ג' חשון ה'תשע"ח

קרשניק KRASNIK

עיר בפולין

מחוז: לובלין

נפה: ינוב-לובלסקי

אזור: מחוזות לובלין קיילצה

הנהר סטרוז'נקה

 

תולדות הקהילה:

 

ק' נזכרת לראשונה במחצית השנייה של המאה ה-14 ככפר על שפת הנהר סטרוז'נקה, שהתחבר אל נתיבי המסחר והשיט לדנציג (גדנסק). בשנת 1374 הוענקו לה זכויות עיר ונקבעו בה יום שוק שבועי ושני ירידים שנתיים.

משנת 1604 היתה ק' שייכת למשפחת האצילים זמויסקי. בשנת 1648 נהרסה בידי הקוזקים, במאה ה-18 שוקמה, ב-1771 נכבשה בידי הרוסים וב-1772 עברה לריבונות אוסטרית והיתה לעיר נפה. ב-1809 צורפה ל"נסיכות ורשה", ומ-1815 עד למלחמת העולם הראשונה נכללה במלכות פולין הקונגרסאית.

לקראת סוף המאה ה-19 התפתחה הכלכלה המקומית בקצב מהיר ואוכלוסייתה של ק' כמעט הכפילה את עצמה. תהליך זה נמשך ביתר שאת בראשית המאה ה-20, עת נסללה בסביבתה של ק' רשת מסילות-ברזל.

בימי מלחמת העולם הראשונה סבלו תושבי העיר סבל רב. כבר בחודשים הראשונים למלחמה נכבשה ק' בידי האוסטרים. באביב 1915 הבקיעו הרוסים את קו החזית האוסטרית וכבשו את ק' בשנית, אך כעבור חודש בלבד חזרו האוסטרים לק' והחזיקו בה עד לסוף המלחמה ב-1918.

ב-8 בספטמבר 1939 הפציצו מטוסים גרמניים את ק'. ההפצצות גרמו לשרפות גדולות ורבים מתושבי העיר נותרו ללא קורת גג. מאימת ההפצצות נמלטו רבים לעיירה הסמוכה זקז'בק. כעבור שבוע ימים, ב-15 בספטמבר, נכבשה ק' בידי הגרמנים, ורוב הבורחים שבו אליה.

עד 1580 נאסרה ישיבת יהודים בק'. בתעודות מן התקופה הזאת נזכרת מפעם לפעם נוכחות של יהודים בק', אך קרוב לווראי שהיו אלה סוחרים שרק עברו דרכה לרגל עסקיהם, או אולי חכרו מבעלי העיר את גביית המסים. אחרי שבוטל האיסור על ישיבתם התפתח במקום יישוב יהודי לא קטן, ואולם במהלך "גזרות ת"ח-ת"ט" (1648-1649) חרב כליל. רוב היהודים הצליחו להימלט, והמעטים שנותרו במקום נטבחו בידי קלגסיו של חמיילניצקי.

