כ"ח תמוז ה'תשע"ז

קמניץ דליטא KAMIENIEC LITEWSKI

עיירה בפולין

נפה: בריסק

אזור: ווהלין ופוליסיה

אוכלוסיה:

•  בשנת 1941: כ-2,348

•  יהודים בשנת 1941: כ-1,902

•  יהודים לאחר השואה: כ-3

 

תולדות הקהילה:

בעת מלחה"ע ה - I

העיירה קמניץ-דליטא נוסדה על-פי הכרוניקה הווהלינית בשנת 1276. יסד אותה נסיך לודמיר, ולאדימיר וסילקוביץ' המכונה ה"פילוסוף". בשנים 1375, 1378 ו- 1379 סבל היישוב מהתקפות אבירי המסדר הטווטוני שבאו מפרוסיה המזרחית, עד שאלה הובסו, בשנת 1410, בידי צבא ליטאי- פולני-רוסי בפיקודו של המלך ולאדיסלב יגיילו. מלכי פולין, שמלכו גם על ליטא, הפכו את קמניץ-דליטא לתחנת ביניים בנסיעותיהם מווילנה לקרקוב. קרבתה ליער הביאלווייז'י הגדול הפכה אותה לנקודת יציאה למסעות ציד. בימי מלכות פולין נכללה קמניץ-דליטא בנפה ובמחוז של בריסק, ובתקופת השלטון הרוסי נכללה בפלך גרודנה. יש לשער, שיהודים בודדים התיישבו בקמניץ-דליטא מאז שובם לליטא לאחר הגירוש של שנת 1503. כמה שנים לאחר מכן קיבל היישוב זכויות עיר מגדבורגיות. בתעודה מיום 26 בפברואר 1525 נזכר, שיהודים היו חוכרים של בתי-מזיגה בעיירה. יישוב יהודי מאורגן היה קיים בוודאות מתחילת המאה ה- 17, שכן בט' באלול שפ"ג (1623) קבע ועד מדינת ליטא שקהל קמניץ-דליטא כפוף לקהילה הראשית בריסק. ב- 11 בדצמבר 1635 קיבלו יהודי העיירה כתב-זכויות מיוחד מידי המלך ולאדיסלב הרביעי, אך פרטיו אינם ידועים, חוץ מן הסעיף המטיל קנס על עירוניים שיפריעו ליהודים לעסוק במסחר, במזיגה, במלאכה או כאלה שירכשו נחלאות ומגרשים בעיר. לאחר שנחרבה קמניץ-דליטא בשנת 1661 בידי הקוזאקים שחרר הסיים הפולני את העירוניים ואת היהודים מתשלומי מסים למשך 4 שנים. ב- 16 ביוני 1661 חזר המלך יאן קזימיר ואישר את הזכויות שניתנו ואף הוסיף עליהן עוד יום שוק שבועי (ביום שלישי), נוסף על יום השוק שנערך עד אז בשבת ואשר היהודים נמנעו מלסחור בו. המלך התיר ליהודים גם לבנות בית-מדרש, בית-כנסת, בית-מרחץ ובית-עלמין. בסוף כתב-הזכויות חוזר המלך ומצווה לשמור על כתבי- הזכויות הכלליים שניתנו ליהודי ליטא. ב- 10 במאי 1670 אושר כתב-זכויות זה בידי המלך מיכאל וישנייבייצקי, שהוסיף גם סעיף המאיים בקנס של 5,000 זהובים על מי שיתנכל ליהודי. בשנת 1684 אישר המלך יאן סובייסקי את כתב-הזכויות העירוניות-מגדבורגיות והכפיף את יהודי היישוב מבחינה מינהלית ושיפוטית למועצת העיר. מלבד זאת חייב אותם למלא את כל החובות המוטלות על העירונים. בתלונה משנת 1693, שהגישו 40 מעירוני קמניץ-דליטא נאמר, שיהודים חכרו את מס הצ'ופובי בעיירה, ואילו שר האוצר של ליטא הנסיך ספייהה החכיר את המכס של העיירה לאייזיק בן נחום וישעיה בן יעקב. בתחילת המאה ה- 18 החלה ירידתה של קמניץ-דליטא, שכן היא פסקה להיות מושב של מושל הנפה (הטסורטסה). בשנת 1705 שילמו יהודי המקום 250 זהובים מס גולגולת, מכאן שהיו בה אז כנראה 300 יהודים בערך. באותה תקופה התרבו הרדיפות ובעיקר עלילות הדם. ב- 17 ביוני 1718 נכלאו היהודיות חייקה ויוספה והואשמו במעשי כשפים. המלך אוגוסט השני נענה לקובלנות העירוניים ואסר על היהודים להרחיב את דירותיהם אפילו בחצרות שלהם; נוסף לכך אסר עליהם לסחור במשקאות חריפים והגביל את המסחר לחנויות בלבד. קהל קמניץ-דליטא חלש על היהודים שישבו באחוזות של אצילים ובכפרים שבסביבה וגבה מהם מסים, כולל מס הגולגולת. בשנת 1766 היה מספר משלמי מס הגולגולת 886, כלומר מספר הנפשות היה קרוב ל- 1,000. סמוך לחלוקות פולין, בסוף המאה ה- 18, נחלש השלטון המרכזי ובאיזור נוצר תוהו ובוהו. עקב זה חדלו יהודי הסביבות האחוזות( םירפכהו) לשלם את מסיהם לקהל קמניץ-דליטא. על כך התלונן הקהל בזמן שנערך הסקר הממלכתי (הסטרוסטה) בשנת 1784. בשנים 1867- 1880 כיהן ברבנות בקמניץ-דליטא יהושע הכהן בלומנטל, ואחריו במשך 30 שנה - ר' משה יצחק רבינוביץ'. אחריו כיהן בנו של בלומנטל, ר' ראובן דוד בורשטין, שחיבר ספר בשני חלקים בשם "דברי רד"ק" הדן בהלכה ובדרוש. הרב בורשטין נספה בשואה יחד עם בני עדתו. בין האישים הנודעים שנולדו בקמניץ-דליטא היו: ר' חיים זונדל, המכונה "המגיד מקמניץ" (1856- 1916), שהטיף במשך 9 שנים והקים אגודות ליישוב ארץ-ישראל; ר' מנחם מנדל מקמניץ (1800- 1873), שעלה לצפת בשנת 1833, עבר שם את רעידת האדמה, ובבואו בשנת 1840 לווילנה כדי לאסוף תרומות למען ארץ-ישראל, הדפיס שם את ספרו "קורות העיתים", המתאר את חורבן צפת בזמן הרעש. בשנת 1842 התיישב בירושלים ופתח אכסניה. בנו הפך את האכסניה לבית-מלון, הוא מלון "קמניץ" הידוע; ר' ישראל אשכנזי, מראשוני המתיישבים ביסוד המעלה. בקמניץ-דליטא נולדו גם מחבר הזיכרונות יחיאל קוטיק, בנו הסופר והעיתונאי אברהם-הירש, העיתונאי משה אליהו ז'אק והמורה והסופר פאלק זאלף. בתחילת המאה ה- 20 היו בעיירה תלמוד-תורה, ישיבה קטנה וספרייה ציבורית. בעת מלחמת העולם הראשונה, בקיץ 1915, הגיעה החזית לקמניץ-דליטא. היחידות הרוסיות הנסוגות התעללו ביהודים ושדדו רכוש. העיירה נכבשה בידי צבא אוסטרי ויחידות הונגריות שלחמו במסגרתו עסקו אף הן בשוד האוכלוסייה. כעבור כמה חודשים נקבע בעיירה שלטון צבאי גרמני וזה הטיל על התושבים הגבלות תנועה חמורות ואילץ אותם לצאת לעבודות כפייה. בשל ההגבלות החל בקמניץ-דליטא רעב. כדי להתגבר עליו התירו השלטונות ליהודים לאסוף את היבולים משדות האיכרים שברחו עם הצבא הרוסי. לאחר מכן עיבדו היהודים את השדות. ביערות ביאלווייז'ה הסמוכים הסתובבו כנופיות שודדים ועריקים והטילו את מוראם על יישובי הסביבה. באותו זמן פרצה מגיפת חולירע והפילה קרבנות רבים מבין יהודי העיירה. בתקופת השלטון הצבאי הגרמני נפתח בית-ספר יהודי שלימדו בו בגרמנית ובעברית. זמן מה פעל גם גן-ילדים עברי. בשנת 1916 ניסו חוגים ציוניים לפתוח בית-ספר עברי בלבד, אך נתקלו בהתנגדות חוגי החרדים. באותה עת היתה הספרייה הציבורית למרכז הפעילות התרבותית; לידה פעל חוג דרמה לחובבים.

