א' תמוז ה'תשע"ז

קרמניץ KRZEMIENIEC

עיר בפולין

נפה: קרמניץ

אזור: ווהלין ופוליסיה

אוכלוסיה:

•  בשנת 1941: כ- 19,877

•  יהודים בשנת 1941: כ- 9,340

•  יהודים לאחר השואה: כ- 20

 

תולדות הקהילה:

עיר נפה בדרום ווהלין. קרמניץ היא יישוב עתיק יומין, שנבנה על דרכי מסחר בין גאליציה לליטא ובין פולין לקייב. הידיעות הראשונות עליו הן משנת 1064. קרמניץ עברה מיד ליד בין נסיכי רוסיה הקייבית, נשרפה פעמים אחדות ונבנתה מחדש. ידיעה ברורה על המקום (בכרוניקה האופטייבית) מצויה משנת 1226; אז ניסה המלך ההונגרי לכבוש גם את קרמניץ. בשנת 1240 ניסו הטטרים לכבוש את העיר, אך לא הצליחו להבקיע את מבצרה. מראשית המאה ה- 14 נמצאת קרמניץ בתחום נסיכות ליטא, וב- 9 במאי 1438 העניק לה הנסיך סווידריגילו זכויות עיר מגדבורגיות. לאחר האוניה של לובלין, בשנת 1569, עברה קרמניץ לתחום הכתר הפולני, כעיר נפה בווייבודיות של ווהלין. למרות שיהודים כבר נזכרים בכתב הזכויות של סווידריגיילו משנת 1438, ספק אם דובר אז על יישוב יהודי קבוע; קרוב לוודאי, שהיתה זו שאיפת הנסיך למשוך יהודים למקום. אם אכן היו יהודים בקרמניץ במחצית השנייה של המאה ה- 15, אין ספק שהם גורשו יחד עם יהודי ליטא וכנראה חזרו בשנת 1503. מתאריך זה מתחיל היישוב היהודי להתפתח, ובשנת 1536 מצויים בו יהודים לא מעטים. באותה שנה מסר המלך זיגמונט הראשון את קרמניץ למלכה בונה והעניק לעירוניים מחדש את זכויות העיר המגדבורגיות; יחד עם זה הגביל את חירויות היהודים ואסר עליהם להפריע למסחר העירוניים (הנוצרים). מסמך זה מצביע על כוחם הכלכלי של היהודים, ונגד זאת יוצאים העירוניים הנוצרים. ניתן לעמוד על מספר היהודים במחצית השנייה של המאה ה- 16 על-פי ה"לוסטרציות" (מיפקדי האחוזות המלכותית) שנערכו באותה עת:

 

