ה' אב ה'תשע"ז

לומנה LOMNA

כפר בפולין
מחוז: לבוב
נפה: טורקה
אזור: גאליציה המזרחית
במרחק כ- 22 ק"מ מטורקה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 2,010

·  יהודים בשנת 1941: כ- 235

תולדות הקהילה:
 

כפר המרוחק 22 ק"מ מטורקה. עד 1772 השתייכה לומנה לאחוזות המלך. במחצית השנייה של המאה ה- 19 היתה לומנה, בבעלותו של הרוזן פארמא, חותנו של קארל - קיסר אוסטריה האחרון. הרוזן הקים בלומנה בית חרושת לנייר, אחד הגדולים מסוגו בגאליציה בימים ההם. המפעל נסגר כעבור מספר שנים, אולם סביבו התפתחה מעין עיירה. במקום המפעל לנייר נבנתה מנסרה מונעת בקיטור, אולם גם היא נסגרה ב- 1910. ב- 1874 נמצא מקור-נפט במקום, ובאר אחת עם תפוקה מיזערית פעלה אף בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם. רוב אוכלוסי הכפר עסקו בחקלאות, וכשפעלו המפעל לנייר והמנסרה עבדו בהם כמה עשרות פועלים שכירים. לראשונה נמסר על משפחה יהודית שישבה בלומנה ב- 1760. היתה זו משפחת יוסקה, בעל הפונדק. היישוב היהודי התפתח במחצית השנייה של המאה ה- 19, ועד למלחמת-העולם הראשונה ישבו בלומנה כ- 80 משפחות, שהן כ- 350 נפשות. בשנים הראשונות למאה ה- 20 נטשו רבים מיהודי המקום את לומנה והיגרו לערים גדולות יותר, או לארצות שמעבר לים. בעת הכיבוש הרוסי (1914- 1915) נמלטו רוב יהודי המקום לפנים האימפריה האוסטרית, ורבים מהם לא חזרו לכפר מולדתם בגמר המלחמה. ב- 1921 היה מספר יהודי לומנה 235 נפשות מתוך כלל 2.010 התושבים. הקהילה היהודית התרכזה במרכז הכפר, ברחוב אחד סביב המנזר ששכן במקום. בין בתי היהודים שהיו בנויים-עץ היה רק בניין לבנים אחד. מקום מרכזי ברחוב תפס בית-המדרש ובמרחק-מה ממנו בית המרחץ עם מקווה-טהרה. יהודי לומנה עסקו ברובם במסחר זעיר (חנויות מכולת) וברוכלות, בעיקר בירידים שבסביבה, מקצתם במלאכה (חייטים, סנדלרים, אופים, קצבים) ובעגלונות. לקראת סוף המאה ה- 19 התארגנה במקום קהילה עצמאית על מוסדותיהן וכן הוקמו החברות גמילות חסדים, ביקור חולים והכנסת כלה. על כס הרבנות ישב ר' מרדכי אנגלמאיר, שירש את כסאו מאביו (ראשית כהונתו בשנים הראשונות למאה ה- 20 והיא נמשכה גם בין שתי מלחמות-העולם). בתקופה בין שתי המלחמות פעלו במקום לסירוגין ארגונים ציוניים (אין בידנו פרטים מדוייקים עליהם). בבחירות לקונגרס הציוני ב- 1935 נמכרו בלומנה 75 שקלים והבוחרים נתנו 73 קולות לציונים הכלליים ו- 2 קולות לרשימת ארץ-ישראל העובדת. חסר לנו מידע על תקופת השלטון הסובייטי בעיירה לומנה לאחר שפרצה מלחמת-העולם השנייה. מכל-מקום בסוף יוני, או בראשית יולי 1942, לאחר תקיפת הגרמנים את ברית-המועצות נכנסו הגרמנים לעיירה. ההתנכלות הראשונה ליהודי המקום אירעה, כשנפלה משאית טעונה תחמושת לדנייסטר. הגרמנים חטפו יהודים מבתיהם ומהרחובות, הכו אותם והתעללו בהם, ואילצום למשות את המשאית מן המים. אחר-כך ציוו עליהם לשאת את המיטען על גבם מהלך ארבעה קילומטרים מהמקום, ולא הרשו להם להעזר בעגלות ובסוסים שלהם. אך היו גם הגבלות ורדיפות אחרות. כל הגברים הכשרים לעבודה הועברו לכפר בוברקה (באותה נפת טורקה), ושם הועסקו בכריתת יער ובהובלת העצים, וכן במנסרה שבמקום. בלומנה נשארו הנשים, הילדים והתשושים, מופקרים לחסדי המשטרה המקומית והתושבים האוקראינים שהתנכלו להם. כל בתי היהודים שנעדרו מהם הגברים נשדדו כליל. היישוב היהודי הקטן שבלומנה חוסל ביולי 1942. השלטונות הגרמניים ציוו על כל היהודים לעבור לגיטו טורקה. דחוקים וצפופים בצריפים היה גורלם כגורל יהודי המקום: הם נספו במהלך אקציות-החיסול בטורקה באוגוסט, ספטמבר ואוקטובר 1942, או שנורו במקום או ששולחו למחנה ההשמדה בבלז'ץ. רק קבוצת גברים שעבדו במנסרה בטורקה האריכה את קיומה ונכלל בה חלק ממגורשי לומנה