ד' תמוז ה'תשע"ז

קומארנו KOMARNO

עיר בפולין

מחוז: לבוב

נפה: רודקי

אזור: גאליציה המזרחית

אוכלוסיה:

•  בשנת 1941: כ- 5,009

•  יהודים בשנת 1941: כ- 2,004

•  יהודים לאחר השואה: יחידים ניצלו

 

תולדות הקהילה:

הישוב היהודי מראשיתו

קומארנו הוקמה ב- 1473 כעיר פרטית של האצולה. כבר מראשיתה התפתחה בה תעשיית-אריגים, שהעסיקה עובדים רבים. ענף תעשייה זה פרח בקומארנו עד סוף המאה ה- 18, כשהתחרות מחוץ-לארץ, כנראה מצ'כיה, הכריעה אותו. ב- 1648 עמדה העיר בהצלחה במצור של הקוזאקים, וב- 1672 הוכה לידה צבא גדול של תורכים. ב- 1914 בבש את קומארנו הצבא הרוסי והחזיק בה שנה תמימה. ב- 1919, אחרי תקופה קצרה של שלטון הרפובליקה האוקראינית המערבית, נכון בה שוב שלטון פולין. היהודים הגיעו לקומארנו בנראה בשנות ה- 30 של המאה ה- 16, אבל זכות רשמית לישיבתם בה קיבלו ב- 1550. היהודים עסקו באותה תקופה במסחר, הסיטוני והזעיר, ומעמדם בעיר היה מבוסס. יחד עם העירונים האחרים הם גוננו בנשק על העיר ב- 1648 מפני הקוזאקים הצרים עליה. במאה ה- 18 היו בקומארנו כמה יהודים אמידים, ואחד מהם הותיר ירושה גדולה, שבגינה התקיים דין-ודברים לפני הרב רפופורט מלבוב, והדבר הגיע אף לערכאות המדינה. בתחילת קיומה היתה קהילת קומארנו כפופה לקהילת לבוב, אבל כבר בראשית המאה ה- 17 היא חתרה לעצמאות. ב- 1620 הוחל בבניית בית-כנסת של אבן. ב- 1644 קידשה הקהילה בית-עלמין משלה, ומאז היתה עצמאית. ב- 1635 נבחר כרבד. הראשון של קומארנו ר' יונה ב"ר פנחס. כרבני המקום כיהנו עד סוף המאה ה- 18 ר' ישעיהו סג"ל, בן בעל "טורי זהב", שיצא ב- 1666 מטעם אביו לשליחות אל שבתי צבי לתהות על קנקנו. אחריו כיהנו ברבנות ר' יצחק ב"ר יהודה נפטר( ב- 1687), ר' אהרן ב"ר יעקב נפטר( ב- 1700), אחריו ר' משה-חיים חריף (רטנרלגכיוה), שעלה ב- 1719 על כס הרבנות בלבוב. ב- 1756 כיהן ברבנות ר' יעקב-משה-צבי ב"ר נתן הכהן, וב- 1764 ר' מאיר-צבי מרגליות, בעל שו"ת "מאיר נתיבים", שכיהן לאחר-מכן כרבה של לבוב. היה מן החסידים הראשונים בקומארנו. על כסאו עלה בנו, ר' שאול מרגליות. במאה ה- 17 פעל בקומארנו הרופא המפורסם בזמנו ר' יצחק פורטיס, שהיה לאחר מכן לרופאם של האצילים מבית פוטוצקי ולובומירסקי. בן קומארנו שנולד ונפטר בה היה ר' אליקים ב"ר יעקב מלמד, שהוציא ב- 1710 באמסטרדם תרגום ביידיש של התורה וחמש המגילות. כן פעל בקומארנו בשנים 1733- 1754 הלמדן הנודע ר' יוסף תאומים, בעל "פרי מגדים". בזמן שלטון אוסטריה ירדה העיר מחשיבותה, וגידולה היה עתה איטי. ענף הפרנסה העיקרי שלה, האריגה, לא זו בלבד שפסק להתפתח, אלא אף הצטמצם. בסוף המאה ה- 18 פרח זמן-מה בקומארנו ענף קרוב לאריגה, והוא ייצור חגורות שזורות חוטי כסף וזהב. אבל גם ענף זה חדל לאחר זמן-מה מלהתקיים. במאה ה- 19 התפרנסו יהודי קומארנו ממכירת תוצרת חקלאית של סביבות קומארנו ומשיווקה בלבוב דגים( שדגו אותם מאגם גדול ליד העיר, פירות מגני עצי-פרי שנשתבחה בהם הסביבה וכן שבד). כן התפרנסו יהודים