ל' ניסן ה'תשע"ז

נובה מיאסטו NOWE MIASTO

עיר בפולין
מחוז: וארשה
נפה: פלוצק
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-3,761

·  יהודים בשנת 1941: כ-1,667

·  יהודים לאחר השואה: כ- 21

תולדות הקהילה:
 

נ"מ הוקמה במחצית הראשונה של המאה ה-15. בשנת 1420 העניק לה נסיך מאזוביה יאנוש הראשון מעמד של עיר. מפני שנ"מ היתה רחוקה רק 8 ק"מ מן העיר פלונסק שהלכה והתפתחה, נבלם גידולה ושנים רבות היא לא יצאה מגדר יישוב עירוני קטן, שרוב תושביו הנוצריים עסקו בחקלאות או במלאכות הקשורות אליה. בנ"מ נערכו 12 ירידים בשנה ובהם השתתפו סוחרי סוסים ובקר מן הסביבה. בשנת 1616 נמנו במקום 180 בתים. בשנת 1621 אישר מלך פולין זיגמונט השלישי מחדש את זכויות העיר שלה וכוחה הכלכלי של נ"מ נתחזק במידת מה, אבל לאחר פרוץ המלחמה עם שוודיה נפסקה התפתחותה; בשנת 1655 נחרבה העיר כמעט כליל ונשארו בה 15 בתים בלבד. כעבור כמה עשרות שנים שוב התחילה העיירה להראות סימני חיים, אולם שיקום ההריסות נמשך עד סוף המאה ה-18 ואז נמנו בה 264 בתים. בחלוקת פולין השלישית, בשנת 1795, נכבשה נ"מ תחילה בידי פרוסיה ולאחר מכן, בשנת 1807, צורפה לנסיכות וארשה ובשנת 1815 - למלכות פולין. במאה ה-19 הוקמה בנ"מ תעשייה ביתית של ייצור כפתורים ואלה שווקו גם למקומות מרוחקים ברוסיה. תעשייה זו סיפקה פרנסה לתושבים רבים.
ראשוני המתיישבים היהודיים הגיעו לנ"מ כמשוער כבר במאה ה-16. הם עסקו בסחר זעיר ובמלאכה. העירוניים הנוצריים ניסו להגביל את זכות המגורים של היהודים במקום וכנראה שהדבר עלה בידיהם ובפריווילגיה שניתנה לעיר בשנת 1566 נקבע, שליהודים מותר להחזיק בית אחד בלבד. בפריווילגיה משנת 1633 הוגדל מספר הבתים שמותר ליהודים להחזיק בנ"מ לארבעה. היהודים ידעו להתגבר על הקשיים ומספרם בעיר הלך וגדל. בשנת 1658 קיבלו היהודים רישיון להקים בית כנסת ומקווה, אך לא ידוע אם אכן בנו את אלה אז או בתקופה מאוחרת יותר. למרות ההרס שגרמה לנ"מ המלחמה עם השוודים, ואשר פגעה קשה גם ביהודי המקום, המשיכו היהודים לשבת בה. במאה ה-19 גדלה האוכלוסייה היהודית במידה רבה. בשנת 1827 כבר היו היהודים בערך 50 אחוזים מכלל האוכלוסייה. בתקופה זו נעשה ניסיון להגביל את זכות המגורים של היהודים בעיר ולייסד רובע יהודי מיוחד. על אף הקשיים גדל היישוב היהודי בנ"מ. המסחר הזעיר, הרוכלות בכפרים והמלאכה שימשו בסיס כלכלי לאוכלוסייה היהודית. יהודים אחדים עסקו במסחר סיטונאי בתבואה ובחכירת חלקות יער לכריתה. בידי היהודים היו גם מספר מפעלים לייצור כפתורים שהוקמו בעיר בשלהי המאה ה-19.
קהילה מאורגנת הוקמה בנ"מ כנראה רק בשלהי המאה ה-17. אז נבנה בית כנסת וקודש בית עלמין. בשנת 1799 בערך הוקם בית כנסת נוסף וקודש בית עלמין חדש שהתקיים עד ימי השואה. במחצית השנייה של המאה ה-19 התבססה בעיר התנועה החסידית.
בנ"מ ישב האדמו"ר ר' דוד צבי טויב, בנו של ר' יחזקאל מקוזמיר. הרב טויב נפטר בנ"מ בשנת 1882. בשנת 1878 התחיל לכהן בעיר כרב ואב"ד ר' שלמה קרישק והוא נשאר בתפקידו במשך יובל שנים, עד פטירתו בשנת 1928.
לקראת סוף המאה ה-19 התחילו להופיע בנ"מ הניצנים הראשונים של חיים פוליטיים ותרבותיים מודרניים. בשנת 1904 קם החוג הציוני הראשון וכעבור שנים אחדות הוקמו קבוצות של "פועלי ציון" ושל "המזרחי". בתקופה זו החל לפעול גם ה"בונד". כל החוגים האלה הגבירו את פעולתם הארגונית לאחר שנת 1916, לאחר שקיבלו אישור לכך משלטונות הכיבוש הגרמני. בשנת 1918 התחיל לפעול במקום הארגון "צעירי ציון".
בימי מלחמת העולם הראשונה החמיר מצבם הכלכלי של היהודים בנ"מ. הקהילה הקימה מטבח עממי ובו חולקו חינם מנות מזון לנצרכים. בעת המלחמה בין פולין לברית המועצות (1920) אסרו השלטונות הפולניים כמה יהודים מתושבי העיר והאשימו אותם בשיתוף פעולה עם הבולשוויקים.