בשנות ה-70 החלו יהורים לחזור לק'. רובם באו בחוסר כל, אבל עד סוף המאה הוטב מצבם, ובראשית המאה ה-18 הם חלשו על הסחר בתבואה ובבקר. בירידים של ק', שנמשכו לפעמים חודש ימים, השתתפו גם סוחרים יהודים לא-מקומיים שבאו מקרוב ומרחוק. באי הירידים קנו בק' מוצרי חקלאות ותעשייה מתוצרת מקומית ושיווקו אותם ברחבי המדינה. בהשוואה ליהודים בקהילות אחרות נחשבו יהודי ק' מבוססים, כפי שניתן ללמוד מן התקנון שהעניק להם בעל העיר בשנת 1740 . על-פי אותו התקנון היו היהודים חופשים להתגורר בכל אזורי העיר ולעסוק בה במסחר ללא הגבלה (רק בימי א' בשבוע ובחגי הקתולים נדרשו להמתין עד לסיום התפילה בכנסיות). כמו-כן הורשו להחזיק בתי-מרזח, לייצר ולשווק משקאות חריפים, וגם למכור את בתיהם ולקנות בתים חדשים. במאה ה-19 מילאו היהודים תפקיד נכבד בפיתוח העיר, והיקף פעילותם הכלכלית גדל. רובם עסקו במסחר - בעיקר סחר בדברי מזון, באריגים, בעורות, בפרוות, בבגדים ובכובעים, אך גם בסחר בעצים ובעיבודם. סוחרים יהודים מצאו מקור פרנסה גם בהספקת חומרי גלם לתעשיית האריגה שהתבססה במקום בשלהי המאה ה-19 ובשיווק התוצר המוגמר. בעת ההיא שלטו היהודים בייצור המקומי של משקאות חריפים ומזיגתם, ובייצור ושיווק בירה ותמד, שלטיבם יצאו מוניטין בכל האזור. גם מספר בעלי המלאכה היהודים גדל או. האופים, החייטים, הפרוונים והקצבים היהודים היו מאורגנים באגודות משלהם, אבל על-פי חוק נדרשו לשלם גם אגרות קבועות לגילדות של בעלי המלאכה הנוצרים. בשנת 1887 היו יהודי ק' בעליהן של 12 חנויות בדים ואריגים בעיר, 12 משפחות עסקו בסחר בתבואה, 12 - בסחר עצים, 13 - בסחר בפירות ו-9 - בעיבוד עורות.

בראשית המאה ה-20, עם פיתוח רשת מסילות הברזל בסביבתה של ק', שימשו יהודים מקומיים כקבלנים וספקים של חומרי בנייה למסילה (אבנים וחצץ), ואחרים היו לעגלונים והובילו את חומרי הבנייה אל אזור המסילה. בעת ההיא החלו השלטונות לבנות באזור מחנות צבאיים, וגם כאן מצאו יהודים את פרנסתם כקבלנים, זגגים, מסגרים, נגרים, צבעים ועגלונים.

הקהילה היהודית בק' נוסדה כבר במאה ה-17, ואו הוקם בק' בית-כנסת. פרנסי קהילת ק' מילאו תפקיד חשוב בדיוני "ועד ד' ארצות" ואף חתמו על מספר החלטות שקיבל הוועד, ורבני הקהילה היו על-פי רוב אנשי שם. בשנת 1684 נזכר ר' שמואל ב"ר משה כרב בק'; ב-1753 שימש בכהונה זו ר' דב בריש ב"ר אריה לייב, שעבר אחר-כך לומושץ', כראש הישיבה. בשלהי המאה ה-18 כיהן בק' ר' עוריאל הלוי הורוביץ, שנודע בכינויו "ראש ברזל", והיה לאחר מכן רבה של לובלין; במאה ה-91 נזכרים הרבנים ר' נפתלי הירץ הלברשטאט ור' מרדכי הלוי.

בית-הכנסת הראשון, שהוקם עוד במאה ה-17, עלה באש בשנת 1885. הקהילה מיהרה לגייס כסף לבניית בית-כנסת חדש, וכבר ב-1887 הונחה אבן הפינה. בית-הכנסת השני היה בנוי לבנים ושימש את הקהילה עד לתקופת השואה. במאה ה-20 היו בק' גם בית-מדרש וכמה וכמה "שטיבלעך" של חסידים מזרמים שונים.

באביב 1915, עת חורו הרוסים וכבשו את ק', נמלטו רוב תושביה היהודים מפני הרוסים. ואולם כעבור חודש בלבד, משחזרו לעיר האוסטרים, שבו אליה גם הפליטים היהודים, שלא הספיקו להרחיק הרבה בנדודיהם. רוב החוזרים מצאו את בתיהם שדודים, הן בידי הרוסים והן בידי מקומיים.

