. סימן ראשון לביטויי הציונות המודרנית יש לראות בתזכירו של דוד ילין בשנת 1863 שהוזכר לעיל. בתזכירו זה מבקש ילין, בין היתר, להתיר ליהודים להמשיך להתלבש בתלבושתם המסורתית, "שהיא תנאי מוקדם לשחרור מן הגולה". בשנת הופעתו של ספרו של פרץ סמולנסקין "עם עולם" (1872) התכנסה בלומז'ה קבוצת משכילים נלהבים והקימו חברה בשם "דורשי ציון וירושלים", שהיה סניף של המרכז שבווארשה. בשנות התשעים הלכו ורבו בלומז'ה החוגים הציוניים ובשנת 1891 נוסד בית מדרש מיוחד לחובבי ציון, שאספו בו כספים לקניית קרקעות בארץ-ישראל ולתמיכה במתיישבים. בשנת 1896 נוסדה ביוזמתו של אברהם-צבי פרנקל חברת "עולי רגלים", שאספה כספים למימון נסיעתו לארץ-ישראל של אחד החברים ששמו עלה בגורל. תפקיד השליח היה לתור את הארץ ולמסור עם שובו דין-וחשבון לחברים. תוך זמן קצר מנתה החברה 50 חברים. בשנת 1898 נוסד בלומז'ה ארגון לאומי של צעירות בשם "בנות ציון", שעסקו בהתנדבות בהוראת עברית ודברי ימי ישראל לבנות עניות; במהרה הקימו בית-ספר בשם "יהודיה". בשנת 1900 הוקם בית-ספר עברי לבנים עניים בשם "צעירי חובבי ציון"; גם כאן עסקו בפעילות דומה לזו של "בנות ציון" ו"יהודיה". בשנת 1909 נוסד בלומז'ה ארגון נוער ציוני "התחייה", והשפעתו הלכה ורבתה בקרב הנוער היהודי. הארגון הקים ספרייה שהלכה וגדלה. בשנת 1914 עלה בידי "התחייה" לקבל חדר באולם "הזמיר" (המועדון המוסיקלי שקם במקום בסוף המאה ה- 19) בתור סקציה ספרותית למען חברי המועדון. אולם עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נסגר "הזמיר" ופעולתה של "התחייה" כמעט פסקה. משנכבשה לומז'ה בידי הגרמנים בשנת 1915 קיבלה "התחייה" אישור רשמי לפעול מחדש בתור "אגודת נוער ללימודי יהדות". הספרייה התרחבה, נפתחו שיעורי ערב סדירים לעברית ולהיסטוריה יהודית ונפתח גן עברי ע"ש שלום עליכם, שהתקיים עד ימי השואה. מועדון "התחייה" היה מרכז הפעילות הציונית בלומז'ה. הוא הופעל בידי ועד של 9 חברים שהקים ועדות לתחומי הפעילות השונים (ועדות אלה הקיפו 70 חברים בערך): התעמלות, ספרייה, הכשרת חברים, גביית מס מרכזי, ניהול שיעורי ערב, גן עברי, הקרן הקיימת לישראל ועוד. בהשפעת אגודת "התחייה" קמו בלומז'ה סניפים של מפלגת "המזרחי" ומפלגת "פועלי ציון". כמו-כן נוסדו והתקיימו שני ארגוני נוער: "הנוער הציוני" ו"החלוץ הכלל ציוני". סניף "המזרחי" בלומז'ה נוסד בשנת 1917. בשנה הראשונה לקיומו מכרו חבריו כ- 300 שקלים. השפעתו של הסניף בעבודה הציונית, שההגמוניה בה עד אז היתה בידי "התחייה", הלכה וגדלה. "המזרחי" הצליח לפרוש את חסותו על החינוך ובעיקר על החינוך החרדי המודרני בעיר. מוסד "תלמוד תורה", שלמדו בו כמה מאות תלמידים, היה נתון להשפעתם בשנים האחרונות שלפני השואה. ליד "המזרחי" התארגנה קבוצת "נשי המזרחי" והוקמה גם תנועת נוער בשם "צעירי המזרחי" שרכשה לה תומכים בקרב תלמידי הישיבה ובין הנוער החסידי. מאוחר יותר נוסד ליד "המזרחי" בלומז'ה גם "הפועל המזרחי", שקם מתוך שורות הפועלים הדתיים ושוליות בעלי המלאכה בעיר והקיף בשנות ה- 30 כמה עשרות חברים. ליד "הפועל המזרחי" נוסד גם "השומר הדתי". הסניף הראשון של "פועלי ציון" בלומז'ה נוסד בשנת 1903 ומנה עם היווסדו כ- 20 חברים. פעולותיו היו במחתרת מפני שהשלטונות אסרו על התארגנותם. התנועה גדלה והתפשטה בעיקר בקרב הפועלים, תוך מאבקים עם ה"בונד". בשנת 1904 אירגנו "פועלי ציון" שביתה בלומז'ה בדרישה לקצר את יום העבודה לעשר שעות ולהעלות את השכר. השביתה הקיפה 300 פועלים בערך. הצלחת השביתה העלתה את קרנם של "פועלי ציון" בלומז'ה והצטרפו אליה כמה עשרות חברים, הן מן הפועלים והן מן האינטליגנציה. לאחר דיכוי מהפכת 1905 ברוסיה הגבירו