 

אחרי הזעזועים של שנות המלחמה והשנים הראשונות שלאחריה החלו היהודים לפעול לשיקום מצבם הכלכלי. המבנה המקצועי של היהודים ומקורות פרנסתם לא נשתנו בעיקרם, אך מצבם נעשה חמור יותר. יהודי נ"מ נפגעו קשה מן הקיפאון הכלכלי שהשתרר בפולין בין המלחמות. כמו-כן הם סבלו קשה מן האנטישמיות שהלכה והתגברה. ליד חנויותיהם הועמדו משמרות שמנעו את כניסת הקונים הנוצריים. לעתים קרובות הוכו יהודים בידי אנשי אגרוף פולניים. הפעילות נגד היהודים החריפה במיוחר בימי השוק והרתיעה את הרוכלים מלצאת לכפרים.
הציבור היהודי הגיב על קשיים אלה בארגון מוסדות מקצועיים כלכליים משלו, שנועדו להקל מעט את המצוקה שגברה והלכה. בשנת 1925 נוסדה קופה קואופרטיבית, שנתנה את האשראי החיוני לקיומם של הסוחרים הזעירים ובעלי המלאכה. קופת גמילות חסדים, שפעלה במקום מכבר, הרחיבה את פעילותה וסייעה לסוחרים ולבעלי המלאכה באשראי ללא ריבית. הקופה הקואופרטיבית הפסיקה לפעול בשנת 1934 בגלל קשיים כספיים, אך נפתחה מחדש בשנת 1938 ; אז היו בה 160 חברים בערך. בשנת 1921 נוסדו אגודת הסוחרים היהודיים ואגודת בעלי המלאכה היהודיים וגם אלה סייעו לנזקקים באשראי ובהכשרה מקצועית. הקהילה הושיטה עזרה לדלים ביותר.
למרות המצב הכלכלי החמור הוסיפה להתפתח במקום פעילות פוליטית שהחלה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. הוקמו ארגוני נוער של המפלגות הציוניות והללו קיימו פעילות ענפה בתחום התרבות והחינוך: שיעורים ללימוד עברית, הרצאות על נושאים שונים. ארגונים אחדים הקימו גם נקודות הכשרה לעלייה לארץ-ישראל. "אגודת ישראל", שנוסדה בשלהי מלחמת העולם הראשונה, ריכזה בתוכה בעיקר את חסידי גור, שהיו הקבוצה החסידית הגדולה ביותר. במקום היו גם קבוצות קטנות של חסידי אדמו"רים אחדים (אלכסנדר, סוחאצ'ב, גרודז'יסק).
בשנות ה-02 הראשונות היה הרוב בהנהלת הקהילה נתון בידי נציגי הציונים. בשנות ה-30 עבר השלטון בקהילה לידי "אגודת ישראל" שזכתה ב-5 מנדטים מכלל 8 חברי ועד הקהילה. בבחירות למועצת העירייה שהתקיימו בשנת 1927 זכתה רשימת הגוש היהודי הלאומי (הציונים) ב-360 קולות וקיבלה שלושה מנדטים ; רשימת ה"בונד" זכתה ב-328 קולות וקיבלה שני מנדטים.
בתקופה זו המשיכו רוב הילדים היהודיים ללמוד בחדרים פרטיים. בשנת 1925 נוסד בית-ספר "בית יעקב" לבנות ומספר התלמידות בו גדל במהירות. בשנת 1928 נפתחה בנ"מ ספרייה ציבורית.
 

