ד' תמוז ה'תשע"ז

קונין KONIN

עיר בפולין

מחוז: לודז'

נפה: קונין

אזור: לודז' והגליל

אוכלוסיה:

•  בשנת 1941: כ-13,000

•  יהודים בשנת 1941: כ-3,000

•  יהודים לאחר השואה: כ-60

 

תולדות הקהילה:

הישוב היהודי עד 1918

קונין נוסדה כישוב עירוני במאה ה- 12. מעמד של עיר הוענק לקונין בסוף המאה ה- 13. הידיעות הראשונות על המצאותם של היהודים בקונין הן מ- 1397. מניחים כי היהודים הגיעו לקונין והתישבו בה ביוזמת הקהילה היהודית בקאליש. הזכויות שניתנו ליהודים במסגרת ה"סטאטוס קאליסקי" חלו גם על קהילת קונין. במאה ה- 15 נמצאו במקום כ- 180 יהודים והם התגוררו ב- 12 בתי עץ. בסוף המאה ה- 15 אכלה שריפה חלק גדול מן העיר ואף האוכלוסיה היהודית נפגעה קשות. במאה ה- 16 חלה התאוששות של הקהילה, אולם כתוצאה ממגפת החולירע ב- 1628 קטן מספר היהודים. ב- 1633 התגוררו היהודים ברובע מיוחד. אזור זה היה ידוע במשך כל שנות קיומה של הקהילה בשם "רחוב היהודים". אחרי מגפה נוספת ב- 1662 ובעקבות הריסת העיר בידי השוודים ב- 1707 הצטמצם שוב מספר היהודים. היהודים הראשונים בקונין עסקו במתן הלוואות ברבית. ב- 1425 ניתנה הרשות לקיים בעיר שני ירידים בשנה, אשר נעשו מוקד לפעילות יהודית כלכלית. הענף העיקרי במאות 16- 18 היה סחר בתבואה, במיוחד ליצוא. סוחרים זעירים מכרו את מרכולתם לאיכרי הסביבה. התפתחות הכלכלה המקומית המהירה החלה בראשית המאה ה- 19, עם גידולו של הישוב היהודי, ונמשכה עד למלחמת העולם I-ה. בתקופה זו גדל גם חלקם של היהודים בסחר תבואה וזרעים. כמו כן היו מיצאים עופות לגרמניה, לסיטונאים יהודים היו מחסני סחורות גדולים אשר סיפקו מוצרים תעשייתיים לאזור כולו. התעשייה בקונין הוקמה ברובה ביוזמת היהודים. בבעלות יהודית היו משרפות, מפעלים לחומרי בניין, מוצרי מלט, רעפים, צינורות ונייר טול לכיסוי הגגות. בסוף המאה ה- 19 נבנו שורה של טחנות קמח גם הן בבעלות יהודית. בראשית המאה ה- 20 הוקם בית חרושת למכונות חקלאיות וב- 1917 בית חרושת לסבון. מספר יהודים שלחו את ידם בעסקי בנקאות וב- 1913 הוקמה על ידי ישראל שפיגלפאגל קופת הלוואה וחיסכון שסייעה לביסוסה של המלאכה והתעשייה היהודית בעיר. היהודים פיתחו ענף תובלת משאות והסעת נוסעים בקווים פנימיים ובינעירוניים. כן העבירו עצים דרך הנהר וארטא. קבלנים יהודיים מקונין בצעו עבודות בנייה בהיקף גדול בעיר ובסביבה. במאה ה- 19 גדל מספר בעלי מלאכה היהודיים: חייטים, כובענים, זגגים, פחחים, סנדלרים, נגרים, צבעים, ספרים וסתתי מצבות. ב- 1900 היו בקונין רק רופא יהודי אחד, שני רופאי שיניים ועורך דין אחד. עד לסוף המאה ה- 18 היו נתונים יהודי קונין לחסותה של קהילת קאליש. בשלב מוקדם לקיום הישוב היהודי בקונין הובאו בני הקהילה לקבורה בקאליש. במרוצת הזמן קודש בית קברות על הגבעה צ'ארקי. ב- 1806 הופסקה הקבורה בבית עלמין זה מחוסר מקום והוקם בית קברות חדש. מ- 1810 היו קיימים מוסדות קהילה עצמאיים. רבה