כ"ט סיון ה'תשע"ז

קונייצפול KONIECPOL

עיר בפולין

מחוז: לודז'

נפה: ראדומסקו

אזור: לודז' והגליל

אוכלוסיה:

•  בשנת 1941: כ- 2,377

•  יהודים בשנת 1941: כ-1,100

•  יהודים לאחר השואה: כ-10

 

תולדות הקהילה:

הישוב היהודי עד 1918

קונייצפול,תחילה כפר, רכוש אצולה, זכתה במעמד-עיר ב- 1443. במאות ה- 18 וה- 19 ירד קרנה של העיירה על אף הנסיונות לפתח בה תעשייה (במחצית המאה ה- 19 נוסדו בקונייצפול בית- חרושת לברזל מחושל ובית-חרושת לעירגול-נחושת). בשנות ה - 60 למאה ה- 19 הפסידה קונייצפול את מעמד-עיר, ושבה וזכתה בו רק ב- 1927. מאז ומתמיד הורשו היהודים להשתקע בקונייצפול, ללא כל הגבלות. בין האוכלוסים היהודים בקונייצפול כבר היו במאה ה- 17 סוחרים גדולים, שהשתתפו ב- 1675 ביריד בלייפציג יחד עם יהודים מערים אחרות בפולין. ב- 1764 נמנו בישוב היהודי בקונייצפול 110 משפחות שהתגוררו ב- 70 בתים, וכמעט כולם (69) היו רכושם. בין המתפרנסים היהודים היו 3 חייטים, 2 צורפים, זגג, כורך, 4 קצבים, גלב, 2 כליזמרים, 2 בדחנים, מלמד, 2 רבנים, חזן, שמש. בתקופה זו כבר היתה קהילת קונייצפול עצמאית, ויחד עם הישובים הקטנים בסביבה הכפופים לה, היו לה 733 משלמי מס-קהילה. לקהילה היו בית-כנסת, הקדש, בית-עלמין ובו בית-טהרה, וכן בית מועצת הקהילה. הראשון מהרבנים בקונייצפול הידועים היה ר' אביגדור מרגליות, ששימש ברבנות בעיירה עד 1724, ואחר כך בחנצ'יני (נפטר ב- 1741). בתקופה מאוחרת יותר כיהן ברבנות בקונייצפול ר' שלמה בן בנימין וולף, לימים רבה של פינצ'וב נפטר( 1761). זמן- מה שימש ר' שלמה כסופר של ועד-ארבע-ארצות. חיבוריו הם: "ויקהל שלמה" לחמישה חומשי תורה, (ליוורנו 1785) ודברי-דרוש "בית שלמה" (ירושלים 1926). במחצית השנייה למאה ה- 18 שימשו ברבנות בקונייצפול ר' משה בן צבי הירש (מתלמידיו של הבעש"ט ?) ור' אריה לייבוש בר, אליעזר הכהן, חתנו של ר' שלמה בן בנימין וולף. בראשית המאה ה- 19 כיהן ר' יצחק ליסק, ובאמצע המאה- ר' אברהם דוד (נרשם בשנים 1852- 1853). בשנות ה- 70 וה- 80 היה רבה של קונייצפול ר' ראובן יהודה לייב (נרשם בשנים 1877- 1878). שנים אחדות שימש ברבנות ר' דוד דב בר טאוב, (החל ב- 1880 - רבה של דובז'ין), בעל "בנין דוד". בראשית המאה ה- 20 היה רבה של קונייצפול ר' אליעזר.

