ל' ניסן ה'תשע"ז

קמפנו KEPNO

עיר בפולין

מחוז: פוזנן

נפה: קמפנו

אוכלוסיה:

•  בשנת 1941: כ-7,500

•  יהודים בשנת 1941: כ-250

 

תולדות הקהילה:

 

קמפנו נזכרת לראשונה בתעודות משנת 1282 כיישוב עירוני, מתנתו של נסיך פומרניה מישצ'יבוי לפשמיסלב השני. מתחילת המאה ה-14 היתה שייכת לכמה משפחות אצילים בזו אחר זו. בשנת 1661 קיבלה מעמד של עיר וזכויות מגדבורגיות.

במאה ה-17, בעת מלחמות הדת באירופה, התיישבו בקמפנו פרוטנסטנטים. רובם מן העיר מילוף שבשלזיה, שפיתחו את כלכלתה. הפרוטנסטנטים בנו בתים בסגנון המקובל בארץ מוצאם, פתחו חנויות והרחיבו את המסחר בשוק, ובעיקר פיתחו את הסחר בבדים, בעורות ובבקר. בשנת 1691 פרצה בקמפנו דלקה גדולה שכילתה חלק גדול מן הבתים בעיירה, וזמן קצר אחר-כך פרצה גם מגפת דבר, שהפילה חללים רבים. במרוצת המאה ה-18 פרצו סכסוכים חוזרים ונשנים בין הפרוטנסטנטים לבין הקתוליםבקמפנו, והיה גם סכסוך ממושך בין בעלי העיר לבין חוכריה. למרות כל אלה גדלה חשיבותה של קמפנו בתקופה זו; הודות למיקומה הגיאוגרפי היא היתה למרכז מסחרי ולתחנת מעבר לסחורות מרוסיה למערבה של פולין ולברסלאו.

בשלהי המאה ה-17 נוסדה בקמפנו אגודה מקצועית ראשונה , של הסנדלרים, שמספרם בעיר היה רב. השגשוג הכלכלי נמשך גם במאה ה-18; במחצית הראשונה של המאה הזאת היו במקום מפעל קטן לייצור סבון, כמה בתי-מלאכה לעיבוד טבק ומבשלת בירה. ואולם ב-1790 נפגעה העיירה בדלקה נוספת שנזקיה היו כבדים; כמחצית הבתים בעיר, 157 במספר, היו למאכולת אש ותושבים רבים ניזוקו ברכושם; חלק מתושבי בעיר עזבוה בעקבות השרפה. בשנת 1793, עם חלוקתה השנייה של פולין, עברה קמפנו לריבונותה של פרוסיה. אז מנתה 2,769 תושבים.

תחת שלטון הפרוסים השתקמה קמפנו במהירות, הודות לתשתית הכלכלית הטובה שהיתה בה. בשנים 1815-1807 נכללה ב"נסיכות ורשה", ובשנת 1815 חזרה לפרוסיה כעיר בנסיכות פוזנן.

גם תחת שלטון פרוסיה נמשכה הצמיחה הכלכלית. בשנים 1837-1834 היו בקמפנו 280 בעלי מלאכה ו-621 שוליות, ובברוצת המאה התפתחה בה גם תעשייה קלה: הוקמו 5 בתי-חרושת לטבק ולסיגריות, כמה מפעלים לייצור סבון, לקרטון, לזפת ולאספלט ולהפקת גז, וגם 6 טחנות-קמח ובית-חרושת לעיבוד עורות. בשנת 1833 בוטלה הבעלות הפרטית על העיר.

במחצית השנייה של המאה ה-19 נסללה ליד קמפנו מסילת ברזל חדשה, שקישרה אותה עם פוזנן ועם ברסלאו ואפשרה את הרחבת קשריה המסחריים לכיוונים נוספים. מסילת הברזל החדשה זירזה את הצמיחה הכלכלית של קמפנו, וסייעה לניצול טוב יותר של מסילת הברזל הישנה לוורשה שנסללה עוד במחצית הראשונה של אותה המאה.

בתום מלחמת העולם הראשונה נכללה ק' במדינת פולין העצמאית. בשנת 1921 היו בה 6,210 תושבים ו-489 בתים. בין שתי מלחמות העולם הוקמו במקום כמה מפעלים חדשים וביניהם משרפת לבנים, מסגריות ומפעל לחומרי בניין.