בעת מלחה"ע ה - I

קרמניץ היא יישוב עתיק יומין, שנבנה על דרכי מסחר בין גאליציה לליטא ובין פולין לקייב. הידיעות הראשונות עליו הן משנת 1064. קרמניץ עברה מיד ליד בין נסיכי רוסיה הקייבית, נשרפה פעמים אחדות ונבנתה מחדש. ידיעה ברורה על המקום (בכרוניקה האופטייבית) מצויה משנת 1226; אז ניסה המלך ההונגרי לכבוש גם את קרמניץ. בשנת 1240 ניסו הטטרים לכבוש את העיר, אך לא הצליחו להבקיע את מבצרה. מראשית המאה ה- 14 נמצאת קרמניץ בתחום נסיכות ליטא, וב- 9 במאי 1438 העניק לה הנסיך סווידריגילו זכויות עיר מגדבורגיות. לאחר האוניה של לובלין, בשנת 1569, עברה קרמניץ לתחום הכתר הפולני, כעיר נפה בווייבודיות של ווהלין. למרות שיהודים כבר נזכרים בכתב הזכויות של סווידריגיילו משנת 1438, ספק אם דובר אז על יישוב יהודי קבוע; קרוב לוודאי, שהיתה זו שאיפת הנסיך למשוך יהודים למקום. אם אכן היו יהודים בקרמניץ במחצית השנייה של המאה ה- 15, אין ספק שהם גורשו יחד עם יהודי ליטא וכנראה חזרו בשנת 1503. מתאריך זה מתחיל היישוב היהודי להתפתח, ובשנת 1536 מצויים בו יהודים לא מעטים. באותה שנה מסר המלך זיגמונט הראשון את קרמניץ למלכה בונה והעניק לעירוניים מחדש את זכויות העיר המגדבורגיות; יחד עם זה הגביל את חירויות היהודים ואסר עליהם להפריע למסחר העירוניים (הנוצרים). מסמך זה מצביע על כוחם הכלכלי של היהודים, ונגד זאת יוצאים העירוניים הנוצרים. ניתן לעמוד על מספר היהודים במחצית השנייה של המאה ה- 16 על-פי ה"לוסטרציות" (מיפקדי האחוזות המלכותיות) שנערכו באותה עת: השנה מספר הבתים מספר הנפשות אחוז היהודים מכלל היהודיים היהודיות היהודיות האוכלוסיה 1552 48 240 10.6 1563 63 315 --- 1629 169 845 15.0 כאשר הונהגה גביית מס הגולגולת מן היהודים, בשנת 1578, שילמו יהודי קרמניץ 100 זהובים, סכום המעיד על כך שמספרם הגיע לכמה מאות (כ- 500 נפשות). מגמת העלייה כמספר היהודים בקרמניץ נמשכה עד תקופת גזירות ת"ח ות"ט, באמצע המאה ה- 17. ב"לוסטרציה" של שנת 1563 נזכרו גם שני בתי-כנסת, "הקדש" ובית-קברות יהודי. היהודים התפרנסו בעיקר ממסחר ומחכירות של ענפים שונים. בין ענפי המסחר תפס מקום חשוב סחר המעבר במלח, שיהודים נטלו בו חלק נכבד. ענף חשוב אחר שעסקו בו יהודים היה ייבוא שווורים מוולכיה ופיטומם במקום. יהודי קרמניץ עמדו אז בקשרי מסחר עם פולין-גדול; על כך מעידה תעודה משנת 1544 הרשומה בספרי-העיר פוזנא. לדברי תעודה זו קיבלו האחים יצחק- יוסף ואביגדור מקרמניץ איגרת חסות לשנתיים. גם ריבוי התלונות מצד העירוניים הנוצרים מעיד על התפתחות המסחר והמלאכה היהודיים. באשר לחכירות, על-פי ידיעות מן השנים 1554 ו- 1557 חכרו יהודים מקרמניץ בתי-מרזח ובשנות השישים הם חכרו בשותפות עם יהודי מלודמיר את הגבייה של מסים אחדים (דמי סכר, דמי מסחר וחנויות, דמי יריד בהמות ועוד). יהודים מחוץ לקרמניץ חכרו בתי-מרזח, טחנות ובתי-מבשל לשכר. בין החוכרים נזכרים יעקב בן פליקס מווילנה, ששילם בשנת 1563 סכום שנתי של 750 שוק גדולים (גרושים ליטאיים), סכום גבוה מאוד באותו זמן. מבין בעלי המלאכה היהודים בקרמניץ ידוע על הקצבים; עמיתיהם הנוצריים התלוננו עליהם שהם מסרבים להצטרף לאגודה שלהם (הצך) ולשלם מסים. בשל כך נדרשו היהודים לשלם את המס ישירות לקופת המבצר (המלך). לאחר האוניה בלובלין, בשנת 1569, סופחה ווהלין לכתר הפולני והווייבודה אלכסנדר צ'רטוריסקי תבע לעצמו את זכות השיפוט לגבי היהודים. ואכן, זו ניתנה לו ב- 6 באוגוסט 1569. אבל מאחר שפקידי המלך ניסו לנצל זאת לרעה, נתן המלך סטפן באטורי, בעקבות השתדלות ראשי הציבור בווהלין, ב- 1 בדצמבר 1576, כתכ-קיום שנאמר בו, בין השאר; "סגני הווייבודות בל ישפטום להבא לא אחרת ולא במקום אחר, אלא בהשתתפות שניים מראשי היהודים בבית-הכנסת שלהם". משנות השבעים של המאה ה- 16 פעלה בקרמניץ ישיבה. בראשה ובתור רבנים בקרמניץ כיהנו כמה רבנים ידועים. בשנת של"ג (1573) הרביץ תורה בקרמניץ ר' יצחק הכהן שפירא, חותנו של המהר"ם מלובלין. לפני שנת שמ"ז (1587) ישב על כיסא הרבנות בקרמניץ והנהיג את הישיבה ר' מרדכי יפה כעל "הלבושים". משנת שמ"ז ועד סוף המאה ה- 16 כיהן ברבנות בקרמניץ ר' שמשון בר' בצלאל, אחיו של המהר"ל מפראג. הוא חתום יחד עם עוד שלושים רבנים על התקנה, שיזם ר' יום-טוב ליפמן הלר, האוסרת על קניית הרבנות בכסף. בראשית המאה ה- 17 כיהן בתפקיד