כ"ח אלול ה'תשע"ז

קיילצה KIELCE

 

קהילה בפולין

מחוז: קיילצה

נפה: קיילצה

אזור: מחוזות לובלין קיילצה

אוכלוסיה:

•  יהודים בשנת 1941: כ-18,000

•  יהודים לאחר השואה: כ-250

 

תולדות הקהילה:

כללי

ראשיתו של היישוב ק' במאה ה-12. בשנת 1171 הוחל בהקמת כנסייה במקום, ביזמתו של הבישוף מקרקוב; בנייתה הושלמה בשנת 1182. בשנים 1241 ו-1256 חרבו הכנסייה והיישוב שהתפתח סביבה בידי חילות הטטרים שפלשו אז לפולין. היישוב שוקם רק בתחילת המאה ה-14. בשנת 1364 קיבלה ק' זכויות מגדבורגיות והוכרה כעיר. גם אז נשארה בבעלות הבישופות של קרקוב. בתקופה זו היו בק' בערך 950 תושבים. במאה ה-15 היתה ק' למרכז חשוב לייצור זכוכית. אז הוחל גם בעבודות כרייה במחצבות האבן באזור. בשנת 1535 נתן המלך זיגמונט הראשון לבישופות קרקוב פריווילגיה שאסרה על התיישבות יהודים בעיר. הפריווילגיה הזאת אושרה מחדש בשנת 1561. בפריווילגיה נוספת התיר המלך לקיים יום שוק שבועי ו-3 ירידי מסחר שנתיים. בשנת 1638 העניק המלך ולדיסלאב הרביעי לק' את הזכות לקיים יריד מסחר שנתי רביעי.

באמצע המאה ה-17 הרחיבו ראשי הכנסייה בקרקוב את ק'; נבנו בה בתים חדשים, נבנתה כיכר עיר חדשה והוקמו כנסיות נוספות. ק' התפתחה מבחינה כלכלית והוקמו בה בתי-מלאכה לעיבוד זכוכית. בשנות ה-20 של המאה ה-18 הקימה הכנסייה בק' סמינר להכשרת כמרים, והעיר היתה לאחד המרכזים החשובים של הכנסייה בפולין. בשנת 1794 חנתה בק' יחידה מצבאו של קושצ'יושקו.

בשנת 1795, עם חלוקת פולין השלישית, סופחה ק' לאוסטריה ולאחר קונגרס וינה, בשנת 1815, נכללה במלכות פולין הקונגרסאית תחת ריבונותה של רוסיה. מאמצע המאה ה-19 גדלה האוכלוסייה בק' בקצב מהיר. בשנת 1815 הוקם בק' בית-ספר להכשרת עובדים למחצבות האבן, ובמקביל התרחבה מאוד עבודת הכרייה במחצבות שבאזור. בשנת 1833 חוברה העיר למסילת הברזל ורשה-קרקוב, ובשנת 1885 חוברה גם למסילה שהובילה אל אזור המכרוון החשוב ליד לדומברובה-גורניצ'ה. בסוף המאה פעלו בק' בית-חרושת לייצור שיש שהעסיק 47 פועלים, 4 בתי-מלאכה גדולים לייצור לבנים, 5 בתי-מלאכה לייצור סיד וכמה בתי-מלאכה נוספים לסבון ולעיבוד עורות. כמו כן היו בק' כמה מבשלות בירה.

היישוב היהודי בקיילצה עד מלחמת העולם הראשונה

יהודים יחידים התיישבו בק' בשנת 1819, למרות האיסור מן המאה ה-16 על התיישבותם בעיר. בשנת 1841 הוקם במקום "דיזור בוז'ניצי" (ועד קהילה ממונה מטעם השלטונות, שהופקד על ניהול ענייני הדת בלבד), אבל רשמית היו יהודי העיר מסופחים לקהילת חנצ'יני. אחרי המרד הפולני של 1831 ביטלו הרוסים את האיסור על התיישבות יהודים בק, ופרסמו צו שבו התירו ליהודים לשהות בה בימי השוק ובירידים השנתיים. בשנים אלה היתה ק' יישוב עני ולא מפותח מבחינה כלכלית, והשלטונות הרוסיים ביקשו למשוך אליה גורמים שיסייעו לפיתוחה. לפיכך התירו ליהודים לבוא ולסחור בעיר, ושלושה סוחרים יהודים נענו להזמנה, פתחו חנויות ורכשו בתים סמוך לכיכר השוק.

התיישבותם של היהודים בק' עוררה התנגדות תקיפה מצד האוכלוסייה המקומית. בשנת 1833 פנו 20 סוחרים פולנים לשלטונות המחוז ודרשו לאסור על יהודים להתיישב בעיר. הם הסתמכו על כתבי הזכויות שנתנו לק' מלכי פולין במאות הקודמות. ואולם לא כל תושבי העיר היו תמימי דעים בסוגייה זו; השכבות דלות האמצעים צידדו בהתיישבותם של היהודים בק', ולטענתם נוכחו לדעת שבואם כבר חולל שינוי לטובה בחיי הכלכלה בעיר. בשנת 1833 ערכה הנהלת העיר סקר של המסחר בק' והמליצה לעודד את התיישבות היהודים במקום ולאפשר להם לרכוש חנויות ובתימן- במחצית השנייה של שנות ה-30 ניהלו יהודי ק' מאבק בלתי פוסק עם הסוחרים הפולנים, שנהנו מתמיכת הכנסייה, על זכותם לחיות ולסחור בעיר. הנהלת העיר חייבה אותם לתרגם כל מסמך עסקי לפולנית. בשנת 1835 פורסמה תקנה שאסרה על היהודים להתגורר במרכז העיר, והגבילה את מגוריהם בק' למרחק של 3 ק"מ ויותר מהמרכז. פעמים אחדות נפגעו חנויות יהודיות מהתפרעויות של אספסוף. התלונות החוזרות ונשנות של היהודים לרשויות לא הביאו לרגיעה במצב.

בשנת 1841 התגוררו בק' 7 משפחות יהודיות שמנו 32 נפשות - פחות מאחוז אחד מכלל תושבי העיר. בנובמבר 1841 פנתה אגודת הסוחרים הפולנים לשלטונות הרוסיים בבקשה לגרש את היהודים מק'. בשנת 1842 נעתרו השלטונות ללחצי האוכלוסייה המקומית והיהודים קיבלו הוראה לעזוב את העיר.

ואולם גם אחרי הגירוש הוסיפו יהודים יחידים להתגורר בק'. בשנת 1845 ישבו בה 5 יהודים, שנחשבו להלכה תושבי חנצ'יני. היהודים שעזבו את העיר עברו לערים סמוכות אבל התמידו במאמציהם לקבל רשות לשוב ולהתיישב בה.

לאחר שעזבו היהודים נעצרה התפתחותה של ק', תנופת הבנייה נבלמה ונפסקו ההשקעות של סוחרים יהודים במכרות. בשנות ה-50 של המאה ה-19 התחדשה התיישבות היהודים בק', למרות התלונות הבלתי פוסקות של הנהלת העיר לשלטונות המחוז, ובשנת 1860 נמנו במקום 31 בתי-אב יהודיים. לאחר המרד הפולני של שנת 1863 ביטלו הרוסים רשמית את האיסור על התיישבות יהודים בק'. משנת 1868 נרשמו הילדים היהודים שנולדו בק' בספר הלידות של העיר. בשנה זו ניתנה ליהודי המקום רשות לרכוש חלקת אדמה ולפתוח בית-עלמין משלהם, וככל הנראה היה להם אז גם בית-כנסת.

בין יהודי העיר היתה שכבה מצומצמת של סוחרים עשירים שפיתחו בעיר את תעשיות הסיד, השיש, החצץ והעצים לבנייה. יהודה ארליך היה הראשון שהקים בק' מפעל לאבני גיר, ומשפחת התעשיינים זגייסקי החזיקה בבעלותה כמה מנסרות ובתי-מלאכה לרהיטים ולעצי בניין. תחום נוסף שבו בלטה הפעילות הכלכלית של היהודים היה הסחר בבדים.

במחצית השנייה של המאה ה-19 התפתחה הקהילה היהודית בק'. קבוצת הסוחרים העשירים הקימה ארגון וולונטרי שאסף כספים לבניית מוסדות הציבור היהודיים. בשנת 1869 קיבלה הקבוצה רשות להקים בק' בית-חולים יהודי, בעלות של 7,500 רובל. בשנת 1897 הושלמה הבנייה. עד אז הושקעו בק' כ-22 אלף רובל. בשנת 1903 נחנך בק' בית-כנסת חדש, שבנייתו עלתה 20 אלף רובל בערך. מדי שנה הקציבה קבוצת הסוחרים היהודים בק' 2,000 רובל לתלמוד-תורה בק' ו-1,500 רובל לחברת "ביקור חולים", שהחזיקה גם את בית-החולים. בתחילת המאה ה-20 הוקמה בק' חברת "אחיעזר", שהחזיקה את התלמוד-תורה שבו למדו ילדי העניים; חברה זו טיפלה גם ביתומים.