השלטונות את הרדיפות נגד "פועלי ציון" והסניף בלומז'ה התפרק. בימי הכיבוש הגרמני בלומז'ה בשנת 1915 חודש סניף "פועלי ציון" והפעם בצורה נמרצת יותר. אל הגרעין הישן משנת 1905 שהתחדש נוספו פעילים ממועדון "התחייה". הסניף הקיף עשרות רבות של פעילים, במיוחד עם חידוש פולין העצמאית. בשנת 1920, כאשר חל פילוג במפלגה, פנו רוב החברים בלומז'ה אל "פועלי ציון שמאל"; השאר הצטרפו אל "פועלי ציון ימין". אחרי הפילוג התחזק סניף "פועלי ציון שמאל" וזכה להצלחה גם בקרב האיגודים המקצועיים. חבריו אף השתתפו בבחירות למועצת העירייה. הסניף פתח מטבח פועלים, שיעורי ערב לפועלים וצרכנייה. בתחום הפעילות התרבותית הוציאה המפלגה לאור כמה גיליונות של כתב-העת "דער האמער" (הפטיש) וארגנה חוג לדרמה ומקהלה. התחדשותה של מפלגת "פועלי ציון ימין" בלומז'ה באה בעקבות האיחוד בשנת 1924 עם "צעירי ציון-ציונים סוציאליסטים", שפרשו ממפלגת "צעירי ציון". סניף "צעירי ציון" בלומז'ה צמח מתוך אגודת "התחייה" והתארגן רשמית בשנת 1918. מפלגה זאת פעלה בלומז'ה בקרב הנוער הלומד, המעמד הבינוני והאינטליגנציה. מאוחר יותר הצטרפו לשורותיה גם פועלים ובעלי מלאכה. אולם כבר שנה לאחר הקמתה התפלגה המפלגה, כמו ביתר חלקי פולין הקונגרסאית, לשמאל ולימין. בדי לזכות במעמד חוקי בעיר הוכרזו "צעירי ציון" בלומז'ה כסניף של "שוחרי האוניברסיטה העברית בירושלים". בשנת 1927 נוסד בלומז'ה, ליד סניף המפלגה המאוחדת "פועלי ציון-ימין" ו"צעירי ציון-צ"ס", קן של תנועת הנוער "פרייהייט". כאן התרכזו בני נוער מחוגי העובדים ותלמידי בית- הספר התיכון. התנועה אירגנה שיעורי ערב להשלמת השכלה לנוער העובד במסגרת ארגון "הצופים האדומים" (דער רוטער סקויט). בשנת 1929 השתתפו חברי "פועלי ציון-צ"ס" בהפגנת אחד במאי לצד אנשי הפפ"ס (המפלגה הסוציאליסטית הפולנית) וה"בונד". אולם ה"בונד" מנע ממפגיני "פועלי ציון-צ"ס", שנשאו על דגליהם סיסמאות ציוניות סוציאליסטיות, להשתתף בהפגנה הכללית. כוחה של מפלגת "פועלי ציום-צ"ס" בלומז'ה הלך וגדל במהירות ובבחירות לוועד הקהילה, שנערכו בשנת 1932, הם זכו, לראשונה, במקום הראשון. בלומז'ה היתה פעילה גם התנועה הרוויזיוניסטית. ראשיתה של תנועה זו היתה בשנת 1927, עם כינון תנועת "השומר הלאומי" בעיר. חבריה הראשונים יצאו מתנועת "התחייה" ומהם צמח מאוחר יותר ארגון בית"ר, שכלל בראשית שנות ה- 30 כמה עשרות חברים. במשך זמן קצר התקיים בלומז'ה גם סניף של מפלגת המדינה. בשנת 1938, כאשר נתלה בארץ ישראל שלמה בן יוסף בידי השלטונות הבריטיים, עלה בידי הרוויזיוניסטים לארגן אסיפה רבת משתתפים שנטלו בה חלק כל הארגונים הציוניים בעיר. ליד המפלגות הציוניות פעלו קנים של תנועות הנוער. בשנת 1917 נוסדה בלומז'ה תנועת הנוער הראשונה, שהיתה קרובה לתנועת "הצופים". בשנת 1918 הוקם הקן של "השומר הצעיר" והיה אחד הקנים הראשונים של התנועה הזאת בפולין. בוגרי הקן המשיכו את פעילותם ב"החלוץ" בקיבוצי הכשרה, ועשרות מהם עלו לארץ-ישראל. גרעין מאורגן מלהתיישב בקיבוץ עין השופט שבהרי אפרים ובודדים הצטרפו לקיבוצים אחרים בארץ. בשנת 1917 נוסדו בלומז'ה תנועות נוער נוספות: "העברי הצעיר" ו"הרצליה". לאחר שנה התמזגו שתיהן ב"הרצליה" שהתקיימה עד 1921. חלק גדול מחבריה עבר לתנועת נוער שליד "צעירי ציון סוציאליסטים" (צ"ס) וחלק אחר - ל"שומר הצעיר". קיבוצי הכשרה ומחנות קיץ היו מפוזרים בכפרים שבסביבת לומז'ה: מורגובניק, איגנאטקי, סטראז' ועוד. רוב הארגונים הציוניים בלומז'ה שיתפו פעולה עם תנועת "החלוץ", שנוסדה בעיר בשנת 1919. בשנים 1921- 1922 עלו לארץ-ישראל מטעם "החלוץ" בלומז'ה כ- 30 חברים. למרות ההגבלות על העלייה הלכה וגברה הפעילות ב"החלוץ" בלומז'ה. בשנת 