אב בית דין כקרמניץ ר' יהודה בן נפתלי. הרב האחרון לפני גזירות ת"ח ות"ט היה ר' חיים בן שמואל אשכנזי איש צבי. רבני קרמניץ היו מעורבים בפעילות החקיקה של הוועדים. ר' שמשון בר' בצלאל השתתף בהתוועדות ד' ארצות ביארוסלב בשנ"ז (1597), וחתם שם מחדש על התקנה בעניין הרבנות. גם שנה לפני כן, בשנ"ו (1596), מוזכר שאחד משני הדיינים מ"מדינת" ווהלין שהשתתף בהתוועדות ד' הארצות הוא ר' אברהם מקרמניץ. רבני קרמניץ ייצגו את ווהלין, שכן בסוף המאה ה- 16 היתה קרמניץ קהילה ראשית בצד אוסטראה, לודמיר ולוצק. פרנסיה ורבניה מוזכרים כמשתתפים בהתוועדויות גליל ווהלין. למשל, ר' חיים אשכנזי הנזכר השתתף בכינוס שנערך בווישנייבץ באביב 1635 ובפולמוס בעניין הרב בלוקאץ', שנגדו יזם ר' יום-טוב ליפמן הלר את התקנה האוסרת על קניית הרבנות בכסף. שני חכמים מבני קרמניץ שהתפרסמו מחוצה לה הם ר' יוסף הקדוש בן ר' משה, מחבר הביאור על "ספר מצוות גדול" (סג"מ) לר' משה מקוצי, ור' אהרון שמואל בר' משה משולם, שחיבר את הספר "נשמת אדם". באוקטובר 1648 צרו הקוזאקים על קרמניץ ולאחר מצור שנמשך חודש וחצי בערך כבשו אותו. כנראה שרבים מיהודי קרמניץ הספיקו לברוח, אך כל הכרוניקאים היהודיים מאותה עת מזכירים רצח אכזרי של ילדים יהודיים. לאחר כמה שנים חזרה קהילת קרמניץ והתאוששה וכבר בט' בניסן תט"ו (1655) חתם נציג קרמניץ, ר' יצחק בן עוזר, על פסק-דין מטעם ראשי ד' ארצות בלובלין. אולם, מבחינה מספרית, בהשוואה לקהילות אחרות, היה קיפאון במספרם של יהודי קרמניץ כשנת( 1629 היו בקרמניץ בערך 800 נפש; בשנת 1765 - 649 שפנ). בין הגורמים לכך היו מרידות קוזאקים, מלחמות השוודים בראשית המאה ה- 18, עלילת-הדם בשנת 1753 וההתחרות הקשה עם העירוניים הנוצרים על הפרנסה, וכן ההתחרות עם הערים "הפרטיות" שבבעלות האצילים. בשנים 1777 ו- 1778 טענו העירוניים של קרמניץ, שליהודים אין זכות לעסוק בחכירת בתי-מרזח. העניין הובא לפני הסיים ובשנת 1781 נדון בבית-המשפט, שפסק לרעת היהודים, אך הסטרוטסטה, הנסיך סנגושקו, מנע את ביצוע פסק-הדין. העירוניים המשיכו להתלונן שבחסות הסטרוטסטה היהודים מסרבים לשלם מסים מעיסוקם במסחר, לאכסן חיילים, להשתתף בעבודות תיקון הדרכים והגשרים, ובכלל הם מתיישבים ברחובות שאסור להם להתיישב בהם. עורכי ה"לוסטרציה" בשנת 1789, שהזכירו סכסוכים אלה, ציינו, שכתוצאה מכך עזבו יהודים רבים את קרמניץ והעיר נפגעה קשה מבחינה כלכלית. למרות הקיפאון בהתפתחות יהודי קרמניץ הם המשיכו לקיים את ייצוגם בוועדי הגליל ובד' ארצות ונציגיהם היו פעילים מאוד בגופים אלה. ר' יצחק בן עוזר, שנזכר לעיל, המשיך לייצג את גליל ווהלין בוועד ד' ארצות בשנת תכ"א (1661), בשנת 1666, בהתוועדות שנערכה בפשבורסק, וכן בשנת תמ"ז (1687), כאשר נודנה חלוקת המסים בין ה"ארצות". בהתוועדויות של גליל ווהלין השתתפו נציגי קרמניץ כקהילה ראשית. בשנת 1705 הצטרפו ר' לייב בן מנשה ור' לייזר בן משה מקרמניץ למפצירים בעסקן הנודע פישל בן לייב מלודמיר, כדי שייאות לקבל עליו את תפקיד הנאמן ופרנס הוועד. בשנת ת"פ (1720), בהתוועדות גליל ווהלין שנערכה בקוזין, צירפו נציגי קרמניץ, הרב שמואל בן אפרים ור' משה בן מנחם מנדל מרגליות הנזכר גם כפרנס הגליל בשנת 1735, את חתימתם לפסק הדין בעניין תלונת רב על מנהיגי קהילתו הרודפים אותו. בהתוועדות ד' ארצות שנערכה ביארוסלב בשנת תפ"ד (1724) נדון חוב ישן שהיו ראשי ה"ארצות" חייבים לקהילת קרמניץ. בשנת 1739 השתתף ר' אריה לייב כנציג ווהלין בהתוועדות ד' ארצות, שדנה בחלוקת המס. הוא היה איש עשיר ובשנת 1750 השיג כתב-זכויות מן המלך אוגוסט השלישי, המאשר את רבנותו בקרמניץ ואת תפקידו כפרנס גליל ווהלין ונאמן ד' ארצות. בשנת 1750, בעת סכסוך שפרץ בין גליל ווהלין ובין קהילת פינסק בעניין נפת אוברוץ', חתם הנאמן ?)