 

סגור

 

בין שתי המלחמות

השלטון הגרמני הצבאי הסתיים בסוף שנת 1917, אך עבר זמן מה עד שהתבסס השלטון הפולני. בשנת 1918 החלו מאמצי שיקום; הג'וינט הזרים כספי סיוע באמצעות ועד עזרה מקומי. בשנת 1918 הקימה קבוצת מורים בית- ספר ששפת ההוראה שלו עברית ורוסית; המוסד נעזר בכספי הג'וינט. אבל בגלל התנגדות השלטונות הפולניים נסגר המוסד עד מהרה. בערך%60 מיהודי קמניץ-דליטא עסקו במסחר, בייחוד במסחר זעיר. בערך %30 עסקו במלאכה. שאר היהודים התפרנסו מחקלאות של משקי עזר. הפעילות הכלכלית הסתייעה בבנק עממי ובקופת גמ"ח. במועצת העירייה של קמניץ-דליטא היה רוב ליהודים. בבחירות שהתקיימו ב- 21 בספטמבר 1930, למשל, נבחרו 11 נציגים יהודיים מתוך 12 חברי המועצה. בהנהלת העיר היו סגן ראש עיר ומזכיר יהודים. בסוף שנת 1930 התפטר ראש העיר הפולני ואת מקומו מילא סגנו היהודי. במשך כל ימי השלטון הפולני כיהן יהודי כמזכיר. לאחר מלחמת העולם הראשונה חידשה הישיבה הקטנה את פעילותה. בחודש אלול 1926 עברה לקמניץ-דליטא ישיבת "כנסת בית יצחק" מפרוור לוקישוק שבווילנה. ישיבה זו נוסדה בשנת 1897 בסלובודקה שבקובנה ביוזמת הרב הירש רבינוביץ, בנו של ר' יצחק אלחנן. בימי מלחמת העולם הראשונה נדדה הישיבה למינסק ולקרמנצ'וג ובשנת 1920 חזרה לווילנה. הישיבה גדלה במהירות ובין כתליה למדו מאות תלמידים מארצות שונות באירופה. ראש הישיבה, עד פטירתו בשנת 1940, היה ר' ברוך-דב ליבוביץ'. בחנוכה 1937 זכתה הישיבה לבניין משלה. לאחר שנכנסו הסווייטים לעיירה, בשנת 1939, נדדה הישיבה לווילנה ושם התפזרו תלמידיה. בקמניץ-דליטא היו בית-כנסת, 5 בתי-מדרש ומושב זקנים. מלבד התלמוד-תורה לא היה בקמניץ-דליטא בית-ספר יהודי. עברית למדו אצל מורים פרטיים. בעיירה היו שתי ספריות ציבוריות: על-שם שלום-עליכם ועל-שם י"ל פרץ ומלבדן היתה גם ספרייה לילדים. ספריות אלה שימשו מרכזים לפעילות תרבותית יהודית. מראשית השלטון הפולני היו פעילים בקמניץ-דליטא "צעירי ציון". בבחירות לקונגרס הציוני הי"ג, שנערכו בשנת 1925, הצביעו 122 איש; הציונים הכלליים על שתי סיעותיהם קיבלו את כל קולות. בשנת 1925 נוסד סניף של "פועלי-ציון" ובשנת 1926 נוסד קן של "פרייהייט" וקן של גורדוניה. האחרונה קיימה מועדון ובו "פינה עברית" שהפיצה את השפה העברית. בשנת 1930 הוקם קן של "בית"ר" וזמן מה לאחר מכן גם קן של "השומר הצעיר".

 

סגור

 

במלחה"ע ה - II

בספטמבר 1939, בראש השנה, נכנס לקמניץ-דליטא הצבא הגרמני. הגרמנים שהו בעיירה 8 ימים, עד שנסוגו מפני הצבא האדום. קמניץ-דליטא צורפה לרפובליקה הסווייטית הביילורוסית. בימים הראשונים איישו קומוניסטים יהודיים את משרות השלטון בעיירה, אבל הם הוחלפו במהרה בפקידים סווייטיים. בניין הישיבה הגדולה הוחרם והפך להיות מועדון ובית-קולנוע. ב- 22 ביוני 1941, בשעה שש בערב, נכנס הצבא הגרמני לקמניץ-דליטא. למחרת הוחל בחטיפות, בהתעללויות ובשוד רכוש יהודי. כעבור כמה ימים נאסרו 100 צעירים יהודיים, הואשמו שהם קומוניסטים, הוצאו אל מחוץ לעיר ונרצחו. השלטון הגרמני הטיל על היהודים חובה לשאת טלאי צהוב והורה להקים יודנראט בן 7 חברים ומשטרה של 9 איש. על היהודים הוטל לשלם כופר של 3 קילוגרם זהב; רכוש יהודי רב הוחרם. העיירה נכללה בגנרל-בצירק ביאליסטוק שבראשו עמד אריך קוך. בסוף שנת 1941 הועברו כשליש מיהודי קמניץ-דליטא לגטו פרוז'נה. במקום הושארו בעיקר בעלי מקצוע ובני משפחותיהם. ב- 1 בינואר 1942 הוקם הגטו, שהיה פתוח בהתחלה; הוא נסגר רק באפריל 1942. בערך 100 גברים נשלחו למחנה עבודה בוולקוביסק, ואילו לגטו שבעיירה הובאו יהודי זסטביה והמושבות החקלאיות היהודיות אברמובו, סרובה ולוטובה. מספר המשפחות בגטו הגיע ל- 450 והן התגוררו בתנאי צפיפות ורעב, למרות מאמצי היודנראט לקבל כמות גדולה יותר של מזון, אם באמצעות זיוף מסמכי ההקצבה הגרמניים ואם בדרך של סחר חליפין. ב- 9 בנובמבר 1942 הובלו יהודי קמניץ-דליטא בעגלות לתחנת הרכבת בוויסוקי-דליטא ומשם הוסעו למחנה ההשמדה טרבלינקה. יהודי קמניץ-דליטא שגורשו לגטו פרוז'נה נשלחו בתחילת חודש פברואר 1943 לאושוויץ. מאלה ניצלו רק 3 איש.