גם בתום המלחמה לא הצליחו יהודי ק' להשתקם.רובם נזקקו לתמיכת הוועד המקומי לשיקום, שהתארגן אז בסיוע הג'וינט. רק לקראת סוף שנות ה-20 ניכרה התאוששות במסחר ובמלאכה. מקצת היהודים עסקו אז במסחר סיטוני בעצים ובברזל. במקום היתה גם טחנת קמח בבעלות יהודים. הסוחרים ובעלי המלאכה היהודים נאלצו להתמודד דרך קבע עם מתחריהם הפולנים, שנהנו מתמיכה ומיחס מועדף של השלטונות. בשנת 1929 נוסדו בק' "בנק קואופרטיבי יהודי" ו"קופת גמילות חסדים", וגם האגודות המקצועיות של הסוחרים ובעלי המלאכה היהודים סייעו לחבריהן.

חרף ,המצוקה הכלכלית התאפיינה התקופה הזאת בפעילות ציבורית, חברתית ופוליטית נמרצת בקרב יהודי ק'.- בניגוד לתקופה שקדמה למלחמה הלכה וגברה אז בקהילה השפעתם של הציונים. "הציונים הכלליים" היו פעילים במיוחד באיגודי בעלי המלאכה והסוחרים. גם "המזרחי" היתה בעלת השפעה בקהילה, ולידה פעלה תנועת הנוער שלה. ב-1923 נוסד בק' סניף "פועלי ציון", ב-1930 נוסד קן בית"ר וכעבור שנה - סניף המפלגה הרוויזיוניסטית. תנועות הנוער הציוניות עסקו גם בפעילות תרבותית, ובכלל זה שיעורי עברית.

גם "אגודת ישראל" האורתודוקסית היתה בעלת השפעה בקרב היהודים. הסניף שלה בק' נוסד ב-1925 וחבריו היו פעילים במוסדות הקהילה והעיר ובתחום החינוך.בתחילת שנות ה-30 נוסד בק' סניף ה"בונד", שפעל רבות לטיפוח תרבות היידיש.

רב הקהילה היה אז ר' דוד יוסף וייסברוט. מלבד התלמוד-תורה של הקהילה נוסד בשנת 1929, ביזמת "אגודת ישראל", בית-ספר לבנות של רשת "בית יעקב". עד 1925 נשאר בתפקידו ועד הקהילה שנבחר לפני המלחמה. בשנה ההיא, וגם בשנים 1928 ו-1935 (הבחירות האחרונות לפני השואה), נבחרו לוועד 5 ציונים (מתוך 12 חברים). הנציגות היהודית במועצת העיר כללה בראשית שנות ה-20 8 נציגים (מתוך 24 חברי המועצה). ואולם בעקבות סיפוח כפרים סמוכים הצטמצם מספרם היחסי של היהודים באוכלוסייה, ומ-1928 ואילך היו להם בדרך כלל רק 4 נציגים במועצה.

האנטישמיות הגוברת בפולין של שנות ה-30 לא פסחה על ק'. נתרבו גם המקרים של תקיפת יהודים בעת שסבבו עם מרכולתם בכפרי הסביבה. בשנת 1937 ניפצו כנופיות של אנטישמים שמשות בבתי יהודים.

 

בימי מלחמת העולם השנייה

בהפצצה הגרולה על קל ב-8 בספטמבר 1939 היו גם 60 משפחות יהודיות בין אלה שנותרו חסרי בית. רבים עברו אז לזקז'ובק הסמוכה, אבל כעבור שבוע ימים, משנכבשה ק' בידי הגרמנים, חזרו לבתיהם. בלילה הראשון לכיבוש נעצרו כמה מנהיגי ציבור פולנים ויהודים והוכרזו בני ערובה. מבין היהודים נעצרו אז ד"ר יוסף שפירא, דוד זיינוף ושלמה קאהן, כולם ממנהיגי הקהילה לפני המלחמה, ועמם הרב. גם הכומר הפולני נעצר. למחרת שוחררו כל העצורים לבתיהם.