רנב) מקרמניץ על מכתב הזמנה לקהל צ'רנוביל. בשנת 1758 התקיימו שתי התוועדויות של גליל ווהלין; הראשונה נערכה במרס בקוריץ ובה אושרה החלטת קהל קרמניץ להעביר לקהילת תיאופילפול (שהיתה כפופה לקרמניץ) 18 יישובים קטנים. הרבנים ר' אריה לייב מקרמניץ ור' שאול מלודמיר מחו נגד קהלי אוסטרה ולוצק שהם זורעים מדנים בין הקהילות הראשיות ואף האשימו את נאמניהם במעילה בכספים ובאי רצון לשלם חובות. כדי להסדיר כל זאת נתכנס הוועד בשנייה באוגוסט, ברחמנוב (שליד קרמניץ), ושם טוהרו אלה שנאשמו וגם הוסדר עניין תשלום החובות. לאחר גזרות ת"ח ות"ט כיהן בקרמניץ ר' נחמן בן מאיר כ"ץ רפפורט, שהיה דיין ואב בית דין בלבוב ועבר לקרמניץ ובכסלו תכ"ב (1661) נתן בה את הסכמתו על הספר "שערי ציון" לר' נתן נטע הנובר. כנראה בשנת תר"ג (1662) עבר לכהן בדובנא. אחריו כיהן בקרמניץ במשך שנים רבות ר' יעקב בן אליעזר תעמרליש מוורמייזא. הוא היה פוסק נודע, עסק בקבלה וחיבורו "ספרא דצניעותא דיעקב" הוא ביאור התורה על-פי תורת האר"י. בשנת תל"א (1671) חתם על הסכמות בהתוועדות ד' ארצות שנערכה ביארוסלב ר' מאיר בן יצחק מקרמניץ. בשנות השמונים והתשעים של המאה ה- 17 כיהן ברבנות בקרמניץ ר' יהושע העשיל, בנו של אב בית דין קהילת לבוב ומצויות הסכמות שלו לספרים שונים משנת 1688 עד שנת 1695. אחריו כיהן כנראה ר' יעקב בן יצחק, שנתן את הסכמתו לספר "עיר בנימין" משנת 1698 ול"ספר קרנים" משנת 1709. בשנת תע"ח (1718), בהתוועדות ד' ארצות בנערכה ביארוסלב, חתם על פסק-דין ר' שמואל מלודמיר, "החונה בק"ק קרמניץ והגליל יצ"ו". בשנת 1721 הוא נתן בקרמניץ הסכמה לספר "תורת חיים". משנת 1742 כיהן בתפקיד רבה של קרמניץ ר' אריה לייב בן שמואל, שכבר נזכר לעיל על פעילותו בוועד הגליל ובוועד ד' ארצות. הוא היה מעורב במחלוקת בין ר' יעקב עמדן ובין ר' יונתן אייבשיץ ונתן הסכמות לספרים, בין השאר בשנת תקי"ב (1752) ובשנת תקל"ה (1775); כלומר, כיהן בתפקידו יותר מ- 30 שנה. אחריו שימשו ברבנות ר' אריה לייב מפינצ'וב, שנתן בקרמניץ הסכמה בשנת 1782, וכן ר' מרדכי בן ישראל היילפרין, שבא מזסלב ובסוף ימיו עלה לארץ-ישראל. בסוף המאה ה- 18 ישב בקרמניץ המגיד המפורסם דאז ר' יעקב ישראל הלוי, שחיבר את הספרים "שבט מישראל", שהוא פירוש על תהילים, "אגודת אזוב", פירוש על המגילות ו"שפת אמת", פירוש על משלי. בקרמניץ ישב גם ר' משולם פייביש הלוי איש הורוויץ, שחיבר את "משנת חכמים" על שישה סדרי המשנה, שיצא לאור זמן קצר לאחר מותו באוסטרה בשנת תקנ"ו (1796). לאחר חלוקת פולין השנייה, בשנת 1793, סופחה קרמניץ לקיסרות הרוסית. עכשיו נמצאה העיר בקרבת הגבול עם אוסטריה. חלק מן העורף הכלכלי נותק, אך הקירבה לגבול יצרה פרנסות חדשות, בעיקר הברחות. העיסוק כענף זה גרם לכך, שמושל ווהלין דרש להרחיק את היהודים מאיזור הגבול. ואמנם כך הוחלט בפטרבורג בשנים 1812 ו- 1816 ו- 1821. באפריל 1843 הוחלט להעביר לפלכים הפנימיים את כל היהודים הגרים בתחום 50 וירסטאות בערך( 53 םירטמוליק) מן הגבול. הדבר לא יצא אל הפועל הן בגלל השתדלנות והן בשל חשיבותם של היהודים לכלכלת האיזור. גזרות אלה נשארו בתוקפן עד שבוטלו בשנת 1858. והן נגעו לכל היהודים, להוציא אלה מהם שלא היו רשומים ברשימות הקהל; כאלה היו בקרמניץ בערך 2,000. בשנת 1881 פרסם המושל צו המורה על גירושם של אלה מאיזור הגבול, אך ספק אם הדבר נעשה. בשנת 1799 נמנו בקרמניץ 24 סוחרים יהודיים (בעלי הון של 500 רובל) לעומת 9 נוצרים ו- 2,040 עירוניים יהודים לעומת 1,376 נוצרים. פתיחת הליצאום הפולני בראשית המאה ה- 19 גרמה מעט התעוררות בחיי הכלכלה. אך באופן כללי היה המצב קשה. לפי תיאורו של הריב"ל, חלק עסקו במסחר זעיר ובמכירת יי"ש וחלק עסקו במלאכה. מצב זה, וגם דברי ההטפה של ר' יצחק בער לויזון (ריב"ל, שהיה בן קרמניץ) הביאו לכך, שבשנת 1843 ביקשו 52 משפחות יהודיות מקרמניץ לצאת ולהתיישב על הקרקע בפלך חרסון, אך הדבר לא התגשם. בסוף המאה ה- 19 היו בקרמניץ ובסביבתה הקרובה בתי-חרושת לייצור סבון, נרות, נייר, יציקת מתכת, לבנים, ומפעלים קטנים לאריגה, לעיבוד עורות ולתפירת נעליים. רובם היו בבעלות יהודים. כמעט כל המסחר הזעיר היה בידי יהודים. מעבודת כפיים התפרנסו 2,994 איש, מהם 1,774 בעלי מלאכה, 647 פועלים שכירים (אצל בעלי- המלאכה), ו- 573 שוליות. גם ענפי העגלונות והסבלות היו לחלוטין בידי יהודים. מאותה תקופה ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה פעלו כקרמניץ "אגודה לאשראי הדדי" וקופת גמ"ח, שנתנה הלוואות קטנות ללא ריבית. בשנות השלושים של המאה ה- 19 הוקם בקרמניץ בית-הכנסת הגדול ובשנות השישים של המאה היו בה מלבד זאת עוד 8 בתי-מדרש. במחצית הראשונה של אותה מאה כיהנו בקרמניץ הרבנים ר' דוד צבי אוירבך ור' צבי הירץ רוקח. בראשית המאה ה- 19 היה לקרמניץ אדמו"ר, ר' מרדכי נפטר( בשנת תקע"ז - 1817), בנו של ר' יחיאל מיכל מז'לוצ'וב ומחותנו של