כבר בראשית ספטמבר 1939 נכבשה ק' בידי הגרמנים, שגייסו חלק מן האוכלוסייה הפולנית לעבודת כפייה באזור הגנרל-גוברנמן ובגרמניה.

על ראשית התיישבותם של היהודים בק' אין לנו מידע. בשנת 1674, זמן קצר אחרי שק' היתה לעיר, קיבלו יהודי המקום פריווילגיה שכללה היתר להשתקע בק', כפוף לתנאים ומגבלות שקבעו בעלי העיר, לבנות בה בתים למגוריהם, בית-כנסת ומקווה, וגם לגדר חלקת קרקע שתשמש אותם כבית-עלמין. הקהילה היהודית כגוף קיבלה פטור מתשלום מסים על בנייני המוסדות שלה. בשנת 1689 חידש הארכיבישוף של ורוצלאב (ברסלאו) את כתב הפריווילגיה של יהודי ק' ובכלל זה ההיתר לבנות בית-כנסת ולקיים פולחן דתי. עוד באותה שנה הוקם בית-הכנסת הראשון בק'. זמן מה אחר-כך, בעת הדלקה הגדולה של 1691, איבדו רבים מיהודי העיר את בתיהם ואת רכושם.

במאה ה-18 נשאה קהילת ק' בנטל כבד של מסים והיטלים, בכסף ובסחורות ייבוא למיניהן. רבים מבעלי המלאכה בעיר ובעיקר החייטים, הפרוונים והבורסים, היו אז יהודים. עם זאת, מקור פרנסתם העיקרי של בני הקהילה היה המסחר, לרוב סחר קמעוני, אך היו גם כמה סיטונאים שסחרו בבדים ובאריגים.

אחרי הסיפוח לפרוסיה ב-1793 נפתחו בפני הסוחרים היהודים בק' אפשרויות חדשות ורבים מהם התעשרו, בין היתר בזכות קשרי המסחר ההדוקים שלהם עם יהודי פולין. הסוחרים היהודים הפכו את ק' למרכז הייצוא של צמר כבשים מפולין אל המערב ובפרט לברסלאו, ששוק הצמר שלה היה הגדול והחשוב בכל יבשת אירופה. משפחות סוחרי הצמר, כדוגמת משפחות הנשל וקסטן, היו העשירות ביותר בקהילה. גם מספרם של בעלי המלאכה היהודים גדל והם חדרו למקצועות חדשים שיהודים לא עסקו בהם קודם לכן, כגון מסגרות, נגרות, חרטות ובנאות. בפי תושביה ובפי הפקידים ששירתו בה נקראה ק' "עיר היהודים" (יודנשטאט), שכן יותר משני שלישים מתושביה היו יהודים. בין יהודי העיר אפשר היה למצוא מהגרים מפולין הקונגרסאית, מליטא וגם מברודי שבגליציה.

היחסים בין היהודים לשאר תושבי ק' היו תקינים על- פי רוב, ולפיכך יכלו בני הקהילה לסייע לאחיהם הנתונים במצוקה. גם פקידי הממשל בק' גילו כלפי היהודים יחס הוגן.

תלמידי ישיבות מפולין ומליטא נהגו לבוא לקהילות היהודיות בפרוסיה ובכלל זה לק' כדי למצוא בהן מפלט מחובת השירות בצבאו של הצאר ניקולאי הראשון, שירות שנמשך 25 שנה. לרוב היו פונים לראש הקהילה בבקשת עזרה, ונשארו בק' עד שנמצא להם מקום אחר. ראש העיר ק' ידע על המתרחש אבל העדיף להעלים עין. יש הטוענים שהנהגת הקהילה של ק' אף הגיעה להסכם בעניין זה עם ראש העיר בעניין זה, אבל הפרטים אינם ידועים. מדי פעם עלה בידי אנשי קהילת ק' לקלוט כמה פליטים, לסדרם בעבודה במוסדות הקהילה ואף להשיג להם את האזרחות הפרוסית.