מיד עם בואם החלו הגרמנים לחטוף יהודים לעבודת כפייה בעיר ובסביבתה. ביום הכיבוש, שחל ביום השני שלר ראש השנה היהודי, נתפסו מתפללים מבית-הכנסת והועסקו בפינוי ההריסות מן הרחובות ובעבודות ניקיון. הגרמנים גם חיללו את בית-הכנסת ואת ארון הקודש, ובבית- העלמין היהודי עקרו מצבות והשתמשו בהן לסתימת בורות שנפערו בכבישים בזמן ההפצצות. כעבור ימים אחדים נצטוו יהודי ק' לגייס בעבור הגרמנים תוך 24 שעות קונטריבוציה בסך 250 אלף זלוטי, ובה בעת החרימו שלטונות הכיבוש סחורות מחנויותיהם, בעיקר דברי מזון וכלי עבודה.

באוקטובר 1939 הוקם בק' יודנראט, בראשותו של פישל רבינוביץ. חבריו, 12 במספר, היו ברובם חברי ועד הקהילה לשעבר. ליד היודנראט הוקמה גם משטרה יהודית, בפיקודו של פ' קאווה. בחודש ההוא נצטוו היהודים לענוד סרטי זרוע ועליהם מגן-דוד. נוסף על תפקידיו המידיים - לספק לגרמנים עובדי כפייה - טיפל היודנראט במאות פליטים יהודים שהובאו לק' עוד בספטמבר, מלודז' וממקומות אחרים במערב פולין. בדצמבר 1939 הובאו לק' פליטים נוספים מלודז', ובאביב 1940 הגיעה קבוצה גדולה של פליטים מקרקוב. בתחילת 1940 הוחלף היודנראט הראשון ביודנראט מורחב. לראש היודנראט השני נתמנה ד"ר יוסף שפירא, שהיה גם ראש ועד העזרה לפליטים - גוף שהיודנראט הקים במרס 1940. בין עשרת חבריו היו 7 מק', שניים מלודז' ואחד מינוב-לובלסקי. יעד העזרה זכה לסיוע מן הג'וינט ופתח מטבח עממי; בקיץ 1940 חולקו בו מדי יום ביומו 1,200 ארוחות במחיר סמלי, אך כעבור חודשים מעטים הוא נסגר בגלל מחסור באמצעי מימון. באפריל 1940, ערב חג הפסח, הגיע לק' משלוח של 1,200 ק"ג מצות, שחולקו בעיקר לפליטים ולנזקקים. בינואר 1941 באה לק' משלחת של ארגון יס"ס (עזרה עצמית יהודית) בקרקוב. לקראת בואה ערך היודנראט סקר של יהודי המקום על- פי מצבם הכלכלי. הממצאים מלמדים שבק' התגוררו אז 5,500 יהודים, ובהם 800 פליטים שהיו שרויים במצוקה קשה ונזקקו לסיוע מתמיד. באפריל 1941 העבירה הנהלת יס"ס לוועד העזרה בק', שהפך לסניף של המרכז בקרקוב, 3,600 זלוטי. הכסף הזה חולק ל-293 נזקקים.

באוגוסט 1940 הועברו יהודי ק' והפליטים שעמם לגטו, באזור בית-הכנסת שבשולי העיר ובכמה סמטאות סמוכות לו. בתקופה זו היה בק' גם בית-חולים יהודי ובו 60 מיטות, שהוחזק מטעם היודנראט. בסתיו 1941 פרצה בק' וביישובים סמוכים לה מגפת טיפוס.