ר' נחום מצ'רנוביל. משנת תרל"ח (1878) כיהן ברבנות ר' נפתלי הירץ ברנשטיין, נכדו של ר' דוד צבי אוירבך ומשנת תרמ"א (1881) - ר' וולוולי מזוויהיל. אחרי פטירתו בתרס"ו (1906) נתעוררה מחלוקת בציבור מי צריך לכהן כרב בקרמניץ ועקב כך כיהנו בה שני רבנים; ר' יעקב חיים סנדרוביץ' (מפיוטרקוב), ור' יצחק הלר (מקורילוביץ). הרב הלר פירסם שני ספרי שו"ת; "ויעתר יצחק" ו"מנחת יצחק". הרב הלר עזב את קרמניץ בשנת 1915 יחד עם גל הפליטים, שכלל בעיקר אנשים אמידים, השתקע באודיסה, ואילו הרב סנדרוביץ', שכיהן החל משנת 1907 כרב הקהילה, נשאר במקום עד פטירתו בשנת 1927. בראשית המאה ה- 19 העלה מייסד הליציאום בקרמניץ, תדיאוש צ'אצקי, רעיון להקים לידו בית-ספר למורים יהודיים. אבל הרעיון לא יצא אל הפועל. בשנת 1821 חזר ריב"ל והתיישב בקרמניץ וחי בה עד מותו בשנת 1860. ריב"ל היה מראשוני המשכילים ברוסיה והטיף לרכישת השכלה. הוא לחם למען תיקון החינוך והרבנות וסדרי הקהל ושאף לתיקון מצבם החומרי של היהודים. הוא דיבר על לבם של היהודים שיתיישבו על האדמה. בחחום החינוך עלה בידו להביא לפתיחת בתי-מדרש למורים בווילנה ובז'יטומיר. בעזרת הספרייה של צ'אצקי רכש לו ידיעה בשפות רבות, כולל אלה העתיקות, בפילוסופיה ובמדעים שונים. מלבד חיבוריו הסטיריים "דברי צדיקים" ו"עמק רפאים", ומחקרים בלשניים ושירים לעת מצוא, כתב ריב"ל שני ספרים שפרסמו את שמו בתפוצות ישראל ושבהם עשה נפשות להשכלה; "תעודת ישראל" ו"בית-יהודה". ריב"ל גיבש סביבו חוג משכילים, שהשתייכו אליו בין היתר בני משפחת לנדסברג, ל' אטינגר, והירש הירשפלד. בשנות השלושים שימש בקרמניץ כמורה אברהם בער גוטלובר, גם הוא מראשי המשכילים. ממשיכי דרכם היו, בין השאר, נוח פרילוצקי והמחזאי ביידיש ישעיה גוטמן. בסוף המאה ה- 19 התעוררה בקרמניץ תנועת "חיבת ציון" בראשה עמדו צבי פרילוצקי, מי שעתיד להיות עורך היומון "מאמענט" בווארשה, וד"ר טוביה הינדס. בשנת תרנ"ג (1893) עלה טוביה הינדס לארץ-ישראל ואת מקומו תפס ד"ר אריה לייב פינס, אחיו של יחיאל מיכל פינס. בראשית המאה ה- 20 כבר מצויים בקרמניץ ארגונים ציוניים. אחדים ופעל גם סניף של ה"בונד". באותה עת הופיעו בקרמניץ, בצד החדרים ותלמוד-התורה לבני עניים, גם "חדרים מתוקנים,', שנוסדו ביוזמת מורים עבריים. העירייה החזיקה בית-ספר עממי יהודי (ששפת ההוראה בו היתה הרוסית) ובו למדו 150 תלמידים. זמן-מה, התקיימה בקרמניץ גימנסיה פרטית לנערות, שלמדו בה גם נערות יהודיות לא מעטות. מלבד אלה היה בקרמניץ בית-ספר למסחר, שלמדו בו יהודים. אחרים המשיכו את לימודיהם באוניברסיטאות. ליד בית-הספר העירוני היהודי היתה ספרייה בת 1,000 כרכים. במלחמת העולם הראשונה, בקיץ 1915, כשהחל הצבא הרוסי לסגת, הגיעו לקרמניץ מאות פליטים יהודיים מגאליציה. בקרמניץ הוקם ועד עזרה בראשות הרב סנדרוביץ", שטיפל בפליטים וסיפק להם מזון, תרופות ועוד. אבל במהרה נטש השלטון הרוסי את העיר והיא נשארה במשך כמה חודשים ללא ממשל. לשם שמירה על הסדר הציבורי הוקם ועד אזרחי, שהיה מורכב מנוצרים ומיהודים. בראשו עמד הכומר הקתולי בילצקי ואחד מסגניו, לאחר מהפכת פברואר 1917, היה יהודי. מלבד זאת אורגנה מיליציה אזרחית ובראשה הועמד מורה יהודי. בזמן התקפת הנגד של הגנרל הרוסי ברוסילוב חזר הממשל הרוסי לקרמניץ. מהפכת פברואר 1917 עוררה גם בקרמניץ פעילות ציבורית נמרצת. נתארגנו סניפים של "צעירי-ציון", "פועלי-ציון", ה"בונד" וה"פולקס-פארטיי"; חוגי השמאל הקימו מועדון לנוער והציונים פתחו בית-ילדים. כמו-כן הופעלו שני בתי-ספר עממיים יהודיים, שלמדו בהם רוסית, יידיש ועברית, וגן-ילדים עברי. באביב 1917 התקיימו הבחירות הראשונות לקהילה הדמוקרטית ונבחרו נציגי כל המפלגות שנזכרו לעיל. באותה שנה נערכו גם בחירות למועצת העיר ונבחרו אליה גם נציגים יהודיים. ביניהם היה ד"ר משה לנדסברג. עם מהפכת אוקטובר 1917 התחלה מלחמת האזרחים שלוותה חילופי שלטון תדירים. עקב כך היו היהודים נתונים לא פעם למעשי שוד וביזה. ב- 15 בדצמבר 1917 נעשה ניסיון לערוך פוגרום ובעקבות זאת הוקמה ביוזמת חוגי השמאל "הגנה עצמית יהודית". בתקופת שלטון הבולשוויקים נאסרו הרבנים סנדרוביץ' ויונגרלייב וכן ד"ר ברונשטיין; הם שוחררו מאוחר יותר. עם כניסת הצבא הפולני נאסרו שוב כמה מנכבדי הקהילה, הפעם בחשד של קשרים עם הבולשוויקים, אך חפותם הוכחה במהרה והם שוחררו.