ממלאכה לתצרוכת המקום והסביבה הקרובה. בסוף התקופה, למן שנות ה- 80 של המאה ה- 19, התיישבו בקומארנו גם יהודים בעלי מקצועות חופשיים רופאים( ןיד-יכרועו). בסוף המאה ה- 19 התארגנו בעלי-המלאכה באיגוד "יד חרוצים", והסוחרים התארגנו בארגון "עושה טוב". שני הארגונים האלה קיימו, כנהוג, בתי-תפילה משלהם. כרבני המקום כיהנו באותה תקופה ר' יעקב ב"ר יהודה באניס, מתנגד חריף לחסידות נפטר( ב- 1803). אחריו כיהן מייסד שושלת אדמו"רי קומארנו ר' אלכסנדר סנדר ספרין, תלמידו של החוזה מלובלין ואחיו של ר' צבי-הירש איכנשטיין מז'ידאצ'וב. נפטר( ב- 1818). על כסאו ברבנות עלה ר' מרדכי הלברשטם, בנו של ר' שמחה מדסאו. ר' מרדכי נפטר ב- 1827, ובמקומו כיהן ברבנות עד אמצע המאה ה- 19, ר' אליעזר ב"ר שמחה מבוברקה, חסיד בלז. בסוף המאה ה- 19 כיהן כרבה של קומארנו ר' מרדכי-יצחק גלאנץ, מצאצאי ר' אברהם דוד מבוצ'אץ'. לאחר פטירתו ב- 1898, פרצה מחלוקת בקהילה על ירושתו בין חתנו ר' יעקב-ישראל לנגויר ובין ר' אלתר צוקרברג. את כס האדמו"רות ירש מר' אלכסנדר בנו, ר' יצחק- יהודה-יחיאל. הוא היה אדמו"ר להמונים. הצטיין בבקיאות בנגלה ונודע כאחד מיודעי ח"ן. בין כתביו יצוינו "עשירית האיפה" על תורת הכוהנים, "אוצר החיים" על תרי"ג מצוות , "היכל הברכה", "זהב חי", "נתיב מצוותיך". "מעשי ארג" , "עצי עדן" , "נוצר חסד" ו"פני זקן". לאחר פטירתו ב- 1874 היה לאדמו"ר בנו, ר' אליעזר-צבי שאף. כאביו כן גם הוא עסק בקבלה והוציא לאור ספרים רבים, ביניהם "אור עיניים" , "דמשק אליעזר" על הזוהר, "זקן בית" על פרקי אבות , "ראש ביתי" על תקוני הזהר ו"בן ביתי" על התורה, תהלים וחמש המגילות. הוא נפטר ב- 1898, ובמסורת השושלת המשיך בנו ר' יעקב-משה, שהיה תלמידו של ר' חיים מצאנז. ר' יעקב-משה התפרסם כבעל מופת. הוא ביקר בפולין הקונגרסאית וגם בה זכה לקהל חסידים ומעריצים. ר' יעקב-משה נפטר ב- 1929. בסוף המאה ה- 19 השתתפו היהודים בבחירות לעיריה ואחד מהם, המתבולל אדולף מאטנובסקי, נבחר כראש העיר. הוא ניהל לא רק את העיר, אלא גם את הקהילה ואת החברה קדישא. בראשית המאה ה- 20 הוקמה חברת לינת צדק שעזרה לחולים נצרכים. ב- 1902 נוסד איגוד ציוני "דורשי ציון", שפתח ב- 1905 מועדון משלי. ב- 1907 פתחו הציונים בית-ספר עברי מיסודה של "שפה ברורה"; לימד בו מורה, פליט מרוסיה. לאחר זמן קצר התברר שהמורה השאיר ברוסיה 2 עגונות ובית-ספר זה נסגר כעבור זמן קצר. אף ההסתדרות הציונית פסקה מפעולות לזמן-מה והיא חידשה את פעולותה ב- 1911. בראש האיגוד הציוני עמדו אז כמה מבעלי המקצועות החפשיים שישבו בקומארנו בסתיו 1914 כבש הצבא הרוסי את קומארנו וקודם שפינה אותה, ביוני 1915, גייס את היהודים לעבודות-כפייה שהיו מלוות מעשי התעללות. יום לפני עזיבת העיר פרצו החיילים לחנויות של יהודים ושדדו מכול הבא לידם. בעזבם את העיר הם לקחו אתם 50 בני-ערובה; 17 מהם נמצאו מתים לא רחוק מן העיר. משחזרו האוסטרים הוקם בקומארנו מטבח עממי יהודי שחילק לנצרכים ארוחות-חינם או במחיר סמלי