בקיץ 1940 הגדילו הגרמנים את מכסת כוח אדם שדרשו לעבודות כפייה. היודנראט הכין רשימה בת 180 איש, אך הגרמנים דרשו לגייס 800 עובדים. מחצית העובדים, 400 במספר, נשלחו לאזור ביאלה-פודלאסיה, ומחציתם האחרת הועברו לאזור רדום. ביוני 1940 נשלחה קבוצה של 80 איש לאדור חלם. ב-1941, ערב הפלישה הגרמנית לברית-המועצות, נצטווה היודנראט לערוך מפקד של כל הגברים הכשירים לעבודה מגיל 16 ועד 60. קבוצות מק' נשלחו אז לעבוד במחנה בלז'ץ ולאורך הגבול הגרמני-סובייטי. בשלהי 1941 נשלחו צעירים מק' למחנה עבודה ליד ינוב-לובלסקי. ב-23 ביולי 1941 פוזר היודנראט הישן והוקם יודנראט מצומצם, שגם בראשו עמד ד"ר שפירא ; עוזריו היו שלמה קאהן ושמואל פלוג. גם היודנראט הזה השתדל ככל יכולתו לטפל בצורכי ציבור ולסייע לנזקקים. בינואר-פברואר 1942 העביר סניף יס"ס בלובלין לגטו ק' מצרכי מזון. משלוח המזון הזה אפשר את הפעלתו מחדש של המטבח למען נצרכים, ובתקופה זו חולקו בו מדי יום ביומו 500-700 ארוחות. המטבח הוסיף להתקיים עד לגירוש הראשון של יהודים מק' למחנות השמדה.

באפריל 1942 הודיעו הגרמנים ליודנראט שיהודי ק' יישלחו בקרוב למחנות עבודה שונים. ב-11 וב-12 באפריל נערכה בק' האקציה הראשונה, בפיקודו של קצין הס"ס הנטקה. הנטקה הגיע לק' יחד עם אנשיו ויחידת עזר אוקראינית. ראש המשטרה המקומית אריק אוגוסטין ואנשי המשטרה היהודית הורו ליהודים להתייצב בכיכר לצורך מפקד ומיון לעבודה. בערך 2,000 מיהודי העיר הובלו ברגל אל תחנת הרכבת, מרחק 4 ק"מ מק', ושולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ. הנותרים, כ-2,700 איש שהיה ברשותם כרטיס עובד, הוחזרו לבתיהם.

באוקטובר 1942 הורה מושל האזור לרכז בק' יהודים מכל המחוז. באוקטובר 1942 הובאו לגטו ק' מאות יהודים מאנפול-רחוב (ע"ע), מבז'ירקוביצה, מזקז'ובק וממקומות קטנים אחרים, ומספר היהודים במקום עלה ל-3,000 לערך. ב-1 בנובמבר 1942 שולחו רוב היהודים האלה למחנה ההשמדה בלז'ץ. רק כ-300 יהודים שנבחרו בידי המושל לפני הגירוש הסופי, וביניהם ראשי היודנראט ואנשי המשטרה היהודית עם בני משפחותיהם, הורשו להישאר בק'. במהלך האקציה הוחזקו היהודים האלה במשך 24 שעות בבניין בית-הספר היהודי, ואחר-כך הועברו לבניין בית-הכנסת, ששימש גם בעבר כמקום איסוף לקראת היציאה למחנות עבורה. ואולם מחשש פן קרבתו של בית-הכנסת ליער תעודד מעשי בריחה, הם הועברו משם לשני צריפים בתוך העיר.

מדי יום ביומו יצאו היהודים האלה לעבוד בשני מחנות עבודה בתחומי העיר - מחנה "ויפו", שהוקם עוד לפני האקציה השנייה בנובמבר ושימש מרכז תדלוק של הצבא הגרמני, ומחנה בעלי המלאכה, ששכן בבניין המשטרה היהודית בק'. מחנה בעלי המלאכה היה כפוף לפיקוח רשויות הס"ס בלובלין והועסקו בו כ-300 בעלי מקצוע יהודים, רובם נגרים.