 

בין שתי המלחמות

עם כינון השלטון הפולני החל השיקום הכלכלי של יהודי קרמניץ, שנפגע בגלל מלחמת העולם ומלחמת האזרחים. השנים עד 1929 היו שנות פריחה, אך לאחר מכן בא המשבר הכלכלי, שלווה בהכבדת עול המסים מצד השלטון. מאמצע שנות השלושים החלה דחיקת רגלי היהודים מענפי המסחר והמלאכה; השלטונות נתנו עידוד ותמיכה ליזמים ולקואופרטיבים פולניים. באותן שנים התפרנסו יותר מ- 50 אחוזים מן היהודים ממסחר. היתה ביניהם קבוצה קטנה של אמידים, שבבעלותם היו מפעלים והמסחר הסיטונאי. בין המפעלים היו; 2 טחנות-קמח מופעלות בקיטור, בתי-חרושת לייצור שמן, חומץ ומשקאות קלים ושני מפעלים גדולים לנעליים. בסביבות העיר השתייכו ליהודים מנסרות, ענף כריית הכבול, תעשיית גיר, משרפות סיד, ייצור הזפת והלבנים. בחלק מן המפעלים הועסקו פועלים יהודיים. הסיטונאים היהודיים עסקו בייצוא תוצרת חקלאית ועצים וייבאו מגוון רחב של סחורות. רוב המסחר היהודי היה זעיר והשתרע על כל הענפים. נכללו בו גם רוכלים ובעלי דוכנים בשוק. בערך 40 אחוזים מן המפרנסים עסקו במגוון רחב של מלאכות. כמחצית מהם העסיקו פועלים שכירים, לרוב יחידים. עשרת האחוזים הנותרים התפרנסו כבעלי-מקצוע טכניים, בעיקר בתחנת החשמל העירונית או כמומחים בניצול יערות. מעטים הועסקו כפקידים או בענף ההובלה - כבעלי עגלות וסבלים. הסוחרים האמידים והבינוניים היו מאוגדים באגודת הסוחרים, וזו הקימה את "בנק הסוחרים", שבא במקום האגודה לאשראי הדדי שהיתה קיימת לפני מלחמת העולם הראשונה. החנוונים והרוכלים היו מאוגדים באיגוד הסוחרים הזעירים ויחד עם איגודי בעלי-מלאכה הקימו בשנת 1925 "בנק עממי", שסונף ל"איגוד הארצי של הקואופרטיבים היהודיים לאשראי". מלבד זאת, משנת 1926 היתה קיימת בקרמניץ גם קופת גמ"ח, שראשיתה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. קופת גמ"ח שנייה הוקמה בפרוור הדובנאי, שהיה מאוכלס ביהודים רבים. בשנים הראשונות של השלטון הפולני כיהנו בקרמניץ עיריות ממונות. למשל, בינואר 1927 מונו לכהן בעירייה 5 נציגים יהודיים, מתוך 18, למרות שהיהודים היוו בערך 40 אחוזים מאוכלוסייתה של קרמניץ. במשך שנים מספר כיהן יהודי בתפקיד סגן ראש עיר וגם כמה נציגים בהנהלת העיר היו יהודים. בשנת 1929 היו מחצית מחברי המועצה יהודים. בשנות השלושים צומצמה הנציגות היהודית ובהנהלת העיר היו רק שני יהודים, מתוך 7 חברים. לנציגות היהודית בעירייה היתה חשיבות, שכן היא נאבקה בין השאר לקבל חלק מתאים מהקצבות העירייה למוסדות בעיר. רק בשנת 1928 קיבלו המוסדות היהודיים מחצית מכלל סכום ההקצבות, שהיה אז 42,000 זהובים. הכסף חולק למוסדות אלה: בית-החולים היהודי 10,000 זהובים בית-הספר "אורט" 3,000 זהובים בית-ספר תרבות 1,200 זהובים בית-היתומים 2,000 זהובים קופת גמ"ח 800 זהובים קורסי-ערב לבעלי-מלאכה 1,000 זהובים מושב-זקנים 1,600 זהובים טא"ז 800 זהובים הכנסת אורחים 200 זהובים כעבור שנתיים, בשנת 1930, היתה ההקצבה 30,000 זהובים, אך משקלה בכלל ההקצבות של העירייה היה כשליש בלבד. הן הסכום והן חלקו בכלל ההקצבות המשיך לרדת במשך שנות השלושים. עד שנת 1928 נשארה על כנה, בשינויים קלים, הקהילה הדמוקרטית שנבחרה בשנת 1917. כבחירות שנערכו באותה שנה נבחרו ל- 7 המקומות 4 ציונים ו- 3 אנטי-ציונים. לראש הקהילה נבחר ציוני. לאחר פטירתו נערכו בחירות, בשנת 1930, ובין הנבחרים היה הפעם גם נציג של פוצ'איוב, שצורפה לקהילת ק'. בשנת 1934 שוב נערכו בחירות אך בשנת 1937 פוזר הוועד שנבחר, לפי הוראת השלטונות, בשל מחלוקות פנימיות. הממשל מינה אז הנהלה, שכיהנה עד הבחירות שנערכו בשנת 1938. הקהילה, ששאבה את הכנסותיה ממסים ובעיקר מדמי שחיטה, החיקה את הרבנות, את בית-המטבחיים, בית-המרחץ ובית-הקברות ותמכה בשורה של מוסדות חינוך, תרבות וסעד יהודיים. בק' היו 13 בתי-כנסת וביניהם בלט בפאר שלו בית-הכנסת הגדול, שהתפללו בו חזנים מן המפורסמים. לאחר פטירת הרב סנדרוביץ', בשנת 1927, כיהן כרב הקהילה ר' יצחק רפפורט וכשהלך לעולמו בשנת 1931 התמנה ר' מרדכי מנדיוק (חתנו של הרב הקודם). הוא נספה בשואה. בשנת 1922 נפתחה בק' גימנסיה עברית, שכללה גם כיתות-מכינות - 4 כיתות יסודיות. הגימנסיה נאבקה בקשיי תקציב ובהתנכלויות של השלטונות הפולניים עד שנאלצה להיסגר בשנת 1928. במקומה נפתח בית-ספר עברי "תרבות", שפעל עד ספטמבר 1939. בשנות השיא למדו בו למעלה מ- 200 תלמידים. עוד מתקופת מלחמת העולם הראשונה היה בק' גן-ילדים עברי והוא נפתח מחדש אחרי המלחמה ופעל ליד בית-הספר עד שנת 1939. כמו-כן המשיך לפעול בתקופה שבין שתי המלחמות, התלמוד- תורה, שלמדו בו בערך 200 תלמידים ולידו היתה "ישיבה קטנה". בתחילת שנות העשרים נפתח בק' בית-ספר מקצועי של "אורט", שנקרא על-שם י"ב לוינזון (הריב"ל). הנערים למדו בו מסגרות, מכונאות, חרטות ורתכות, ואילו הבנות - גזירה ותפירה. ליד בתי-הספר שהוזכרו אורגנו שיעורי-ערב שבהם למדו בני-נוער ומבוגרים עברית ומקצועות אחרים. בק' היו כמה ספריות ציבוריות יהודיות ובהן אלפי כרכים. הספרים שבספריות הציוניות היו בעיקר בעברית, ובספריות של האיגודים המקצועיים (ה"בונד") - בעיקר ביידיש. בק' פעלו להקת דרמה של חובבים ותזמורת מיתרים ושתיהן הופיעו לעתים בפני הציבור. המלחין יעקב שייפר (1888- 1936) והכנר אייזיק שטרן עשו את צעדיהם הראשונים במוסיקה בק'. משנת 1929 נעשו כמה ניסיונות להוציא לאור עיתון בק' וב- 2 באוקטובר 1931 החל להופיע ה"קרעמעניצער שטימע" כשבועון. מאוגוסט 1932 התווסף שבועון מתחרה בשם "קרעמעניצער וואכענבלאט". לאחר פברואר 1933 אוחדו שני העיתונים לשבועון בשם "קרעמעניצער לעבן", שהמשיך להופיע עד ספטמבר 1939. בשנים הראשונות של השלטון הפולני עדיין היתה בק' הסתדרות ציונית אחת. בשנת 1922 החלו הפילוגים ונפתחו סניפים של הציונים הכלליים, "פועלי ציון", המזרחי והרוויזיוניסטים, ויצו ועוד. כמו-כן נוסדו קנים של תנועות הנוער ; בשנת 1922 של השומר הצעיר, בשנת 1923 "החלוץ הצעיר" ואחר-כך של השומר הלאומי, השומר הדתי, בית"ר ועוד. מראשית שנות העשרים פעל בק' סניף של "החלוץ", וחבריו עברו הכשרה בעיקר במנסרה יהודית בכפר ורבה הסמוך. בשנים 1932- 1933 היה בעיר מרכז הכשרה של "החלוץ" שמנה 40 איש. החברים עבדו בטחנות-הקמח, בחטיבת עצים ועוד. בשנת 1933 מנה הסניף 300 חברים. 12 החלוצים הראשונים עלו לארץ- ישראל בשנת 1921 והעלייה נמשכה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. תוצאות ההצבעות לקונגרסים הציוניים השונים היו כדלהלן; לקונגרס הציוני הט"ז (1929) הצביעו 306 איש. הציונים הכלליים קיבלו 163 קולות ; המזרחי - 22 ; רוויזיוניסטים - 4 ; התאחדות השומר הצעיר - 84 ; פועלי-ציון - 33. לקונגרס הי"ח (1933) הצביעו 758 איש. הציונים הכלליים קיבלו 136 קולות ; המזרחי - 22 ; רוויזיוניסטים - 1 ; ברית רוויזיוניסטית - 119 ; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 433 ; התאחדות - 47. לקונגרס הכ' (1937) הצביעו 630 איש. הציונים הכלליים קיבלו 256 קולות ; המזרחי - 28 ; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 346. לקונגרס הכ"א (1939) הצביעו 471 איש. הציונים הכלליים קיבלו 126 קולות ; המזרחי - 41; רשימת ארץ- ישראל העובדת - 303 ; מפלגת המדינה - 1. בצד התנועות הציוניות פעל "הבונד", בעיקר במסגרת האגודות המקצועיות של שכירים ובעלי-מלאכה. מספר צעירים פעלו בתאי המחתרת של הקומוניסטים. לא מעטים מהם נאסרו ונשפטו בסוף שנות השלושים.