1924 נוסדו בלומז'ה ארגוני "החלוץ" המפלגתיים כגון: "החלוץ המזרחי", "החלוץ הציוני", "החלוץ הצעיר". מספר חברי "החלוץ" בלומז'ה ובסביבה עלה עד 800 איש. בשנים 1929- 1939 היו בתי החרושת של לומז'ה למקום הכשרה מרכזי, ובשנת 1934 התארגנה ליד "החלוץ" גם קבוצה של בעלי מלאכה בשם "העובד". אשר לתוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים בלומז'ה נחלקו אלה כדלקמן: לקונגרס הציוני ה- 15, בשנת 1927, הצביעו 566 שוקלים; מהם נתנו את קולם לציונים הכלליים - 67, ל"מזרחי" - 248, להתאחדות - 12, ל"פועלי ציון-צ"ס" - 53. לקונגרס הציוני ה- 20, בשנת 1935, הצביעו בלומז'ה 1,202 שוקלים; "על המשמר" קיבלה 16, "עת לבנות" - 30 קולות, "המזרחי" - 460, מפלגת המדינה - 1, גוש ארץ- ישראל העובדת - 695 קולות. לומז'ה היתה גם מרכז ארגוני חשוב למפלגות יהודיות אחרות - "אגודת ישראל" מצד אחד וה"בונד" מצד שני. סניף "אגודת ישראל" בלומז'ה הוקם בימי הכיבוש הגרמני של מלחמת העולם הראשונה. אז בא ללומז'ה הרב הצבאי של צבא גרמניה, עזריאל קרליבך, כדי לייסד את אגודת "שלומי אמוני ישראל", שנקראה אחר כך "אגודת ישראל". רבה של לומז'ה, הרב גורדון, היה מראשוני התומכים בתנועה. הצטרפו אליה חסידים וכן כמה בעלי בתים חרדים, שהתנגדו לתנועת "המזרחי". ערב מלחמת העולם השנייה גברה השפעת "אגודת ישראל" בלומז'ה בעיקר הודות להשפעתו של הרב באקשט והודות לשתדלנותם של חבריה אצל השלטונות הפולניים. בתקופה שלפני המלחמה עמד בראש ועד הקהילה חבר "אגודת ישראל" מנדל קאלינסקי. המפלגה היתה פעילה גם בהנהלות הבנקים, בקופות לגמילות חסדים ואף בוועד העזרה שנתמך בכספי יהודי ארצות הברית. בשנים שבהן היתה הציונות בשפל, דוגמת ימי המשבר של העלייה הרביעית (בשנים 1926- 1928), הרוויחו מכך ה"בונד" משמאל ו"האגודה" מימין. בבחירות לעירייה ולוועד הקהילה זכה בדרך כלל אחד משניהם. סניף ה"בונד" נוסד בלומז'ה בשנת 1897 והשתתף בפעילות המהפכנית שקדמה למהפכת 1905. התנועה החלה לפעול בקרב הפועלים, ארגנה שביתות ועסקה בפעילות חינוכית. עם דיכוי המהפכה ברוסיה נרדפו גם פעילי ה"בונד" בעיר. רבים נאסרו והוגלו. בשנת 1908 קיבלו חברי ה"בונד" אישור להקים ספרייה של ספרים ביידיש ואולם קריאה משלהם, והללו היו למעשה לתא של המפלגה. בשנת 1916, תחת הכיבוש הגרמני, קיבלה המפלגה אישור לפתוח מועדון להשכלת פועלים - "ארבעטער בילדונגס פאראיין" (אב"פ). למועדון זה החלו לנהור לא רק פועלים אלא גם רבים מן הנוער הלומד ומן האינטליגנציה. בשנת 1917 קיבל המועדון לרשותו את האולם הגדול ביותר בעיר, שהיה בו מקום לכמה מאות אנשים. באותה שנה התפלגו באי המועדון לשתי מפלגות: צ"ס וה"בונד". בתחילה שימש האולם של "אב"פ" את שתי המפלגות. בימי המאבק על שחרור פולין הידק סניף ה"בונד" בלומז'ה את קשריו עם הפ.פ.ס. ושיתוף פעולה זה נמשך לסירוגין גם אחרי הקמת פולין העצמאית. בשנת 1919 פרץ ריב בין צ"ס וה"בונד" והאחרונים פרשו ממועדון "אב"פ", והקימו מועדון משלהם - "גראסער קלוב", ע"ש מנהיג ה"בונד" ברוניסלאב גרוסר, ולידו ספריית יידיש ע"ש מנהיג אחר של התנועה - ולאדימיר מדם. חברי "הבונד" המשיכו לפעול בקרב הפועלים ובאיגודים המקצועיים. בשנות השלושים הקימו את הצרכניה "אייניקייט" (אחדות), שבה מכרו מצרכים במחיר נמוך במטרה להילחם ביוקר המחירים ששרר בשאר החנויות. ליד ה"בונד" נוסד בשנת 1918 ארגון הנוער הבונדאי "צוקונפט", ארגון הילדים סקי"ף, וארגון נשים בונדאיות בשם "יא"ף". ה"בונד" נחל הצלחה רבה בבחירות לעירייה ובשנות השלושים - גם בוועד הקהילה. בשנת 1934 היו ל"בונד" 8 נציגים בעירייה, ואף בבחירות האחרונות, בשנת 1939, נבחרו 4 מחבריו. בבחירות לוועד הקהילה