 

בין שתי המלחמות

במשך אותה תקופה המשיכו היהודים להתפרנס ממסחר בתוצרת חקלאית, ממלאכה ומענף ההארחה, שהיה קשור בחצר האדמו"ר. בין מוסדות העזרה ההדדית שהיו אז בקומארנו ראויים לציון ה"בנק לבעלי-מלאכה וסוחרים זעירים" שנתמך על-ידי הג'וינט וכן קופת גמ"ח שהיקף פעולתה היה מצומצם. בשנים 1933- 1936 חילקה הקופה בסך-הכול 29 הלוואות בסכום כולל של 1,821 זלוטי. המפלגות היהודיות שפעלו בקומארנו היו ברובן ציוניות. מלבדן פעלו בקומארנו חברים יחידים של אגודת ישראל, וכן השתייכו יהודים למפלגה הקומוניסטית הבלתי-ליגאלית. מן המפלגות הציוניות שפעלו בקומארנו יצוינו הציונים הכלליים, הציונים הראדיקאלים, המזרחי, התאחדות - פועלי-ציון, המפלגה הרביזיוניסטית, ולאחר הפילוג באחרונה - מפלגת המדינה. בקומארנו נתקיימו גם קני תנועות נוער ציוני - אחוה, שהיה לה קיבוץ הכשרה, הנוער העברי שהיסב את שמו לנוער הציוני, בית"ר וצעירי המזרחי. כשאיגוד יד חרוצים פסק לתמוך בציונות, עזבוהו חבריו הציונים וייסדו איגוד ציונים בעלי-מלאכה. תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים ציונים התאחדות רביזיוניסטים צי השנה כלליים מזרחי פועלי ציון מפלגת המדינה ראדיק א 1927 124 - 4 - - 1931 221 179 1 51 - 1933 328 184 151 - 92 1935 420 239 206 37 15 1 1939 242 168 162 - 21 בבחירות לעיריה ב- 1927 יצאו היהודים בשתי רשימות. הציונים הצטרפו הרשימה של "בלוק שלושת הלאומים", ואילו חסידי האדמו"ר הצטרפו לרשימה של הסאנאציה. הרשימה הראשונה קיבלה את כל המאנדאטים, וממנה נבחרו 17 יהודים. מכלל 48 נבחרים. מבין הנבחרים היהודים היו 7 ציונים כלליים, 3 חברי המזרחי ויתרם "לאומיים בלתי מפלגתיים". ב- 1933 הצביעו היהודים בעד רשימה נפרדת משלהם, ומתוך 16 זכו ב- 5 מאנדאטים. בבחירות הראשונות לקהילה, שהתקיימו ב- 1921, קיבלו הציונים יחד עם "יד חרוצים" 4 מאנדאטים, המזרחי - 2 ו-"בעלי-בתים בלתי-מפלגתיים" - 2 מאנדאטים. בעזרת הי'וינט עלה בידי הקהילה הנבחרת לשפץ את בית-הכנסת, לבנות מחדש את בית-המרחץ שנהרס בזמן המלחמה ולהקים בית-יתומים. אחרי פטירתם של שני הרבנים היריבים נבחר בהסכמה כללית ר' אפרים ב"ר לנגויר, בנו של הרב יעקב לנגויר. לאחר פטירתו של האדמו"ר ר' יעקב משה ספרין, עלה על כסאו ר' שלום. ר' שלום נפטר ב- 1937, אבל עוד בחייו, ב- 1933, ציווה על בנו ר' ברוך למלא את תפקידו. ב- 1920 הוקם בקומארנו תלמוד-תורה ובו 120 תלמידים. באמצע שנות ה- 20 נפתח בית-ספר "בית יעקב" ובאמצע שנות ה- 30 הוקמה ישיבה על-ידי האדמו"ר ר' ברוך. בית-ספר עברי הוקם ב- 1919. ב- 1923 נעשה לבית- ספר משלים, והורו בו רק 6 שעות בשבוע. בית-ספר זה המשיך לפעול לסירוגין עד למלחמת-העולם השנייה. מבין מוסדות-התרבות המודרניים יש לציין את איגוד תרבות, ולידו החוג לדראמה, הספריה, חדר-קריאה ואולם- הרצאות. ב- 1930 נרצח בקומארנו היהודי ד"ר בלייר זקן רופאי העיר, הרוצח היה אוקראיני, והרצח היה כנראה על רקע פוליטי, שכן ד"ר בלייר שיתף פעולה עם השלטונות הפולניים, ושני בניו שרתו בצבא פולין ונפלו בקרב