עד סוף המאה ה-19 לא היו בק' מוסדות חינוך יהודיים מודרניים. בשנת 1899 הוקם ליד התלמוד-תורה בית-ספר מקצועי יהודי ראשון. קבוצת סוחרים מתבוללים דרשה לפתוח בעיר מוסדות חינוך מודרניים, אך הדרישה נתקלה בהתנגדות מצר האורתודוקסים. בשנת 1904 נפתח בק' בית-ספר יהודי מודרני; מנהלו היה ה' שרייבר. ואולם כעבור שנתיים נסגר בית-הספר החדש בלחץ הדתיים. לאחר כמה שנים הקים המורה ישראל יוסקוביץ בית-ספר עברי ראשון בעיר, אבל גם הוא החזיק מעמד שנה אחת בלבד. בתחילת המאה ה-20 ייסדה המחנכת סטפאנה וולמן בית-ספר יהודי לבנות במתכונת של בית-ספר עממי פולני.

ב-1900 ייסדה קבוצת משכילים צעירים, ובראשה ד"ר פלדמן, אגודה ציונית בק'. חבריה עסקו בהפצת ה"שקל" הציוני, הקימו ספרייה ציבורית קטנה וקיימו הרצאות ופעולות תרבות אחרות. בשנת 1906 נפתח בק' סניף של חברת "עבריה" להוראת השפה העברית, שפעיליה הבולטים היו חברי "פועלי ציון". זמן מה אחר-כך הוקמה אגודת "הזמיר", שמטרתה היתה להרחיב את פעולות התרבות בשפה העברית.

בימי מהפכת 1905 הצטרפו בני נוער יהודים לשורות -המפגינים חברי PPS (המפלגה הסוציאליסטית הפולנית). כמה מחברי האגודה הציונית עזבוה והצטרפו ל"בונד". ראשון רבניה של קהילת ק' היה ר' טוביה גוטמן הכהן רפפורט (נפטר ב-1902), מחסידי קוצק. הוא כיהן בקהילה בשלהי המאה ה-19. בשנת 1902 בא במקומו הרב משה-נחום ירוזלמסקי (נפטר ב-1916), שחיבר את ספר השו"ת "מנחת משה" ואת "לשד השמן" (פירוש לרמב"ם). הרב ירוזלמסקי, דמות מרכזית בפולין, נמנה עם פעילי אגודת "חובבי ציון" בק'. ארכיונו שנשתמר משמש אבן שואבת לחוקרים.

ק' היתה ידועה גם כמרכז חסידי. ראשון התיישב בה ר' חיים שמואל הורביץ מחנצ'יני, נצר ל"חוזה מלובלין". בניו, ר' אליעזר ור' שלום, המשיכו את האדמו"רות בק' אבל לא האריכו ימים. בן אחר, ר' יהושע השל, ישב בקוש. את מקומו של ר' אליעזר מילא חתנו ר' ישעיה בר. בק' ישבו אדמו"רים נוספים: ר' מררכי טברסקי (מהבית הטשרנובילי בחסידות), שנקרא "הרבי מקוזמיר". אחרי פטירתו ב-1917 בא במקומו בן משפחתו ר' ניסן יהודה לייב טברסקי, שהגיע לק' ב- 1921 (נפטר ב-1940 בקרקוב מעינויי הגרמנים); ר' חיים מאיר פינקלר מפינצ'מב, מגזע רדושיץ בחסידות (נפטר ב-1917). שני בניו, ר' פנחס יששכר ור' יצחק, היו גם הם לאדמו"רים. הראשון נטה ל"אגודת ישראל" והשני, שהיה גם עסקן ציוני נלהב, נטה ל"המזרחי"; ר' דוד גולדמן, האדמו"ר מחמיילניק, צאצא לאדמו"רי פראגה ולאדמו"רי וורקא. אחרי פטירתו (ב-1924) ירש את מקומו בנו ר' ישעיהו ("הרב מבוסק"); ר' אלימלך יעקב יצחק רבינוביץ מסוחדניוב, משושלת "היהודי הקדוש" (נפטר ב-1925). שני אדמו"רים אלה לא משכו קהל רב; בניהם המשיכו את דרכם: ר' יוסף ברוך ור' נתן דוד, בני הרב מסוחדניוב, ור' צמח בן האדמו"ר מרקוב (שלושתם נספו בשואה).

ערב מלחמת העולם הראשונה גברה בק' ובמחוז השפעתם של חוגים אנטישמיים תומכי מפלגת האנדציה. באוקטובר 1912 שיגרו אנשי מפלגה זו עצומה לשלטון הרוסי בתביעה לצמצם את השפעת היהודים בחיי המסחר בעיר.

בנובמבר 1912 הפיץ ילד פולני בן 12 שמועה, שבשעה שנכנס לקנות צורכי כתיבה בחנות יהודית ניסה הסוחר להתנכל לו ולקחת ממנו את כספו במרמה. השמועה עשתה לה כנפיים ובפתח חנותו של היהודי, שמעון קייזר, התאספה קבוצת מפגינים שאיימה לפרויו לחנות ולהכות את הסוחר. משהגיעה המשטרה פוזרו המפגינים, אך בעיר גברה התעמולה שקראה להטיל חרם על חנויות ובתי-עסק של יהודים.

 

היהודים בין שתי מלחמות העולם

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עברה ק' כמה פעמים מיד ליד. באוגוסט 1914 נכבשה בידי האוסטרים, אך לאחר זמן קצר חזרו הרוסים והשתלטו עליה. עם כניסתם המחודשת לעיר הטיל הפיקוד הצבאי הרוסי על כלל תושבי העיר קונטריבוציה בסך 100 אלף רובל, והיהודים נדרשו לשלם את מחצית הסכום הזה. בשנת 1915 הוטב מצבם של היהודים לאחר שצבאות אוסטריה וגרמניה חזרו וכבשו את ק'. הוקם אז ועד יהודי, בראשות הרב ירוזלמסקי, שעסק בסיוע לחיילים ודאג לשכן את הפצועים בבתים פרטיים של יהודים. באפריל 1915 אסף הוועד היהודי תרומות בסך 6,800 רובל למען יהודים נזקקים.

בדצמבר 1916 נערכו בחסות שלטונות הכיבוש בחירות למועצת העירייה. למועצה נבחרו 4 יהודים, 3 "אנדקים" ו-3 חברי "הליגה הדמוקרטית". ואולם מספרם הגדול של הנציגים היהודים עורר את התנגדות התושבים הפולנים.

גם בק', כמו בכמה מקומות אחרים, נערך פוגרום מיד לאחר שנסתיימה המלחמה. ב-11 בנובמבר 1918 התקיימה באולם התיאטרון "פולסקי" בק' אספה של יהודים, ודנו שם בהקמת מועצה לאומית יהודית בפולין על-פי הצעתם של מנהיגים ציוניים ובראשם יצחק גרינבוים. ברחוב שיינקביצ'ה, מחוץ לאולם התיאטרון, התקבץ אספסוף פולני ובו גם חיילים משוחררים רבים. היהודים באולם לא הרגישו באיום המתקרב. האספסוף פרץ לאולם והחל להכות בנאספים. חברי נשיאות האספה, שישבו על הבמה, נאסרו בידי המשקרה הפולנית. מאולם התיאטרון התפשטו המהומות לרחובות סמוכים ולתחנת הרכבת.

חנויות יהודיות נפרצו, יהודים הוכו ברחובות ולק' החלו לזרום איכרים מכפרי ,הסביבה ששמעו על המהומות. המשטרה הפולנית, שחששה מפני מרחץ דמים, עצרה את האיכרים ומנעה את כניסתם לעיר. במהלך הפוגרום נרצחו 10 יהודים וכ-400 מהם נפצעו. ב-24 בנובמבר נפגשה משלחת של יהודי ק', שהשתתף בה גם יצחק גרינבוים, עם המרשל פילסודסקי, ומסרה לו דוח על האירועים בק'. פילסודסקי אמר לחברי המשלחת שאין ביכולתו להתערב, שכן העניין היה בידי הרשויות האזרחיות. כמה פורעים נתפסו והועמדו למשפט, אך נגזרו עליהם עונשי מאסר קלים.