במאה ה-19 עוד נשארה היידיש שפת הדיבור של יהודי ק', אבל הצעירים כבר דיברו גרמנית טובה. הבדלי התרבויות ניכרו גם בסגנון הלבוש ; ברחובות שהיה בהם ריכוז גדול של תושבים יהודים נראו יהודים בלבוש מסורתי ובלבוש מודרני אלה לצד אלה.

בשלהי 1837 פרצה בק' מגפת כולרה, שנספו בה 35 פולנים וגרמנים ו-51 יהודים. בעיתונות היהודית התפרסמה אז ידיעה על שני סוחרים יהודים, נתן ירוסלאב ושמואל ורשאואר, שטיפלו בחולים ויזמו פעולות למניעת התפשטות המגפה. לאחר שסכנת המגפה חלפה התחדשה בק' הצמיחה הכלכלית והדמוגרפית.

בית-הכנסת הראשון בק', בניין עץ שנבנה עוד ב-1689, כזכור, היה מפורסם בכל נסיכות פוזנן, וגם בקהילות פולין האחרות ובליטא, בזכות עיצובו המרהיב ובייחוד בפיתוחי העץ הנפלאים של פנים הבית. במיוחד התגאו בני הקהילה ב"שולחן" (הבמה), שהפליא את כל רואיו ושאמרו עליו כי הוא דומה לזה שבבית-המקדש הראשון. בשנת 1815 הוקם בעיר בית-כנסת חדש בנוי אבן ; גם בו היה "שולחן" או "מזבח" מגולף מעץ, מעשה ידיהם של אמנים יהודים.

יהודי ק' היו אדוקים בדתם, וכבר עם הקמת הקהילה היו לה רב וכמה משרתים בקודש. כל רבני ק' נחשבו גדולים בתורה. רב הקהילה הראשון היה ר' משה דרשן, בנו של ר' הלל, מחבר "בית הלל" ; אחריו כיהן בק' ר' ישראל יונה לנדא, מחבר "מעון הברכות", שהתפרסם בכל פרוסיה כעושה נפלאות ; אחרי פטירתו בא במקומו ר' שמואל יוסף לנדא, מחבר "משכן שילה" ; אחריו כיהן ר' משה מנחם; את תפקידו ירש ר' יעקב שמחה, מחבר "שער שמחה".

גם בקרב יהודי ק' התנהלו מאבקים בין האורתודותסים לבין הליברלים בקהילה, כבמקומות אחרים בנסיכות פוזנן, הסכסוכים הגיעו לשיאם בשנת 1806, אבל המאבק היה מתון יחסית שכן רבני ק', וביניהם ר' יעקב שחמה, עשו מאמצים שהסכסוך לא יגלוש לקרע שאין ממנו חזרה. אחרי ר' יעקב שמחה נבחר ר' מאיר לייבוש (המלבי"ם), פרשן התנ"ך המפורסם, שהיה הרב האורתודוקסי האחרון. יורשו בתפקיד, ד"ר מאיר רוויץ', כבר היה רב מודרני בעל השכלה אקדמית. הרבנים האחרונים של ק' היו מעורבים מאוד בענייני החינוך של הקהילה.

במחצית הראשונה של המאה ה-19 הוקם בק' בית-ספר יסודי יהודי במימון הממשלה ובפיקוחה. לימדו בו מורים יהודים מוסמכים שזכו להכרת משרד החינוך של פרוסיה. לצד בית הספר הזה היה בק' גם בית-ספר לדת, שילדי הקהילה למדו בו אחרי שעות הלימודים הרגילות. חלק מן ההורים היהודים שלחו את ילדיהם לבית הספר הכללי. במחצית הראשונה של המאה ה-19 הם היו במיעוט, אבל עם הזמן גדל מספרם. כנגד זה ידוע על מקרה של הורים פרוטסטנטים ששלחו את בנם לבית-הספר היהודי כדי שילמד עברית ותנ"ך בשפת המקור.

