כ"ט סיון ה'תשע"ז

קונסקיה KONSKIE

עיר בפולין

מחוז: לודז'

נפה: קונסקיה

אזור: לודז' והגליל

אוכלוסיה:

•  בשנת 1941: כ-8,291

•  יהודים בשנת 1941: כ-6,500

 

תולדות הקהילה:

טקסט 1

בימים הראשונים למלחמה נמלטו כמעט כל התושבים היהודים מאימת ההפגזה, ומצאו מיקלט בסביבה, בעיקר בפשיסוחה הסמוכה. אולם שם כבר פגשו בגרמנים, ועל כן שבו לק'. חלק היהודים נטשו את העיירה עם כניסת הצבא הגרמני, אשר פתחו מיד ברדיפה של היהודים. גברים רבים (אולי היו ביניהם גם פולנים) נכלאו בבתי-המלאכה של הרכבת, ו-13 מהם נרצחו. כן חטפו הגרמנים ברחוב (הדבר היה כנראה ב-12.9.1939) כמה עשרות יהודים, באמתלה כי בסביבת ק' נרצח גרמני. החטופים נצטוו לכרות קבר לגרמני, ואחר כך לרוץ. הגרמנים ירו בנמלטים במקלעים והרגו חלק מהם. אומדן מספר-ההרוגים שונה בפי העדים: מאחדים עד 40 איש. בימים אלה עלה באש בית-הכנסת. כבני-ערובה נאסרו עסקן-הפועלים ד"ר כהנא, הרב ויינגארטן ועוד אישים. הם שוחררו רק לאחר ששילמו יהודי ק' מס-עונשין.

היודנראט שהוקם בפקודת השלטונות היה משנה במרוצת-הזמן את הרכבו. כיו"ר התמיד יוסף רוזן, פקיד-עירייה לפני המלחמה. ידועים שמות אך של שני חברי היודנראט; אלתר שטארק, יחזקאל גוטליב. הוקמה גם משטרה יהודית ובה 30 שוטרים.

הידיעות על הקמתו של הגיטו בק' שונות. קרוב לוודאי, כי הגיטו קם על ידי עקירה הדרגתית של יהודים, בפרק זמן ממושך. מכל מקום, באביב 1940 כבר היו בו כל האוכלוסים היהודים. בגיטו היו שני חלקים נפרדים: האחד- באזור הרחוב נובי-שוויאט, האחר- במרכז העיר, באזור רחוב ז'ידובסקה. והנה שמות כמה רחובות שנכללו בגיטו: יאטקובה, ה-3 במאי, פוצ'טובה, קראקובסקה, יוסלביץ', רינק. שני חלקי הגיטו עמדו פתותים, ואין זאת כי לא גודרו. בשני חלקי הגיטו הורשו להוסיף ולהתגורר הפולנים בעלי בתים משלהם. בתנאים אלה לא היו המגע עם האוכלוסיה הפולנית, יציאה בלתי-חוקית מהגיטו וקניית-מזון בצד ה"ארי" קשים כלל, והשלטונות הגרמניים לא נתנו לבם לכך. רק מזמן לזמן נאסרו יהודים שיצאו את הגיטו ללא רשיון. לדברי עדים, נסגר הגיטו באביב 1941, אך לא נודע מה היו סימניה של סגירה זו. מאז הותר הקשר הרשמי בין שני חלקי הגיטו בשעות מוגדרות, לעינם של שוטרים יהודים, אף על פי כן לא היה גם עתה הקשר עם ה"אריים" קשה, מפני שפולנים הוסיפו להתגורר בגיטו, גם קביעת עונש- המוות על יציאה בלתי-חוקית של יהודים מהגיטו (צו ראש נפת ק' מיום 10.12.1941) לא השפיעה למעשה על הגברת בידודם ועל תנאי-חייהם, היות והעונש לא הופעל: תמורת שוחד שחררו השוטרים הגרמנים את היהודים שנתפסו מחוץ לגיטו בלי רשיון ובלי סרט.