מקורות הפרנסה העיקריים של יהודי ק' בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו המסחר והמלאכה. על-פי הסקר שערך בשנת 1921 הג'וינט בפולין, שנתוניו אינם מלאים, היו בק' 633 בתי-מלאכה, מהם 422 בענף ההלבשה, ובענף הזה הועסקו 1,198 מפרנסים, מהם 568 יהודים. ענפי מלאכה נוספים שבלטו בהם יהודים היו הנגרות, שפרנסה 42 יהודים, ובתי-מלאכה לייצור סבון ומוצרים כימיים, שבהם עבדו 50 יהודים. 38 יהודים עבדו בתעשיית האבן והשיש, 9 יהודים עבדו בעבודות סניטציה למיניהן ו-7 בענף הטקסטיל.

בשנת 1918 הקימו יהודים חברי מפלגת PPS את "התאחדות בעלי המלאכה". בתחילת שנות ה-20 היו לה 1,500 חברים בקירוב, יהודים וגם מעט לא-יהודים, שהיו מאורגנים בסקציות לפי מקצועות.

גם בענפי המסחר הזעיר והרוכלות היו היהודים רוב. באמצע שנות ה-20 נמנו בק' 4,659 סוחרים יהודים, לעומת 1,008 סוחרים פולנים. לאחר מלחמת העולם הראשונה ייסדו הסוחרים היהודים העשירים את "אגודת הסוחרים", ולידה הוקם בשנת 1932 "מועדון המסחר" שבו היו חברים בעלי המקצועות החופשיים והסוחרים האמידים. בשנת 1919 העבירו שני יהודים בעלי בתי-חרושת למוצרים כימיים ולקוסמטיקה את מפעליהם לארץ-ישראל.

בשנת 1927 חייבה ממשלת פולין את סוחרי הטבק היהודים לפתוח את חנויותיהם גם בשבת. רק בשנת 1933, לאחר מאבק ממושך, קיבלו היתר משלטונות המחוז לסגור את עסקיהם בשבת. בק' הוקמו שני בנקים יהודיים. בשנת 1926 הקימה קבוצת בעלי מלאכה וסוחרים מן המעמד הבינוני את "הבנק העממי" (פאלקסבאנק), שעסק בעיקר בחלוקת כספי הסיוע מן הג'וינט ובעידוד החיסכון בקרב בעלי המלאכה היהודים. בשנת 1928 עמד הונו של הבנק הזה על 8,000 זלוטי. מדי שנה תרם "הבנק העממי" 250 זלוטי ל"קרן היסוד" ותמך בסכומים קטנים במוסדות הסעד שפעלו בעיר. הבנק השני היה בנק קואופרטיבי למסחר, "בנק האנדלובי". בשנת 1928 עמד הונו על 50 אלף זלוטי. מלבד שני אלה הוקמו גם "בנק דיסקונט" ו"בנק לאשראי". בשנת 1931 נסגרו רוב הבנקים עקב המשבר שפקד את פולין.

שנים מעטות לפני מלחמת העולם השנייה נוסד בק' "קואופרטיב לאשראי של סוחרים ותעשיינים", שפעל עד שנת 1939. במחצית השנייה של שנות ה-30 הורע מצבם של הקואופרטיבים של בעלי המלאכה והסוחרים. בשנת 1936 העביר הג'וינט סיוע מיוחד ל"בנק העממי" בסך 6,000 זלוטי, לאחר פגישה של נציגיו עם ד"ר דוד שווייצר, מראשי המשרד האירופי של הג'וינט, שסייר בפולין בדצמבר 1935.

בתחילת שנות ה-20 השתתפו פועלים יהודים בשביתות כלליות שפרצו בק'. בספטמבר 1923 פתחו פועלים יהודים בבתי-המלאכה לנעליים בשביתה שנמשכה ארבעה ימים. בנובמבר 1923 שבתו 250 פועלים יהודים ופולנים שעבדו בבתי-המלאכה לחייטות. בפברואר 1924 הקימו חברי ה"בונד", PPS והקומוניסטים חזית משותפת למאבק מקצועי של הפועלים בעיר. באוקטובר 1931 פרצה שביתה שהקיפה 5,000 פועלים בענף ההנעלה, אחד מענפי המלאכה הגדולים בק' ובסביבתה. בעלי בתי-החרושת לא נכנעו לדרישות השובתים והפועלים נאלצו לשוב לעבודתם בתנאי השכר הישנים. בעת הפגנת במאי 1938 התנגשו המפגינים בכוחות המשטרה שפיזרו את ההפגנה, ועשרות פועלים נפצעו. ביולי 1938 הועמדו למשפט על הפרות סדר בעת ההפגנה 12 פועלים פולנים חברי PPS ו-7 פועלים יהודים.

בשלהי מלחמת העולם הראשונה התחדשה בק' הפעילות הציונית. בשנת 1917 הוקם בעיר סניף "המזרחי". ביוני 1921 פתחו חברי "המזרחי", אז המפלגה הציונית הפעילה בק', בית-מדרש ללימוד עקרונות הציונות הדתית. בשנת 1930 קיימה התנועה את ועידתה האזורית בק'.בשנת 1919 החלו לפעול בק' "צעירי ציון"; מספר החברים והתומכים של תנועה זו בק' הגיע ל-200. באוקטובר 1918 נאספו בק' אוהדי הציונות מן המחוז כדי לחדש את הפעילות למען ארץ-ישראל. בכינוס נוסף שנערך כעבור שנתיים השתתפו 25 נציגים שייצגו את סניפי התנועה הציונית ב-15 עיירות מן האזור. לקראת הקונגרס הציוני הי"ג (בשנת 1923), נמנרו בק' "שקלים" ציוניים בסכום של 47 מיליון מרקים (אינפלציוניים). בשנת 1924 הוקם בעיר סניף של חברת "הכשרת היישוב". החברה עסקה באיסוף תרומות למען ההתיישבות בארץ-ישראל.בשנת 1929-1930 נאספו בק' 7,572 זלוטי בעבור "קרן היסוד".

במרוצת השנים גדל מספר הציונים בק'. לקראת הקונגרס הציוני הט"ו (בשנת 1927) היו בק' רק 490 בעלי זכות בחירה; ערב הקונגרס הי"ז (בשנת 1931) עלה מספרם ל-789, ובבחירות לקונגרס הציוני הי"ח (בשנת 1933) עלה מספר בעלי זכות ההצבעה ל-1,732-2,077 מהם השתתפו בבחירות. לקראת הקונגרס הכ"א, שהתקיים בשנת 1939, הגיע מספרם ל-2,953, מהם הצביעו בפועל 2,117. תוצאות הבחירות בק' היו כדלקמן:

הרשימה הקונגרס

ט"ו (1927) י"ז (1931) י"ח (1933) כ' (1937) כ"א (1939)

על המשמר 40 38 155 398 307

עת לבנות 15 16 5 32 5

המזרחי 234 219 332 555 695

פועלי ציון צ"ס 12 -- -- -- --

רוויזיוניסטים -- 138 398

מפלגת המדינה -- -- -- 2 4

גוש ארץ ישראל העובדת -- 130 770 1,089 977

פועלי ציון שמאל -- -- -- -- 128

 

קן "השומר הצעיר" בק' הוקם בשנת 1916. מייסדיו היו כמה מתלמידי הכיתות הגבוהות שלמדו בגימנסיה הפולנית בעיר. בתנועה פעלו 3 גדודים. בעת הפוגרום של נובמבר 1918 נפצעו כמה מראשי הקן, ובעקבות זאת הופסקה הפעילות למשך שנתיים. בשנת 1925 עלו ראשוני הבוגרים לארץ-ישראל. בשנת 1936 היו בקן "השומר הצעיר" בק' 25 מדריכים ופעילים שהדריכו את גדודי הנוער והילדים. בשנת 1930 הקימו חברי "המזרחי" בק' סניפים של תנועות הנוער "השומר הדתי" ו"החלוץ הדתי", שהיו להם יחד 65 חברים. בתקופה זו נוסד גם סניף בית"ר. בשנת 1933 פרץ סכסוך אלים בין חברי קיבוץ "החלוץ" בעיר לבין כמה מחברי בית"ר. בעקבות זאת אסרה המשטרה 9 מחברי בית"ר ו-4 מחברי "החלוץ". גם בשנת 1939 פרצו תגרות אלימות, הפעם בין חברי בית"ר לחברי "השומר הצעיר" בק', והמשטרה נאלצה להתערב ועצרה שניים מחברי התנועות.

