ל' ניסן ה'תשע"ז

קשיונז ויילקי KSIAZ WIELKI

עיירה בפולין

מחוז: קיילצה

נפה: מייכוב

אזור: מחוזות לובלין קיילצה

 

תולדות הקהילה:

 

ק"ו שוכנת על גבעה מעל הנהר נידז'יצה, על הדרך הראשית ממייכוב לינדז'יוב. היא נזכרת לראשונה בתעודות משנת 1120. פעם בשנה התכנסו בה בתי-המשפט הנודדים כדי לדון בתביעות שהוגשו להם.

נראה שק"ו היתה במשך מאות בשנים מרכז דתי. במאה ה-14 היה בה מנזר על שם אוגוסטוס הקדוש ולירו בית-ספר יסודי, וב-1381 הוקמה כנסייה בנויה אבן. במקום היתה כנסייה נוספת, שמועד הקמתה אינו ידוע לנו. בעלי העיר בשנים 1558-1562, המנהיג הקלוויניסטי יאן בונר, הפך את ק"ו למעוז הרפורמציה בפולין.

בשנת 1385 העניקה ידוויגה מלכת פולין לק"ו זכויות עיר. ב-1485 התיר לה מלך פולין לקיים שני ירידים שנתיים (מאוחר יותר הוגדל מספר הירידים המקומיים ל-6 בשנה). העיר נפגעה פעם אחר פעם מדלקות, ובכל זאת שמרה על מעמדה כמרכז מסחר, מלאכה ותרבות לסביבתה, ועד לחלוקתה הראשונה של פולין ב-1772 אף שימשה מרכז נפה. לקראת סוף המאה ה-16 היו בה 37 בעלי מלאכה - 7 נפחים, 7 סנדלרים, 5 אופים, 4 אורגים וכמה בעלי מקצועות אחרים. בסוף המאה ה-18 היו במקום מבשלת בירה, שתי טחנות קמח וכמה מנסרות.

גם במאה ה-19 שמרה ק"ו על מעמדה כמרכז אזורי. בשנת 1860 היו רחובותיה מרוצפים ופעלו בה כמה אגודות מקצועיות - אגודת הבנאים שמנתה 70 חברים, אגודה של הנגרים ואגודות של הסנדלרים ושל החייטים. ואולם במחצית השנייה של אותה המאה נבלמה התפתחותה הכלכלית והדמוגרפית, בגלל ריחוקה ממסילת הברזל. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם איבדה ק"ו את מעמדה העירוני וחזרה להיות כפר.

ק"ו נכבשה בידי הגרמנים ב-6 בספטמבר 1939. מיד עם בואם ריכזו הגרמנים את כל הגברים, פולנים ויהודים, בכיכר השוק, החזיקו אותם תחת משמר כשמקלע כבד מכוון אליהם, ובינתיים סרקו החיילים את בתי התושבים בחיפוש אחר נשק. לאחר שלא מצאו דבר שוחררו כל הגברים לבתיהם. אפשר שהגרמנים נהגו כן מחשש פן תושבי העיירה יגלו התנגדות, בהשראת לחימתם העיקשת של מספר חיילים פולנים בקו החוית שבין מייכוב לק"ו. בימים הראשונים לכיבוש סבלו התושבים ממחסור חמור בלחם, בנפט, בנרות ובמצרכים אחרים.

גם בק"ו, כבערים פרטיות רבות אחרות בפולין, לא נאסרה ישיבת היהודים. משערים שהיהודים הראשונים התיישבו בה בסוף המאה ה-16 או בראשית המאה ה-17 , שכן במאה ה-17 כבר היה במקום יישוב יהודי קטן. תחילה היו יהודי המקום כפופים לקהילת קרקוב ומאוחר יותר לקהילת וודז'יסלב, אחת מ-6 קהילות בגליל קרקוב-סנדומייז' שריכזו את גביית מסי היהודים. מ-1765 שילמה קהילת ק"ו את כל מסיה לשלטונות באמצעות קהילת פינצ'וב, שהופקדה ב-1717 מטעם "ועד דד' ארצות" על גביית מסיהן של כל הקהילות באזור. במאה ה-18 התחרו ביניהן קהילות קרקוב, וודד'יסלב ופינצ'וב על השליטה בקהילת ק"ו, ואילו יהודי ק"ו מצדם ניסו להשתחרר מחסותן של הקהילות הגדולות. כ-1742 הם רכשו חלקת אדמה ופתחו בית-עלמין משלהם, והשיגו את אישורו של הבישוף לקבור שם את מתיהם. הבישוף גם נתן את הסכמתו להקמת בית-כנסת.