צפיפות גדולה עמדה בגיטו, שכן נמצאו בשטחו המצומצם קרוב ל-7,500 נפש, מהם 2,000 פליטים או עקורים מלודז', פלוצק, וארשה והסביבה וכן ממקומות אחרים (אנשי לודז' הגיעו בשנים 1939-1940, 1,200 אנשי פלוצק הגיעו בפברואר 1941). יהודי ק' ראו בעין רעה את הפליטים, שהגדילו את צפיפות-הדיור, העלו את יוקר-המחייה והוסיפו המוני-עניים במהלך התרוששות הכללית. היודנראט הפעיל למען העניים מטבח-ציבורי. נמסר גם על קיום בית יתומים או בית תמחוי בגיטו ובו 250 חניכים, שהגיש ארוחה אחת ביום. חלק היהודים התפרנסו ממכירת שארית רכושם; אחדים התפרנסו מהברחה; בעלי-המלאכה עבדו באורח בלתי-חוקי למען לקוחות "אריים", וגם למען השלטונות הגרמניים, שהיו זקוקים למומחים היהודים (אופים, סנדלרים, שרברבים). חלקם של היהודים עבדו למען השלטונות במיפעלי תעשייה עירוניים, בעיקר בכורי-הברזל: ביוני 1942 עבדו בהם 420 פועלים יהודים מומחים. היהודים עבדו גם בחקלאות במשקי הסביבה שעברו לידי הגרמנים. בגדול במשקים אלה, השייך לגרמני פיטינג, עבדו כ-200 צעירים יהודים. צוותי הפועלים היהודים, המועסקים במקומות-העבודה הנ"ל, הובאו יום-יום אל המיפעלים בקבוצות בליווי משמר.

ירדו לחייהם של היהודים המצודים לעבודת-כפייה בעיר ובסביבתה, או למחנות-העבודה. באחד המצודים האלה אולצו להתייצב כל הצעירים היהודים, ורובם שולחו למחנה-העבודה בהרוביישוב. אולם לאט-לאט הסתננו ושבו משם רוב המגורשים, בין באורח לא-לגאלי ובין לפי דרישת מוסדות גרמניים בק'. השלטונות הגרמניים רדפו גם את תושבי הגיטו בהתפרצויות תכופות לבתיהם לשם שוד רכושם.

ריכוזם של יהודי הסביבה בק' בקיץ ובסתיו 1942 שימש פתיחה לחיסול ישובי היהודים באזור. עם ריכוז זה עלה מספר תושבי הגיטו מ-7,250 ביוני 1942 ל-9,000 באוקטובר-נובמבר 1942. אפילו בתקופת החיסול עצמו עוד הובאו לגיטו ק' יהודים מהסביבה, מראדושיצה, מגובארצ'וב ומקומות אחרים.

חיסול גיטו ק' התחיל בנומבר 1942, אבל לגבי מהלך שלביו השונים של החיסול יש מידע סותר. סברה היא, כי בנובמבר היו שתי אקציות של גירוש, סמוכות זו לזו (3-4.11.1942, 7-9.11.1942), ובהן שולחו למחנה-ההשמדה בטרבלינקה הרוב המכריע של תושבי המקום והבאים מהסביבה. בשעת האקציות נהרגו בו-במקום כמה עשרות יהודים. על האקציה השנייה קיימת עדות מפורטת יותר. בלילה הקיפו שוטרים גרמנים ופולנים וגם האוקראינים את הגיטו, ובבוקר נערכו לידו עגלות-איכרים, היהודים רוכזו בכיכר השוק, ונצטוו להשאיר במקום את כל מיטענם. הכול הובאו, חלקם בעגלות וחלקם ברגל, בלוויית משמר אל שידלובייץ, שהיתה כבר "מטוהרת מיהודים". בק' נשארו קבוצת צעירים, עובדי משק פיטינג, ואלה שהצליחו להתחבא בגיטו או בצד ה"ארי". בשידלובייץ, לשם הובאו יהודים גם ממקומות אחרים, שוכנו העקורים בבנייניו ההרוסים והריקים של בית-חרושת לעורות, התנאים היו מחרידים: צינה, רעב מוחלט, ואכן מיד פרצה שם מגיפת טיפוס. ההריסות היו מוקפות משמר גרמנים כבד, ורק יהודים אחדים הצליחו - בעזרת פולנים מכרים, שבאו בעקבותיהם לשידלובייץ-להימלט משם. כעבור ימים אחדים שולחו היהודים לטרבלינקה. הבורחים המעטים מבין יהודי ק' ששבו אליה, הצטרפו אל קבוצת עובדי פיטינג. לאחר האקציה השנייה חוסל הגיטו בק' רשמית. עובדי פיטינג היו מרוכזים במשק. בשבועות הבאים הביאה המשטרה הגרמנית יהודים שהתחבאו ונתפסו לאותו משק או הרגו אותם, מספר יהודים מהמתחבאים הצטרפו בעצמם אל העובדים הלגאליים, וכך נאספו במשק כמה מאות אנשים, הדחוסים 50 איש בחדר. באופן זה נוצר מעין מחנה-עבודה יהודי, שממנו נשלחו עובדים לא רק לעבודות חקלאיות אלא גם להריסת בית-העלמין, לפריקה וטעינה בתחנות-הרכבת ולעבודות דומות. במרוצת הזמן הועברו חלק מיהודי-הריכוז העירה ושוכנו באחד הבלוקים הגדולים. הצטרפו אליהם גם מספר יהודים בלתי-לגאליים. כעבור זמן קצר (כנראה, ב-24.11.1942) נערכה סלקציה ביהודים אלה (המסווגים היו, כנראה, שוטרים יהודים). בפקודת השלטונות נבחרו מהם 70 גברים צעירים וחזקים ונשלחו למחנה "האסאג" בסקארז'יסקו-קאמייננה. לאחר שילוח זה נותרו בבלוק כ-700 יהודים.

