ג' חשון ה'תשע"ח

קולו KOLO

עיר בפולין

מחוז: לודז'

נפה: קולו

אזור: לודז' והגליל

אוכלוסיה:

•  בשנת 1941: 13,800

•  יהודים בשנת 1941: כ-4,987

•  יהודים לאחר השואה: כמה עשרות

 

תולדות הקהילה:

הישוב היהודי עד 1918

קולו נבנתה במאה ה- 13 על מעבר-הנהר וארטה, וזכתה במעמד-עיר ב- 1362. הידיעות המהימנות על הישוב היהודי בקולו מקורן במאה ה- 16. ב- 1564 נתן המלך ליהודי קולו זכות-ישיבה בעיר, ואף חייב אותם בתשלום מסים ובשאר חובות כלפי המלכות, כחובת שאר תושבי העיר. היחסים בין היהודים לבין העירונים הנוצרים הוסדרו ב- 1571 בחוזה, לפיו התחייבו העירונים הנוצרים, תמורת מס-שנתי לקופת-העיר, להגן על היהודים מפני תקיפה. ב- 1593 הסכימה העירייה לא לכלוא בבית-הסוהר שלה יהודים שנדונו למאסר, אם יערבו להם ראשי-הקהילה. ב- 1729 הוטל על הקהילה מס-גולגולת שנתי של 150 זלוטי מס זה העמד ב- 1738 על 300 זלוטי. בימי המרד הפולני הלאומי בהנהגת קושציושקו (1794) פגעו חילופי השלטון ביהודי קולו. הם חויבו לספק לחילות הלוחמים כל מיני שרותים ולשלם שכרם של שליחים ומרגלים. מקורות הפרנסה העיקריים של יהודי קולו במאה ה- 16 היו המלאכה והמסחר. בין הסוחרים היהודים היו סיטונאים שייצאו עורות וחלב לגרמניה. יחסם של הגילדות הנוצריות לבעלי-המלאכה היהודים היה עוין. ב- 1593 אישרו השלטונות את זכותן של גילדות החייטים בקולו לאסור על לא-קתולים להיות חברים בו. במיפקד ב- 1764/65 נמנו 65 בתי-אב יהודיים. למעלה 58%-מ מהם עסקו במלאכה: 16 חייטים, 6 פרוונים, 9 קצבים, 4 שזרים, כובען וגלב. השאר התפרנסו ממסחר ומשרותים: 13 סוחרים, רב, מלמד, כלי- זמרים ועוד. במאה ה- 19, ובעיקר בשלהי המאה, נשתנה ההרכב המקצועי של האוכלוסיה היהודית, בין היתר בשל התיעוש. לפי מיפקד האוכלוסים ב- 1897 התפרנסו 52% של יהודי קולו ממסחר, 23.4%-ו ממלאכה ומתעשייה. רוב הסוחרים (35%) סחרו בתבואות ובתוצרת חקלאית (226 משפחות). השאר עסקו במסחר אריגים, הלבשה, משקאות ובתיווך. 60% מכלל המתפרנסים מתעשייה וממלאכה עבדו בענף ההלבשה; 12% - בתעשיית המזון, והשאר עבדו באריגה, בסריגה, במתכת ובבניין. היהודים היו חלוצי התעשייה בקולו. ב- 1864 פעל בקולו בית-חרושת גדול לבדים צבעוניים שבעליו יהודי, והעסיק 33 פועלים. בידי יהודים היו אז שני בתי-חרושת לחרסינה, שהעסיקו למעלה מ- 100 פועלים. כן הקימו יהודים בקולו משרפת-לבינים, שני בתי-דפוס ועוד מספר מיפעלי חרושת קטנים. במאה ה- 18 נחשבה ק. לקהילה