בשנת 1929 הוקם בק' קיבוץ הכשרה של "החלוץ", שהשתייך לגוש הקיבוצים על-שם בורוכוב. בתחילתו מנה הקיבוץ 20 חברים. משכנו היה ברחוב פיוטרקובסקה, בבניין ששימש בעבר בית-חרושת לבירה. החברים עבדו בנגרייה, בבית-מלאכה לחייטות, במסגרייה ובעבודות סבלות שונות. באוקטובר 1933 גדל מספר חברי הקיבוץ והגיע ל-130 חברים, מהם 48 בנות. בק' הוקם ועד ציבורי שתמך בקיבוץ ובראשו עמד הבנקאי רוזנברג. בשנת 1935 הצטרפה לקיבוץ ק' צביה לובטקין, שריכזה את עבודת תנועת "פרייהייט" (דרור) במחוז. בשל הגידול במספר החברים עבר הקיבוץ לשלושה בניינים ברחוב זאגורסקה. בבית אחד היו המזכירות, המטבח, חדר האוכל ומאפייה; שני האחרים שימשו למגורים. במחצית השנייה של שנות ה-30 פקד משבר את הקיבוץ בשל הקושי למצוא מקומות עבודה לחברים. הם התקשו לשלם את שכר הדירה ובשנת 1936 ירד מספרם ל-54 חברים בלבד; רק למחציתם נמצאו מקומות עבודה.

בתחילת שנות ה-30 הקימו צעירי "אגודת ישראל" כמה מסגרות פעילות למען חבריהם. באוקטובר 1931 הוקם ארגון לבנות, ששילב פעילות חברתית עם קורסים ללימוד פולנית והרצאות בנושאי ספרות והיסטוריה. באוגוסט 1932 הוקם "פרחי אגודת ישראל", ארגון לפעילות חברתית בעבור ילדי בית-הספר "יסודי תורה". בפעילות זו תמך רבה של ק', הרב אברהם אבלי הכהן רפפורט, בנו של הרב טוביה גוטמן (עד 1924 שימש ר' אברהם אבלי ראש בית-הדין; נספה בשואה). עם רבני העיר האחרונים נמנו גם ר' אלתר יוסף ברוך הוכברג, ששימש גם הוא ראש בית-הדין; ר' משה טרייטמן; ור' צבי הירש גרינשפן. בשנות ה-20 שלטו בקהילת ק' חוגי האורתודוקסים. ביוני 1930 פרצה בהנהלת הקהילה מחלוקת פנימית עקב גירעון כספי של 70 אלף זלוטי שהצטבר בקופתה. הגירעון נוצר עקב אי-סדרים בגביית המסים על השחיטה הכשרה ובשל הוצאות מיותרות. אנשי האופוזיציה במועצה, נציגי הרשימה הציונית ואיגודי בעלי המלאכה, פנו לרשויות וביקשו למנות לקהילה מפקח. במאי 1931 נערכו בחירות לקהילה ובהן זכו הרשימה הציונית והרשימות הקרובות אליה ברוב הקולות. הרשימה הציונית, שהשתתפו בה גם חברי "המזרחי", זכתה ב-3 מושבים במועצת הקהילה; שתי רשימות חסידיות קיבלו יחד 5 מושבים; רשימת בעלי המלאכה הזעירים ורשימת בעלי המלאכה, שהיו מקורבות לציונים, קיבלו 3 מושבים; רשימת "אגודת ישראל" ו"פועלי אגודת ישראל" קיבלה 2 מושבים. לתפקיד יושב-ראש הקהילה נבחר צבי-הירש זגייסקי, עסקן ציבור בולט, מראשי התעשיינים בעיר וחבר מועצת העירייה. לסגנו נבחר בנימין לוין, איש "אגודת ישראל". בבחירות שנערכו למועצת הקהילה בספטמבר 1936 ירד כוחם של הציונים. בבחירות השתתפו 2,572 מצביעים, מבין 4,400 בעלי זכות בחירה. הרשימה הציונית המאוחדת קיבלה 2 מושבים, רשימת בעלי המלאכה - 2, הרוויזיוניסטים - 2, "פועלי ציון" - 1, בעלי המלאכה הזעירים - 1, "אגודת ישראל" - 2, שתי הרשימות החסידיות - 4. את תפקיד יושב-ראש הקהילה מילא עד פרוץ המלחמה איש "אגודת ישראל" שמחה-בונם גולדמן. סגנו, יוסף- אלחנן ארליך, היה ציוני.

בנובמבר 1928 תרמו האחים זגייסקי 5,000 דולר לרכישת בניין בן 20 חדרים בעבור מושב הזקנים של הקהילה.

באמצע שנות ה-20 נפתח בק' בית-ספר יהודי עממי בן שבע כיתות, אך הוא נסגר כעבור זמן קצר. בשנת 1929 פנו ראשי הקהילה לרשויות החינוך בעירייה וביקשו היתר לפתוח שוב בית-ספר יהודי, אך לא נענו. בשנים 1934-1936 נפתחו 6 חדרים ששימשו למעשה בתי-ספר עממיים פרטיים. ערב מלחמת העולם הראשונה היתה בק' גם גימנסיה יהודית, שנסגרה בתחילת שנות ה-20 מחוסר תקציב. הניסיונות לפתוח אותה מחדש בשנת 1929 לא עלו יפה. בשנת 1931 הקימו אנשי "אגודת ישראל" בק' ישיבה גבוהה ושמה "כתר תורה", מעין מוסד המשך לבית-הספר "יסודי התורה" שפעל בעיר. הישיבה הוקמה בעזרת חסידים מרדום ורבה של רדום התמנה למנהלה. בשנת 1934 הצליחו הנציגים היהודים במועצת העיר לקבל תקציב כדי לבנות בניין חדש לתלמודי תורה שבעיר.

התנועות הפוליטיות היהודיות בק' פיתחו פעילות תרבותית מגוונת. בשנת 1926 הקימה מפלגת "פועלי ציון" חברה לתרבות שקיימה קורסי ערב לפועלים, שבהם למדו פולנית, גיאוגרפיה והיסטוריה. גם "פועלי אגודת ישראל" קיימו שיעורי ערב דומים למען חבריהם. בשנת 1920 נפתח בק' סניף של חברת "הרצליה" להנהלת הלשון העברית ובו היו פעילים חברי תנועות הנוער הציוניות. בשנת 1925 הקימו משכילים צעירים בק' את "אגודת ידידי האוניברסיטה העברית בירושלים", שאספה תרומות למען האוניברסיטה שנפתחה אז. ביזמת חובבי תרבות היידיש נפתח בשנת 1936 סניף של ה"קולטור ליגע" (הליגה לתרבות). ארגון התרבות הפעיל ביותר בעיר היה סניף "תרבות". הוא הוקם בשנת 1913 ביזמת תומכי התנועה הציונית. בשנת 1938 נסגר סניף של "תרבות" מחוסר תקציב. בשנת 1927 פתחה "תרבות" ספרייה ציבורית בעיר; בהתחלה היו בה רק 300 ספרים, אבל בשנת 1929 הגיע מספר הספרים ל-6,927 ומספר המנויים עלה על 300. ספרייה שנייה, על-שם י"ל פרץ, שבה היו 600 ספרים ביידיש, פעלה ליד ה"קולטור ליגע", וספרייה שלישית, לציבור האורתודוקסי, הופעלה בידי צעירי "אגודת ישראל".

בק' פעל תיאטרון יהודי קטן. באמצע שנות ה-20 הגיעו לק' השחקנים אידה קמינסקה וזיגמונט טורקוב מוורשה כדי לעזור בהדרכת הלהקה המקומית. מרבית התיאטרונים היהודיים החשובים בפולין העלו את מחזותיהם בק', שבשנות ה-30 היה בה קהל יהודי גדול של חובבי תיאטרון. בשנים 1921-1926 הופיע בק' שבועון פובליציסטי-ספרותי ביידיש, "קעלצער וואכענבלאט". בשנת 1931 יצא לאור, במשך זמן קצר, "קעלצער אונזער עקספרעס", מהדורה מקומית של העיתון "אונזער עקספרעס" שיצא לאור בוורשה. בשנת 1934 הופיע במשך שנה לערך העיתון "נייע קעלצער צייטונג". העיתון החשוב ביותר שיצא לאור בק' היה "קעלצער צייטונג", שהופיע בשנים 1932-1939. תחילה היה זה שבועון ש-פוליטי, אך משנת 1934 היה מזוהה עם "פועלי ציון צ"ס". העיתון נדפס ב-500 עותקים בערך.