בק' פעל גם בית-ספר של מיסיונרים בריטים, שמנהלו היה מיסיונר משכיל, הארטיג שמו. בבית הספר המיסיונרי לא נדרשו ההורים לשלם שכר לימוד, ונראה שמסיבה זאת, ואולי גם מסיבות נוספות, נשלחו חלק מילדי הקהילה ללמוד שם. ראשי הקהילה, בלחצם הנמרץ של הרבנים, נאבקו נגד בית-הספר המיסיונרי וידם היתה על העליונה ; בסופו של דבר הבין המנהל הארטיג שבק' לא יצליח לעשות נפשות, ולפיכך סגר את המוסד וחזר לאנגליה. עם זאת הודו הכל שפעילותו של הארטיג בק' סייעה להביא לעיירה את תרבות המערב. התלמידים היהודים שלמדו בשעתו בבית-הספר המיסיונרי הושפעו עמוקות, ובשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-19 יצאו כמה וכמה צעירים מק' ללונדון. אחדים מהם התעשרו מאוד, ועם זאת הוסיפו לחיות על-פי המסורת היהודית ושמרו על קשר עם בני משפחותיהם בק'. מקצתם חזרו אחר-כך לק'.

באמצע המאה ה-19 הצטרפו יהודים רבים לתנועות שדגלו באמנציפציה ליהודים, ומשנות ה-60 ואילך התחוללו בקהילת ק' שינויים מפליגים. היהודים תושבי העיר התבססו ומקצתם התעשרו, ורבים שלחו את בניהם לאוניברסיטאות בגרמניה כדי לרכוש השכלה. למגוון המקצועות שאחזו בהם יהודי ק' נוספו גם המקצועות החופשיים.

אחדים מיהודי העיר היו אנשי רוח ואנשי מדע ידועים בתחומם, כך למשל וילהלם פראוד, פרופסור לספרות יוונית ולטינית, שפרסם כמה וכמה מחקרים בתחום עיסוקו ; אדולף ורשאואר, פרופסור להיסטוריה שעסק בחקר ערים ויישובים ינסיכות פוזנן ; יעקב גוסטב בורן- אנטום, פרופסור להיסטולוגיה ואמבריולוגיה, שפרסם אחרים.

במרוצת הזמן עזבו רבים מבין בעלי ההשכלה ואנשי המקצועות החופשיים את ק' ועברו לערים גדולות בגרמניה, בעיקר לברסלאו ולברלין, או היגרו לארצות שמעבר לים. קהילת ק' נודעה במוסיקאים שלה, או כמו שכונו בפי העם - כליזמרים.כששאלו ילד יהודי בנסיכות פוזנן מה ידוע לו על קהילת ק' היה עונה ללא היסוס שיהודי המקום מפורסמים בנגינתם. כל ילד בק' הכיר את האגדה שבק' נולדים התינוקות עם כינור בידם ובשעת לידתם בוקעת מבית- הכנסת שירה שמימית. בשנת 1864 היו בק' לא פחות מ-26 מוסיקאים,שניגנו בכל הטקסים החשובים ובשמחות גדולות בק' וברחבי נסיכות פוזנן. מקרב המוסיקאים שנולדו בק' צמחו לא מעט כנרים, פסנתרנים, צ'לנים וחלילנים בעלי רמה שניגנו בתזמורות הפילהרמוניות של ברסלאו וברלין.

בשלהי המאה ה-19 נפוצו בקרב תושביה הפולנים של ק' הלכי-רוח אנטישמיים. שופרם של האנטישמים בעיר היה המקומון "ידיעות" , שנוסד עוד בימי מהפכת "אביב העמים" של 1848.

בשנת 1905 הוקם בק' סניף התנועה הציונית בהנהגתם של ריכרד גולדברג ומ' גוטהיימר.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התגייסו צעירים יהודים רבים מק' לצבא הגרמני ונשלחו לחזית. מהם שנפלו בקרב, ואחרים נפצעו קשה.

בשנת 1920, כשק' חזרה לריבונותה של פולין העצמאית, היגרו רוב היהודים, מי לגרמניה ומי לארצות אחרות, ובעיר נותרו רק כ-250 יהודים. רובם סבלו מן השפל הכלכלי ומן האווירה האנטישמית שהשתררה במקום.

בספטמבר 1939, עם כיבוש ק' בידי הגרמנים, נפלו יהודי ק' קרבן לגזרות ולרדיפות קשות. תחילה הסתפקו הגרמנים במעשי התנכלות והשפלה של יהודים, בעזרתם הפעילה של אנטישמים פולנים מקומיים, ובהחרמת רכוש. בינואר 1940 גורשו כל יהודי ק' לגנרל-גוברנמן, ומשם הובלו אחר-כך למחנות המוות.