ב-23 בנובמבר 1942 נתן אודילו גלובוצ'ניק, ראש המשטרה והס"ס במחוז לובלין, אישור להפעלתו של מחנה בעלי המלאכה היהודים בק', אף שמעמדו כמחנה לא היה רשמי. בסוף 1942 נתמנה גרמני ושמו גרוגר למפקד המחנה. על-פי הוראתו הוקף המחנה גדרות, אך השמירה בתוכו הופקדה בידי המשטרה היהודית בפיקודו של פ' קאווה. גרוגר קיבל הוראה לצמצם את מספר העובדים היהודים במחנה ל-100, אבל בפועל גדל מספרם בראשית 1943 ל-300-350 איש, עובדים ובני משפחותיהם. בעת שהמחנה הזה הוקם התכוונו לייצר בו רהיטים, אך למעשה ייצרו שם מוצרי צריכה ומותרות שונים בעבור אנשי הס"ס וגורמים גרמניים אחרים. עד ספטמבר 1943 יוצרו במחנה הזה מוצרים ששוויים 92,000 זלוטי לערך, וההכנסות נכנסו לכיסיהם של ראשי הס"ס במחוז לובלין ובראש ובראשונה לכיסו של גלובוצ'ניק. תנאי החיים במחנה בעלי המלאכה היו טובים בהשוואה למחנות עבודה אחרים. לא שרר בו מחסור במזון, והעובדים שגרו ועבדו שם לא היו נתונים להגבלות קשות. עם הזמן גדל מספרם, וגם מספר היהודים שעבדו בתחנת הדלק של "ויפו" הגיע ל-300 איש בערך. בספטמבר 1943 נמנו במחנה בעלי-המלאכה בק' 232 גברים ו-19 נשים.

שני מחנות העבודה בק' הוסיפו להתקיים גם אחרי חיסול מחנות העבודה היהודיים האחרים במחוז לובלין בנובמבר 1943. בפברואר 1944 היתה בריחה גדולה של אסירים ממחנה "ויפו", ובתגובה הופחת מספר העובדים במחנה ומרבית עובדיו הועברו למחנה העבודה בודז'ין הסמוך לק'. באותו חודש נתמנה פרנץ ברטשקו למפקד המחנה בק'. באביב 1944 התגברה פעילותם של הפרטיזנים באזור והעובדים היהודים בק' הצליחו ליצור אתם קשר. ב-30 במרס 1944 נמלטו 16 מעצירי המחנה ליער והצטרפו ליחידות פרטיזנים.

ביוני 1944 הועברו 237 היהודים האחרונים במחנה בעלי המלאכה - 192 גברים, 33 נשים ו-12 ילדים ועוד 58 עצירים יהודים ממחנה "ויפו", למחנה הריכוז פלשוב.

מחנה בודז'ין

בודז'ין מרוחקת 6 ק"מ מק', על הדרך המובילה לאוז'נדוב. בשנות ה-30 הכינה ממשלת פולין תכנית להקים במקום מרכו לייצור נשק, ואף החלה בבניית התשתית, ובכלל זה מבני מגורים לפועלים ומבני תעשייה, חלקם תת-קרקעיים. בקיץ 1942 החלו הגרמנים להעביר לאתר הזה יהודים מק' ומיישובי הסביבה. הם הועסקו בהכשרת המקום למחנה עבודה. בסתיו 1942 הוסבו שישה צריפי עץ גדולים, במקורם אורוות סוסים, למגורי עצירים. ראשונים הובאו לבודז'ין 170 שבויי מלחמה יהודים ממוצא פולני שהועברו לשם מקונסקובולה בידי מפקד המחנה הראשון, קצין הס"ס הנטקה. מנהיגה של קבוצת שבויי המלחמה, נח שטוקמן, שמוצאו היה מבריסק, נתמנה למפקד היהודי של המחנה והיה ממונה על הניהול הפנימי שלו. שבויי המלחמה היהודים היו הקבוצה השלטת במחנה במשך כל תקופת קיומו. באוקטובר 1942 הובאה למחנה קבוצה ראשונה של עצירים יהודים אחרים, שהיו בה גם כ-400 יהודים מק'. תנאי הקיום במחנה היו קשים. מנת המזון היומית כללה 150 גרם לחם ופעם ביום מרק.