באוקטובר 1927 נערכו בחירות למועצת העיר ק'. לרשימות היהודיות הוקצו 10 מושבים: 5 ל"גוש הלאומי היהודי", 4 לרשימה החרדית ואחד לרשימת בעלי המלאכה. מבין הרשימות הפולניות, שקיבלו 23 מושבים, זכו האנדקים ב-11 מושבים במועצה, PPS קיבלה 4 ורשימת ה"סנאציה" (מפלגת השלטון) - 4. שני יהודים נבחרו לכהן בהנהלת העירייה. נציגי האנדקים במועצה ניהלו מאבק נגד הנציגים היהודים וסיכלו כל הצעה לסבסד מוסדות חינוך יהודיים, ולאחר כמה חודשים פרשו שני הנציגים היהודים מהנהלת העירייה. בשנת 1939 פרצה מחלוקת בין הרשימות היהודיות, שלא הצליחו להרכיב רשימה מאוחדת לקראת הבחירות הקרובות לעירייה. בבחירות קיבלו נציגי ה"סנאציה" 17 מושבים, PPS 16, האנדקים - 6, ואילו היהודים, כ-30% מאוכלוסיית ק', לא זכו אף לא בנציג אחד מאחר שלא היתה רשימה יהודית. בשל המחלוקת על הרכבת הרשימה נתנו רוב יהודי העיר את קולם לרשימת PPS.

שנות ה-30 היו רצופות פעילות אנטישמית, שלא נעדרה ממנה סממני אלימות. ק' היתה לאחד ממעוזי האנדקים בפולין. באוגוסט 1932 אסרה המשטרה 16 פעילים אנדקים בכפרים הסמוכים לק' שהחזיקו ברשותם אקדחים ותכננו להגיע לעיר ולעורר מהומות אנטישמיות. בינואר 1933, עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, הפגינו האנדקים בק' וקראו להגביל את זכויות היהודים גם בפולין. המשטרה המקומית התערבה ועצרה את ראשי המסיתים. בשנת 1933 התנהלו ארבעה משפטים נגד מסיתים אנטישמים שנידונו ל-6 חודשי מאסר על מעשי אלימות נגד יהודים. בנובמבר 1934 נרצחו סמוך לעיר סוחר יהודי בן 60, יצחק קפלן, אמו הקשישה ויהודי נוסף שהיה עמם, בנימין זיסקינד. ברצח הואשם צעיר פולני בן 23, סטניסלאב קרושץ. בדצמבר 1935, זמן קצר לאחר פרסום חוקי נירנברג, הצליחו נציגי האנדקים להעביר במועצת העיר החלטת תמיכה בצעדים האנטי-יהודיים בגרמניה. במאי 1936 התלונן נער פולני בן 17 במשטרה שהותקף בידי קבוצת יהודים בפתח חנות יהודית. בחקירת המשטרה עלה, שהנער התגרה ביהודים שעמדו בפתח החנות ואלה התנפלו עליו ופצעו אותו בסכין. המשטרה עצרה 30 יהודים, ושניים מהם נידונו למאסר. באוקטובר 1936 חולל בית-העלמין היהודי וכ-100 מצבות נותצו. בשנים אלה התנהלה בק' תעמולה להחרים את העסקים היהודיים. בשנת 1937 הציבו חברי "האנדציה" משמרות ליד חנויות יהודיות בעיר וצילמו את הפולנים שנכנסו לקנות בהן. בספטמבר 1937 התנפלה קבוצת פולנים על מטיילים יהודים באחד מגני העיר והיכתה אותם במקלות ובמוטות ברזל. בעקבות התקרית הזאת פרצו תגרות בין חברי ה"בונד" ואנשי PPS שהצטרפו אליהם לבין האספסוף האנטישמי, ואחד המתפרעים נפצע קשה. בלילה שלאחר המהומות הציתו אלמונים בית של משפחה יהודית. השרפה התפשטה לבתים סמוכים וכ-50 משפחות יהודיות נותרו ללא קורת גג.

מעשי האלימות בק' הגיעו לשיאם באוקטובר 1937: חמישה יהודים משתי משפחות, משפחתו של הסוחר משה שמולביץ' ומשפחתו של יעקב רוזנהולץ, נרצחו בידי פורעים. במשפט שנערך לשלושת הרוצחים נגזר על מנהיגם עונש מוות, ושתי שותפיו נידונו לעונשי מאסר של 13 ו-15 שנים.

 

בימי מלחמת העולם השנייה

השנים 1939-1942

ק' לא סבלה הרבה מהפצצות מטוסי חיל-האוויר הגרמני בפרוץ המלחמה, מפני שהגרמנים לא רצו להרוס את התשתית התעשייתית של העיר. בכוונתם היה לנצלה לאחר הכיבוש למשק המלחמה שלהם. ב-3 בספטמבר התמוטטו קווי ההגנה של הצבא הפולני באזור והחלה נסיגה מבוהלת של חיילים ואזרחים, ביניהם גם יהודים רבים. ב-4 בספטמבר אחרי הצהריים נכנס הצבא הגרמני לק'. יום לאחר הכיבוש עדיין היו בעיר קני התנגדות של חיילים שהסתתרו בבתים וצלפו בחיילים הגרמנים. בתגובה פוצצו הגרמנים את הבתים שנורתה מהם אש ובערך 80 אזרחים, בכללם גם יהודים, נהרגו. ב-10 בספטמבר עבר אדולף היטלר בעיר הכבושה, יחד עם צמרת הצבא הגרמני, בדרכם לאופולה.

באמצע ספטמבר 1939 ערכו הגרמנים מאסרים של אישי ציבור יהודים ופולנים. הם לקחו בני ערובה את ראשי הקהילה' היהודית ובעלי העסקים שנותרו בעיר ואת פעילי מפלגות השמאל. בין האסורים היה גם ראש העיר סטפן גרטבינסקי, פעיל PPS. הוא נרצח ב-7 בנובמבר 1939. באחת מהוראותיהם הראשונות אסרו הגרמנים על יהודים לעבור ברחובות הראשיים של העיר. הממשל הגרמני שהוקם בק' החל להחרים רכוש יהודי, בתים וחנויות, והעביר אותם לידי קומיסרים מיוחדים שגבו את שכר הדירה ששולם ליהודים. בחודשים הראשונים עדיין שילמו הקומיסרים לבעלי הרכוש היהודים חלק משכר הדירה, אך עד סוף 1939 הופסקו התשלומים האלה. היהודים חויבו למסור לרשויות הכיבוש את מלאי המזון שאגרו בבתיהם, את מקלטי הרדיו שברשותם ואת כלי העבודה. החלו חטיפות של פועלים לעבודות כפייה, בעיקר לפינוי ההריסות מרחובות העיר.

ב-21 בספטמבר 1939 הוקם יודנראט ובראשו הועמד ד"ר משה פלץ, שהיה פעיל לפני המלחמה בשירותי הסעד היהודיים בק'. לסגנו נתמנה הרמן לוי. שני מזכירי היודנראט היו גוטליב וטריגר. הוקמה גם משטרה יהודית ובראשה הועמד יהודה שינדלר, יהודי ממוצא גרמני. עוזריו היו גנר גוטמן ואוטו גלנשטיין. במשטרה היהודית שירתו בערך 150 שוטרים. הם היו חמושים באלות, ענדו על שרוולם סרט מיוחד וחבשו על ראשיהם כובעים.

המשימה הראשונה שהוטלה על המועצה היהודית היתה להגיש לגרמנים רשימה שמית של יהודי ק' בני 15 עד 50 לפי גיל, מין ומקצוע. כמו-כן נצטווה היודנראט לאסוף למען הגרמנים קונטריבוציה בסך 800 אלף זלוטי.

על-פי המפקד שערך היודנראט היו בק' בספטמבר 1939 בערך 18 אלף יהודים. עד מרס 1940 גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר ל-25,400 נפש, בעקבות גירושים המוניים של יהודים ממערב פולין. לק' הובאו פליטים מלודז', מקליש וכ-3,000 מגורשים מקרקוב. בפברואר 1941 נוספו עליהם כ-1,000 יהודים מווינה, ובמרס 1941 הגיעו עוד 4 משלוחים ובהם 6,500 מגורשים נוספים מווינה. המוני הפליטים שהגיעו לעיר התקשו למצוא מקומות מגורים, וכ-1,500 מהם שוכנו בבית-הכנסת הגדול. בדצמבר 1940 החליפו הגרמנים את היודנראט. משה פלץ, שסירב למלא אחר הוראה שניתנה לו, להזריק זריקות מוות לחולים חשוכי מרפא בבית-החולים היהודי, נאסר ונשלח לאושוויץ ושם מצא את מותו. סגנו, הרמן לוי, לשעבר בעל בית-חרושת לרהיטים, התמנה לראש המועצה היהודית. ביודנראט החדש, שמנה 24 חברים, היו 5 בעלי מקצועות חופשיים ופקידים, 5 סוחרים, 4 פועלים, 4 בעלי מלאכה, 4 תעשיינים ו-2 פליטים. עם ארגונו מחדש של היודנראט הוקמו בו מחלקות לרישום אוכלוסין, למינהל, לכספים ומיסוי, לעבודה, לבריאות ועזרה סוציאלית, לדיור, לחינוך ולנוער.