 

בין שתי המלחמות

בתקופה זו שפר חלקם, יחסית, של יהודי קונייצפול. קבוצת היהודים הנגידים היתה גדולה למדי. נמנו עמה חוכרי בית- החרושת לעירגול-נחושת, חוכריהן או בעליהן של טחנות ומינסרות בקונייצפול עצמה ובסביבה, וכן סוחרי עצים וטקסטיל, שקיימו יחסי-מסחר עם הערים הגדולות. השכבות הבינוניות והעניות התפרנסו בעיקר מהמקצועות היהודיים המסורתיים: במלאכה- חייטים וסנדלרים שמכרו את תוצרתם בשווקים ובירידים, ובמסחר הזעיר - מספר רב של בעלי חנויות קטנות. בעניין עבודת היהודים בבית החרושת לעירגול- נחושת הדעות חלוקות. לפי גירסה אחת היו היהודים רוב פועלי המיפעל. לפי גירסה אחרת, העסיק המיפעל פועלים פולנים בלבד (כ- 40), ורק יהודים אחדים הועסקו בו כפקידים. במרוצת הימים, כשנוסד בקונייצפול קיבוץ-הכשרה ציוני, נתקבלו חלק מחבריו לעבודה במיפעל. מהמוסדות המשקיים-חברתיים ראוי להזכיר את הבנק המסחרי - סניף אותו הבנק בצ'נסטוחובה, איגוד החייטים- האומנים היהודים וקופת גמילות-חסדים שלהם. כ-20% של היהודים היו זקוקים לסעד, והבעלים והחוכרים של המיפעלים הנזכרים לעיל סעדו את העניים ביד רחבה. משרותי הבריאות יצויינו הט.א.ז. ומרפאותיה. בקונייצפול היה רופא יהודי אחד בלבד. בתקופה שבין המלחמות הורחב בית-העלמין הישן. לקהילה היה בית-כנסת עתיק, גדול, בנוי אבן, בעל גג-נחושת, ולידו - בית-מדרש. שטיבלך רבים היו בקונייצפול: של חסידי גור, ראדומסק ואלכסנדר. בתקופה זו שימשו ברבנות ר, חיים אשר בורנשטיין, ר' דוד קליינפלאץ, ולאחר מותו (1936 או 1937) - בנו ר' א. קליינפלאץ. סדר כהונתם בזה אחר זה של רבנים אלה אינו בטוח. על ר' ח. א. בורנשטיין ידוע, כי נספה בימי מלחמת העולם ה- II. בחיים הפוליטיים הערים למדי בקונייצפול היתה יד הציונים על העליונה. ב- 1924 נוסדה הסתדרות הציונים הכלליים (קבוצת על-המשמר), ולה מעון משלה, חוג לדראמה, ובשנים 1928 1929 גם קבוצת-הכשרה. מ- 1928 פעל הנוער-הציוני, ולו 70- 80 חברים וספריה ע"ש ביאליק. סמוך ל- 1928- 1929 נוסד בית"ר, ואף לו מעון משלו. לפועלי-ציון לא היו חסידים רבים בעיירה, והם לא ייסדו סניף. בקונייצפול פעלה ברית-החייל. לקראת הבחירות לקונגרסים הציוניים נמכרו בקונייצפול שקלים: ב- 1921 - 108, 1929 - 23, 1931 - 17, 1933 - 36, 1937 - 74 או 75, 1939 - 110, בקירוב. בבחירות זכו ברוב הקולות הציונים הכלליים, (על המשמר): ב- 1933 - 24 קולות, 1937 - 54, 1939 - 80 קולות. במקום השני צעדה הליגה למען ארץ-ישראל העובדת: ב- 1933 - 5 קולות, 1937 - 20, 1939 - 28 קולות. בהנהלת הקהילה פעלו אישים, מקבוצות מקצועיות שונות, אך ההשפעה העיקרית נודעה לציונים הכלליים; אחריהם - לאגודת-ישראל, לחסידי ראדומסק, לאיגוד בעלי-מלאכה. יו"ר הקהילה היה חסיד של ראדומסק, שנתמך על ידי הציונים הכלליים בזכות נטייתו לציונות. במועצת העירייה של קונייצפול היו ליהודים 3 נציגים בלבד מתוך 11 החברים: 2 ציונים ו- 1 - אגודת-ישראל. בשתי תקופות-הכהונה של מועצת-העירייה הסמוכות למלחמת העולם ה- II שימש יהודי כסגן ראש-העיר. מלבד החדרים לא היו בתי-ספר יהודיים בקונייצפול. היתה שם ישיבה של חסידי גור. מלבד המוסדות המסונפים לאירגונים הפוליטיים לא היו מוסדות תרבות יהודיים אחרים בקונייצפול. כבר ב- 1922 הטרידה האנטישמיות את יהודי קונייצפול: בעלי- האחוזות בסביבה התארגנו לשם החרמת החוכרים היהודים, וביקשו להוציאם מענף משק זה. המגמה האנטישמית גברה - כבשאר ערי פולין - בשנות ה- 30. ב- 1937, באחד מימי השוק התגרה איכר בבחור יהודי, ופרצה קטטה. ידו של היהודי היתה על העליונה. משנודע הדבר, התחילו האנטישמים להסית את האוכלוסיה נגד היהודים, והכינו פוגרום ליום השוק בשבוע הבא. אולם בני הנוער היהודים בקונייצפול סיכלו את תכניתם: ביום השוק יצאו לרחוב, חמושים בכל הבא ליד. המהומתנים נאלצו לוותר על תכניתם לתקוף את היהודים.

