ד' חשון ה'תשע"ח

לונינייץ LUNINIEC

עיירה בפולין
נפה: לונינייץ
אזור: ווהלין ופוליסיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-10,000

·  יהודים בשנת 1941: כ-2,232

·  יהודים לאחר השואה: כ-15

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I

עד סוף שנות השמונים של המאה ה- 19 היתה לונינייץ כפר גדול. על-פי התקנות משנת 1882 נאסרה על יהודים הישיבה בו. עקב סלילת מסילות-הברזל, והפיכת המקום לצומת, החלו יהודים מקוז'נהורודוק הסמוכה ומכפרים סמוכים להתיישב בלונינייץ. בשנת תרנ"ה (1895) נבנה בית- הכנסת הראשון, של חסידי קרלין-סטולין, וכעבור שנתיים הוזמן ללונינייץ הרב הראשון - ר' אלתר יהודה זוליאר. הרב זוליאר כיהן בלונינייץ עד שנספה בשואה יחד עם בני עדתו. בשנת 1900 הוכרזה לונינייץ יישוב עירוני ותחנת-רכבת וליהודים הותר להתיישב שם. מספר היהודים גדל במהירות. בשנת 1905 נבנה בית-כנסת של חסידי הורודוק ובשנת 1910 נבנה בית-הכנסת דחול (זאמד). עד מלחמת העולם הראשונה עסקו רוב יהודי לונינייץ במלאכה. בעיירה היו: 40 סנדלרים, 18 חייטים, 20 נגרים, 10 עגלונים, 5 ספרים, 3 נפחים ועוד. שאר היהודים עסקו במסחר זעיר. בית המסחר הסיטונאי היחיד ומחסן הקמח היו בידי יהודים. לפעילות הכלכלית היהודית סייעו שני בנקים: "קופה להלוואות וחיסכון" של בעלי-המלאכה והחנוונים, ו"בנק לאשראי הדדי" של הסוחרים. באותה תקופה פעלו בלונינייץ שלוש מפלגות מהפכניות וביניהן ה"בונד". הן ארגנו שביתות והתנקשו במפקד המשטרה המקומית. אלא שלתוך שורותיהן הסתנן סוכן- פרובוקטור ועקב זאת נאסרו 28 איש והוגלו. בשנת 1905 ארגן ה"בונד" הגנה עצמית, אך היא לא הגיעה לכלל פעולה. בלונינייץ היתה גם פעילות ציונית; עיקר הפעילות היתה הפצת שקלים ומכירת מניות הבנק הקולוניאלי ואיסוף תרומות, שהועברו לוועד האודיסאי של "חובבי ציון". בשנת 1908 נפתח בלונינייץ חדר מתוקן ואחריו נפתחו עוד חדרים כאלה, שלמדו בהם, בצד גמרא, גם עברית, תנ"ך, ספרות עברית ותולדות עם ישראל. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה גויסו כ- 30 צעירים יהודיים לצבא הרוסי. בשנת 1915 החלו לעבור את לונינייץ פליטים רבים ובעיירה הוקם סניף של "יעקאפא" (הוועד לסיוע לפליטים יהודים). החזית התקרבה ללונינייץ, אך נעצרה לבסוף בין העיירה לפינסק. עשירי לונינייץ ברחו לפנים רוסיה, האחרים עברו לפינסק. בעיירה הוקם ממשל צבאי רוסי. מהפכת פברואר 1917 עוררה בלונינייץ תסיסה ציבורית רבה. התקיימו תהלוכות המוניות וקצינים וחיילים יהודים מן הצבא הרוסי עמדו בראש הפעילות הציונית ושל ה"בונד". הוקמה ספרייה יהודית ציבורית. רופא צבאי, ד"ר פקר, ייסד את "המועצה הציונית הצבאית". בבחירות להנהלת הקהילה הדמוקרטית ול"אסיפה היהודית הכל-רוסית" זכו הציונים ברוב הקולות. אבל עד מהרה השתלטו הגרמנים על לונינייץ ומינו ממשל מבין האוקראינים. באותה עת התאחדו המורים הפרטיים לעברית והקימו בית-ספר עברי. במלחמת פולין-הבולשוויקים ערכו החיילים הפולנים שוד, גזזו זקנים והרגו ביריות שני יהודים. בעת נסיגתם העלו באש את מרכז העיירה.

 