 

במלחה"ע ה - II

ימים אחדים לאחר שפרצה המלחמה נכבשה קומארנו על-ידי הצבא הגרמני, שהחזיק בה כשבועיים ימים. כבר בפרק זמן קצר זה הראו הגרמנים לאוכלוסים היהודים את נחת זרועם. יהודים אחדים נהרגו; הגברים נחטפו לעבודת- כפייה קשה של יום שלם בביצורים ובתחנת-הרכבת, ועבודתם היתה מלווה התעללויות. ביום-הכיפורים ת"ש חששו היהודים להתכנס בבית-הכנסת ובבתי-המדרש, והתפללו במניינים קטנים בבתיהם. על פי ההסכם בין גרמניה וברית-המועצות עברה העיר לקראת סוף ספטמבר לידי השלטונות הסובייטיים. לראש- העיר נתמנה הקומוניסט היהודי המקומי אליעזר פרייוויליג. השלטונות החדשים החרימו חנויות, בתי-חרושת ובתים של יהודים אמידים, בין השאר גורש מביתו האדמו"ר ברוך ספרין, שהיה נודע בסביבה כולה ומכובד גם על האוכלוסיה הנוצרית. הוא עקר לבית קטן ליד בית-הכנסת. הסוחרים ואנשי האינטליגנציה נאלצו לעבוד בעבודה כלשהי אם במוסד ציבורי או במפעל ממשלתי. קשה היה מצבם של הפליטים ממערב פולין שבידי הנאצים. הללו זרמו לקומארנו במאות, והיו תלויים בחסדיהם של יהודי המקום. נדיבות-לב רבה הפגין כלפיהם האדמו"ר ספרין. חלק ניכר של הפליטים שילחו הסובייטים בשנת 1940 לפנים ברית-המועצות. במקום נפתח בסתיו 1939 בית ספר עממי אשר שפת ההוראה בו היתה יידיש. בשנת הלימודים 1940- 1941 הונהגה בו האוקראינית כשפת הוראה. לאחר שפרצה מלחמת גרמניה ברית-המועצות שבו וכבשו.הגרמנים את קומארנו (29.6.1941). בעיירה התחילה להשתולל המשטרה האוקראינית, שהוקמה זה עתה. כבר למחרת כניסתם של הגרמנים ב- 30.6.1941 - נחטפה קבוצת יהודים,ואנשיה הובאו לחצר בית-הסוהר, שבה נתגלו גופות אוקראינים - אסירים פוליטיים, אשר נרצחו בידי הסוהרים הסובייטים קודם שפינו את העיר. היהודים נצטוו לטפל בגופות אלו כל הלילה: להוציאן מקברן, לרחוץ אותן ולשוב ולקבור אותן. כל אותה שעה התעללו בהם האוקראינים והכו אותם. יום-יום נחטפו יהודים לעבודות קישות ומשפילות. עד מהרה מינו השלטונות הגרמניים יודנראט, ובראשו הועמד דב בלבן. ידועים לנו שמותיהם של חברי היודנראט האלה. צבי וייזר, הניך סובל, אליעזר גלאנצר או( ץנאלג), רפאל קוק או( ךוק), שנייד. עיקר תפקידו של היודנראט היה הספקת כוח-עבודה לשלטונות. עד-מהרה נתחייבו כל היהודים לשאת על שרוול בגדיהם סרט-מגן-דוד. תכופות השתעשעו השוטרים האוקראינים בגזיזה פומבית של זקני היהודים, לשמחתו של האספסוף העירוני. בימים-הנוראים תש"ב