האקציה השלישית (האחרונה) היתה ב-6-7.1.1943. כל עובדי פיטינג הובאו תחילה לבלוק, ובלילה הקיפו אותו שוטרים גרמנים. למחרת הוסעו הכול לשידלובייץ, שבה היה קיים אז רשמית גיטו-חוזר, שמטרתו לפתות את היהודים בסביבה לנטוש את מחבואיהם. ב-13.1.1943, עם חיסול הגיטו בשידלובייץ, שולחו כל היהודים מק', ועוד 5,000 שרוכזו שם, לטרבלינקה, המשטרה הוסיפה לרדוף אחר יהודים חבויים בתתום הגיטו הישן בק' ובצד ה"ארי". היהודים שנתגלו נורו בו במקום, או ששולחו קבוצות - קבוצות לגיטו-חוזר בשידלובייץ, כל עוד היה קיים, רבים מהפולנים בק' נתנו אז ליהודים מתסה והושיטו עזרה ממשית וכך הצילו מספר ניכר מביניהם; במיוחד ראוי לציון הנריק סטאניסלאווסקי ומשפחתו. מספר יהודים צעירים, שהתחמקו מהאקציות ברחו ליערות וביקשו להצטרף אל הפארטיזנים הפולנים, נרצחו בידי פארטיזנים אלה. ביניהם: שמואל צווייג, נטע זיסמן, הירש ורובלבסקי. הסנדלר הירש ורובלבסקי סייע רבות ליהודי ק'. בתקופת הכיבוש. תוך כדי עבודתו למען השלטונות הגרמניים היה מצליח לפעול לשחרור אסירים יהודים ומסדר עניינים רבים אחרים.

מהיהודים שחיו בימי פרוץ המלחמה בק' בילו אותה כ-200, רובם במחבוא אצל פולנים, או בעזרת תעודות "אריות" (בעיקר נשים וילדים), יהודים אחדים, עד מניין וחצי, בילו את מחנות הנאצים, 60-70 איש שבו מברית-המועצות. גברים אחדים הגיעו לארץ-ישראל עם צבא הגנראל אנדרס. לאחר המלחמה התגוררו זמן-מה בק' כמה משפחות יהודים.

 

 

 

סגור

 