בבודז'ין הקימה חברת המטוסים הגרמנית "היינקל" בית-חרושת וסדנאות, ובהם עבדו רוב העצירים. קבוצה לא גדולה מקרב יושבי המחנה הועסקה בעבודות בנייה במחנה ובסביבתו. מבחינה מינהלית היה מחנה בודז'ין שייך למחנה מיידאנק.

בסוף נובמבר 1942 הוחלף מפקד המחנה הראשון, הנטקה, במפקד חדש, קצין הס"ס פייקס. המפקד החדש הגיע לבודז'ין בלוויית כוח עזר של 170 אוקראינים שהתגייסו לשורות הס"ס. לסגנו של פייקס נתמנה "פולקסדויטשה" (תושב מקומי ממוצא גרמני) ושמו סטשק. מספר העצירים היהודים במחנה היה אז 1,200 בערך.

בתקופה שבה שימש פייקס מפקד המחנה הוטלו על העצירים גזרות רבות וקשות והם נפלו קרבן למעשי התעללות אכזריים. זמן קצר לאחר מינויו נרצחו בפקודתו 105 עצירים - מקצתם חולים שכבר לא היו כשירים לעבודה. פייקס הורה על הנהגת עונשי גוף לנאשמים בעבירות משמעת, הפחית את מספר המקלחות שהועמדו לרשות העצירים וצמצם את מנות המזון. גם תנאי המגורים הורעו. בשלהי 1942 התגוררו בכל צריף בערך 400 עצירים, ועוד באותו חורף של 1942/3 פרצה במחנה מגפת טיפוס, שנספו בה כ-400 מבין 1,300 יושבי המחנה.

החולים שוכנו בצריף מבודד בתוך המחנה וטיפל בהם הרופא היהודי היחיד שהיה שם, ד"ר פרסטר. שלושים חולים קשים נרצחו בירי השומרים האוקראינים.

בינואר 1943 הורה פייקס לשטוקמן ולאנשיו לגייס מיושבי המחנה קונטריבוציה בסך 10,000 זלוטי. באפריל 1943 הובאו לבודז'ין כ-800 יהודים מגטו ורשה, שחוסל אז. עם בואם נערכה סלקציה; קשישים, חולים ואחרים שנמצאו לא כשירים לעבודה נרצחו בידי השומרים האוקראינים. במאי 1943 הובאו לבודז'ין עוד 300 צעירים יהודים ממחנה העבודה בלז'ץ, ובקיץ אותה שנה הגיעה לבודז'ין קבוצה אחרונה של יהודים ממחנה העבודה בהרו ביישוב, שחוסל אז. בשלהי 1943 הגיע מספר העצירים בבודז'ין ל-3,000 בערך.

בשנת 1944 עזב פייקס את בודז'ין ובמקומו נתמנה מפקד חדש, טאושר. בתקופתו השתפרו מעט תנאי החיים במחנה, וההתעללויות בעצירים פחתו. בפברואר 1944 הועברה קבוצה של עצירים מבודז'ין, בעיקר בעלי מלאכה, למחנה מיילץ, שגם בו היה מפעל של חברת המטוסים "היינקל". בקיץ 1944 הועברו עוד 800 עצירים למיידאנק, ועם התקרב הצבא האדום ללובלין פונו משם למחנות בצ'נסטוחובה. שאר העצירים פונו מבודז'ין בקיץ 1944 לפלשוב, למחנה העבודה בווילייצ'קה, למחנות עבודה באזור רדום ולאושוויץ.