ב-15 בספטמבר 1940 הוטל על ק' כולה עוצר לילה. היהודים חויבו להסתגר בבתיהם מ-8 בערב עד 6 בבוקר למחרת. במשך ארבעה ימים, מ-2 באפריל 1941 עד 5 בו, רוכזו היהודים בשני גטאות, ושמות הרחובות שבתחומם שונו לשמות יהודיים. בשני הגטאות גם יחד היו בערך 500 בתים, שיכלו לגור בהם 15 אלף איש לערך; בפועל הצטופפו בהם יותר מ-25 אלף יהודים. לגטו היו שתי כניסות: האחת ברחוב אוקשיה והשנייה ברחוב נובה ורשבסקה. משרדי היודנראט ובית-הדואר היהודי שכנו ברחוב סטארו-ורשבסקה פשדמיישצ'ה. מפקדת המשטרה היהודית שכנה גם היא בבניין היודנראט, ובבניין הסמוך לו היו כמה תאי מעצר, שעליהם היה ממונה השוטר בירנבוים. נכלאו בהם יהודים שנתפסו בניסיונות לצאת את שערי הגטו ללא אישור או בעבירות אחרות. מפקדה נוספת של המשטרה שכנה מעבר לנהר סילניצה, שחצה את הגטו, ועליה פיקד השוטר שלזינגר.

הגרמנים הקימו בק' ארגון של בעלי מלאכה יהודים, שסיפק לעובדים את כלי העבודה ואת חומרי הגלם.בתחילת 1940 עבדו בתעשיית הביגוד מערך 800 בעלי מלאכה יהודים בני 18 עד 35. בסתיו 1940 הקימו 60 סנדלרים יהודים אגודה שיתופית. שכר העבודה היומי ב"שופים" (סדנאות) שהקימו הגרמנים היה 3 זלוטי לפועלת ו-4 זלוטי לפועל. נוסף על העבודות בגטו החלו הגרמנים ביולי 1940 בגיוס עובדים למחנות עבודה. תחילה גויסו כ-1,000 גברים יהודים ושולחו למחנות עבודה באזור. בתחילת 1941, זמן קצר לפני העברת היהודים לגטאות, הורו הגרמנים ליודנראט להכין רשימה חדשה של עובדים, שנשלחו למחנה עבודה בהרוביישוב. בגטו הוקמו כמה קבוצות עבודה שהיו יוצאות מדי יום ביומו לעבודה במחנות שהוקמו בשיטקובקה ובמידז'יאנקה. קבוצות אלו לוו בצאתן ובשובן באנשי המשטרה היהודית.

בתחילת 1941 הקימו הגרמנים כמה מחנות עבודה באזור ק', שעבדו בהם בערך 2,000 עובדים, בעיקר במחצבות האבן. באביב 1941 נלקחו פועלים יהודים לבלז'ץ, לבניית ביצורים נגד טנקים על הגבול הגרמני- סובייטי. בסוף 1941 נלקחו יהודים מן הגטו למחנה העבודה בליז'ין. היודנראט שמר על קשר עם היהודים שנשלחו למחנות העבודה ושלח להם מזון וביגוד בשווי כולל של 50 אלף זלוטי.

ביזמת היודנראט ובכספי הג'וינט הוקמו בק' עצמה שני מטבחים עממיים, שעל ניהולם הופקדה מניה בינושביץ, פעילת ארגון יס"ס (עזרה עצמית יהודית) בק'. מטבח אחד שכן ברחוב נובה שוויאט 29 והשני ברחוב שרוקה 4. עם פתיחתם, בסתיו 1940, חולקו במטבחים אלה 600 ארוחות ליום, ועד ראשית 1941 הוכפל מספרן. הארוחות במטבחים הציבוריים כללו מנת לחם וקערת מרק. במרס 1940 הורחב בית-החולים; נוספו בו מחלקות למחלות מדבקות, למחלות מעיים ומחלקת ילדים. בדצמבר 1940 פתח היודנראט בית-יתומים ובית-זקנים.

בינואר 1941 תפסו שוטרים גרמנים שני יהודים בעת שיצאו מן המקווה בערב שבת, הובילו אותם דרך רחובות העיר ולבסוף ירו בהם. בפברואר 1941 שתל מפקד המשטרה הגרמנית בק', האופטמן (סרן) הנס גאייר, שני משתפי פעולה במשטרה היהודית כדי שיעבירו לו מידע על הנעשה במשטרה. גאייר היה ידוע במעשי השוד והגזל שלו. נוהג היה להיכנס לגטו ולקחת מן היהודים תכשיטים וחפצי ערך. בסוף 1941 הגיע לק' קצין הס"ס ארנסט קרל תומס, שהתמנה לראש הגסטאפו בק'. תומס, איש כבן 60 ובעל תואר ד"ר לפילוסופיה, פיקד יחד עם גאייר על גירושם של יהודי ק' למחנות ההשמדה.

 

השנים 1942-1943

במרס 1942 נערכה בק' אקציה נגד "פעילים קומוניסטים" וקצינים לשעבר בצבא הפולני, ששמותיהם היו ידועים לגרמנים, ובמהלכה נתפסו גם שלושה רופאים יהודים: שץ, שמטרלינג ומרק רוזנברג. הם שולחו לאושוויץ ונרצחו שם. אקציות דומות נערכו אז גם בכמה ערים אחרות בגנרל-גוברנמן, כצעד מכין לקראת גירוש היהודים למחנות השמדה. בקיץ 1942 הגיעו לק' יחידות משטרת עזר, ליטאים ואוקראינים, וכוחות של משטרת הביטחון בס"ס, בפיקודו של פירוט. יחידות אלה, שהצטרפו אליהן גם שוטרים ממשטרת הסדר היהודית בצ'נסטוחובה, עסקו בחיסול הגטאות במחוז רדום. ב-19 באוגוסט 1942 נערכה ישיבה מתאמת של מפקדי היחידות השונות, ותומס פירט את סדר הגירוש הצפוי של יהודי ק': ביום ה', 20 באוגוסט 1942, ישולחו היהודים תושבי הרחובות הפנימיים של הגטו, וביום ב', 24 באוגוסט, תורם של היהודים באזור בית-הכנסת. לחברי היודנראט ואנשי מינהלת הגטו ולאנשי המשטרה היהודית הותר להישאר בק' עם בני משפחותיהם.

אור ליום ה', 20 באוגוסט 1942, הוקף הגטו בכוחות משטרה גרמניים וכוחות עזר. אנשי המשטרה היהודית עברו בגטו והורו ליהודים להתכונן למסע. לכל אחד הותר לקחת עמו חבילה שמשקלה עד 25 ק"ג ובה ציוד אישי ומזון. המיועדים לגירוש רוכזו בבית-הכנסת ושם ערך ארנסט תומס סלקציה. צעירים ובעלי כושר גופני טוב הוצאו מן הקבוצה והוחזרו לגטו. הם שוכנו בכמה צריפים ברחוב טארגובה. שאר היהודים הובלו דרך פתח מיוחד שנפתח בגדרות הגטו לתחנת הרכבת, שם דחסו 130 איש לכל אחד מ-60 קרונות המשא שעמדו בתחנה. בקרונות, שעמדו שעות ארוכות בשמש, שרר חום לוהט, אך המלווים הגרמנים איימו על השוטרים היהודים בעונש מוות אם יעזו להגיש למגורשים מים או אוכל. גם בימים השני והשלישי לגירוש סודרה קבוצת יהודים חדשה בטורים, והפעם נערכה הסלקציה לפני שהגיעו לנקודת הריכוז. זקנים וחולים הוצאו מן השורות ונורו בבתים ובחצרות הסמוכים. אנשי המשטרה היהודית קיבלו הוראה לסנות את הגוויות ולנקות את כתמי הדם.ביום השלישי לגירוש, 24 באוגוסט, חוסל סופית גם בית-החולים היהודי. ביום זה ערכו גאייר ותומס סלקציה נוספת בין אלה שהוצאו מקבוצת המגורשים ביום הראשון והשני וצירפו עוד אנשים למשלוח האחרון.

לאחר שנסתיימו הגירושים עברו אנשי משטרת הביטחון הגרמנים ושוטרים יהודים בבתים בחיפוש אחר מסתתרים. יהודים שנתפסו נורו במקום. ביום האחרון לגירוש רצחו הגרמנים גם את ראש המשטרה היהודית יהודה שינדלר, ומינו תחתיו יהודי מגרמניה, יוהאן שפיגל.