 

השואה

בפרוץ מלחמת העולם ה- II נפלה מהומה בין יהודי המקום, והם היו נמלטים אל הסביבה ושבים העירה, חליפות. רוב הנמלטים שבו סופית לעיירה לאחר כניסת הגרמנים. פעולתם הראשונה של שלטונות הכיבוש, שביקשו להטיל אימה על היהודים, היה גירוש כולם מבתיהם אל מחוץ לעיר. במבצע זה נורו אלתר שלמה סטאשבסקי, מנהיגם של חסידי אלכסנדר, איש עשיר ומכובד, ואשתו. המגורשים הורשו לשוב לבתיהם. החל בימים הראשונים לכיבוש גייסו הגרמנים את היהודים לעבודות-כפיים קשות, כגון ניפוץ חצץ ואבנים לכביש, ובמיוחד נהגו לכפות עבודה זו על היהודים העשירים והמכובדים ביותר בעיירה. במרוצת הימים דרשו הגרמנים לספק להם צוותי-עבודה יומיומיים סדירים לעבודות מפרכות בעיירה ובסביבה. העבודה הקשה ביותר נפלה בחלקם בתחנת-הרכבת שמחוץ לעיר: עובדי- הרכבת הגרמנים והשוטרים הגרמנים המצויים שם התעללו בפועלים היהודים. במרוצת-הזמן התחילו הגרמנים לשלח צעירים יהודים למחנות-העבודה. בין ספטמבר 1939 לבין ינואר 1940 הוטלו על היהודים שלושה מסי-עונשין, וכבני- ערובה שימשו הרב דמתא וכמה מהיהודים העשירים והמכובדים. תושבי קונייצפול היהודים נפגעו פעמים אחדות מפלישתם של השוטרים הגרמנים המקומיים לדירות וכן מביקורי משטרת ראדומסקו, שהיתה מסתערת מזמן לזמן על העיירה ומתעללת ביהודים: מכה, גוזזת זקנים, יורה יריות-הפחדה וכיוצא באלה מעשים. בשעת "מבצע-הפרוות" נורה בקונייצפול חיים נויפלד, מנכבדי העיר, שלאחר הלשנה נמצאה בביתו פרווה. עדים מספרים על עוד הריגה בקונייצפול, שפגעה בצעיר יהודי ובכל משפחתו. הצעיר נורה על איזה "חטא", מחוץ לעיר. אמו, אחותו ואחיו העזו להביאו לקבר ישראל. על "עבירה" זו הוציאו אותם הגרמנים אל מחוץ לעיר וירו גם בהם. גיטו לא הוקם בעיר. יהודים רבים לא ענדו את הסרטים היהודיים, על אף הפקודה. עד שלהי 1941 התהלכו יהודים באורח חופשי בכל העיר. המסחר עם האוכלוסים הנוצרים היה על כן קל. יהודים מכרו את שארית רכושם וקנו מזון בזול יחסית, ואכן לא ידעו רעב. יהודים רבים, בעלי "מראה טוב" ותעודות מזויפות, היו יוצאים למסעות ארוכים לשטחי הגנראלגוברנמנט, והשתכרו יפה בהברחה. במצב חומרי קשה היו בקונייצפול- כפי שהיו במקומות אחרים - הפליטים והעקורים, שמספרם ניכר היה: במאי 1941 היו בין 1,182 תושבים יהודים בקונייצפול 518 פליטים ורובם -מגורשי פלוצק. בפקודת השלטונות הגרמניים הוקם בקונייצפול יודנראט, וקורנברג נתמנה בו