בשנת 1936 נבחרו 4 פרנסים מן ה"בונד". בשנת 1939, כאשר עברה לומז'ה לידי הסובייטים, נאסרה פעילותו ומנהיגיו המקומיים נשלחו לגלות שממנה לא שבו עוד. גם בשורות המפלגה הקומוניסטית בעיר נמצאו יהודים רבים. ראשית פעילותם בלומז'ה היתה בשנים 1918- 1919 - בעיקר בקרב הפועלים והאינטליגנציה. עם הכיבוש הבולשביקי בשנת 1920 השתתפו רבים מחבריה ב"רווקום" שהוקם בעיר. כאשר נסוג הצבא הרוסי מפולין הצטרפו אליו גם קומוניסטים מקומיים. עם חידוש פולין העצמאית פעלו הקומוניסטים בלומז'ה במחתרת. בני נוער רבים נאסרו כחשודים בהשתייכות למפלגה הקומוניסטית - בייחוד בשנים 1926- 1929. בינואר 1927 נערך משפטם של 52 שנאשמו בקומוניזם; מתוכם 50 יהודים. 11 מהם נידונו למאסר. למרות המשפטים הפוליטיים והמאסרים המשיכה התנועה הקומוניסטית בלומז'ה לפעול ובין חבריה היו יהודים רבים. הקהילה היהודית בלומז'ה על עשרת אלפים תושביה שימשה אכסניה לפעילות תרבותית ענפה. בה יצאו לאור בזמנים שונים 9 עיתונים וכתבי-עת; חלק מהם יצאו לאור באופן קבוע במשך כל התקופה שבין שתי מלחמות עולם. עיתון כזה היה "לאמז'ער שטימע", שהופיע באופן קבוע בשנים 1920- 1939. עורכו היה אברהם דאמוביץ'. מפלגת ה"בונד" הוציאה לאור בשנת 1938 עיתון יומי, "לאמז'ער וועקער", שהיה אחר כך ל"אונזער לאמז'ער וועקער". העורך של שניהם היה מ' קפלן. גם "אגודת ישראל" הוציאה עיתון משלה, "אונזער ווארט", שיצא לאור במשך שנים אחדות, משנת 1924 ואילך. נוסף על העיתונות הפוליטית יצאו לאור בלומז'ה גם כתבי-עת ספרותיים, כגון "דער טייפון", אולם הופיעו ממנו רק גיליונות אחדים. בלומז'ה נולדו, חונכו ופעלו המשורר ירחמיאל שטייגמאן והאחים מארק. אהרון מארק היה משורר, בלשן ומתרגם, ואחיו, ברל מארק, היה עיתונאי, סופר והיסטוריון ועמד אחרי השואה בראש המכון היהודי ההיסטורי בווארשה. אכסניה לסופרים ומשוררים אלה שימש ביתו של הסופר והעורך שמואל זארומב, שהיה להם אפוטרופוס ומדריך. בלומז'ה הוקמו בשנת 1905 להקת תיאטרון שהציגה באולם התיאטרון המקומי וכן מועדון מוזיקאלי-דרמטי "הזמיר". אם הבמה היהודית אסתר-רחל קמינסקי פרשה את חסותה על להקת החובבים בלומז'ה, ובשנים 1918- 1926 הירבתה להופיע על במת לומז'ה יחד עם חוג החובבים. בעלה, השחקן ומנהל התיאטרון אברהם קמינסקי, מצא את מותו בשנת 1918 בלומז'ה ובה נקבר. בלומז'ה פעלו אגודות ספורט יהודיות שהגדולה שבהן היתה "מכבי". ראשיתה היתה בשנת 1916 ליד מועדון "התחייה"; במהרה נתרכזו בה יותר ממאה חברים. בשנת 1923 הוקמו קבוצת כדורגל וקבוצת כדורסל של "מכבי". האגודה המשיכה לפעול עד השואה. בשנת 1931 פרץ סכסוך בין חברות "מכבי" והן התפלגו. אחת הקבוצות הקימה קבוצת ספורט לנשים בשם "אווה". נוסף ל"מכבי" פעלו בלומז'ה גם ארגוני ספורט נוספים "גויאזדה-שטערן" (כוכב) - ארגון ספורט בחסותו של ה"בונד" - וכן קבוצות של "הפועל". בשנים האחרונות שלפני השואה היה היישוב היהודי בלומז'ה במצב של ירידה הן מבחינה כלכלית והן מבחינה ביטחונית. שדה פעולתה של "אגודת הסוחרים" היהודית הצטמצם מאוד והסוחרים הלכו והתרוששו. בשנת 1937 התארגנו הסוחרים הזעירים וייסדו לעצמם קופת מלווה פנימית, אולם הדבר לא הושיע. שלושת המוסדות לאשראי שעמדו לעזרת הסוחר בלומז'ה - "באנק קרעדיטאווי" (לאשראי), הבנק הקואופרטיבי, וקופות גמ"ח - היו על סף פשיטת רגל. יתרה מזו, בשנת 1937 פרצו גנבים לקופת גמ"ח, שנתנה הלוואות תמורת משכון, וגנבו משכונות רבים. בגלל מצבם הקשה של כל הבנקים והקופות הללו הועלתה הצעה למזג את הבנקים לאשראי למוסד אחד: בנק קואופרטיבי - "פארייניקטער באנק". ואמנם הוקם הבנק ובו קרן יסוד של 5,000 זלוטי. הבנק המאוחד קיבל אשראי ממוסדות בנקאיים