הראשון של קונין היה ר' צבי הירש אמסטרדם, אשר כיהן 39 שנה (1810- 1849). הוא יסד ישיבה בקונין ולמדו בה בני קונין והסביבה. ב- 1849 עלה על כס הרבנות ר' צבי הירש אורבאך ששימש בתפקידו זה עד מותו ב- 1883. הלה חיבר ספר "דברי תורה" על חושן משפט (הודפס בווארשה ב- 1881). ב- 1884 בחרה הקהילה את ר' צבי הירש ביז'ונסקי לרבה. הוא היה מחסידי קוצק, מקורב לבעל "שפת אמת" מגור. הלה הורה את קהילתו 21 שנה ונפטר ב- 1905. מ- 1906 ועד לחיסול הקהילה במלחמת העולם ה- II כיהן כרבה של קהילת קונין ר' יעקב ליפשיץ. בית הכנסת הגדול נבנה ב- 1766. ב- 1829 שופץ בית הכנסת בעזרתו של האמן זיינוועל באראש. במרחק מה מבית הכנסת הגדול הוקם ב- 1870 בית מדרש. כן נמצאו בקונין מסוף המאה ה- 19 בתי תפילה של החסידים. באמצע המאה ה- 19 נוסדה חברת ש"ס. כן היו בקונין חברות נוספות: חברת תהילים, חברת תנ"ך ושומרי שבת. בסוף המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20 פעלו במקום מוסדות צדקה: ביקור חולים, הכנסת אורחים, הכנסת כלה, קופה לגמילות חסדים. ב- 1910 הגיעו לקונין פליטים יהודיים שגורשו מקייב. עם פרוץ מלחמת העולם ה- I מצאו מקלט בקונין מספר גדול של יהודי קאליש לאחר שעירם ברובה נהרסה במהלך הקרבות. בשני המקרים הללו הושיטה קהילת קונין עזרה לפליטים, אורגנו מטבחים ציבוריים וניתנה קורת גג. על המעורבות המוקדמת יחסית של יהודי קונין בחיים פוליטיים שבמדינה מעידה השתתפותם של קומץ בני הקהילה במרד הפולני ב- 1863. כך נתלה ע"י השלטונות הרוסיים בגלל חלקו במרד יהודי ושמו שלמה (שם המשפחה לא נמסר). כמו-כן נענש מאיר שלמה מאותה סיבה ונשלח ליחידת עונשין בצבא. ב- 1913 קם חוג ציוני וב- 1914 הוא מנה כבר כ- 200 חברים. ב- 1914 נוסדה מפלגת פועלי ציון ונפתח "ארבעטער היים". הבונד התחיל לפעול מ- 1905. חבריו השתתפו בשביתות ובהפגנות בשנה זו וב- 1906. השלטונות הרוסיים אסרו רבים מאנשי הבונד ושיתקו כמעט לגמרי את פעילותם והיא חודשה רק בשנים 1915- 1916, לאחר שהשלטונות הגרמניים התירו פעילות פוליטית. ב- 1916 מונה סוחר יין יהודי, ברנרד דאנציגר, לראש העיר. מיחסים לו תרומה גדולה לפיתוח העיר. בתחום החינוך, נוסף לרשת העניפה של חדרים, נפתח בסוף המאה ה- 19 בית ספר יסודי ממשלתי לילדי יהודים. ב- 1901 נוסדה ספריה, ששימשה גם יהודים בישובי הסביבה. אולם הקריאה ליד הספריה נפתח ב- 1911. ב- 1914 החלה לפעול ליד הספריה להקה דרמתית שהציגה שורה של מחזות ביידיש. ב- 1916 אורגנו חוגי ערב לצעירים דתיים "תבונה". סביב קונין התנהלו בתחילת מלחמת העולם ה- I קרבות מרים והעיר עברה מספר פעמים מיד ליד. היהודים סבלו הן מצד הרוסים והן מצד הגרמנים. בסתיו 1914 אסרו הגרמנים רבים מבין נכבדי הקהילה והחזיקום כבני ערובה. ב- 1915 החרימה יחידה של פרשים גרמניים מלבושי חורף אצל היהודים. בשל צפיפות הדיור ותת תזונה פרצה בעיר ב- 1915 מגפת טיפוס שהפילה חללים גם בין התושבים היהודים.