בשנות ה-40 של המאה ה-19 היו ליהודי ק"ו בית-כנסת בנוי מאבן, בניין בית-ספר (כנראה תלמוד-תורה),בית-חולים, מקווה וחדר טהרה ליד בית-העלמין היהודי, ברחוב קרקובסקה 106. בשנות ה-60 היה בק"ו גם בית- מדרש. עם ארגוני הסעד היהודיים נמנו החברה קדישא, חברות "ביקור חולים" ו"הכנסת אורחים" ו"קופת גמילות חסדים". הילדים היהודים למדו בחדר; הנערים המשיכו בלימודיהם בבית-המדרש, והבנות - בבית-ספר "בית יעקב". במקום היו שני "שטיבלעך" - של חסידי גור ושל חסידי אלכסנדר.

רבה הראשון של ק"ו, ככל הידוע לנו, היה ר' יוסף דב הכהן (נפטר ב-1843), בנו של ר' אריה לייב הכהן "קצות החושן". אחר-כך עבר לוודז'יסלב ובמקומו נתמנה ר' - משה, בנו של ר' יעקב מאפטא (נפטר ביום הכיפורים תקצ"ג-1833); בשנים 1860-1867 כיהן ברבנות ק"ו ר' שמחה ב"ר אריה נפתלי חיות, מחבר "אמרי מהרש"ח"; בשנת 1869 שימש רב הקהילה ר' יעקב יצחק תאומים פרנקל (נפטר ב-1893), בנו של הרב יהושע השל תאומים פרנקל. בשנות ה-90 של המאה ה-19 היו בק"ו שני רבנים - ר' ישעיהו פיש, ששימש רב "מטעם" וניהל את מרשם התושבים בקרב היהודים; ור' משה נתן כהנא שפירא, מחבר "שמן למאור". ב-1899 נרצחו הרב פיש ואשתו בידי שודדים, ובני הקהילה הקימו אוהל מעל לקבריהם שבבית-הקברות היהודי. ר' משה נתן כהנא שפירא המשיך בכהונתו עד לפטירתו ב-1936. במשך רוב שנות כהונתו הוא ניהל בבית-המדרש המקומי ישיבה קטנה אך בעלת מוניטין, שלמדו בה בעיקר בחורים מק"ו והסביבה. השכנים הפולנים, ובייחוד בעלי האחוזות שבסביבה, הוקירו מאוד את הרב כהנא שפירא על למדנותו ועל חריפותו. בנו, ר' מרדכי צבי כהנא שפירא, היה חבר ועד הרבנים בקרקוב. לאחר מותו של ר' משה נתן ירש את משרת הרבנות בק"ו ר' אברהם זינגר, רבה האחרון של הקהילה, שנספה בשואה יחד עם בני משפחתו.

במרוצת המאה ה-20 גברה התעניינותם של בני הקהילה בפעילות ציבורית ופוליטית. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה היתה במקום קבוצה ציונית, ואחרי המלחמה נוסדו סניפים של רוב המפלגות ותנועות הנוער הציוניות שהיו פעילות בפולין. בין שתי מלחמות העולם היה במקום קיבוץ הכשרה של "הנוער הציוני". ההכשרה התקיימה באחוזתו של "פריץ" ובמנסרה.

גם ל"אגודת ישראל" היה סניף בק"ו. אחדים מבני הקהילה היו חברים במפלגה הקומוניסטית, שבתקופה זו הוצאה אל מחוץ לחוק.

בשנות ה-20 קיבלו היהורים עורה כספית מן הג'וינט. במאי 1919, זמן לא רב לאחר כינון מדינת פולין העצמאית, התחוללו בק"ו מהומות אנטישמיות. צעירים פולנים היכו עוברי אורח יהודים ברחוב, ניפצו שמשות בבתי יהודים והרסו ובזזו את חנויותיהם. ב-1933 פרצה בעיירה דלקה גדולה, שבמהלכה עלו באש בית המדרש ובתים רבים של יהודים.