כיו"ר. היודנראט אכן ביצע את פקודות הגרמנים (עיקר תפקידו: גביית מסי-העונשין והספקת כוח-עבודה), אך עדים קובעים, כי לא עשה רעה ליהודים. המצב התחיל להחמיר בשלהי 1941 ובראשית 1942. כמנהג בכל תחום הגנראלגוברנמנט, נאסר על יהודי קונייצפול לצאת את העיר בלי רשיון, והעובר - יומת. בקיץ 1942 זרמו לקונייצפול ידיעות על גירושים והשמדת יהודים בכל האזור. אמנם, יהודים רבים בקונייצפול לא האמינו בידיעות, או שהאמינו בכך, כי חלק מהיהודים העשויים "להועיל" לגרמנים, יושארו במקום. על כן התחילו הכול לחפש בקדחתנות עיסוק בבית- החרושת לנחושת או במקום אחר (למשל, במשקי הסביבה), או להשתדל להשיג כרטיס-עבודה פיקטיבי. בספטמבר 1942 חיסלו הגרמנים ישובי-יהודים קטנים בכפרי הסביבה ובעיירות של נפת ראדומסקו (פשירוב, אולשטין, זלוטי פוטוק, צ'יילנטניקי, ללוב יאנוב) והביאו את היהודים האלה לקונייצפול ב- 6.10.1942 הקיפו את העיירה שוטרים גרמנים וכן האוקראינים. משפחות יהודים אחדות, שהצליחו תמורת שוחד רב, לקבל עבודה באחוזות הסמוכות, הושבו לעיירה. בפקודת השלטונות הגרמניים עבר בנו של יו"ר היודנראט בדירות היהודים, והודיע להם כי למחרת ב- 6 בבוקר עליהם להתכנס בשוק העירוני. בו ביום הובאו לתחנת-הרכבת בקונייצפול שרידי היהודים מהסביבה. באקציה זו היו הרוגים. למשל, בכפר קונייצפול-מאלי נותרו 25 יהודים. לגרמנים לא היה חשק להוליך אותם לתחנה, המרוחקת 4 ק"מ, והם הרגו אותם בכפר. בערב ירו הגרמנים ביהודי תושב קונייצפול, ז'זאק, על נסיון לקשור מגע עם המגורשים הנמצאים בתחנה, ואולי על נסיון לחמוק מהעיירה המכותרת. למחרת בבוקר הובאו כל 1,600 יהודי קונייצפול שנאספו בכיכר העיירה, אל תחנת-הרכבת, הועלו לקרונות ושולחו אל מחנה-המוות בטרבלינקה. רכבת זו עצמה הסיעה גם טראנספורט יהודים מגורשים מצ'נסטוחובה. בשעה האקציה עלה בידי יהודים רבים להימלט אל היערות בסביבה, או אל פולנים מכרים. בסיוע הפולנים האלה בילו אחדים מהם את המלחמה, מהם שהסתייעו בתעודות "אריות". מכל תושבי קונייצפול היהודים עם פרוץ מלחמת העולם II-ה בילו אותה 10. ארבעה מהם שבו לקונייצפול. הם מצאו את בית- העלמין הרוס, אולם כל בנייני הקהילה נשמרו. אחד היהודים האלה, דוד גרושקה, נרצח בידי אנטישמים פולנים ביום הפוגרום בקיילצה (4.7.1946): הוא נורה ברכבת (ואולי הושלך בעודו חי בעד החלון של הרכבת הנוסעת) בסביבת ראדומסקו. שאר שלושת היהודים נטשו עד מהרה את קונייצפול