ד' אב ה'תשע"ז

קוריץ KORZEC

עיירה בפולין

נפה: רובנה

אזור: ווהלין ופוליסיה

אוכלוסיה:

•  בשנת 1941: כ - 4,946

•  יהודים בשנת 1941: כ - 4,895

•  יהודים לאחר השואה: כ - 500

 

תולדות הקהילה:

בעת מלחה"ע ה - I

בראשית המאה ה- 15 בנה הנסיך הליטאי קונסטנטין בן אולגרד מבצר על גדת הנהר קורצ'יק. לידו התפתח היישוב קוריץ ובאמצע המאה ה- 16 קיבל זכויות עיר מגדבורגיות. בשנת 1570 נמנו במקום 300 בתים. החל משנת 1681 היתה קוריץ רכושה של משפחת צ'ארטוריסקי. הידיעה הראשונה על הימצאות יהודים בקוריץ היא משנת 1569; יש לשער, שישבו שם עוד קודם לכן. בתקופת גזירות ת"ח ות"ט נפגע היישוב היהודי קשה ונותרו בו רק 10 בתים של יהודים. אבל יהודי קוריץ התאוששו מהר מן החורבן ובשנת 1700, בהתוועדות גליל ווהלין שנערכה בהורוכוב, הוטל על קהילת קוריץ לשלם 1,150 זהובים מס גולגולת סכום שהיה מן הגדולים ביותר באותה שנה. הדבר מעיד על קיומה של אוכלוסייה יהודית גדולה ועל אמידותה היחסית. באותה עת חי בקוריץ ר' פסח בן שמשון בן בצלאל, אחיו של המהר"ל מפראג. ר' פסח היה אביו של המקובל הנודע ר' שמשון מאוסטרופוליה. באפריל 1758 התכנס בקוריץ ועד גליל ווהלין ודן בין השאר בהאשמות במעילה שהטיחו אלה באלה פרנסי קרמניץ ולודמיר מצד אחד ופרנסי אוסטראה ולוצק, מן הצד השני. בכינוס זה היה פעיל מאוד פרנס הקהל של קוריץ - ר' חיים מפולנואה. לקראת סוף המאה ה- 18 החלה העיירה להתפתח במהירות. הנסיך יוזף צ'ארטוריסקי שיפץ את הארמון, סלל דרכים ופתח בשנת 1786 בית-חרושת לאריגים שבו הועסקו 60 יהודים, ובית-חרושת לכלי חרסינה, שבו יצרו כלים עם אותיות עבריות לשימושי הכשרות היהודיים. בשנת 1787 הקים ר' פנחס ישראל מלוטומירסק בית-חרושת נוסף לאריגים, שבו הועסקו רק יהודים. במהרה הוקמו מפעלים נוספים בענף הבדים ובענפי עיבוד התוצרת החקלאית: מבשלות בירה, טחנות קמח ועוד. בשנת 1776 פתח צבי- הירש (בן אריה-לייב) מרגליות בית-דפוס עברי בקוריץ ובו נדפסו 10 ספרים. מרד ההיידמקים (בראשות גונטה וז'לזניאק) השבית את עבודת בית-הדפוס למשך שלוש שנים. העבודה התחדשה בשנת 1781 ועד שנת 1787 נדפסו בו עוד 20 ספרים עבריים, רובם ספרי קבלה וחסידות וביניהם הספר הראשון על חסידות הבעש"ט - "תולדות יעקב יוסף" מאת ר' יעקב יוסף הכהן מפולנואה, תלמידו המובהק של מייסד החסידות. בשנת 1794 יסדו ר' אברהם בן יצחק אייזיק ור' אליהו בן יעקב הלוי בקוריץ בית-דפוס עברי שני. בקוריץ ישבו בתקופות שונות כמה מגדולי החסידות; ר' דב-בער המגיד ממז'יריץ', שישב בעיירה תקופת מה, ור' פנחס שפירא, הידוע בכינויו ר' פנחס מקוריץ, שישב בה משנת 1760. שניהם היו תלמידיו של הבעש"ט. בשנת 1791 יצא ר' פנחס בדרכו לארץ-ישראל, אך הוא נפטר בשפטובקה ונקבר שם. באותה עת כיהנו בקוריץ כמה רבנים נודעים; הרב יצחק אייזיק הכהן (1766- 1787), בנו של ר' יואל אב"ד בסטניסלבוב, ור' אשר צבי, שהיה מתלמידי המגיד ממז'יריץ'. במאה ה- 19 גדלה האוכלוסייה היהודית בקוריץ והגיעה ל- 4,000 נפש בערך. נוספו גם מפעלי תעשייה בענף הבורסקאות והוקם בית-חרושת גדול לסוכר. רוב המפעלים האלה היו בכעלות יהודים. כמו-כן התפתח המסחר בתבואות ובעצים. המוביל בענף האחרון היה בעל האחוזות והיערות היהודי