 

בין שתי המלחמות

הפעילות הכלכלית היהודית לא נשתנתה ביסודה בהשוואה לתקופה שלפני המלחמה. נוספו נגריות מכניות והוקם מפעל ליצור גראמופונים ופאטפונים. בעלי מלאכה, שהחלו להתארגן עוד בזמן הכיבוש הגרמני ב- 1916, הקימו בראשית שנות ה- 20 איגוד בעלי מלאכה. קופת הלוואה וחיסכון הפכה לבנק קואופרטיבי. רבים מיהודי קונין התפרנסו מנדידה בירידים בסביבה, שם מכרו את סחורותיהם, אולם פרנסתם זו היתה קשה בגלל מקרים של פגיעות מצד האנטישמים. בשוק העירוני היתה ליהודים פינה מיוחדת ושם הציגו את מוצריהם. לכאן הגיעו גם סוחרים יהודיים מלודז' ונקשרו עסקות עם היהודים המקומיים. כמעט רוב המפלגות הפוליטיות היהודיות שבפולין היו מיוצגות גם בקונין. פעילות פועלי ציון שנחלשה בזמן המלחמה, חודשה רק ב- 1925. ב- 1931 אורגנה תנועת נוער "פרייהייט". הליגה למען ארץ ישראל העובדת ריכזה בשורותיה את הארגונים הבאים. פועלי ציון "פרייהייט", העובד, החלוץ, החלוץ הצעיר, הפועל והשומר הצעיר. ב- 1933 נוסד קיבוץ הכשרה של החלוץ ע"ש ב. בורוכוב. כן פעלו בקונין סניף של המזרחי, התנועה הרביזיוניסטית, בית"ר וברית החייל. נשים ציוניות מצאו את מקומן בויצ"ו. על התפתחותה של התנועה הציונית בקונין ניתן ללמוד מגידול מספר רוכשי השקלים לקונגרסים הציונים: ב- 1929 קנו שקלים 114 איש, ב- 1931 - 200, ב- 1933 - 668, ב- 1937 - 523, ב- 1939 - 560. אגודת ישראל שהתארגנה בקונין בשנות ה- 20 הקימה גם תנועת צעירי אגודת ישראל ב- 1925 ואילו סניף של פועלי אגודת ישראל נוסד ב- 1935. בין שתי מלחמות עולם פעל בקונין סניף הבונד. בוועד הקהילה היתה לאגודת ישראל השפעה מכרעת. בסוף שנות ה- 30 היו לבונד שני נציגים בוועד הקהילה. בין פעולותיה של הקהילה יש לציין את חיסולו של בית הקברות הישן שעל הגבעה צ'ארקי והעברת הטמונים בו לבית הקברות החדש ב- 1928. בית ספר יבנה נפתח ב- 1918. בשנה זו נוסדה גימנסיה יהודית דו-לשונית (שפת הוראה פולנית ועברית) ומנהלה הראשון היה אלכסנדר רוסאק. ב- 1928 נסגרה הגימנסיה בגלל קשיים תקציביים, וביוזמת מספר אנשי ציבור נפתחה שוב ב- 1938. חדר יסודי התורה התחיל לקלוט ילדים ב- 1923. כן היה בקונין בית ספר מקצועי של א.ר.ט. בספריה היהודית שהמשיכה לשרת את הקהילה בקונין היו 8,190 ספרים ביידיש, בעברית, בפולנית ובגרמנית ב- 1936. בקונין פעלו גם חוגים דרמטיים שליד הליגה למען ארץ ישראל העובדת והבונד. מבין אומני קונין ראויים לציון: ציירים -שעיה שער, מיכאל אליהו צדוק ואחיו- מנחם צדוק; פסל -מארק לעווין, הוא למד בדארמשטאט ועבד בדרזדן. היה חוזר מדי פעם לקונין; סופר ועתונאי- מאיר וויינשטיין; כוראוגרפית- מאניה ליפינסקי. בקונין היו מועדוני ספורט של מכבי (1918), שמשון והפועל וגם קבוצות ספורט ליד בית"ר והבונד.

 

השואה

עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 נמלטו רבים מבין יהודי קונין מפני הנאצים, אולם בגלל הפצצות והתקדמות מהירה של הצבא הגרמני לא הרחיקו לכת מן העיר. עם זאת הכבידו הגרמנים על שובם לקונין. חלק מן הנמלטים הגיעו ללודז' ולווארשה. כבר בימים הראשונים לכיבוש עצרו הגרמנים בני ערובה יהודים ופולנים וביניהם היה הרב יעקב ליפשיץ. שניים מבני הערובה הוצאו להורג: פולני אחד ויהודי - מרדכי סלוצקי. אחרים שוחררו אחרי עינויים קשים. היהודים נצטוו לפתוח את חנויותיהם והדבר הקל על שדידת הסחורות. ב- 30.11.1939 הקיפו הגרמנים מספר רחובות המאוכלסים בצפיפות ע"י היהודים, ציוו עליהם לקחת איתם רק חפצים הכרחיים וריכזו אותם בבית ספר יהודי. משם גורשו כ- 1,100 יהודים לאוסטרובייץ קיילצקי שבגנראלגוברנמנט. המגורשים הגיעו לאוסטרובייץ ב- 3.12.1939 והקהילה המקומית סייעה להם במזון ובמציאת מחסה. גם המגורשים עצמם התארגנו, הקימו ועד משלהם ופיתחו עזרה הדדית. אחרי גירוש זה נשארו בקונין כ- 1,500 יהודים. בסוף 1939 ובמחצית הראשונה של 1940 נמלטו מספר יהודים לווארשה ולשטח הכיבוש הסובייטי במזרח פולין. ביולי 1940 גורשו רוב יהודי קונין, שעדיין נותרו בעיר, וכן יהודים מכל הנפה לגרודז'ייץ וז'גוב שהיוו מין גיטו כפרי וכן לעיירה הסמוכה זאגורוב, ושם הועסקו בעבודות כפייה. במארס 1941 נשלחו רוב יהודי קונין שהיו בגרודז'ייץ דרך לודז' ליוזפוב בילגוראיסקי ליד לובלין. הם נרצחו ב- 1942 ביער הסמוך ליוזפוב.