ב-2 בספטמבר 1939, ביום השני למלחמת העולם השנייה, החלו יהודים צעירים, שהיו חייבים להתגייס לצבא הפולני, לברוח מנ"מ לעבר וארשה. גם כמה וכמה משפחות עזבו את עיר מולדתם ופנו לערי הסביבה, אך רוב יהודי נ"מ נשארו לשבת במקום. ב-5 בספטמבר נכבשה העיר בידי הצבא הגרמני. מיד עם כניסתם פרצו הגרמנים שתי חנויות למשקאות חריפים של היהודי רפאל פוקורסקי ושל הפולני צ'רמאנסקי וכן למגדנייה של יעקב שיאנו וחילקו את הסחורה לאוכלוסי המקום חינם אין כסף.
ב-16 בספטמבר, שבת שלאחר ראש השנה ת"ש, פרצו הגרמנים אל בית הכנסת, הרסו את פנים הבניין, הוציאו את ספרי התורה והעלו אותם באש במדורה שהציתו בכיכר השוק. למחרת היום אספו היהודים בחשאי את האפר וקברו אותו בבית העלמין היהודי.
ביום הכיפורים ת"ש (23 בספטמבר 1939) הגיעו לנ"מ אנשי חיל האוויר הגרמני. הם הוציאו מבתיהם תוך מכות רצח את כל היהודים ללא הבדל מין וגיל וריכזו אותם בכיכר השוק. שם הוחזקו האנשים במשך 4 שעות כשידיהם מורמות. באכזריות רבה חיפשו הגרמנים בכליהם של המרוכזים דברי ערך וכסף. לאחר מכן העמידו את כל הגברים מול כיתת יורים והצהירו שהם ממתינים לפקודת ההוצאה להורג. לשם בידור ירו החיילים מדי פעם מעל לראשיהם של העומדים. ההמתנה נמשכה בערך שעה ואחר כך הריצו את כולם לעבודת פרך בכביש. תוך-כדי עבודה הוצאו מן השורות ונרצחו באכזריות 5 גברים : אלתר (ישראל) כהן, שלמה יוסף שטרן, גדליהו לווין, יוסף מאיירסדורף ויוסף פרנקל (בעל טחנת קמח מפשאסניש). בעת הגירוש מן הבתים נהרגו הרש מילר ואברהם וולף הולצמאן. בערב של אותו יום הוחזרו הגברים לכיכר השוק. הגרמנים פקדו על בעלי הלבוש המסורתי להוריד את הזקנים והפיאות ולהחליף את הבגדים המסורתיים באחרים. כדי להבטיח שהצו אכן יקוים נלקחו מבין הגברים לאחר מכן הוטלו על היהודים גזרות נוספות: תשלום סכום של 20,000 זלוטי, החובה לענוד את הטלאי הצהוב, איסור לערוך קניות בשוק באופן חופשי (על היהודים היה לקנות את מזונם שלוש פעמים בשבוע ובמשך שעתיים בלבד).
באוקטובר 1939 נכללה נ"מ ב"בצירק ציחנאו" וזמן מה לאחר מכן החלו הגרמנים לגרש את יהודי ה"בצירק" לשטח הגנרל גוברנמן. בתחילת נובמבר גורשו יהודי סרוצק וב-4 בדצמבר גורשו יהודי נאשיילסק, המרוחקת מנ"מ 14 ק"מ. באחד הימים בסוף נובמבר 1939 רוכזו כל יהודי נ"מ בכיכר שליד בית העירייה. הם ציפו לגירוש, אך הגרמנים הסתפקו בכך שגזלו מהם את רכושם האישי ולאחר כמה שעות שחררו את כולם לבתיהם. לאחר האירוע הזה, ובייחוד לאחר גירוש יהודי נאשיילסק, ברחו רבים מיהודי נ"מ לווארשה. כאשר החמיר מאוד מצבם של היהודים בווארשה, באביב 1940, חזרו רוב פליטי נ"מ לעיר מולדתם. מכיוון שלא היו בידי החוזרים תעודות זיהוי של "הרייך השלישי", שקיבלו בינתיים תושבי המקום, נחשבו החוזרים בעיני השלטונות הגרמניים זרים ללא מעמד של תושב. רבים מן ה"זרים" האלה גורשו בתחילת יולי 1941 למחנה פומייחובק. בסך הכל גורשו אז מנ"מ בין 052 ל-003 יהודים מקומיים ופליטים.