בין שתי המלחמות

כשהתייצב השלטון הפולני החלה להגיע עזרה מן הג'וינט והחיים היהודיים שוקמו. נפתחו בית-ספר יהודי ומרפאה. בשנת 1921 חודשה ה"קופה להלוואות וחיסכון" ושמה הוסב אחר-כך ל"בנק עממי קואופרטיבי", וזה סונף לאיגוד הקואופרציה הארצי היהודי. בשנות השלושים היו בו 500 חברים בערך, מבין החנוונים ובעלי-המלאכה. בשנת 1927 נוסד הבנק הקואופרטיבי של הסוחרים. בלונינייץ היתה גם קופת גמ"ח. העיירה עברה תהליכי פיתוח, נסללו רחובות ומדרכות, נבנו אולמות לקולנוע ותיאטרון ונפתחה גימנסיה ממלכתית ששפת ההוראה בה היתה פולנית. במועצה העירונית היו בין 16 החברים 5- 6 נציגים יהודיים. בהנהלת העיר היה סגן ראש-עיר יהודי. החל משנת 1919 היה בלונינייץ בית-ספר עברי ובראשית שנות העשרים הוא סונף למרכז "תרבות". היו בו 250 תלמידים ובשנות ה- 30 פעל במסגרתו חוג "בני יהודה", שחייב את חבריו לדבר אך ורק עברית. בשנת 1931 ביקר בבית-הספר המשורר הלאומי ח"נ ביאליק. בשנים 1923- 1927 היה בלונינייץ בית-ספר דתי "בית יעקב". בראשית 1931 נפתח בית-ספר יידי על-שם ד' פינסקי של ה"שול-קולט" רשת( החינוך של "פועלי-ציון שמאל), שלימדו בו גם הרבה עברית. בבית-ספר זה למדו 70 תלמידים בארבע כיתות ולידו היה גן-ילדים. מוסד זה נסגר כעבור ארבע שנים. בשנת 1929 ייסד ר' אלימלך פרלוב, האדמו"ר מקרלין-סטולין, את ישיבת "בית ישראל" והיא התקיימה עד ספטמבר 1939. למדו בה 90 בחורים. אחד הר"מים בישיבה היה הרב אליעזר ש"ך, לימים ראש ישיבת פוניבייז' בבני-ברק ומראשי הציבור החרדי בישראל. בלונינייץ היו גם תלמוד-תורה וכמה חדרים. בין שתי מלחמות העולם היו בלונינייץ 4 בתי-כנסת וברבנות כיהן כאמור ר' אלתר יהודה זוליאר, שנספה בשואה. הספרייה, שנשרפה בימי מלחמת העולם הראשונה, חודשה בשנת 1921 ונקראה בשם תל-חי. היו בה 2,500 ספרים. מספר הקוראים היה 300 בערך. ליד בתי-הספר והספרייה פעלו חוגי חובבים לדרמה. בשנות השלושים היה בלונינייץ איגוד ספורט יהודי, ובמסגרתו פעלה קבוצת כדורגל בשם "מכבי". בשנת 1937 הופיעו בלונינייץ גיליונות חד-פעמיים אחדים של עיתון מקומי עברי-יידי בשם "אונזער אויפגאבע" (תפקידנו). התנועות הציוניות היו הגורם העיקרי ברחובה היהורי של לונינייץ. המבוגרים התרכזו בציונים הכלליים-סיעת "עת לבנות", בליגה למען ארץ-ישראל העובדת ובמפלגה הרוויזיוניסטית. גם תנועות הנוער הציוניות היו פעילות מאוד. ביניהן היו: הנוער הציוני, החלוץ, שקיים פלוגת עבודה בקיבוץ בשם "שחריה", ש- 25 חבריו עסקו בחטיבת עצים, "השומר הצעיר" (משנת 1926), שסניפו מנה 250 חברים בערך, ובית"ר (משנת 1929), שקיים בלונינייץ ובסביבתה 4 פלוגות הכשרה; שתיים מהן עבדו במנסרות.
 

במלחה"ע ה - II

בספטמבר 1939, ערב כניסת הצבא הסווייטי, נותרה העיירה ללא שלטון. היה חשש שייערך פוגרום ולפיכך התארגנה מיליציה אזרחית שמנעה זאת. השלטון הסווייטי הגלה כמה משפחות ויחידים יהודים לפנים רוסיה. בעת המלחמה בין ברית-המועצות לגרמניה החלה החזית להתקרב לעיירה. כאלף יהודים ביקשו לברוח מזרחה, אך נעצרו בגבול הפולני-סווייטי הישן והוחזרו. רק כמה עשרות הורשו לעבור לתוך ברית-המועצות. ב- 29 ביוני 1941 עזבו מוסדות השלטון הסווייטי את לונינייץ. בתחילת חודש יולי 1941 נכנסו הגרמנים ללונינייץ. מיד עם בואם הם הורו לכל הרופאים היהודיים להתרכז והוציאו אותם להורג. על היהודים הוטלה חובה לשאת אות הכר מיוחד. לפי הוראת הגרמנים הוקם יודנראט, הוחרמו דברי-הערך, ויהודים חויבו לצאת לעבודת-כפייה. ביום א', י"ז באב תש"א (10 באוגוסט 1941), נצטוו כל הגברים מעל גיל 14 להתייצב לעבודה. הם הובלו לכיוון פינסק ושם נרצחו כולם. בעלי מקצוע נדרשים ועשרות גברים שלא התייצבו ניצלו לעת עתה. בראשית שנת 1942 נשלחו גברים ונשים למחנה-עבודה בהנצביץ'. כמה ימים לפני פורים תש"ב ראשית( חודש מרס 1942) רוכזו יהודי לונינייץ בגטו. לשם כך ניתנו להם רק 4 שעות. בגטו הצטופפו 3,000 נפש בערך, הרוב היו נשים וילדים. כעבור זמן מה הובאו לגטו גם יהודים מכפרי הסביבה. כיוון שחברי היודנראט נספו באקציה הראשונה מונה יודנראט חדש. הצפיפות בגטו היתה גדולה; בכל חדר התגוררו 4- 6 נפשות. אנשי המשטרה הביילורוסים הקפידו למנוע כל הכנסת מזון לגטו. בשל כך שרר בגטו רעב ורבים מתו. יהודים נורו למוות בגלל עבירות שונות. ביום ג', ה' באלול תש"ב (18 באוגוסט 1942) הוקף הגטו. הגרמנים הוציאו מתוכו כ- 2,800 יהודים, הובילו אותם אל מחוץ לעיירה בדרך לפינסק ורצחו את כולם. בגטו הושארו 100 בעלי-מלאכה. אלה נרצחו באמצע אוקטובר 1942. לונינייץ שוחררה בידי הצבא האדום ב- 4 ביולי 1944. בימים הראשונים חזרו אליה 15 ניצולים. מאוחר יותר, יחד עם החוזרים מברית-המועצות, הגיע מספרם ל- 180 בערך.