נאסרה התפילה בבית-הכנסת ובבתי-המדרש. היהודים התפללו אפוא בדירות ובקלויזים אחדים, בין השאר ב"יד- חרוצים". בשעת התפילה עמדו שומרים בחוץ, להזהיר מפני גרמנים או אוקראינים מתקרבים. רצח המוני ראשון ביצעו הגרמנים בקומארנו ב- 24.10.1941. מקצתם של יהודי קומארנו הספיקו להתחבא בעוד מועד, אם במקומות סתר או אצל נוצרים מכרים, שכן רווחו בעיירה שמועות על מצוד קרוב, וזמן-מה אירעו הריגות המוניות בכל הסביבה. שוטרים גרמנים ואוקראינים התחילו לעבור בלילה מבית לבית, ובידיהם רשימות אנשים, כביכול לצורך עבודות. הם הוציאו מהבתים את ראשי-המשפחות, ובעיקר את בעלי המקצועות החופשיים: רופאים, עורכי- דין, רבנים וכלי-קודש, עסקני-ציבור ועשירים. בבתים הושארו מספר יהודים, שהיו בעלי קשרים מתאימים עם השלטונות האוקראיניים המקומיים. החטופים רוכזו בחצר בית-הסוהר. לפנות בוקר הושלם מספרם ביהודים נוספים שנחטפו. בין הכלואים היו גם כמה נשים וכמה משפחות שלמות. כולם, 240 במספר לפי( מקור אחר 470) הובאו ברגל אל היער הסמוך ברזניק. שם כבר הוכן בור רחב. היהודים נצטוו לעבור על לוחות עץ לרוחב הבור ונורו באש-מקלעים. לבור נפלו גם אנשים חיים, פצועים בלבד. לאחר ההריגה נסתם הבור. הידיעה על רצח זה הגיעה אל יהודי קומארנו רק כעבור ימים אחדים מפי אוכלוסי הסביבה, אולם יהודים רבים סירבו זמן רב להאמין כי אמנם אירע מעשה-זוועה זה; סבורים היו כי האנשים אכן הוסעו למקום עבודה כלשהו. לאחר אקציה זו חלה החרפה נוספת ביחסם של הגרמנים ליהודי קומארנו. מספר ניכר של משפחות יהודים שגרו בשכונות מעורבות פונו משם ונאלצו לעקור למרכז העיירה, לאיזור השוק שבו התגוררו רוב-רובם של האוכלוסים היהודים. נאסר עליהם לצאת את הרובע הזה, ואילו הנוצרים היו רשאים להיכנס לרובע, אך נאסר עליהם להיכנס לבתיהם של היהודים, ובעיקר - לסחור עמם. שעה או( םייתעש) ביום הורשו היהודים לקנות מזון אצל האיכרים בשוק. במצב זה התפתח המסחר החשאי: בלילות הביאו האיכרים לבתי היהודים מזון, במחירים מופקעים כמובן, שידם של העשירים בלבד השיגה לשלמם, ואילו דלת העם ידעה מצוקה מהי. המצב החמיר בחורף 1941- 1942. ברחובות נראו יותר ויותר גוויות אנשים קרבנות הרעב והקור. מאמצי היודנראט וה-י.ס.