בינונית, ונמנתה במסגרת ועד-ארבע-ארצות עם פולין גדול. ב- 1764 היתה קולו התשיעית בגודלה בין קהילות מחוז קאליש. ב- 1765 נחנך בקולו בית-כנסת חדש. בית-הכנסת השני נבנה ב- 1860. אין ידיעות על רבניה הראשונים של קולו. הידיעה הראשונה שנשתמרה היא על ר' ליזר בר' גדליה, שכיהן כרב בקולו בראשית המאה ה- 19. בשנות ה- 20 למאה ה- 19 שימש ברבנות בקולו הרב ר' אפרים סגל, בן ר' יוסף חיים, אב"ד קאליש. בין רבני קולו במאה ה- 19 בלט ר' מאיר אויערבך (1813- 1878), שנתמנה כרבה של קולו ב- 1846. עלה לירושלים ב- 1859 ושימש בה רב ראשי לעדה האשכנזית. במחצית השנייה למאה ה- 19 שימשו ברבנות בקולו ר' דוד פליגלטאוב המכונה "כנפי יונה", ור' אביגדור יהודה דקויל, שנודע בימיו כגדול בתורה, עסק גם בנסתר והסתגף, ורבים ביקשו מידו פסקי-הלכה. ניצני השכלה ראשונים כבר נראו בשנות ה- 30 למאה ה- 19. בבית-הספר הממשלתי בקולו למדו ב- 1828 7 ילדים יהודים. השלטונות ניסו לאלץ את היהודים לשלוח את כל ילדיהם לבית-הספר הממשלתי, וב- 1836 גזר עליהם ראש- העיר לסגור את כל החדרים ולהביא את הילדים לבית-הספר הנ"ל. המאבק על קיום החדרים נמשך, וב- 1838 כפו השלטונות 10 מלמדים בעיר לחתום על התחייבות שלא ללמד בחדרים. אחר כך, כשחויבו החדרים ללמד גם רוסית, שימשה לעתים חובה זו עילה לשלטונות לסגירת חדרים שלא עמדו בה. קולו היתה בין העיירות הראשונות בפולין שנוסדו בהן הסניפים של אירגונים פוליטיים מודרניים. הסניף הציוני הראשון נוסד בקולו ב- 1898, והוא שיגר שליחים לקונגרס הציוני. ב- 1907- 1908 נוסד בקולו סניף של פועלי-ציון. ביוזמת הציונים נוסדו ספרייה (1902) ובית-ספר עברי ראשון (1911). מלחמת העולם I-ה הביאה לקולו גל של פליטים, רובם נפגעי המלחמה מלודז'. המצב הכלכלי החמיר. תחילה אסרו שלטונות הכיבוש הגרמניים כל פעילות ציבורית. החל ב- 1916 הותרה פעילות תרבותית ומפלגתית, ובמיליציה האזרחית שהוקמה הורשו להשתתף גם היהודים. כן הותר אז לחדש את פעילות הקהילה. נערכו בחירות לוועד-הקהילה, והמפלגות הציוניות זכו בהן לרוב הקולות. נוסדו שני בתי-ספר חילוניים יהודיים לבנים, ושניים - לבנות. נוסדה עוד ספרייה ציבורית. חובבי-התיאטרון ייסדו אולפן לדראמה, בהדרכת השחקן הנודע אייזיקוביץ' מלונדון (ש"נתקע" בקולו בימי המלחמה). נוסד גם איגוד-ספורט התקווה. גל הפרעות ששטף את פולין עם בואו של הגנראל האלר ב- 1919, פקד גם את קולו. היהודים אירגנו הגנה-עצמית, וראשוניה היו חברי איגוד-הספורט.