הישוב היהודי עד 1918

קונסקיה שימשה החל במאה ה- 12 מרכז של אחוזות אצולה. באזור קונסקיה התפתחו במוקדם כריית עפרות-הברזל והתכת- הברזל. כורי-ההיתוך זכו לתנופת-התפתחות גדולה במאה ה- 18, עם זרימתם לישוב של אומנים ומומחים גרמנים, וכן פועלים מכפרי הסביבה. בתקופה זו התפתחו גם עיבוד העורות והעץ. ב- 1748 זכתה קונסקיה במעמד-עיר. ב- 1867 היתה לעיר-הנפה. הידיעות הראשונות על הישוב היהודי בקונסקיה מקורן מהמאה ה- 16. ב- 1588 קיבלו יהודי קונסקיה פריווילגיה מידי המלך, המתירה להם לסחור במיצרכי-מזון בערים ובכפרים ללא הגבלה, ב- 1635 אושרה הפריווילגיה בידי יורש המלך. הישוב היהודי בקונסקיה גדל בשלהי המאה ה- 18 ובראשית ה- 19, והיה לאחד הגדולים באזור כולו. הגידול נבע מהתפתחות התעשייה בקונסקיה עצמה ובאחוזות הפריץ בעל-העיר בסביבתה. התעשייה המקומית ייצרה מוצרי-מתכת, ובמחצית המאה ה- 19 גם מספר ניכר של כרכרות (עד 400 בשנה), ויהודי קונסקיה מכרו תוצרת זו בשווקים ובירידים המקומיים, וכן בירידים הגדולים במקומות אחרים (למשל, בלוביץ' המרוחקת). מקור פרנסתם העיקרי של יהודי קונסקיה היה המסחר. כמעט כל המסחר המקומי היה בידיהם. ב- 1863 היו בידיהם: 5 מחסנים סיטונאיים של מוצרי-מתכת, 8 חנויות בדים, 4 חנויות מעדנים, 4 חנויות יין ותבלינים, 16 בתי-מרזח ומסעדות, 82 חנויות-מכולת. כמה סיטונאים יהודים היו קונים את התבואה בנפה, ומובילים אותה אחר כך לפיוטרקוב טריבונאלסקי ולווארשה. בין 120 בעלי-המלאכה שנרשמו בתקופה זו בקונסקיה היו היהודים מיוצגים בעיקר במלאכותיהם המסורתיות. ב- 1863 היו 13הרייעב חייטים יהודים, 3 כובענים, 24 סנלדרים, 11 נגרים. כן היו בקונסקיה אחד או שניים מבעלי מלאכה קצבים, אופים. ענף-פרנסה חשוב של היהודים היה ההובלה של סחורות. התפרנסו מזה כמה עשרות משפחות של קבלני- מישלוח, עגלונים וסבלים. הסבלים התארגנו אפילו בקבוצות, לשם עבודה משותפת בתחנת-הרכבת. מקור פרנסה ייחודי לספקים, סוחרים, ובעיקר רוכלים יהודים נודדים בקונסקיה שימשו תמרוני-הצבא שנערכו שנה-שנה בסביבה. בשלהי המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20 היו יהודים בין מארגני הייצור התעשייתי בקונסקיה. בידי יהודים היו שני בתי-חרושת גדולים למוצרי-ברזל (הוכברג וקרוננבלום), וכן מינסרה וטחנת- קמח. מיפעלים אלה לא העסיקו יהודים, אולם במיפעלים- סדנות קטנים יותר, כגון כמה בתי-יציקה של פליז שהיו בידי יהודים עבדו יהודים בודדים, ולעתים אף כמניין-וחצי. במחצית השנייה למאה ה- 18 היה לקהילת קונסקיה בית- עלמין משלה, וכן חברה-קדישא ומוסדות-קהילה אחרים. על פריחתה של הקהילה בתקופה זו מעיד בניין בית-הכנסת שנבנה אז, והוא מהדגמים החשובים של בנייני-קודשעץ שבנו יהודים בפולין. ב- 1905 שיפצו היהודים את בית- הכנסת והוסיפו עליו חלקים בנויים אבן, כגון הקיר המפריד את עזרת-הנשים ואגף בקומת-הקרקע. הרב הראשון בקונסקיה הידוע, שכיהן בשנות ה- 20 למאה ה- 19 (שמו נזכר ב- 1827), היה ר' יקותיאל, תלמידו של החוזה מלובלין. אחריו כיהנו ר' מנדל (1829 בקירוב) ור' יהושע מקינצק. זמן קצר שימש ברבנות בקונסקיה במחצית השנייה למאה ה- 19 ר' משה יחיאל הלוי סטאשווסקי. דמות בולטת בחוגי הרבנים והאדמו"רים היה ר' פנחס רבינוביץ', נין היהודי מפשיסחא. מכנס היה המוני חסידים מבני-המקום ושאינם מבני-המקום, והתנבא לאפשרות של ביאת המשיח "בכל שעה". לאחר מותו ב- 1901 המשיכו בניו במסורת השושלת, ואחד מהם, ר' נתן דוד, ניהל את החצר בקונסקיה. בסמוך ל- 1896 עלה על כס-הרבנות בקונסקיה ר' יואב יהושע ויינגארטן, מגדולי התורה ובעלי-ההלכה בפולין, לשעבר רבן של לוטומיירסק וגוסטינין. פסקי-הלכה שלו כינס בחיבור "חלקת יואב" - לארבעת חלקי שולחן-ערוך. ר' יואב יהושע נפטר ב- 1922. קבוצות הציונים הראשונות התארגנו בקונסקיה בשלהי המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20. הם ניהלו את תעמולתם ואת פעולות-התרבות שלהם במסגרת הספריה "תרבות" שנוסדה אז. תא הבונד נוסד בסמוך לשנים 1905/6, וחבריו השתתפו בפעולות מהפכניות בעיר, כגון שביתות והפגנות. בימי מלחמת העולם I-ה ייסד הבונד מטבח-ציבורי, בית-תרבות ולידו ספריה וחוג לדראמה. לבית-התרבות היה אולם משלו (היחיד בקונסקיה), שבו נערכו הרצאות והצגות.

