כ"ד אב ה'תשע"ז

נובה מיאסטו Nowe Miasto

עיר בפולין
מחוז: לודז'
נפה: ראווה מאזובייצקה
אזור: לודז' והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-3,761

·  יהודים בשנת 1941: כ-1,300

·  יהודים לאחר השואה: 4

תולדות הקהילה:
טקסט 2

נ' מ' זכתה במעמד-עיר ב-1400. לאחר תקופת-שפל בהתפתחות העיר במאה, ה-17 ניסו בעליה הפרטיים במאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 להחיות את משקה ולהרחיב את תחומה ובניינה, וייסדו בה בית-חרושת לאריגים, שפעל עד 1831 בלבד. ב-1843 עלה באש חלק ניכר של העיר, וכעבור שנה אבד לה מעמד-העיר, והושב רק ב-1916.
היהודים לא נתקלו בכל קושי בבואם להשתקע בנ' מ'. במחצית השנייה למאה ה-18 גרו בה כשלושים משפחות יהודים, שעסקו בעיקר במלאכה (ביניהם 5 חייטים) ובמסחר. אחדים התפרנסו מחכירה. בשנות ה-20 למאה ה-19 ניסו שלטונות המחוז והמרכז להגביל את זכותם של היהודים לרכוש נכסי-דלא-ניידי (בתים ומגרשים) בעיר, אולם בעליה הפרטי של העיר התנגד לכך, וטען כי הוא בלבד רשאי לקבוע עניינים מעין אלה באחוזותיו.
במאות ה-19 וה-20 (עד מלחמת העולם ה-1) המשיכו היהודים בנ' מ' במקצועותיהם המסורתיים - המסחר והמלאכה, ושרתו את העורף החקלאי של העיירה. קבוצה קטנה של סוחרים יהודים התעשרו במסחר סיטוני של תבואה ובחכירת חלקות-יער לכריתה. בשלהי המאה ה-19 היו בידי יהודים טחנת-מים, וכמה שנים לפני מלחמת העולם ה-1-גם המינסרה שנבנתה ליד הטחנה. גם בעליו של בית-החרושת לבירה בנ' מ' היה יהודי, במיפעלים גדולים-יחסית אלה לא הועסקו יהודים, להוציא את בני-המשפחה של הבעלים וכן פקידים בודדים.
במחצית המאה ה-18 היתה ליהודי נ' מ, קהילה עצמאית. בתקופה זו נבנה בעץ בית-הכנסת העתיק, שעיטורו הפנימי אמנותי כגון ארון-הקודש והבימה המגולפים בעץ, גם המצבות הקדומות בבית-העלמין הן מהמחצית השנייה למאה ה-18.
הרבנים הראשונים, שכיהנו בנ' מ' בשלהי המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 הם ר' חיים מאיר, מחותנו של האדמו"ר ר' משה מפשדבוז', יורשו ר' יעקב ור' יוסף ואלנשטילן (ב-1828 יצא ר' יוסף את העיר או ניפטר). בה בשנה נבחר לרבנות בנ' מ' ואושר על ידי השלטונות ר' נתן ניישטטלר. ב-1835 בקירוב עלה על כס-הרבנות בנ' מ' ר' מרדכי מרגיילבסקי, תלמידו של ר' שמחה בונים מפשיסחא, וישב עליו עד שנות ה-60. בתקופת כהונתו השיגה ידה של הקהילה לקיים גם דיין, ובשנים 1846-1833 שימש כדיין ר' אברהם מיכל כהן (החל ב-1846 רבה של אויאזד). בשלהי המאה ה-19 ובראשית ה-20 שימשו ברבנות בנ' מ' ר' אברהם מפאריסוב והרב לוינסון (שיצא את נ' מ' בסמוך למלחמת העולם ה-1). אחריו ישב על כס-הרבנות בנ' מ' ר' שלמה זרח קסטנברג, שנטש, את כהונתו בנ' מ' ב-1924. מאז היה רבה של נ' מ' ר' גבריאל רבינוביץ.
בתקופת התפשטותה של החסידות (במאה ה-19) ישבו כמה וכמה חסידים מובהקים מבני נ' מ' כתלמידים בחצרות פשיסחא, קוצק וחצרות אחרות. מקצתם ניהלו מעין "סניפים" של חצרות רביהם בשטיבלך שבנ' מ'.
ערב מלחמת העולם ה-1 התארגנו בנ' מ' קבוצות הציונים הראשונות, ואז נוסד גם תא הבונד.