מרכזיים בווארשה, אולם לפני שהספיק להתחיל בפעולה סדירה פרצה מלחמת העולם השנייה. גם מצבם של בעלי המלאכה היהודיים לא שפר עליהם בתקופה ההיא. ההתארגנות באגודות בעלי מלאכה של ה"בונד" ו"פועלי ציון" לא יכלה להושיע: הצכים (גילדות בעלי המלאכה) הנוצריים דחקו את רגלי חברות בעלי המלאכה היהודיות. בשנת 1934 הוחמרה חוקת בעלי המלאכה משנת 1927 ובהתאם לכך נדרשה כהוכחה להכשרה מקצועית תעודה רשמית של בעלי מלאכה שאושרה ב"לשכת בעלי מלאכה" הממשלתית. מחסום נוסף בפני קבלת התעודה העמידו איגודי בעלי המלאכה הנוצריים, שסירבו לקבל יהודים להשתלמויות מקצועיות. באותו זמן ממש פעלו בלומז'ה 250 בתי מלאכה יהודיים ורק 101 בתי מלאכה נוצריים. בראשית 1938 עלה בידי לשכת אגודות בעלי המלאכה היהודיות לייסד בלומז'ה סניף של חברת "אורט", שהחל בביצוע תוכנית להקים בעיר בתי-ספר למקצועות טכניים. אולם התוכנית לא מומשה במלואה, מפני שפרצה המלחמה. בשנת 1936 פגעה גזרה באופים היהודים. ועדה סאניטארית עירונית מצאה, שכל המאפיות היהודיות אינן עומדות בדרישות ההיגיינה ונאסר עליהן לאפות לחם. עשרה אופים התארגנו ויסדו קואופרטיב ובנו מאפייה מודרנית עם מיכון חשמלי. יתר שבעת האופים בעיר נשארו ללא פרנסה. דבר דומה קרה גם לבעלי האטליזים היהודיים בעקבות גזרת השחיטה הכשרה בשנת 1936. בשנת 1939 הופקעה מידי היהודים הזכות לקנות את העורות של בית המטבחיים שהיתה תמיד בידיהם ונמסרה לנוצרים. גזרות הוטלו גם על בעלי בתי הקולנוע היהודיים. איגוד הפקידים היהודים של לומז'ה, שהקיף כמה עשרות פקידים בשנת 1930, הפסיק לפעול למעשה בשנת 1938. במחצית השנייה של שנות השלושים גבר בלומז'ה, כמו בשאר ערי פולין, החרם נגד המסחר היהודי. בשנת 1936 הציב הנוער הפולני, שהוסת בידי הכמורה המקומית, משמרות חרם ליד כל חנות יהודית כדי למנוע את הקונים הנוצריים מלהיכנס אליהן. פלוגות של בריונים פולניים התנפלו לא אחת על סוחרים יהודיים שסחרו בשוק בימי היריד, בזזו והשחיתו את הסחורה, היכו ופצעו את הסוחרים. בשנת 1932 התארגנה בלומז'ה "הגנה עצמית" מתוך חברי הארגונים הספורטיביים "שטערן-גוי- אזדה" ו"מכבי". הוקמו כמה פלוגות ואנשיהן הוצבו ברחובות ובנקודות ריכוז של הבריונים הפולניים. אנשי הפלוגות צוידו במקלות, באבנים, בכפפות ברזל וגם במטילי ברזל. בייחוד שמרו על בית הכנסת ועל השוק הישן. שומרים מזוינים עמדו במסדרונות הבתים שמול בית הכנסת ובכניסה לכמה חנויות גדולות ברחובות הראשיים. אולם לא תמיד הצליחו פלוגות "ההגנה העצמית" היהודית למנוע התפרעויות ופגיעות באוכלוסייה היהודית. לא פעם נדרשה התערבות המשטרה המקומית כדי להחזיר את הסדר על כנו. פרעות חמורות במיוחד אירעו בימים 6 ו- 20 באוגוסט וב- 8 באוקטובר 1937. בהתפרעות האחרונה הגיעו הדברים לידי כך שגם תלמידי בית-הספר הפולני העממי התקיפו בסכינים את ילדי בית-הספר היהודי; כמה ילדים נפצעו קשה. ב- 23 במארס 1938 פרצו בריונים לבית הקברות היהודי החדש, שברו עשרות מצבות וחיללו עשרות אחרות. המשטרה פתחה בחקירה, אך "לא הגיעה לתוצאות". ב- 25 באוקטובר 1938 התנפלו בריונים על בית "חברת ש"ס", ומשמצאו שם רק מספר לומדי תורה החלו לנפץ שמשות בבתי יהודים. באותו ערב נופצו יותר מ- 1,000 שמשות בבתי יהודים. בראשית 1938 גורשו בחזרה לפולין שמונה משפחות של בני לומז'ה, שהתגוררו בפרוסיה במשך עשרות שנים. ביוזמת ארגון הנשים ויצ"ו והמועדון החברתי "יידישער געזעלשאפטליכער קלוב" נוסד בלומז'ה ועד בין-מפלגתי כדי להושיט עזרה למגורשים אלה, לסדר להם מקומות דיור ולמצוא להם פרנסה. כל אלה כבר בישרו את הרעה הקרבה ובאה. היהודים חיו בפחד ובאימה מפני הבאות. אף הגילויים הפטריוטיים לטובת המולדת הפולנית, בעיקר בשנים 1938- 1939, לא הועילו. יהודי לומז'ה השתתפו בכל ההתרמות לטובת הצבא הפולני, אולם היחס לא השתנה לטובה והגזירות של סוף שנות השלושים לא בוטלו.

 