יעקב-יוסף הורנשטיין. כיוני 1881 פרצה שריפה גדולה, שכילתה את רוב בתי-העיירה וכן 13 בתי-כנסת ובתוכם את בית-הכנסת העתיק, שנבנה בשנים 1680- 1681. בדליקה נספו גם 20 יהודים. באותה תקופה החל( משנת 1864) פעל בקוריץ הרב מטעם נחמיה הרשנהורן, שהיה בוגר בית-הספר לרבנים בז'יטומיר ואיש רב-פעלים. הוא פרסם כתבות על קוריץ ב"המליץ" וב"הצפירה". בשנת 1866 פתח הרב הרשנהורן בית-ספר לילדי ישראל, אך נאלץ לסגור אותו כעבור שנה בלחץ החרדים. בשנת 1882 חנך מחדש את בית-הכנסת הגדול שנשרף ואשר שוקם תודות למאמציו. בשנת 1883 פתח בית-חולים יהודי ובשנת 1886 חזר ופתח "תלמוד-תורה" מודרני לנערים, שהתקיים עד מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1899 חנך הרב הרשנהורן בית-זקנים, ובשנת 1902 פתח ספרייה יהודית. הוא היה גם בין ראשוני הפעילים הציוניים בקוריץ ויסד שיעורי-ערב לעברית למבוגרים. הוא היה גם מעורב במפעלי סיוע כלכליים, כגון; בנק קרדיט לאומי, בנק חיסכון ומלווה ועוד. הרב הרשנהורן נפטר בשנת 1923 והוא בן תשעים. מלבדו כיהנו בקוריץ הרבנים האלה; ר' מיכל הלוי (1843- 1816), שהיה רב הקהילה וגם רבם של חסידי ברזנה, ור' משה מרדכי לידסקי, משנת 1901 ועד פטירתו בשנת 1931. הפעילות הציונית בקוריץ החלה בראשית המאה ה- 20 והיא נעשתה ברובה במחתרת. בקוריץ פעלו אז שתי מפלגות - "צעירי-ציון" ו"פועלי-ציון". בשנת 1905 ניסה ה"בונד" להקים סניף בקוריץ, אך לא הצליח, ולכן ריכז את פעילותו בארגונים מקצועיים. אוהדי ה"בונד" פעלו באיגוד הרצענים ואוהדי "פועלי-ציון" פעלו באגודת החייטים. שתי האגודות נאבקו על קיצור יום העבודה שעמד אז על יותר מ- 12 שעות. הספרייה שהקים הרב הרשנהורן גדלה והיו בה כמה אלפי כרכים, היא היתה מרכז התרבות הלאומית בעיירה. בשנת 1908 ייסד המשורר בן-המקום מאיר צ'ודנר את "אגודת דוברי שפת עבר". אוהדי ה"בונד" וחברי "פועלי-ציון" ניסו לפעול בתחום תרבות היידיש. בשנת 1 191 יסד המורה גרינפלד בית-ספר פרטי עברי ובו מכינה ושלוש כיתות. בשנת 1915 נסגר בית-הספר, אך גרינפלד המשיך ללמד קבוצות של תלמידים. בשנת 1918 יסדו "צעירי-ציון" בית-ספר עברי "תרבות". מנהלו היה ד"ר יעקב לוי, איש ארץ-ישראל, שנפל בשבי כקצין תורכי והתגלגל לרוסיה. באותה שנה - 1918 - התארגן לראשונה "החלוץ" בקוריץ. כעבור שנתיים יצאו 9 מחבריו בדרכם לארץ-ישראל והגיעו לארץ לאחר מסע רצוף הרפתקאות מסוכנות. אחרי מהפכת 1917 התקיימו בקוריץ בחירות דמוקרטיות להנהגת הקהילה. בין 14 הנבחרים היו שני הרבנים, הרשנהורן ולידסקי, וכן 7 נציגים של "פועלי-ציון". בינתיים החלה מלחמת האזרחים ועד אחרי פסח 1918 שלטו בקוריץ אנשי פטלורה (הדירקטוריה). עד שנסתיימו הימים הנוראים, באותה שנה, שלטו בעיירה הבולשוויקים ולאחר מכן באו הגרמנים ואנשי האטמן סקורופדסקי. בשנת 1919 השתוללו בעיירה כנופיות שונות, וביניהן כנופית סוקולוב (שערכה פוגרום דמים בנובוגרד-ווהלינסק). בקוריץ נרצחו אז 2 יהודים ואחד נפצע. שפיכות דמים נוספת נמנעה הודות לראש העיר האוקראיני, שיהודים הסתירו אותו בזמן השלטון הבולשוויקי, והודות ל"הגנה עצמית" שהקימו בני הנוער היהודי; אנשי "ההגנה העצמית", יחד עם יחידה צבאית אוקראינית ממושמעת, שמרו על קוריץ מפני הפורעים.