בסך הכל נרצחו באותם הימים בק' עצמה כ-3,000 יהודים ונקברו בקברי אחים שנחפרו ליד הנהר סילניצה. לפני קבורתם הוסרו מן הגופות תכשיטים וחפצי ערך ונעקרו שיני הזהב. מספרם של המגורשים מק' בשלושת ימי האקציה נאמד ב-21 אלף. הם מצאו את מותם בטרבלינקה.

לאחר הגירוש הזה עדיין נותרו בק' 1,600 יהודים לערך. כל אנשי היודנראט והמשטרה היהודית הועברו לבניין הקהילה. היהודים הכשירים לעבודה שהוצאו בעת הסלקציות שוכנו כאמור בכמה צריפים ברחוב טארגובה. ביום ג', 25 באוגוסט, נערך ספקד של הנשארים. רובם היו גברים, אך היו ביניהם גם 150 נשים ו-40-60 ילדים. המסדר נערך סמוך לבית-הכנסת ולבניין הקהילה.

בעבור היהודים שנותרו בק' הוקם "גטו קטן", בחלקו המערבי של הגטו הישן. היה בו פתח יציאה אחד, סמוך לבניין ששכנו בו המשטרה היהודית ומשרדי היודנראט. כבר ביום השלישי של הגירוש הוצאו אחרוני היהודים בק' לעבודה - ניקוי הבתים והרחובות שהתפנו ואיסוף הרכוש הנטוש. בעבודות אלה השתתפו לצד היהודים גם פלוגות עבודה של פולנים בפיקודו של שוטר גרמני, אריך ואלשלאנגר. הרכוש שנותר בגטו נחשב רכוש המדינה והובל בעגלות לנקודות ריכוז ומיון.

בצהריים היו מחזירים את היהודים שעבדו באיסוף הרכוש ל"גטו הקטן" לארוחת צהריים. הם הורשו לקחת אתם מוצרי מזון שמצאו בבתי המגורשים. כתוצאה מכך לא שררו בגטו בתקופה זו רעב ומצוקה כפי שהיו לפני הגירושים. עבודת המיון והאיסוף נמשכה חודשים ארוכים, ובתקופה זו לא נערכו אקציות נוספות.

היודנראט, שבראשו עמד הרמן לוי, חוסל ב-20 בנובמבר 1942. ככל הידוע נלקחו לוי ובני משפחתו, ואתם חברים נוספים של המועצה היהודית, לבית-הקברות היהודי ונרצחו שם. האיש המרכזי ב"גטו הקטן", שהיה אחראי בפני הגרמנים על העובדים היהודים, היה חבר היודנראט לשעבר, גוטליב. הגרמנים השאירו בגטו 13 רופאים יהודים ותפקידם היה לטפל באלפי הכלואים במחנות העבודה שהוקמו באזור ק'. ב-21 במרס 1943 נרצחו גם הרופאים היהודים. כולם, למעט ד"ר רייטר, הובלו לבית-הקברות היהודי ונורו למוות. יחד אתם נרצחו גם בני משפחותיהם, ובהם כ-20 ילדים.

בספטמבר 1942 הקימה חברת "הסאג" מפעל לייצור תחמושת ורימונים בק', שהעסיק כ-500 יהודים ופולנים. יהודים אחרים מבין אלה שנותרו בגטו הועסקו בבתי- מלאכה ובסדנאות בשטח "הגטו הקטן". הם קיבלו מנות מזון שכללו ק"ג לחם לשבוע, מעט קפה ומרק. בנובמבר 1942 הועברו 200 יהודים מק' שעבדו במפעלי "הסאג-גראנט" למחנה העבודה במפעלי התחמושת של "הסאג" בסקרז'יסקו-קמיינה. באפריל 1943 הועברו לשם עוד 50 עובדים יהודים מן הגטו. "הגטו הקטן" התקיים עד מאי 1943. אלף היהודים שנותרו בו רוכזו אז בשדה סמוך לתחנת הרכבת. גאייר ושוטריו ערכו בהם סלקציה שבמהלכה נרצחו כל הילדים מתחת לגיל 14 בבית סמוך. האחרים הועברו לכמה מחנות עבודה; 170 יהודים נשלחו למפעלי "הסאג" בסקרז'יסקו-קמיינה; 500 יהודים נוספים חולקו ל-3 קבוצות: שתי קבוצות נשלחו למפעלי העץ בהנריקוב ולבית היציקה בלודביקוב, וקבוצה שלישית נשלחה למחנה העבודה פיונקי.

בלודביקוב התארגנה קבוצת מחתרת בפיקודם של דוד בראווינר וגרשון לבקוביץ. הם יצרו קשר עם המחתות הפולנית והצליחו להשיג כמה אקדחים, ואף ייצרו בעצמם רימוני יד. ראש המחנה היהודי, יוהאן שפיגל, סיפר לגרמנים על הקבוצה, וב-29 במאי 1943 הקיפו אנשי משטרה גרמנים את המחנה. חברי הארגון נתפסו והוצאו להורג. בעקבות אירועים אלה חוסל המחנה והכלואים בו הועברו למחנה בסקרז'יסקו-קמיינה. פעילות מחתרתית התארגנה גם במחנה פיונקי, שם הועסקו האסירים בבית- חרושת לייצור תחמושת. הקבוצה שהתארגנה במקום תכננה בריחה של אסירים כדי להצטרף לפרטיזנים. ב-10 במאי 1944 הצליחו בערך 20 אסירים לברוח. כמה מהם הצטרפו ליחידת פרטיזנים רוסים; 5 אחרים נרצחו בידי פרטיזנים אנטישמים מיחידות NSZ (הכוחות הלאומיים המזוינים).

אחרי המלחמה

בתום המלחמה חזרו לק' 250 יהודים לערך, רובם מקרב אלה שנמלטו עם פרוץ המלחמה לברית-המועצות. כ-200 מהם, התגוררו בבלוק דירות ברחוב פלאנטי 7. בבית זה שכנו גם משרדי הקהילה היהודית המחודשת, המחלקה לשירותי דת וקיבוץ הכשרה של "הנוער הציוני". באוגוסט 1945 התארגן "הוועד היהודי" בק' ובראשו עמד ד"ר קאהן. הוועד החל לטפל בפליטים היהודים שחזרו העירה, בהם גם קבוצה של ניצולים מאושוויץ. עבודת הסיוע והשיקום מומנה, כמו במקומות אחרים בפולין בשנים אלה, בכספי הג'וינט.

אנטישמיות והפוגרום של 1946. בדצמבר 1945 הושלך רימון על הבניין ברחוב פלאנטי 7. הרימון לא גרם נזקים בנפש או ברכוש, אך התקרית עוררה בהלה בקרב היהודים דיירי הבית. משלחת של "הוועד היהודי" פנתה לבישוף העירוני קאצ'מארק וביקשה שיפעל כדי למתן את הפעילות האנטישמית הפרועה שהתנהלה בעיר. הבישוף קיבל את שני הנציגים היהודים, קאהן ואלפרט, ובשיחה שנמשכה שעתיים הציג בפניהם את עמדתו שמוטב ליהודים שיחזרו לעסוק בתחומי עיסוקיהם המסורתיים, במסחר ובמקצועות חופשיים, שבהם הצטיינו כל כך בעבר. מעורבותם של היהודים בעניינים פוליטיים, השפעתם על הממשל החדש בפולין והתפקידים החדשים שהם ממלאים במינהל הציבורי ובמנגנון הממשלתי מעוררים את התנגדות התושבים הפולנים. לפיכך, אמר הבישוף, ניתן להבין את הטינה שרוחשים הפולנים ליהודים. חברי "הוועד היהודי" פנו באותו עניין גם לראש הכנסייה הקתולית בפולין, הקרדינל הלונד, אך גם הוא סירב להתערב ולצאת בגלוי נגד פעילות האנטישמים ונגד האלימות שפשתה בעיר. במאי 1946 נפגש מיכאל זילברברג, מזכיר "ועד הקהילות הדתיות" שהוקם אחרי המלחמה, עם הקרדינל הלונד. בשיחה זו, שהוגררה פרטית, אמנם הביע הקרדינל את התנגדותו להתקפות על יהודים וגינה את האנטישמיות במדינה, אך סירב לפרסם הצהרה פומבית לקהל המאמינים בפולין.