 

סגור

 

בין שתי המלחמות

בשלהי המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20 היו הסעיפים העיקריים במיבנה המקצועי של היהודים בקונסקיה הייצור התעשייתי הזעיר והמלאכה. ב- 1921 פעלו בקונסקיה 321 מיפעלי תעשייה זעירים שהעסיקו 577 איש, מהם הבעלים ובני משפחתם, ו- %37.8 פועלים שכירים. בקבוצת השכירים היו היהדים %92.7. סוג ייחודי בין מיפעלים אלה היו בתי- היציקה לפליז שבין( המלחמות עלה מספרן (ל- 20) וסדנות- נגרות גדולות. על שני בתי-החרושת למוצרי-ברזל שבידי יהודים נוספו בתקופה זו עוד שניים: "נפטון" (בבעלות מינץ) ובית-החרושת של פיז'יץ. אמנם, בתי-חרושת אלה לא העסיקו יהודים (מלבד תעסוקה חולפת לחברי ההכשרות), אך התפרנסו מהם כשלושים סוכנים-נוסעים ואקספדיטורים וכמה פקידים יהודים. חזיון חדש במסחר היהודים בקונסקיה היה קבוצת סוחרי האווזים. הם קנו את האווזים בסביבה מהאיכרים ומכרו אותם בלודז' ובווארשה. בקבוצת-האינטליגנציה הקטנה של היהודים היו 3 רופאים, 3 רופאי-שיניים, 4 פלצ'רים, 3 עורכי-דין, מורים אחדים בבתי-הספר היהודיים. בתקופה שבין המלחמות נוסדו בקונסקיה ופעלו בערנות איגודים כלכליים-חברתיים: איגוד הסוחרים, איגוד הסוחרים הזעירים, איגוד בעלי-המלאכה (ולידו- קופת גמילות- חסדים). ארבעה בנקים יהודיים נתנו אשראי לסוחרים ולבעלי-מלאכה: בנק קואופרטיבי, בנק מסחרי, בנק קואופרטיבי- לאשראי, בנק לאשראי (של בעל פרטי). כל הבנקים נוסדו בשנים 1920- 1922. החייטים, הסנדלרים והקצבים היהודים העצמאים (בעלי סדנות) קיימו את החברות המסורתיות שלהם ומניינים משלהם. לעומתם השתייכו הפועלים השכירים (בבתי-החרושת ובסדנות המלאכה) לאיגודים המקצועיים הכלליים בקונסקיה, שבהם התאגדו יהודים ולא-יהודים. השפעה מכרעת באיגוד המקצועי הכללי היתה למפלגה הסוציאליסטית הפולנית פ.פ.ס., לבונד ולקבוצת קומוניסטים (ביניהם גם יהודים). בתקופה שבין המלחמות פעלו בקונסקיה סניפים של כל המפלגות הציוניות המצויות בפולין, וכן סניפי אירגוני-הנוער שלהן, שקיימו גם קיבוצי-הכשרה בקונסקיה. הרוב המספרי היה לשמאל הציוני, ואחריהם לציונים הכלליים (קבוצת על-המשמר). בבחירות לקונגרס הציוני 1939 הצביעו 330 איש, מהם 178 קולות לליגה למען ארץ ישראל העובדת, 110 - לציונים הכלליים (על-המשמר), 42- המזרחי. ב- 1931 התארגנו בקונסקיה הרביזיוניסטים וכן קם סניף בית"ר. לבונד נודעה השפעה רבה בקונסקיה, והוא פעל בעיקר במסגרת האיגודים המקצועיים הכלליים ובמועצת העירייה, ובשני המקומות שיתף-פעולה עם הפ.פ.