 

בין שתי המלחמות

קביעת הגבול בין פולין לברית-המועצות בפאתיה המזרחיים של העיירה הנחיתה מכה קשה על כלכלתה של קוריץ בכך שקרעה ממנה חלק נכבד מן העורף החקלאי. במיוחד נפגעו היהודים - הסוחרים, החנוונים ובעלי-המלאכה. 4 מפעלים לעיבוד עורות נסגרו, בית-החרושת לסוכר צמצם את פעילותו ורבים מן הפועלים היהודיים הוחלפו בלא-יהודים. כמה מפעלים זעירים שנשארו (לייצור לבד, לייצור צמר-גפן, לטחינת קמח 'וכו) העסיקו מספר זעום של יהודים. רוב הציבור נאלץ להתפרנס ממסחר זעיר וממלאכה ורוב הפרנסה באה מימי שוק. כמה סוחרים גדולים עסקו בייצוא של פירות, סוגי ירקות וסוכר. בקוריץ היו אגודות של סוחרים, סוחרים זעירים ובעלי-מלאכה, שניסו לסייע בצורה הדדית בתחום הכספי, במתן הדרכה והגנה מהתנכלויות השלטון הפולני. הפעילות הכלכלית נתמכה בידי קופת גמ"ח (שנוסדה בשנת 1926), בנק הסוחרים ובנק עממי. בשנת 1930, בביקורת שנעשתה בשני הבנקים התברר, שיש להם גירעונות גדולים ושיותר משליש מן החובות לא נגבו. בראשית תקופת השלטון הפולני נתמנתה עירייה ובה היו רק שני יהודים בהנהלה (לאווניקים), למרות שהיהודים היוו %78 מאוכלוסיית קוריץ. בבחירות הראשונות, שנערכו בשנת 1924, נכנסו יהודים רבים למועצת העיר ובהנהלה היו סגן ראש עיר, שני חברים ומזכיר - יהודים. בהדרגה החלו השלטונות לדחוק את רגלי היהודים. המזכיר הוחלף בפולני ומספר הנציגים היהודים הלך והצטמצם. הנבחרים היהודיים נאבקו על קבלת הקצבות מן העירייה למוסדות חינוך וסעד יהודיים, אך על-פי רוב ללא הצלחה רבה. כך, למשל, בתקציב של שנת 1930/31 ניתנו ליהודים רק %10 מכלל ההקצבות למוסדות, למרות שהיו רוב מוחלט באוכלוסיית קוריץ. הנהלת הקהילה הדמוקרטית שנבחרה בשנת 1917 המשיכה לכהן עד הבחירות שנערכו בשנת 1928. אל קוריץ צורפה אז מז'יריץ' ומתוך 8 נבחרים ייצגו 6 את קוריץ, ו- 2 את מז'יריץ'. רוב הנבחרים היו ציונים, למרות שחלק מהם נבחרו ברשימות של איגודים מקצועיים. הנהלת הקהילה, שנבחרה בשנת 1935, כיהנה עד ספטמבר 1939. כרב הקהילה כיהן ר' משה-מרדכי לידסקי ובקוריץ היו עוד שני רבנים - אברהם זילברמן ומשה רויטבלט. בשנת 1933, כשנפטר הרב לידסקי, מונה לרב הקהילה חתנו, ר' ניסן בשקין. הוא נספה בשואה יחד עם בני עדתו. בית-הספר העברי "תרבות", שנוסד בשנת 1918 ונסגר כעבור זמן-מה בגלל מלחמת האזרחים, נפתח מחדש בראשית תקופת השלטון הפולני והתקיים עד ספטמבר 1939. היו בו 7 כיתות של בית-ספר יסודי. בשנת 1929/30, למשל, למדו בו 200 תלמידים. גם התלמוד-תורה, מיסודו של הרב הרשנהורן, המשיך להתקיים ובשנים 1918- 1920 היה בקוריץ גם בית-ספר על-שם בורוכוב, ששפת הוראה שלו יידיש. בשנת 1920 עקרה לקוריץ מנובוגרד-ווהלינסק "ישיבת