בין שתי המלחמות

בתקופה זו התפרנסו רוב יהודי ק. ממסחר וממלאכה, וריכזו בידיהם את סחר הפירות, הסבון, הסדקית והבדים. בידי יהודים היו: 42 חנויות מכולת, 20 חנויות סדקית ונעליים, 12 חנויות הלבשה, 8 חנויות לעורות. מלבדם פעלו עשרות רוכלים, קצבים, מתווכים, סוחרי-עופות ומספר בעלי מסעדות ובתי-מלון. רוב בעלי-המלאכה היהודים בקולו היו חייטים וסנדלרים: כ- 200 משפחות. מבין 1,460 הסדנות שנמנו בקולו ב- 1938, היו בידי יהודים 550, ובכללן 329 סדנות שהעסיקו שכירים. מספר יהודים בקולו התפרנסו כבעלי עגלות ומשאיות. בחרושת הזעירה פעלו: בית-חרושת לצמר-גפן, 2 בתי-חרושת לממתקים, בית-חרושת לטבק, 2 טחנות-קמח מופעלות בחשמל ועוד. כ- 20 משפחות יהודים התפרנסו מחקלאות. ממקצועות חופשיים התפרנסו יהודים מעטים: 3 רופאים, רופא-שיניים, מהנדס, 30 מורים, 10 פקידים. תפקיד חשוב בכלכלתם של יהודי קולו היה שמור למוסדות- האשראי: הבנק-הקואופרטיבי, הבנק-העממי, בנק-לגמילות- חסדים, וכן קופות לעזרה הדדית של הסוחרים הזעירים ושל בעלי-המלאכה. בשנות ה- 30, כשגברו מדיניות נישולם הכלכלי של היהודים בידי השלטונות וההסתה האנטישמית, נפגעו קשה רוב המפרנסים בקולו. לשם התחרות ביהודים פתחו הפולנים בקולו צרכניה וחנות כל-בו לברזל. לשם שיפור מראה-העיר ציוותה העירייה להרוס את בתי-היהודים ברחוב אוקולנה, שדייריהם יהודים עניים. השוק הועתק לפרבר שחנויות היהודים מעטות בו. בימי הפרעות ביהודים בפשיטיק ובזאגורוב ב- 1936 ירדה אווירה של פרעות גם על קולו האנדקים קבעו את הפרעות ביום השוק, כדי לא לעורר את חשד השלטונות, אולם היהודים עמדו על כוונתם ואירגנו הגנה עצמית. הנהלת הקהילה ביקשה את הגנת המשטרה, וערב היום שנועד לפרעות נאסרו מנהיג האנדקים ופורעים אחרים, והאסון נמנע. אבל האנדקים לא נרתעו והמשיכו בהסתה האנטישמית. כעבור שבועות אחדים ערכו הפגנה גדולה נגד היהודים. המפלגות הקובעות בתקופה זו בקולו היו המפלגות הציוניות. להשפעה מכרעת בחיי-הציבור זכו מפלגות פועלי-ציון: ימין שנוסדה בקולו עוד ב- 1916, ולאחר הפילוג 1920 פעלו כאן שני הפלגים ימין ושמאל. בתקופה זו פעלו גם הציונים הכלליים (על המשמר), המזרחי ואגודת-ישראל. פעילות אגודת-ישראל ניכרה בעיקר בהנהלת הקהילה ובמוסדותיה, ובציבור - בזכות רבה האחרון של קולו, שהיה איש האגודה. סניף הבונד נוסד בקולו ב- 1905, ואז פעלו בו רבים מבני הנוער, אולם היתה השפעתו בחיי הציבור מועטת לעומת השפעתם של האירגונים הציוניים. בין תנועות-הנוער בלט בפעילות הדרור. החלוץ נוסד בקולו ב- 1919, והשפעתו עלתה עם התמיכה הפעילה של דרור ב- 1925. החל ב- 1931 פעל בקולו קיבוץ-הכשרה, שלוחה של הקיבוץ ע"ש בורוכוב בלודז'. הסתדרות הנוער הציוני נוסדה בקולו ב- 1928; בשנים 1930- 1934 היו בסניף כ- 250 חברים, והוא נחשב כאחד הפעילים בתנועה. כעשרים מחברי הסניף יצאו להכשרה, ורובם אף זכו לעלות. גם השומר הצעיר פעל בקולו, אך פעילותו הצטמקה בשנות ה- 20. בית"ר התארגן