במלחה"ע ה - II

ב- 7 בספטמבר 1939 הופצצה לומז'ה במשך שעות ארוכות, ויותר מאלף איש, ביניהם גם יהודים, נהרגו. רחובות רבים נחרבו כליל. בניינים נשרפו וביניהם גם בית הכנסת המרכזי ובניין "חברת ש"ס". ב- 10 בספטמבר נכנסו הגרמנים לעיר. כבר בימים הראשונים של הכיבוש אספו השלטונות הגרמניים כמה אלפי גברים כשירים לשירות צבאי, פולנים ויהודים, עד גיל 50, מן העיר והסביבה. הגברים האלה הובלו ברגל עד הגבול הגרמני; אחדים מתו מתלאות הדרך, אחדים הושלכו מעל הגשר לתוך הנהר נארב. מן הגבול הגרמני הובלו האסורים ברכבת למחנה צבאי בגרמניה, כ- 40 ק"מ מקניגסברג. לאחר שנחתם חוזה ריבנטרופ-מולוטוב שוחררו כל הכלואים במחנה, שמקום מגוריהם הקודם נמצא בשטח הסובייטי. המשוחררים הובלו לגבול הסובייטי, אולם כמה מאות מהם, בעיקר יהודים, נורו בזמן חציית הגבול; עשרות הורעבו, עונו והושמדו, ביניהם אחדים מבני לומז'ה. כמה ממשוחררי המחנה הגרמני נאסרו בידי הסובייטים כחשודים בריגול לטובת גרמניה. בין נאסרים אלה היו מכס טוכוור, ברל לב ואחרים. הגרמנים שהו בלומז'ה רק שמונה-עשר יום. אך בתקופה זו רבו ההתעללויות ביהודים, במיוחד בבתי התפילה. הגרמנים נהגו להיכנס אליהם בשעת התפילה, להכות במתפללים ולחלל ספרי תורה. היו מקרים שהגרמנים ירו באנשים. ב- 28 בספטמבר 1939 נכנסו הסובייטים לעיר. הם מצאו עיר הרוסה למחצה, אשר המסחר והתעשייה פסקו בה לחלוטין. הסובייטים החלו לבצר את העיר. נקודת ביצורים בסביבה שימשה תחנת הרכבת בצ'רבוני בור. כל הדירות של עשירי לומז'ה והסביבה הוחרמו בידי השלטונות ופונו מתושביהן. גם שאר רכושם של ה"עשירים" ומיטלטליהם הוחרמו. רבים מן הספסרים וממפקיעי השערים נתפסו, נאסרו ואחר כך הוגלו. הסובייטים סיפקו עבודה לתושבי לומז'ה בעיקר בתעשייה, בבניין, במחסנים ובפקידות. בדרך כלל שבו החיים בעיר למסלולם הרגיל. אבל השלטונות הסובייטיים ערכו מעצרים בקרב תושבי העיר בתואנה שמדובר בפעילות פוליטית, או שהאשמה היתה השתייכות למעמד העשירים. גם היהודים סבלו מגלי מעצרים אלה. תחילה נאסרו 3 מהם "באשמת טרוצקיזם", אחר כך נאסרו פעילי הציונים, הרוויזיוניסטים וכן כמה מאנשי ה"בונד". יהודים רבים גויסו לצבא האדום ונשלחו לשרת בפנים רוסיה. בתקופת השלטון הסובייטי פונתה ישיבת לומז'ה לווילנה. לאחר מכן היא הועברה לעיירה פלונג'אן, ליד טלז.אולם הפינוי לא הציל את תלמידי הישיבה מן החיסול בתקופת הכיבוש הנאצי בשנת 1941 ורוב ראשיה ותלמידיה נספו. כבר ביום הראשון לפרוץ מלחמה בין גרמניה לברית המועצות (22.6.1941) הופצצה העיר ממטוסים גרמניים. בידי קצת מן האוכלוסייה עלה להימלט עם נסיגת הסובייטים. לאחר כניסת הגרמנים לעיר, ב-24 ביוני 1941, עברו כשבו- ועיים בשקט יחסי. ב-4 ביולי יצאה פקודה שכל היהודים חייבים לשאת את הטלאי הצהוב על הגב ועל החזה, ומיד אחרי זה החלו הגרמנים בחטיפות ובהתעללויות ביהודים. הגרמנים פינו דירות מרווחות במיוחד של יהודים, כמו זו של משפחת דונוביץ', בתואנה שדייריהן החביאו מרגל רוסי. במהלך חודש יולי החלו להגיע למקומות העבודה משאיות והגרמנים העמיסו על כל אחת כ-50 איש, כביכול לשם שילוחם לעבודה, אולם איש מן הנוסעים לא שב. כל היהודים האלה הוצאו להורג בירייה או נקברו חיים ביער גאלצ'ין. האיכרים מן הכפר הסמוך סיפרו שבכל בוקר נשמע ביער קול טרטור של מכונת ירייה. בדרך זו נספו כ-2,000 מיהודי מל'. בעיר עצמה נטפלו הגרמנים ליהודים ברחוב, גזזו זקנים ופיאות ונהנו מהשפלת יהודים עוברי אורח, היו גם מאסרים לפי רשימות.