זוויהיל", בראשותו של ר' יואל שורין (העילוי מפולטבה). התלמוד-תורה סופח לישיבה כמכינה והמוסד החדש נקרא בשם "בית אולפנה רבתי-אור תורה". הישיבה העניקה סמיכות לרבנות. בשנת הלימודים 1929/30 למדו בה 160 תלמידים. בשנת 1921 פתחו השלטונות בית-ספר עממי ליהודים - שבסובקה כלומר(, סגור בשבת). למדו בו 4 שעות עברית בשבוע. משנת 1927 היה מנהלו יהודי (מיכאל גלס). משנת 1930 צורפו לבית-ספר זה גם תלמידים לא- יהודים ומספר היהודים ירד למחצית. הספרייה שהקים הרב הרשנהורן בשנת 1905 התפתחה יפה בין שתי מלחמות העולם. בשנת 1928 נוספה גם ספרייה ביידיש על-שם בר בורוכוב. שתי הספריות שימשו מרכזים לחיי התרבות ולידן התקיימו ערבי קריאה, הרצאות ודיונים ספרותיים. ליד בית- הספר העברי וסניפי "השומר הצעיר" ו"פרייהייט" פעלו מקהלות, ובבית-הספר הממלכתי ליהודים פעלה תזמורת מנדולינות. חוג החובבים לדרמה, שראשיתו בשנת 1917, המשיך לפעול בין שתי המלחמות ואף בתקופת הכיבוש הסווייטי; אז זכה למקום ראשון בין הלהקות בנפת רובנה. המפלגות הציוניות שהוקמו בפברואר 1917 עברו לאחר המלחמה פילוגים ואיחודים. "פועלי-ציון-ימין" יסדה את אגודת החייטים, הקימה את הספרייה על-שם בורוכוב ואת אגודת "העובד", של בעלי-המלאכה. בשנת 1921/22 נפתח סניף של "החלוץ" ובו קבוצת הכשרה בת 25 חברים שעסקו בחטיבת עצים. מאוחר יותר יצאו חבריו להכשרה בקלוסובה. בשנת 1935 היו בסניף 80 חברים. בשנת 1922 נוסד סניף של "התאחדות - הפועל הצעיר", שמנה כעבור זמן-מה 160 חברים. בשנת 1922 נפתח סניף של "הפועל המזרחי" ובו 60 חברים, רובם מבני הישיבה, ובשנת 1928 נוסד סניף של הרוויזיוניסטים, שמנה בהתחלה 50 איש בערך. בשנות העשרים נוסדו סניפים של "השומר הצעיר" ואחר כך של בית"ר. בכל אחד מהם היו כמה מאות חברים. בתנועת "פרייהייט" היו 200 חברים. בשנות השלושים נוסדו סניף של "גורדוניה", ובו 200 חברים, וסניף של "החלוץ הצעיר", שמנה 60 חברים. תוצאות ההצבעות לקונגרסים הציוניים השונים היו כדלהלן: לקונגרס הציוני הט"ז (1929) הצביעו 214 איש. הציונים הכלליים קיבלו 33 קולות; המזרחי - 32; רוויזיוניסטים - 60; התאחדות השומר הצעיר - 105; פועלי ציון - 44. לקונגרס הי"ח (1933) הצביעו 586 איש. הציונים הכלליים קיבלו 48 קולות; המזרחי - 85; רוויזיוניסטים - 60; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 304; התאחדות - 89. לקונגרס הכ' (1937) הצביעו 350 איש. הציונים הכלליים קיבלו 45 קולות; המזרחי - 15; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 290. לקונגרס הכ"א (1939) הצביעו 197 איש. הציונים הכלליים קיבלו 25; המזרחי - 34; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 138.