בשנות ה- 30. ב- 1934 נוסדו בקולו סניף ויצ"ו וכן אירגון נשים רביזיוניסטיות. בבחירות להנהלת הקהילה בשנות ה- 20 זכו חוגי החרדים לנציגות גדולה יחסית: 3- אגודת-ישראל, 1 - חסידים, לעומת 7 ציונים. בבחירות למועצת הקהילה ב- 1931 גדלה נציגותם של הציונים ופחתה נציגותם של החרדים: פועלי- ציון ימין - 5, פועלי-ציון שמאל - 4, המזרחי - 2, אגודת- ישראל - 1. עיקר פעולתה של הקהילה היה התמיכה במוסדות החינוך והתרבות. בין הרוב במועצת הקהילה ובהנהלתה, שהיה בידי נציגי המפלגות הציוניות, לבין נציגי אגודת-ישראל ותומכיהם, היה מאבק מתמיד על גובה ההקצבות למוסדות אלה. הציונים תבעו הקצבות גבוהות למוסדות החינוך הציוני, ונציגי המיעוט החרדי נאבקו על צמצום ההקצבות ותמיכה בצורכי דת בלבד, ובכך זכו לסיוע השלטונות. הדברים הגיעו גם לידי התערבות השלטונות ופיזור הנהלת הקהילה ב- 1932. ב- 1933 מינו השלטונות קומיסאר זמני לקהילה. הקהילה קיימה מספר מוסדות-סעד מסורתיים: גמילות-חסדים. לינת-הצדק, חברת-מלבוש- ערומים, סומך-נופלים, ביקור-חולים, הכנסת-כלה, הכנסת- אורחים ועוד. מלבד בית-הכנסת ובית-המדרש פעלו בקולו שטיבלך של החסידים לחצרותיהם ומניינים של חברות (כגון עין-יעקב ועוד). רבה האחרון של קולו, ר' חיים דוד זילבר-מרגליות, שימש ברבנות בקולו מ- 1893. עם פרוץ המלחמה נמלט הישיש אל קרוביו בלובלין, נפטר שם (ב' כסלו תש"א), והובא למנוחות בבית-העלמין הישן בלובלין. היה מאנשי אגודת-ישראל וחבר במועצת גדולי התורה בפולין. בעל ספרים רבים, שנשארו בכתב-יד ואבדו בימי השואה. "דובר ישרים" בלבד יצא לאור בלובלין לפני מלחמת העולם ה- II. יהודי קולו היו פעילים גם בעירייה. בבחירות למועצת העירייה ב- 1924 נבחרו למועצה בת 24 החברים 8 יהודים. ב- 1929 נבחרו למועצה 10 יהודים: פועלי-ציון שמאל - 4, הציונים הכלליים - 2, המזרחי- 1, הבונד - 1, אגודת- ישראל - 1, בלתי-מפלגתיים - 1. בתחום החינוך והתרבות פעלו בעיקר המפלגות הציוניות. ביוזמתן נוסדו בית-ספר יסודי יבנה, גימנסיה, גני-ילדים, 2 ספריות ציבוריות, מעין אוניברסיטה עממית - (הרצאות ושיעורי-ערב למבוגרים) ביוזמת פועלי-ציון-שמאל ואיגודי- ספורט (דרור, הפועל, מכבי). הבונד ייסד גן-ילדים ע"ש מדם, "קולטור-ליגע" שעסקה בפעולות תרבות שונות, את הספרייה הציבורית ע"ש גרוסר וכן איגוד ספורט "מארגענשטערן". בבית-המדרש פעלה ישיבה זוטא, ולמדו בה גם בחורים שבאו ממרחקים (בשעתו למד בה נחום סוקולוב). גבאים ייסדו אירגון חברת בחורים, שדאג לצורכי הישיבה. הם התרימו את כל בעלי-הבתים לקניית ספרות תורנית, הלנת הבאים מבחוץ ואירגנו אכילת "ימים" אצל יהודי העיר. השלטונות התנכלו לחינוך היהודי. ב- 1931 סגרו השלטונות את הגימנסיה העברית, באמתלה שהבניין אינו כשיר לתפקידו. העירייה קפצה ידה בהקצבות לחינוך העברי. להקות שחקנים חובבים פעלו בקולו מימי מלחמת העולם ה- I, ופעיליהן באו בעיקר מהמפלגות הציוניות. הן הציגו גם בעיירות הסמוכות וזכו להצלחה רבה.