השינויים במבנה המקצועי של יהודי נ' מ' בתקופה זו היו בלתי-ניכרים כמעט. למיפעלי התעשייה שברשות יהודים שנמנו לעיל נוספו רק בית-החרושת היחיד לשמן, שהעסיק 10-115 פועלים יהודים, ומגרפה המופעלת בידיים. בתחום מסחרם של היהודים נוסף ענף : קניית דגים מבריכות הסביבה והובלתם לערים הגדולות. במלאכה, שפירנסה למעלה ממחצית התושבים, היתה עדיין ידם של החייטים והסנדלרים על העליונה. כמניין וחצי משפחות התפרנסו בתקופה שבין המלחמות מאריגת-בית של מוצרי פשתן ומטפחות כפריות. גם בענפי מלאכה אחרים היו היהודים רוב העושים. למשל, מבין המאפיות בעיר היתה אחת בלבד רכושם של לא-יהודים. הנפח היחיד בעיר וכל הפחחים והספרים בעיר היו יהודים, התובלה היתה כולה בידי יהודים (עגלונים וסבלים). בסוף שנות ה-02 פתחו שני יזמים יהודים מנ' מ' קו-אוטובוס לווארשה. הבנק הקואופרטיווי תמך במסחר ובמלאכה של היהודים על ידי הלוואות בריבית נמוכה. הוקם איגוד הסוחרים היהודים ועיקר פעולתו להקל על חבריו את קבלת רשיונות-המסחר.

עד 1925 נוסדו בנ' מ' סניפים של רוב המפלגות הפוליטיות שהיו קיימות בפולין בין שתי המלחמות : הציונים הכלליים (על המשמר), פועלי ציון, המזרחי, ותנועות הנוער שלהן. בסוף שנות ה-30 גברה ידה של הליגה למען ארץ- ישראל העובדת, שזכתה בבחירות לקונגרס הציוני ב-1939 ב-63 קולות מבין 91 שקלים שנמכרו, ואילו המזרחי והציונים הכלליים זכו ב-14 קולות כל רשימה. בנ' מ' פעלו גם הסתדרות הרביזיוניסטים ובית"ר (החל ב-1930). בין איגודי הנוער הציוני-השומר-הצעיר, גורדוניה, החלוץ, הפועל- המזרחי-היו פעילים ביותר חברי הפועל-המזרחי. הם ייסדו ב-1930 קבוצת-הכשרה במינסרה המקומית, ושיתפו בה גם צעירים בני ערים אחרות. בעיר פעלו גם אגודת- ישראל, פועלי-אגודת-ישראל ובנות-יעקב. לבונד, שנוסד עוד לפני מלחמת העולם ה-1, היו בתקופה זו כמה עשרות חברים. גם קבוצה קומוניסטים יהודים פעלו בעיר. שניים מהם נאסרו בשנות ה-30. לרוב המפלגות ואירגוני-הנוער היו עונות-מועדונים משלהם, ספריות קטנות וחוגי-ספורט.
בהנהלת-הקהילה שלטה אגודת-ישראל, וחבר שלה שימש יו"ר ההנהלה בכל התקופה שבין המלחמות. בבחירות להנהלת הקהילה היה הגוש הציוני זוכה בדרך-כלל ב-2-3 מנדאטים, והבונד - על פי רוב במנדאט אחד. שאר המנדאטים נפלו בחלקם של אגודת-ישראל או קבוצות חסידים. במועצת העירייה היו ליהודים 8 נציגים מבין 18 : 3- אגודת-ישראל, 2-ציונים, 1-בונד, 2-נציגי רשימות כלכליות או חברתיות. בכל תקופות-הכהונה של מועצת- העירייה שימש יהודי כסגן-יו"ר העיר.
שני בתי-ספר היו כל מערכת-החינוך של הישוב היהודי בנ' מ' : בית-הספר לבנות בית-יעקב, מיסודה של אגודת- ישראל, ובו כ-30 תלמידות, ובית-הספר בן 5 הכיתות יבנה, שייסדו המזרחי ב-1920. בתקופה זו נוסד בעיירה חוג לדראמה. משתתפיו היו חברים באיגודי הנוער, ובהעדר אולמות מתאימים, נערכו ההצגות בבניין הכבאים העירוניים.
בשנות ה-30 סבלו יהודי נ' מ' הרבה מהאנטישמיות הגוברת. הרוכלים היהודים לא הורשו כלל להכנס לכפרים. בימי השוק הציבו האנדקים משמרות-חרם לפני חנויות ודוכנים של יהודים. בפברואר 1935 אירגנו האנדקים הפגנות נגד היהודים והתנכלויות בהם, ובמהלכן הוכו ונפצעו יהודים רבים ושמשות נופצו בדירותיהם ובחנויותיהם. היה גם נסיון להפוך מהומות אלו לפרעות ביהודים, אולם התערבותם של ראש-העיר והמשטרה מנעו את הדבר. בספטמבר 1937 שוב נתקפו היהודים : נהפכו דוכנים ובעליהם הוכו. שוב תערבה המשטרה, ומפלגת הסוציאליסטים הפולנים פ.פ.ס. המקומית קראה לאספה, ובה נאם עסקן מראווה מאזובייצקה, גינה את החרם נגד היהודים וקרא לחיי-שיתוף בשלום בין יהודים לפולנים.
 