 

במלחה"ע ה - II

בימים הראשונים של ספטמבר 1939 הופצצה קרמניץ ממטוסים גרמניים ובין 40 הקרבנות היו גם יהודים. עד מהרה נתמלאה העיר באלפי פליטים וזרם זה גבר כאשר הגיעו לכאן מווארשה נשיא המדינה וחברי ממשלת פולין והשתכנו בבנייני הליצאום שבעיר. ב- 22 בספטמבר נכנס לקרמניץ צבא סווייטי. בזמן הראשון היה ראש עיר יהודי והיו פקידים בכירים יהודיים - כולם קומוניסטים מקומיים. אך חיש מהר הם הוחלפו באוקראינים שבאו מן המזרח. המסחר והמלאכה היהודיים עברו תהליך של סווייטיזציה (הלאמה והקמת קואופרטיבים ממשלתיים). המוסדות והמפלגות חוסלו ובית-הספר העברי הפך להיות בית-ספר סווייטי ששפת ההוראה שלו יידיש. ב- 1 ביולי 1941, זמן-מה לאחר שפרצה מלחמת גרמניה- ברית-המועצות, נכנס לקרמניץ צבא גרמני. למחרת החל שוד של רכוש יהודי. המיליציה האוקראינית חטפה מאות יהודים והובילה אותם לבית-הסוהר. בדרך הוכו המובלים באכזריות וכשהגיעו לבית-הכלא נצטוו תוך מכות רצח לפתוח בורות ובהם נתגלו אסירים אוקראיניים, שנרצחו כנראה בידי הנ.ק.וו.ד. הסווייטי הנסוג. הגרמנים האשימו את היהודים ברצח האסירים האלה וכתגמול לכך הרשו למשטרה האוקראינית לרצוח את 800 היהודים שנחטפו. היה זה פוגרום הדמים הקשה ביותר בווהלין והוא נערך במסגרת "אקציות הנקמה", שדוגמתה נערכה גם בלבוב. הטבח הזה, השוד והביזה הופסקו למחרת היום בפקודת המושל הצבאי המקומי. בראשית אוגוסט 1941 פורסמה ההוראה שעל היהודים לשאת תו היכר מיוחד בצורת סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול; זה הוחלף כעבור חודשיים בערך בטלאים צהובים שנענדו על החזה ועל הגב. הוקם יודנראט ונכללו בו עסקני ציבור לשעבר. היודנראט נצטווה לעסוק בהספקת אנשים לעבודות כפייה, לאסוף תשלומי-כופר ולעסוק בחלוקת מנות המזון הדלות. מלבד זאת ניתנה לו הוראה להכין רשימה של אנשים ממקצועות שונים, שיישלחו לעבודה. אנשים אלה, שכללו את מרבית האינטליגנציה היהודית, הוצאו אל מחוץ לעיר ונרצחו, אך הדבר הוסתר מעיני קרוביהם שהמשיכו להביא עוד תקופה ארוכה חבילות מזון המיועדות ליקיריהם. משנדרש יושב-ראש היודנראט, ד"ר בן-ציון כץ, להרכיב עוד רשימה הוא סירב ונרצח בידי הגרמנים. במקומו בא יוניה גרינברג, מעסקני ה"בונד" בקרמניץ, אך גם הוא לא החזיק מעמד זמן רב וסבל מהתמוטטות עצבים. במקומו נתמנה פליט מלודז'. דעת הניצולים עליו ועל מעשיו היתה שלילית לחלוטין. בסוף חודש אוגוסט 1941 נדרשו יהודי קרמניץ לשלם כופר של 11 ק"ג זהב. באחד הלילות פוצצו הגרמנים את בית- הכנסת הגדול ואחר-כך הכריחו את היהודים לפרק את ההריסות. כמו-כן שרפו הגרמנים את הספרייה היהודית, הרסו את בית-הקברות והשתמשו במצבות לבניין. ב- 1 במרס 1942 הוכנסו יהודי קרמניץ לגטו, שכלל 3 רחובות בצפון-מערב העיר. לפי מקור עירוני הצטופפו בו 9,340 יהודים. הצפיפות היתה רבה; בכל דירה גרו כמה משפחות. מנת המזון לאדם היתה זעומה - בערך 100 גרם לחם ליום. למרות מאמצי היודנראט לשמור על הניקיון ולספק תזונה לנזקקים במטבח שנפתח, היתה התמותה גדולה - בכל יום נפטרו 10- 12 איש. ניסיונות הברחה לא עלו יפה בדרך כלל, שכן המשטרה האוקראינית ששמרה על הגדרות והשערים הקפידה מאוד ומי שנתפס הוצא בדרך-כלל להורג. בעלי-המקצוע שבגטו אורגנו ב"קואופרטיבים מקצועיים". ב- 9 באוגוסט 1942 בלילה הוקף הגטו שוטרים גרמנים ואוקראינים. בערך 1,500 עובדים, וביניהם גם אנשי היודנראט והשוטרים היהודיים ובני משפחותיהם, הועברו לביאלה-קריניצה. למחרת, 10 באוגוסט, הוחל בהוצאת יהודי הגטו אל מחוץ לקרמניץ, לתעלות מגן מתקופת מלחמת העולם הראשונה, ושם נרצחו כולם. הפינוי העיקרי של הגטו נמשך יומיים. לאחר מכן נתגלו רבים והוצאו מתוך המחבואים וגם הם נרצחו. ב- 18 באוגוסט חוסלו כל אלה שהועברו לביאלה-קריניצה. בכך בא הקץ על הקהילה היהודית של קרמניץ. בגטו קרמניץ פעלה מחתרת שהצטיידה בעזרת פולנים בנשק ובתעודות אריות מזויפות. מטרתה היתה לפרוץ מן הגטו, לצאת ליערות ולהמשיך משם במאבק. אבל אקציית החיסול ב- 10 באוגוסט הפתיעה את חבריה בשלב ההתארגנות ולכן החלו בקרב מאולתר ובשני ימי החיסול פגעו בכמה שוטרים גרמניים ואוקראיניים. הם גם הציתו את בתי הגטו ואלה בערו במשך שבוע ימים. יש רמזים על צעירים יהודיים מבני קרמניץ שפעלו כפרטיזנים בסביבת העיר, אך כנראה שהם לא החזיקו מעמד ונספו. קרמניץ שוחררה בידי הצבא האדום ב- 19 במרס 1944. בערך 20 יהודים ניצלו, בעיקר מבין אלה שמצאו מסתור במחבואים.