השואה

עם פרוץ המלחמה נמלטו כמה מאות יהודים, רובם אמידים ועסקני-ציבור, לעבר הגבול הסובייטי, או לערים אחרות, וחלק מהם שבו לקולו הגרמנים כבשו את קולו ב- 18.9.1939. ביום השני לכיבוש כינסו את כל הגברים בשוק ומשם הוליכו אותם לעבודת- כפייה בתיקון גשרים שפוצצו במהלך הקרבות. בשעת העבודה התעללו בהם הגרמנים, וגרמו לטביעתם של מספר יהודים שאולצו להוציא אבנים מהנהר. בו ביום פשטו הגרמנים על בתי היהודים, כביכול לשם חיפוש נשק, ורצחו שניים מהם. יהודי הוצא להורג בפומבי על שנמצאו בביתו כמה כדורי-רובה, שהשאיר במקרה בנו, חייל בצבא פולין. מעשים אלה השרו אימה וצעירים יהודים רבים נמלטו מהעיר. ב- 20.9.1939 העלו הגרמנים באש את בית-הכנסת, האשימו את היהודים בהצתתו והטילו עליהם מס-עונשין. החל באוקטובר 1939 תכפו והלכו הגזירות. עבודת-כפייה הוטלה על כל יהודי מבן 14 ומעלה. הם עבדו במיפעלי הגרמנים ובעבודות-כפיים שונות אצל המשטרה הגרמנית. כל היהודים נצטוו לענוד את אות-היהודים: תחילה - סרט צהוב על זרוע שמאלית, ואחר כך- טלאי צהוב בצורת מגן- דוד על החזה והגב. נאסר עליהם לבוא במגע עם הנוצרים ולקנות בחנויותיהם. יהודי שברשותו למעלה מ- 200 מארק, נצטווה למסור את העודף לשלטונות. בנובמבר 1939 נאסרו בקולו אנשי האינטליגנציה יהודים ופולנים, ואנשים שנחשבו לעשירים. אחדים מהם הסתתרו, אך נתפסו ונרצחו. כעבור זמן-מה שוחררו שאר האסורים. השלטון הנאצי בעיר הטיל על היו"ר האחרון של הקהילה, יוסף שווארץ, להרכיב יודנראט בן 11 חברים. היודנראט הורכב בעיקר מאנשים שאינם עסקני-הקהילה (רוב האחרונים נמלטו עם בוא הגרמנים). היודנראט ניסה למתן את הגזירות על ידי שיחוד השלטונות, ואסף את הכסף לכך מהאמידים. הוא פתה גם מטבח עממי. הגירוש הראשון בקולו חל ב- 10.12.1939. 1,139 יהודים נכלאו בצריפים ובבניינים רעועים והוחזקו בהם למעלה משבוע, רעבים, מוכים ומעונים. אחר כך שולחו לאיזביצה לובלסקה שבגנראלגוברנמנט. הגרמנים החרימו את רכושם, ודירותיהם וחנויותיהם על הסחורה שבהן נמסרו למתיישבים גרמנים. רבים מהמגורשים לאיזביצה מתו שם ברעב ובמחלה. ב- 2.10.1940 היה יום הגירוש השני של יהודי קולו. 150 משפחות גורשו לכפרים בוגאי ונוביני ברדובסקיה, ושם הוקם מעין גיטו כפרי. חלק מהם שולחו בנובמבר 1941 למחנה-העבודה באינוברוצלאב, והשאר שולחו בינואר 1942 להשמדה בחלמנו. בראשית דצמבר 1940 הוקם הגיטו בקולו, והיציאה ממנו נאסרה בכל חומר-הדין. בגלל הניתוק מהסביבה החמיר המצב הכלכלי. אך רבים משוכני הגיטו הסתכנו ויצאו אל כפרי הסביבה להשיג מזון תמורת שארית-הסחורה שהצליחו להסתיר. הרעב והצפיפות גרמו למגיפות. מגיפת הטיפוס הפילה חללים רבים. בימים 21.6.1941- 19 שולחו כ- 500 גברים, בשני משלוחים, למחנות-העבודה בסביבת פוזנאן. באוגוסט 1941 שולחו כ- 100 בנות למחנה-עבודה בברסלאו. בימים 11.12.1941- 7 נצטוו יהודי קולו לבוא לבניין היודנראט, הסמוך לבית-הכנסת. קצין האס-אס קרא מרשימה את שמות כל היהודים וציווה עליהם לעלות למשאיות. צרורותיהם הוטענו בקרון-נגרר. באקציה זו השתתפה גם המשטרה הפולנית. למגורשים נאמר, שהם מוסעים לעבודה חקלאית בפולין המערבית, וכן לעבודה בסלילת מסילת-ברזל, אולם שולחו למחנה ההשמדה בחלמנו. לאחר המלחמה שבו לקולו כמה עשרות יהודים, שניצלו ממחנות-הריכוז ומרוסיה. שהייתם במקום היתה קצרה בגלל האווירה האנטישמית, והם יצאו עד מהרה לערים הגדולות בפולין.