במיוחד,נפגעו אנשי האינטליגנציה ואנשים שנחשדו בקומוניזם. "טיפול מיוחד" קיבלו גם הפעילים מתקופת השלטון הסובייטי (1941-1939) וכאן נעזרו הגרמנים בדרך כלל במלשינים מבין הפולנים.באמצע יולי 1941 ציוו הגרמנים על היהודים להקים מועצת יהודים - יודנראט. כמה מחבריו היו עסקנים משכבר. לראש היודנראט נתמנה מנדל מושינסקי ולסגנו - מנדל קולינסקי. יועץ המועצה היה ד"ר שמעון גולדלוסט. עם חברי מועצת היהודים נמנו גם הרופא ד"ר הפנר, המהנדס משה רוזנטאל, טאבוליצקי, יענקל גאלצ'ינסקי ואחרים. הוקמה משטרה יהודית. למפקח נתמנה קריסטאל ואילו למפקד המשטרה נתמנה סלומון הרברט, פליט יהודי מגרמניה.ב-12 באוגוסט 1941 נצטוו כל היהודים לעבור לתחום הגטו. הגטו הוגבל לשטח השוק הישן : כל רחוב סנאטורסקה עד השוק הירוק ושכונת ריבאקי מצד רחוב ז'יילונה והסמטה שמול בית הנזירות. היות שההעברה היתה צריכה להסתיים תוך יום אחד הצטופפו רבים בשער הראשי ברחוב סנאטו- רסקה, ואנשי המשטרה הגרמנית המטירו מכות באלות על ראשי היהודים הנכנסים. ערב הכניסה לגטו הוטל על היהודים לשלם סכום של 25 ק"ג זהב, ולא - איימו הגרמנים לפתוח באש על הרובע היהודי. לפי אחת הגירסאות הצטופפו בגטו ל' כ-10,000 איש ; לפי גירסה שנייה היה מספרם יותר מ-12,000 ; לפי גירסה שלישית - היו בו 18,000 איש. ביניהם היו פליטים מן העיירות ידוואבנה,סטאוויסקי, פיונטניצה, לומז'יצה ויז'נה, רוטקי ומיישובים אחרים בסביבה. הצפיפות בגטו הלכה וגברה ; במקרים אחדים גרו יותר משש משפחות בחדר אחד. ב-16 באוגוסט 1941 הוזעקו כל תושבי הגטו למיפקד ולמיון ב"שוק הירוק" ליד בית הקברות הישן. כולם נצטוו להסתדר, נשים לחוד וגברים לחוד, ולעמוד בשורות. ליושב ראש היודנראט נמסרה רשימה של אנשים שנצטוו לצאת ולעמוד בשורה הראשונה. לפי אחת הגירסאות היו האנשים האלה "חשודים" בקומוניזם. הרשימה הכילה יותר מ-200 שמות. כולם הובלו ליער גאלצ'ין ונורו שם. עם גמר קריאת השמות חולקו כרטיסי עבודה ; הכרטיסים ניתנו רק לאלה שיכלו להוכיח שיש להם מקום עבודה.כמה שבועות לאחר המיפקד הובאו אל הגטו שארית היהודים מפיונטניצה ולומז'יצה. בגלל הצפיפות פנה יושב ראש היודנראט אל הגרמנים וביקש את רשותם להרחיב את תחום הגטו ולו ברחוב אחד נוסף. הגרמנים הסכימו תמורת תשלום של חצי מיליון מארקים. בגטו עברה השמועה שמרחיבים את תחומיו, אולם, ב-7ו בספטמבר 1941, בטרם הוצאה תוכנית ההרחבה אל הפועל, שוב נצטוו יושבי הגטו להתייצב בשוק הירוק, בשעה 5 בבוקר, ולהיערך שישה שישה בשורה. הפעם בודדו הגרמנים את כל אלה שלא היר בידיהם כרטיסי עבודה מסודרים ומוחתמים. יותר מ-2,000 איש ואשה, למעלה מחמישית מכל דרי הגטו, הובלו ליער גאלצ'ין. כך "נפתרה" אפוא בעיית הצפיפות בגטו. הקורבנות האחרונים באקציה רבתי זאת היו היהודים מכפר גאלצ'ין עצמו, שמנו יחד עם זקנים וילדים 30 איש. הללו הובאו אל המשטרה הגרמנית בל' ונכלאו במרתף הבניין, שהיה בעבר בית החרושת ללבנים של בז'ז'ינסקי. יחד עם היהודים היו כלואים באותו מרתף גם שני פולנים; אלה שברו את הסורג וברחו על נפשם. בעקבותיהם נמלטו גם כל היהודים הכלואים. אך מכיוון שלא היה להם לאן לברוח הם התגנבו לתוך הגטו. למחרת פקדה המשטרה המקומית על היודנראט להסגיר לידיה 40 יהודים ועוד שניים מחברי היודנראט לפי בחירתם. בהתחלה סירבו חברי היודנראט לבחור מבין חבריהם את המועמדים להסגרה ואנשי הגסטאפו בחרו בעצמם בטאבוליצקי וביענק'ל גלצ'ינסקי. אחר כך החלו הגרמנים לפרוץ לתוך הבתים כדי למלא את המכסה הדרושה. היודנראט נכנע ואסף מתוך הגטו את כל חולי הרוח, בעלי המום והזקנים, בסך הכל 40 איש, ואלה הובלו למשרד הגסטאפו. כולם נורו ונהרגו ביער גאלצ'ין. אחרי האקציה של 7ו בספטמבר גודר הגטו בגדר תיל. היציאה