 

סגור

 

במלחה"ע ה - II

ב- 25 ביוני 1941 התחיל השלטון הסווייטי לפנות את משרדיו ומוסדותיו מקוריץ. לרשות היהודים שעבדו במשרדים אלה הועמדו אמצעי תחבורה. באותו יום נערך גיוס לצבא ונכללו בו כמה מאות צעירים יהודיים. מקוריץ יצאו עוד יהודים ביוזמתם העצמית. לפי הערכה יצאו מקוריץ מזרחה בערך 1,000 יהודים. אחרוני נציגי השלטון הסווייטי עזבו את קוריץ ב- 30 ביוני, ועד ה- 2 ביולי, מועד כניסת הצבא הגרמני, לא היה שלטון בעיירה. בימים הראשונים לאחר כניסת הגרמנים נאסרו 6 יהודים, שהואשמו בידי האוקראינים שהם היו פעילים במוסדות השלטון הסווייטי והוצאו להורג. עד מהרה ירדו על ראש הציבור היהודי הגזירות הרגילות: החובה לשאת אות היכר מיוחד - סרט שרוול לכן ועליו מגן-דוד כחול, שהוחלף בספטמבר 1941 לשני טלאים צהובים - סימון בתי היהודים במגן דוד כחול גדול, הקמת יורנראט ומשטרה יהודית, הגבלת השעות שבהן מותר לקנות מזון לשעתיים בלבד והטלת עוצר לילה ארוך. בחודש אוגוסט 1941 נערכו נגד היהודים שתי אקציות. בראשונה נלקחו 112 גברים לעבודה כביכול והם נרצחו ב- 8 באוגוסט. בשנייה, ב- 20 באוגוסט, נרצחו 350 איש. בין אלה היו גם 3 מחברי היודנראט. ב- 25 באוגוסט הוטל על יהודי קוריץ תשלום כופר בסכום של 100,000 מרק (כמיליון רובל) והם חויבו למסור גם חפצים רבים. היהודים נדרשו לצאת לעבודות כפייה. כ- 700 איש הועסקו בבית-החרושת לסוכר וכמה מאות בעבודות בנייה ובשיפוץ דרכים. יהודים נוספים הועסקו בהנחת כבל למפקדת הפירר בוויניצה, בעבודות חקלאיות ובשירותים. העובדים קיבלו 250 גרם לחם ליום ואחר כך הוקטנה המנה ל- 130 גרם ליום. כל היהודים רוכזו באיזור אחד כעיירה, בגטו שלא גודר, אך שהיה אסור לצאת ממנו. ולמרות זאת יכלו היהודים לעסוק במסחר חליפין ולהשיג מצרכי מזון. ביום חמישי, ה' בסיוון תש"ב (21 במאי 1942) נערכה אקציה גדולה. הגרמנים ריכזו יחד 1,600 נשים וילדים ו- 600 גברים, למעלה מ- 2,200 נפשות, הובילו אותם אל מחוץ לעיר ורצחו אותם. היהודים שלא הומתו נחשבו עובדים נדרשים ועליהם נוספו כאלה שהסתתרו. לאחר האקציה נשארו בגטו בערך 1,000. האקציה הותירה בחיים שרידים של משפחות ואצל אחדים מהם התעורר הרצון לארגן מרד. בין היוזמים העיקריים היו משה גילדנמן ובנו שמחה. כשנתכנס הציבור בבית-הכנסת לאמירת קריש אחר הנספים העלה משה גילדנמן את הרעיון לארגן התנגדות, אך רק מעטים