 

 

בימי מלחמת העולם השנייה

ב-6 בספטמבר 1939 נכבשה ק"ו בידי הגרמנים. כבר בימים הראשונים לכיבוש הגיעו לק"ו פליטים יהודים במספר רב, בעיקר משלזיה. רבים מן היהודים גויסו אז לעבודת כפייה - סלילת הכביש קרקוב-קיילצה-ורשה, בניית בית-הבראה לחיילים גרמנים ושאר עבודות קשות. כדי להסדיר את יציאת היהודים לעבודה מינו הגרמנים יודנראט, ובראשו עמד משה (או יצחק) אדליסט. יהודים כשירים לעבודה נשלחו גם למחנות עבודה. באביב 1942 נשלחו 20 נשים צעירות למחנה עבודה בשדה התעופה בקרקוב, ו-50 בחורים הועברו למחנה עבודה בפלשוב.

בק"ו לא הוקם גטו. מסתיו 1491 פעל במקום סניף של ארגון יס"ס (עזרה עצמית יהודית), שמרכזו היה בקרקוב. בפברואר 1942 העניק הארגון סיוע ל-160 יהודים מקומיים, וההזיק מטבח ציבורי לנצרכים. על-פי עדות אחת ישבו בק"ו עד לחיסול הקהילה 1,230 יהודים, כ-100 מהם פליטים מקרקוב (יש להניח שהיו גם פליטים ממקומות אחרים, שכן בשנת 1939 מנתה קהילת ק"ו רק 850 יהודים).

האקציה הראשונה בק"ו, שבעקבותיה נספו רוב היהודים בעיירה, נערכה כנראה ב-5 בספטמבר 1942. ביום שישי בערב נודע ליהודים כי ביום המחרת צפויים הם לגירוש. אחוזי ייאוש החלו הכל לארוז את מטלטליהם הדלים. השכנים הפולנים, ששמעו גם הם על הגירוש הממשמש ובא, באו לקנות "מציאות"; אחדים הציעו עזרה. מקצת היהודים חיפשו לעצמם מקומות מסתור או ניסו להימלט מק"ו. בלילה ההוא הוציאו שוטרים פולנים 16 יהודים מבתיהם ורצחו אותם. אחר-כך אילצו השוטרים את שמש בית-הכנסת ועמו כמה מאמידי הקהילה לקבור את הנרצחים בבית-העלמין היהודי. למחרת, בשבת, הגיעו לעיירה שוטרים גרמנים ממייכוב, ובסיוע השוטרים הפולנים המקומיים הריצו את כל יהודי העיירה אל כיכר השוק. משם הוסעו היהודים בעגלות לסלומניקי. על השיירה שמרו שוטרים פולנים תחת פיקוחם של כמה גרמנים, שנסעו בג'יפ בסופה של השיירה. כנראה שהצעירים עשו את הדרך ברגל. בדרך ירו הגרמנים למוות בכמה מן המגורשים. עם בואם לסלומניקי צורפו יהודי ק"ו אל אלפי יהודים מעיירות אהרות בסביבה שישבו בשדה פתוח והמתינו לגירוש. ב-6 או ב-7 בספטמבר 1942 ערכו הגרמנים סלקציה. כ-1,000 איש הופרדו ונשלחו למחנות עבודה בפלשוב ובפרוקוצ'ים. כל האחרים הועלו לקרונות משא בתחנת הרכבת בסלומניקי ושולחו למחנה המוות בלז'ץ.

אחרי האקציה הראשונה עדיין נותרו בק"ו כ-200-300 יהודים - חברי היודנראט ואנשי המשטרה היהודית ובני משפחותיהם, ויהודים שהסתתרו בזמן האקציה. מקצתם שולחו למחנות עבודה, ואילו רובם הוצאו להורג בסוף נובמבר או בתחילת דצמבר 1942, על-פי צו שפרסם מושל נפת מייכוב בדבר "טיהור" הנפה מיהודים.

רוב המסתתרים והנמלטים נתפסו או הוסגרו לגרמנים ונרצחו, לעתים יחד עם הפולנים שסייעו להם. במרס 1943 הוצאו להורג יוליה ופרנצ'ישק חיבובסקי מן הכפר ז'נדוויצה שליד ק"ו; במאי 1944 נורו למוות נטליה קונייצ'נה ובתה מן הכפר גייבולטוב, יחד עם 17 יהודים שמצאו מחסה בביתן. רק יהודים יחידים הצליחו לשרוד כל ימי המלחמה וזכו לראות בשחרור.