אחת התקנות הראשונות נגד היהודים בנ' מ', עם כלבוש העיר בידי הנאצים, היתה חובת-הרישום של הגברים-הרווקים (בשלהי 1939 ובראשתי 1940). הם נצטוו להתייצב בראווה מאזובייצקה. כשהגיעו הבחורים, 50-60 במספר, לראווה, נאסרו, הוכנסו לקרון והוסעו ללובלין. שם נדחפו בגסות מהקרון החוצה, הורצו אל העיר, נכלאו במחנה ושהו בו כמה חודשים. מהמחנה היו יוצאים לעבודה-קשה, בעיקר במשקי הסביבה.

פעמים אחדות הוטל על יהודי נ' מ' מס-עונשין. אחד מהם, של 10,000 זלוטי, היה מלווה במאסרם של 20-30 בני-ערובה מבין העשירים והנכבדים. הגרמנים ציוו לפרק את בית-הכנסת העתיק, שכן היססו להציתו מחשש התפשטות הדליקה. נתמנה יודנראט, ובראשו הוצב מוטל ציליך, לשעבר בעל-מסעדה. ביודנראט היו 8-10 חברים. הוקמה גם משטרה יהודית. אחת ממשימותיו הראשונות של היודנראט היתה אירגון צוותי-עבודה יום-יום, לפי דרישת השלטונות. צוותים אלה עסקו בעיקר בהשבחת הקרקע בסביבה ובהשבחת-אפיק-הנהרות. על אף המכסות הקבועות של כות-עבודה שסופקו יום-יום, ערכו הגרמנים תכופות מצודים ברחוב, והעסיקו את החטופים בעבודות שונות.
הידיעות על הקמת הגיטו שונות. לפי עדות אחת, הוקם הגיטו ב-1940 ; היהודים נצטוו לעקור לרחוב אחד לא-גדול, רחוב טארגובה, שעד אז גרו בו פולנים בלבד ; הגיטו לא גודר. לפי ידיעה אחרת, הוקם הגיטו באביב 1941 מחוץ לעיר והוקף גדר. לתושביו נקבעה שעת-עוצר - השעה 5 ; השוטרים הגרמנים ירו בחומקים מן הבתים לאחר שעה זו. עם זרם הפליטים והעקורים היהודים ממקומות אחרים כמעט שולש מספר האוכלוסים היהודים בנ' מ' ; בפברואר 1941 היו בה 2,603 נפשות, ביניהן 1,593 פליטים, ובנובמבר 1941 -3,700 נפש. הפליטים שהגיעו עד פברואר 1941 באו בחלקם מערים בדיסטריקט וארשה : מוגיילניצה, בלנדוב, פיאסצ'נו, ייזלורנה, גרויין, טארצ'ין ; 600 יהודים הובאו מאוסטריה. באוקטובר 1941 הגיעו לכאן כמה מאות נפש מ-1,500 מגורשי טומאשוב מאזובייצקי שפוזרו במקומות שונים. בין נובמבר 1941 לבין פברואר 1942 פחת מספר היהודים בנ' מ' ב-700 נפש - אולי בגלל שילוח הגברים למחנות-העבודה, ואחר כך-באוגוסט 1942 - שב ועלה מספרם עד 3,400 בגלל חיסול הישוב באודז'יבול הסמוכה (ב-20.8.1942) והעברתם של 400 היהודים משם לנ' מ'. מספר פליטים רב זה הגביר את הצפיפות בגיטו. הפליטים שכנו בסוכות-עז מאולתרות, ידעו רעב ועוני, והתמותה ביניהם היתה גבוהה.