נענו. גילדנמן ואלה שהלכו אחריו הצליחו לרכז סביבם קבוצה של 20 צעירים, חלקם קרובי משפחה. הם הצטיידו באקדח אחד, חמישה כדורים ונשק קר. ביום שישי, י"ד בתשרי תש"ג (25 בספטמבר 1942) הוקף הגטו שוטרים. היהודים הבינו, שבא סופם. יושב-ראש היודנראט משה קרסנוסטבסקי קיים את מה שהבטיח קודם והצית את ביתו. האש פשטה אל הבתים האחרים של הגטו. הוא ואחרים נספו בלהבות. בחסות האש והעשן נמלטו רבים, וביניהם 11 איש מקבוצת גילדנמן. הם התייצבו במקום שנקבע מראש מחוץ לעיירה. חלק מן הנמלטים נתפסו מהר ונרצחו, אחרים נרצחו כידי איכרים תאבי בצע, או הוסגרו למשטרה הגרמנית והאוקראינית ונרצחו גם הם. חלק מן הבורחים הסתתרו ביערות שמצפון לקוריץ ונעזרו בכפריים פולנים. הצעירים הצטרפו אחר-כך ליחידות פרטיזנים סווייטיות (של שיטוב, סבורוב וקובפק). קבוצתו של גילדנמן צעדה צפונה, ולאחר כמה לילות הגיעה למקום חנייתו של גדוד הפרטיזנים הסווייטי שבפיקודו של קולונל מדביידייב. משם הופנו לדרום-מזרח ביילורוסיה, שם היו שטחים נרחבים בשליטת הפרטיזנים הסווייטיים. בסביבות מסילת-הברזל סארני-רוקיטנה נתקלו גילדנמן ואנשיו בשרידיה של קבוצה יהודית אחרת, שנשלחה באותו כיוון, אך נתקלה בגרמנים והתפזרה. אלה הצטרפו ליחידת גילדנמן, שגדלה עקב כך ל- 20 לוחמים. בפעילות תקיפה נגד שוטרים אוקראיניים ויערנים נרכשו כלי נשק וכל חברי הקבוצה היו מזוינים. באחת התקיפות האלה ניתן למשה גילדנמן הכינוי הפרטיזני "דיאדיא מישא", ששימש אותו בכל תקופת פעילותו ביערות. היחידה התבססה בביצות שמצפון לרוקיטנה, ניהלה תעמולה נגד הגרמנים, תקפה מחסנים של הגרמנים והענישה משתפי פעולה. בפברואר 1943 הגיעה לאיזור האוגדה הפרטיזנית של גנרל סבורוב ומשה גילדנמן ואנשיו הצטרפו אליה כיחידים. מאוחר יותר קיבל גילדנמן רשות להקים יחידה חדשה, בעיקר מיהודים מיחידת המשק של האוגדה. לפי דעת אחדים כונתה היחידה בשם "הקבוצה היהודית הלוחמת המיוחדת של דיאדיא מישא" והיא היתה למעשה פלוגה במסגרת גדודו של המאיור מירקובסקי. היא פעלה בצפונו של מחוז ז'יטומיר והלכה גדלה עם הצטרפותם של לא-יהודים לשורותיה עד שאלה היו בה רוב. בסוף שנת 1943 נפגשה יחידתו של גילדנמן עם יחידות צבא סווייטיות שכותרו וסייעה להן להיחלץ מן הכיתור. קוריץ שוחררה ב- 13 בינואר 1944. מיהודי העיירה ניצלו בערך 500. רוב הניצולים היו יהודים שברחו או התפנו לפנים ברית-המועצות.