באוקטובר 1941 נלקחו שרידי היהודים מכל נפת קונין המרוכזים בזאגורוב, ז'גוב וגרודז'ייץ ליערות קאז'ימייז' ביסקופי ונרצחו שם. רובם נכנסו לבורות מלאים סיד לא כבוי ונקברו חיים. בעת נסיגתם בראשית 1945 הוציאו הגרמנים את הגופות שביערות קאז'מייז' ושרפו אותן כדי לטשטש את עקבות פשעיהם.

אחרי חיסול כל יהודי קונין הוקם במקום מחנה העבודה. במארס 1942 הובאו למחנה זה למעלה מ- 800 יהודים מאזור גוסטינין וגומבין. אנשי המחנה הועסקו בעבודות כפייה קשות ורבים מהם נפטרו מאפיסת כוחות וממחלות. 45 יהודים מכלואי המחנה נקברו בבית הקברות הנוצרי בקונין וב- 17.7.1942 הוצאו משם לפי דרישתו של ראש העיר ונקברו בקבר אחים בקרבת המקום.

בראשית 1943 הועברו קבוצות רבות של יושבי המחנה להשמדה לחלמנו ולמחנות אחרים. על רקע זה התארגנו מספר יהודים ותכננו מעשי חבלה ושריפת המחנה. באוגוסט 1943 העריכה קבוצת מחתרת זו כי הגרמנים עומדים לחסל את כל האסירים והעלו באש מספר צריפים. רוב חברי הקבוצה מצאו את מותם בפעולה זו ואחרים נשארו בחיים. לאחר החקירה בנסיבות המרידה חוסל המחנה והאסירים הועברו למחנות ריכוז ובסופו של דבר לאושוויץ.

בין אסירי המחנה בקונין וחברי קבוצת המחתרת שתיכננה וביצעה את ההתנגדות שם, היה הרב יהושע משה אהרונסון. הוא כתב במחנה יומן בשם "מגילת בית העבדים". הרב אהרונסון טמן את היומן ועוד שני מכתבים-צוואות בשני בקבוקים ומסר אותם לשמירה לנגר פולני. רק חלק מן המסמכים ניצלו והם משמשים עדות למצבם ולגורלם של אנשי המחנה בקונין. ילידי קונין ההשתתפו במאבק נגד הנאצים במקומות אחרים: פרניה באטוס - חברת "פרייהייט" (דרור) הגיעה לווארשה מאוסטרובייץ בסוף 1942. היתה קשרית של הארגון היהודי הלוחם בצד ה"ארי". בימי המרד באפריל 1943 קיימה קשר עם הגיטו הלוחם. השתתפה בהוצאת הלוחמים מן הגיטו. איבדה את עצמה לדעת ב- 12.5.1942, היתה כבת 17 במותה. רבקה גלאנץ - פעילה ב"פרייהיט" (דרור), חברת המפקדה של הארגון היהודי הלוחם בגיטו צ'נסטוחובה. הגיעו בשליחות הארגון לווארשה ולזגלמביה והבריחה נשק. נפלה בהגנה על גיטו צ'נסטוחובה ב- 26.6.1943 והיא כבת 28. מיכאל סטריקובסקי - חבר ההנהגה הראשית של בית"ר. למד בווארשה ובעת הכיבוש הנאצי היה בין המנהיגים המרכזיים של האיגוד הצבאי היהודי. נפל בקרבות במרד גיטו וארשה.

בספטמבר 1945 חזרו לקונין מספר ניצולים והקימו ועד יהודי מקומי. בסוף שנה זו היו בעיר 46 יהודים (24 גברים, 15 נשים ו- 7 ילדים). מצבם היה קשה, דירותיהם היו תפוסות ע"י הפולנים. יחס האוכלוסיה הפולנית היה עויין. בראשית 1946 עלה מספר היהודים והגיע ל- 60 נפשות. במקום לא היו תנאים לחידוש החיים היהודיים ורובם עזבו את העיר. ב- 1965 נמצאו בקונין רק 2 יהודים