היהודים אנשי-המקום התפרנסו בעיקר ממלאכה בלתי- לגאלית למען לקוחות מאוכלוסי הסביבה. היהודים בעלי- בתי-החרושת או מיפעלים, שעברו עתה לידי פולקסדויטשים, הוסיפו בדרך-כלל לעבוד במיפעלים כעובדים פשוטים. כך היה הדבר במינסרה של היהודים. הילדים היו נשלחים לכפר לקנות מזון, אך נורו אם נתפסו בידי השוטרים הגרמנים. ב-1940 עוד פעלה בנ'מ' מאפייה אחת של יהודים, שהורשתה לאפות ליהודים. החל ב-1941 לא נתנו הגרמנים ליהודים שום הקצבות מזון. רק רופא יהודי אחד היה בגיטו. כשנתגלו מקרי טיפוס, הקים היודנראט חדר-בידוד, אך הדברת המגלפה היתה קשה בגלל חוסר-תרופות, ועל כן היתה התמותה גבוהה, בעיקר בין הפליטים החיים בעוני.
השוטרים הגרמנים הרבו לבקר בגיטו וחיפשו בדירות. על מזון או סחורה שנתגלו, הוכו היהודים ואף נורו. מצבם של יהודי נ' מ' הורע יותר בשלהי 1941 ובראשית 1942. הריגת יהודים תכפה והלכה. בראשית 1942 נורו בדירתם השוחט ואשתו, ובו ביום רצחו הגרמנים עוד שלושה יהודים. בראש-השנה תש"ג פרצו שוטרים גרמנים לביתו של אחד מחברי היודנראט, וייצנר, הוציאוהו אל מחוץ לעיר וירו בו. כעבור זמן-קצר ציוו הגרמנים ליודנראט להתכנס : הבאים, 7-8 אנשים, נכפתו ונורו. כשיצאו בני משפחותיהם, על אף האיסור, לבית-העלמין כדי לקברם (בית-העלמין נמצא הרחק מהגיטו, ובטקסי הקבורה הותר להשתתף לארבעה יהודים בלבד) , ירו בהם שוטרים גרמנים, ושוב נפלו 4-5 אנשים.
חיסול הגיטו לא הפתיע את יהודי נ' מ'. האקציה היתה ביום 22.10.42 יהודים אחדים הצליחו למצוא מחבוא אצל פולנים מכרים, תמורת כסף רב. ביום האקציה הביאו השלטונות המקומיים עגלות, ובהן הוסעו היהודים (כ-3,000) אל דז'ביצה הסמוכה. בו ביום, או למחרת, הוסעו יהודי נ' מ' יחד עם יהודי דז'וויצה לאופוצ'נו, ושם נערכו ב-27.10.42 החיסול והשילוח למחנה-המוות בטרבלינקה. בנ' מ' הושארו 20-25 יהודים בלבד, לשם ניקוי הגיטו ואיסוף רכושם הנטוש של היהודים. לאחר שסיימו את מלאכתם, נשלחו לטואמשוב מאזובייצקי, אל הגיטו-החוזר שהוקם שם.
מתושבי העיירה בפרוץ מלחמת העולם ה-2 נשארו בחיים 55 יהודים ; 4 מהם שבו לנ' מ', אך שהו שם זמן קצר בלבד.