ב-4 ביולי 1946, בשעה 8 בבוקר, הופיעו ברחובות ק' גבר ועמו ילדו בן ה-8, הנריק בלאשצ'ק. הם סיפרו, שהילד נחטף בידי היהודים שהתגוררו ברחוב פלאנטי 7, ושבבניין הוסתרו עוד 12 ילדים שחטפו היהודים. לדברי השניים התכוונו היהודים לרצוח את כל הילדים הללו. הילד הצביע על יהודי שעבר ברחוב - אדם שהיה ידוע כבלתי יציב בנפשו - ואמר שהוא היה האיש שחטף אותו והסתירו במרתף בית הקהילה היהודית. הנריק בלאשצ'ק אכן נעלם מביתו ב-1 ביולי 1946. הוא הוסתר בידי אביו, שתיין כרוני, בביתו של אנטוני פאסובסקי בק', ולאחר מכן הועבר לחווה קטנה בכפר ביילקי, שם הוחזק בביתו של האיכר תדיאוש בארטושינסקי עד 3 ביולי 1946. החטיפה כולה בוימה בידי אבי הילד. אחת הסברות היתה, שהאב עשה זאת מפני שחשש שהיהודים שחזרו לק' ידרשו להחזיר להם את הדירה שבה התגורר, שבעליה גורש לטרבלינקה. אולי קיווה שסיפור חטיפת בנו בידי יהודים יעורר פרובוקציה שבעקבותיה יסתלקו היהודים מן העיר.כעבור שעה, ב-9 בבוקר, פשטו השמועות על "החטיפה" ברחבי העיר, ומול בניין הקהילה היהודית התאסף המון גדול. ראשוני המתקהלים היו קבוצות נשים, שהחלו לקרוא קריאות אנטישמיות ולהסית נגד היהודים. בשעה 10 הגיעו לבניין שוטרים וערכו חיפוש בחדריו. הם לא מצאו ילדים שהוסתרו שם כביכול, ולא עוד אלא שבבניין לא היה כלל מרתף. אבל האספסוף שבחרי החל להשליך אבנים ולנפץ את חלונות הבית. בשעה עשר ושלושים נרצח היהודי הראשון. היה זה הפחח ברל פרידמן, שהוצא מן הבניין בידי השוטרים ונרצח בידי ההמון. היהודים בבניין התבצרו והוציאו מן המחבוא את הנשק שהחזיקו ברישיון לצורכי הגנה. בשעה 12 הגיעה למקום קבוצה של שוטרים בפיקודו של הסמל ולדיסלאב בלאחוט. הם נכנסו לבניין ולקחו מידי היהודים את הנשק המועט שהיה בידיהם. אחד השוטרים אף ירה בד"ר קאהן והרגו. השוטרים החלו להשליך יהודים דרך החלונות לרחוב. ובינתיים פרצו ההמונים שהתקהלו בחרו את דלתות הבניין ונדחקו פנימה. בחקירה שנערכה לאחר מעשה התברר, שבלאחוט היה השוטר היחיד בקבוצה שנכנסה לבניין; כל האחרים שהיו עמו היו פורעים שהתחזו לשוטרים.

בשעה 10, עוד לפני שפרץ האספסוף לתוך הבניין, טילפן ד"ר קאהן למינהלת המחוז והודיע שיותר מ-5,000 איש מקיפים את הבניין ועומדים לפרוץ לתוכו. כאשר הגיעה המיליציה למקום כבר היה הפוגרום בעיצומו ולא ניתן היה לעצור בעד הפורעים. נציג הרשויות, הנריק אורבנוביץ, סירב לתת פקודה לאנשי המיליציה לירות לעבר ההמון כדי לפזרו. בעקבות שיחת הטלפון של ד"ר קאהן פנו שלטונות המחוז למשטרת הביטחון בק', ששכנה ברחוב פורשאי, מרחק 10 דקות הליכה מרחוב פלאנטי. המיור ולדיסלאב סובצ'ינסקי, מפקד התחנה, התבקש לשלוח למקום יחידה לפיזור הפגנות, אך סירב בנימוק שאנשי יחידתו היו עסוקים בלילה הקודם בפעולות נגד אנשי מחתרת ואין ביכולתם לצאת לפעולה נוספת. רק בשעה ארבע אחרי הצהריים הגיעה יחידת חיילים לרחוב פלאנטי ושמה קץ לפוגרום. במשך יום שלם פרעו אלפי אנשים מוסתים בקומץ יהודים ושום גורם רשמי לא נקט צעדים של ממש כדי לשים קץ לפוגרום. בסיכומו של דבר נרצחו באותו יום ברחוב פלאנטי 47 יהודים, ביניהם נשים הרות וילדים. המהומות התפשטו גם לתחנת הרכבת בק'. בסך הכל נרצחו ב-4 ביולי 1946 בין 60 ל-70 יהודים ובערך 100 נפצעו.

לאחר הפוגרום נאסרו 100 פולנים. 12 מהם הועמדו למשפט. על 9 מבין הנאשמים נגזרו עונשי מוות. בחקירת האירוע התברר שמפקד משטרת הביטחון בעיר, סובצ'ינסקי, קיבל זמן מה לפני הפוגרום התראה בדבר המהומות הצפויות נגד היהודים. המיניסטריון לביטחון פנים בממשלת פולין מצא אותו, יחד עם עוד שלושה קצינים במשטרה הפולנית ובמיליציה, אשמים בשיקול דעת מוטעה ובאי מילוי חובתם בעת האירועים, אך הם לא הועמדו למשפט.

ב-4 ביולי בערב הגיעו לק' חברים מן "הוועד היהודי" המרכזי בוורשה וביניהם ד"ר אברהם ברמן ויצחק צוקרמן. אנשי הוועד נפגשו עם ראש עיריית ק' ועם פקידי המחוז כדי להחליט כיצד לנהוג ביהודים שניצלו מן הפוגרום. סוכם שהיהודים, ביניהם גם פצועים שאושפזו בבית-החולים בעיר, יועברו מק' ללודז' ברכבת מיוחדת של "הצלב האדום". הפצועים הוצאו מבית-החולים והשיירה יצאה לדרך בליווי אנשי צבא ורכב משוריין, מחשש לפגיעות נוספות בניצולים. עם הגיע הרכבת ללודז' הועברו הפצועים והניצולים לטיפולו של "הוועד היהודי" בעיר. הכנסייה הקתולית בפולין לא יצאה בתקיפות נגד אירועי ק'. הקרדינל הלונד אמנם גינה את הרצח, אבל יחד עם זה קבע שהיו לאירועי ק' סיבות עמוקות שמקורן במתח שבין יהודים לפולנים על רקע התפקיד הפוליטי שמילאו היהודים בהקמת השלטון החדש במדינה. גם אישים פוליטיים מרכזיים בפולין, כגון סטניסלאב מיקולאיצ'יק ושר הביטחון סטניסלאב ראדקוויץ', התחמקו מלגנות את אירועי ק'. לעומתם גינה ראש ממשלת פולין, אוסובקה-מורבסקי, את הפוגרום בלשון תקיפה וקבע שבק' התגלתה שוב הרוח הנאצית שאך לפני זמן לא רב שלטה באושוויץ ובמיידאנק.

ליהודי פולין היה הפוגרום בק' אירוע טראומטי. העיתונות היהודית במדינה גינתה בחריפות את האירועים ואת גורמי הביטחון, שלא עשו דבר ואף עודדו את האספסוף להרוג ביהודים. הפוגרום בק' הביא להתגבשותו של ועד הגנה יהודי, שקיבל משלטונות המדינה כלי נשק להגנה מפני פורעים. אבל התוצאה החשובה ביותר של אירועי ק' בקיץ 1946 היתה התגברותו של גל היציאה הגדול - "הבריחה" - מפולין לעבר חופי ארץ-ישראל. מעולם לא התבררה השאלה מי עמד מאחורי הפוגרום ביהודי ק' לאחר המלחמה. גורמים אנטי-קומוניסטיים בפולין ניסו להטיל את האחריות על המשטרה החשאית, שפעלה בהשראתם של גורמים פוליטיים במוסקבה. על-פי סברה אחרת, עמדו מאחורי הפוגרום הקבוצות הפשיסטיות והאנטישמיות שפעלו בתקופה זו בפולין וניהלו מלחמה ברשויות השלטון. קבוצות מחתרתיות אלה רצחו בשנים שלאחר המלחמה מאות יהודים ברחבי פולין, שהואשמו בפיהם בתמיכה בשלטון הפרו-קומוניסטי שהוקם במדינה ובבגידה בפולין. חוגים רחבים בציבור הפולני תמכו בססמאות שהשמיעו קבוצות אלה, תמיכה שהכשירה את הקרקע לאירועים שהתרחשו בק' ואפשרה את הרצח ההמוני שהיה בעיר בקיץ 1946.