והכניסה היו אסורים לחלוטין אלא ברישיון מיוחד בלבד. ברחוב סאנטורסקה נבנה שער ועליו כתובת גדולה בפולנית וגרמנית "סכנת מגיפה". ליד השער מבפנים הופקדו שוטרים יהודיים ומבחוץ שמרו זקיפים גרמניים ופולניים. העובדים מחוץ לגטו היו יוצאים לעבודה ב-5 בבוקר וחוזרים לפנות ערב. בגטו ל' הוקמו מוסדות סעד ועזרה הדדית. נפתח מטבח עממי שחילק כאלף ארוחות ליום. בארגון המטבח הצטיינו במיוחד פלה בז'ז'ינסקה וזינה קוקושקה, אך מלבדן היו עוד מתנדבות רבות. בגטו נוסדו גם בית יתומים, מושב זקנים, ובית חולים. כל המוסדות האלה נאבקו קשה על קיומם וסבלו מחוסר אמצעים. פעילות רבה גילו המורים. הם התנדבו לארגן כיתות לימוד בסתר, לאחר שהגרמנים אסרו על קיום בתי- הספר היהודיים. מנות המזון שסופקו בגטו לפי כרטיסי המזון לא הספיקו. אף הברחות המזון הרבות לא פתרו את הבעיה. תנאי הרעב וההיגיינה הירודה גרמו מחלות רבות ומגיפות כגון דיזנטריה וטיפוס, שפרצו במלוא עוזן בחורף 1901. תוך ימים מעטים מתו הנגועים למרות מאמציהם של ד"ר הפנר וד"ר מנקס להצילם. על הדיזנטריה הצליחו להתגבר בסופו של דבר. הגרמנים דרשו להקים בגטו בתי חרושת "מועילים" לצורכי המלחמה ותושבי הגטו היו צריכים למצוא את המקום להשיג את הציוד ואת חומרי הגלם בכוחות עצמם. כך הוקמו בתי חרושת לייצור תחמושת, סבון, עורות, מגפיים ושמנים. לפי אחת הגירסאות לא היו לפני מלחמה בכל ל' בתי חרושת וסדנאות במספר גדול כל כך כמו שהיו בגטו. בשני מקומות היתה העבודה קשה במיוחד, ליד רוטקי ובאוסטרולנקה,שבהם הועסקו העובדים בחציבה ובסלילת כבישים, בכל אחד משני המקומות עבדו בערך 300 איש, בתום עבודתם היו האנשים חוזרים חולים או פצועים ואף עם פגיעה של ממש בברואותם. נוסף על בתי החרושת האלה היו בגטו ל' גם בתי מלאכה שהוקמו ביוזמת היודנראט ופעלו בהנהלתם של בעלי המקצועות במקום. מפעלים אלה ייצרו מוצרים עבור הגרמנים המקומיים. הגטו ייצר עבור הגרמנים נעליים, בגדים, פרוות ועוד. תנאי העבודה שם היו קלים יותר מאשר בסלילת הכבישים ברוטקי ובאוסטרולנקה. נוסף על אימת האקציות, הרעב והעבודה הקשה סבלו היהודים לא אחת מהתעללויות אישיות של הגרמנים. כל הברחת מזון או אי דיוק במילוי פקודה הביאו אתם עונש חמור. בעדויות נמסר על גילויי התנגדות בגטו: לפי ידיעה אחת, שפרטיה אינם ידועים, נכלאה קבוצת יהודים כעונש על הקשבה חשאית לידיעות ששודרו ברדיו מחוץ-לארץ. ידיעה אחרת מספרת, שבבית חרושת לתחמושת בגטו ל' הצית היהודי גאגוביץ' את התוצרת המוכנה באש והיא נשרפה כולה. באמצע שנת 1942 הצטרפו כמה יהודים מבני ל' ליחי- דות הפארטיזנים שפעלו במסגרת ה"גווארדיה לודובה" (ארגון צבאי של השמאל הפולני, בעיקר של הקומוניסטים). הגטו בל' התקיים עד 1 בנובמבר 1942.במשך השנה וחצי של קיומו נידלדל היישוב, אלפים מתו מרעב וממחלות ואלפים נרצחו או נקברו חיים בחפירות המגן ביער גאלצ'ין. ב-1 בנובמבר, 1942 בשעה 10 בלילה, הוקף הגטו במשמרות הז'אנדרמריה הגרמנית. בשעה 6 בבוקר נצטווה היודנראט לפנות את הגטו מיושביו תוך ארבע שעות. כל אחד מתושבי הגטו היה רשאי לקחת עמו 20 ק"ג מזון וחפצים. רובם, כ-8,000 איש (לפי גירסה אחרת כ-10,000), הועברו למחנה המעבר ("אויפפאס לאגער") בקסרקטינים של מברוב. מקצתם פונו למחנות קיילבאשין וולקוביסק, ואל הקסרקטין של הגדוד ה-10 של הפרשים הפולניים לשעבר שליד ביאליסטוק, אחדים הצליחו להימלט בשעת חיסול הגטו ולמצוא מחסה אצל משפחות נוצריות בסביבה, ערב חיסול הגטו שם ד"ר הפנר קץ לחייו. שרידי גטו ל' נשארו במחנה הקסרקטינים של זאמברוב עד 18-14 בינואר 1943,כאשר החלו המשלוחים משם למחנה ההשמדה באושוויץ. רוב בני הקהילה ניספו בשואה. אחרי המלחמה לא שוקמה ל' היהודית.