ס. בקומארנו( היתה שלוחה של מוסד הז) ואנשי ציבור ביניהם( האדמו"ר ברוך ןירפס) לא הועילו הרבה בים המחסור הזה. באביב ובקיץ 1942 חל שיפור-מה במצבה של דלת-העם, שכן לא הציקה הצינה והשדות והגנים שבסביבה הוציאו ירקות וגידולים שונים. יהודים רבים סיכנו את חייהם, חמקו מן הרובע כדי להשיג קצת אוכל, ולא מעטים מהם נפלו מידי האוקראינים והגרמנים. אין המקורות מציינים בדיוק מתי נרצח יושב-ראש היודנראט בקומארנו. מכל מקום, אירע הדבר בין הטבח ב- 24.10.1941 לבין האקציה שלאחריה בראשית נובמבר 1942, וגם ידועות לנו נסיבות המאורע. המשטרה הגרמנית במקום היתה תובעת מאת היודנראט חזור ותבוע מתנות שונות. סחורות, רהיטים, מלבושים, נעליים, חפצי-ערך, משקאות חריפים וכסף. כשלא הובאו המתנות איימו הגרמנים בהריגת קבוצת יהודים, או את חברי היודנראט. היודנראט אסף את הנדרש מידי היהודים העשירים. ואולם פעם אחת, כשלא הצליח לאסוף את הנדרש, הלך יושב- הראש בלבן אל מטה המשטרה הגרמנית בידים ריקות, והנאצים רצחו אותו בו במקום קטלו( אותו םיקובקבב). במקומו נתמנה ליושב-ראש היודנראט הניך סובל. בסתיו 1942 חיו יהודי קומארנו כ(- 1,800 שפנ) באימה מתמדת מפני אקציה הקרובה לבוא. גירושים והשמדות היו בכל האיזור, ורק למעטים, לאמידים ולבעלי הקשרים עם הנוצרים, היתה אפשרות להתחבא במחבואים שהוכנו מראש. מקצתם של יהודים בנו להם מחבואים בבתיהם. ב- 6.11.42 פשטו במפתיע שוטרים גרמנים ואוקראינים, בסיוע שוטרים יהודים, על הרובע היהודי. הם עברו מבית לבית והוציאו את האנשים החוצה. החולים נורו במיטותיהם. היהודים רוכזו בשוק, ליד בית-הספר. משם הולכו ברגל אל הרכבת, מהם לתחנת קומארנו ומהם לתחנה הקרובה רודקי. הם הוטענו על קרונות ושולחו למחנה-ההשמדה בבלז'ץ. האקציה נמשכה כל הלילה. באותו זמן שמרו שוטרים על גשר הנהר ורשיצה, שכן ניסו יהודים רבים להימלט לגדה השנייה. נורו למוות שלושים מבין הנמלטים. מספר השלוחים לבלז'ץ הגיע לפי המשוער ל- 1,000. ועדיין נותרו בעיר לאחר האקציה כמה מאות יהודים, רובם אלה שהגיחו מן המחבואים. הגרמנים דחסו אותם בשטח המצומצם שבין בית הרב אלתר צוקרברג לבין ביתו של משה אפרים. גיטו זה הקיף 12- 13 בתים קטנים, 4- 6 חדרים בכל אחד מהם. הצפיפות היתה אפוא רבה. היהודים הוסיפו לשבת בקומארנו תקופה קצרה מאוד, שכן בדצמבר 1942 ציוו עליהם השלטונות הגרמניים לעקור אל הגיטו שברודקי הסמוכה. הם הובלו לשם בעגלות. מגורשי קומארנו הצטרפו אפוא ליהודי המקום, שהושמדו ב- 9.4.1943. כששוחררה קומארנו ב- 30.7.1944 על ידי הצבא הסובייטי, נתגלה קומץ של יהודי המקום, שעשו את המלחמה במחבואים אצל נוצרים