ס. המקומית. אגודת-ישראל נוסדה בקונסקיה עם סיום מלחמת העולם I-ה, ופעלה בקהילה ובתחום החינוך. מלבד רובד-הבסיס של אגודת-ישראל, חסידי גור, היו בקונסקיה גם חסידים של אלכסנדר, ראדומסק ואחרים. בהנהלת הקהילה שלטו עד שנות ה- 30 הציונים, ומביניהם נבחר תמיד היו"ר -הוכברג, איש הציונים הכלליים. אחר כך, החל ב- 1931, היה הרוב בקהילה בידי אגודת-ישראל. במועצת העירייה היו רוב המנדאטים היהודיים בידי הבונד. בבחירות 1936 זכה הבונד ב- 5 מנדאטים מבין ה- 6 שזכו בהם היהודים, ופועלי-ציון - ב- 1 בלבד. החל ב- 1922 שימש ברבנות בקונסקיה בנו של ר' יואב יהושע, ר' מאיר ויינגארטן, רבה האחרון של העיר (הוא נספה בימי הכיבוש הנאצי). גם הרב ח. רבינוביץ', נצר לשושלת ר' פנחס, נספה בשנות הכיבוש. בין המלחמות השתקע בקונסקיה וניהל בה את חצרו, בקהל פשוטי-עם בעיקר, נצר לאדמו"רי ראדושיץ, הרבי פרל. בתקופה זו נוסדו בקונסקיה כמה בתי-ספר יהודיים. הקהילה ייסדה תלמוד-תורה. ב- 1920 ייסדה אגודת-ישראל חדר יסודי-התורה, וכן בית-ספר לבנות בית-יעקב. החל בשנות ה- 20 פעלו בעיר בחסות הציונים בית-ספר תרבות וגן- ילדים עברי. אולם רוב ילדי היהודים למדו בבית-הספר הממשלתי היסודי בן 7 הכיתות, ("ה"שאבאסובקה"). ב- 1928 נוסדה ישיבה, ובה כמאה בחורים, ביניהם גם בני ערים אחרות. שתי הספריות שנזכרו לעיל - "תרבות", של הציונים, וע"ש פרץ, של הבונד- היו הגדולות בקונסקיה בתקופה זו. מלבדן היו גם ספריות קטנות של המפלגות ותנועות- הנוער. בבית-החרושת של מינץ פעלה זמן-מה תזמורת יהודית. פרק-זמן ממושך פעלו בעיר איגודי-הספורט: המנצח, מכבי (בחסות הציונים) "שטערן" (בחסות הבונד). כבר בשלהי מלחמת העולם ה- I התחילה האנטישמיות יורדת לחיי היהודים. ב- 1919 נפגעו היהודים מההתנכלות האלימה של חיילי הגנראל האלר. באמתלה של חיפוש נשק נערכו חיפושים בבתי יהודים (וכן בבית-המדרש ובדירת יו"ר הקהילה), ותוך כדי כך הוחרמו סחורות וחפצי-ערך והוכו כמה אנשים. בשנות ה- 30 נמשכו בקונסקיה פעולות החרם נגד היהודים והצבת משמרות לפני חנויותיהם, אך היו גם נסיונות לעורר מהומות אלימות יותר. במארס 1936 הפילו שניים מבני המנהיגים האנדקים במקום צלב-דרכים, והאשימו את היהודים בחילול-קודש זה. המשטרה מנעה מהומות אלימות. ביולי 1937, בשעת יריד בכפרים הסמוכים ניידזיילה ולופושנו, תקפו אנשי קבוצת-אגרוף אנדקים את רוכלי- היריד היהודים, הפכו את דוכניהם, הכו וגרשו אותם. גם במקרה זה הפסיקה המשטרה את הפרעות. בספטמבר בה בשנה נופצו שמשות בכמה בתי יהודים, ביניהם בדירתו של האדמו"ר מראדושיץ, ואשה יהודיה אחת נפצעה.