בנובמבר 1941 הוקם בנ"מ גטו. הגטו גבל בכיכר השוק, בחלקו של הרחוב צ'ייחאנובסקה ובביצות הנהר סונה. רק קטע קצר של הרחוב סנאטורסקה היה בתוך הגטו. שאר הרחובות שבתחום הגטו נחלקו באמצע בגדר; חלק אחד מהם נשאר בתחום הגטו ואילו השני השתייך לצד ה"ארי". בפינת כיכר השוק ורחוב סנאטורסקה היה שער הגטו ולידו, בתוך הגטו, התרכזו המכולת, המאפייה, בניין היודנראט ובית החולים. שטחו של מרכז הגטו לא עלה על 200 מטרים רבועים. במקום זה וסביבו הצטופפו יום יום יותר מ-2,000 יהודים, שבאו לקבל מנת מזון, לבקר חולה בבית החולים או לסדר עניינים ביודנראט.
בגטו היו רק 28 בתי מגורים. תחילה הוכנסו לשם כנראה לא יותר מ-500 יהודים מבני המקום. אך כבר בדצמבר 1941 הובאו לכאן מצ'ייחאנוב 1,200 עד 1,500 יהודים ומדרובין עוד 700. בקור החורף העז הוכנסו העקורים למחסנים,למרתפים, לעליות גג, לאורוות ולדירים. רבים נשארו ללא קורת גג כלשהי ובנו לעצמם צריפי עץ וסוכות. גם מצב התזונה היה קשה ביותר בהתחלה. אנשים, ובייחוד ילדים, גוועו ממש מרעב.
בעזרת תמיכה כספית וחומרית שהגישו היהודים שנשארו בצ'ייחאנוב הוקם בנ"מ מטבח ציבורי ובו חילקו לפליטים חינם יום יום ארוחות חמות. כעבור זמן מה סופקו לכל תושבי הגטו מנות יומיות של 500 גרם לחם ו-500 גרם תפוחי אדמה לנפש. בשל תנאי המגורים האיומים והמחסור במזון פרצה בגטו מגפת הטיפוס, שפקדה כמעט את כל תושביו. לעזרת החולים הוקם בית חולים זעיר בבניין שבו היה בעבר ה"חדר". מקרשים שנעקרו מגדרות עץ בתוך הגטו נבנו בהתנדבות 24 מיטות. כלי מיטה נאספו אצל תושבי הגטו. בבית החולים הותקן גם חדר אמבטיה. בחולים טיפל צוות קטן שרובו אנשים לא מקצועיים. בראש הצוות עמד תחילה צבי ארפא ולאחר מכן רפאל פוקורסקי. הדריך את הצוות הד"ר ארתור בר, רופא בגטו פלונסק. תרופות כמעט לא היו; את האוכל לחולים סיפקו בני משפחותיהם. הצפיפות בבית החולים היתה גדולה, במיטה אחת שכבו שני חולים ויותר. חולים קשים במיוחד הועברו לבית החולים שבגטו פלונסק. בעיצומה של המגפה, כשהגיע מספר החולים למאות, עברו רובם את המחלה בבתיהם. ממחלת הטיפוס נפטרו בנ"מ כ-170 יהודים. יש אומרים, שמספר חללי המגפה היה גדול יותר.
היהודים חויבו לספק לעירייה יום יום 80 גברים לעבודות כפייה שונות. לפי הסידור שקבע היודנראט היה כל גבר כשיר לעבודה חייב להתייצב לעבודות אלה פעמיים בשבוע. העשירים יכלו לפדות את עצמם מחובת העבודה תמורת תשלום. ב"צד הארי", לא הרחק משער הגטו, הוקם קואופרטיב של בעלי מלאכה יהודיים ובו עבדו כ-100 איש במקצועות שונים. את כלי העבודה הביאו בעלי המלאכה עמם ואת החומר הגולמי סיפק היודנראט. תוצרת הקואופרטיב נמסרה לגרמנים חינם.
מקצת מיהודי נ"מ שולחו למחנות עבודה שבסביבה, כגון נוסאז'בו ומייכוב ; בשיירפץ עבדו הנשים בניקוי עופות. היודנראט בנ"מ התמנה עוד לפני שהוקם הגטו. בקיץ 1941 ארגן היודנראט המקומי משלוחי מזון לאסירים הכלואים במחנה הריכוז בפומייחובק. ליושב-ראש היודנראט התמנה שלמה פרידמן, שהיה בעבר סוחר בעורות של ארנבות. סגנו היה אנשל דומברובר.
ליד היודנראט הוקמה משטרה יהודית ובה 10 שוטרים. בראש המשטרה עמד שמואל בראונצווייג, פליט מדרובין. השוטרים נצטוו לעצור יהודים, שניסו להגניב לגטו דברי מזון או סחורה אחרת. ה"עבריינים" האלה שילמו קנס, שהועבר לקופת היודנראט.
בגטו פעל בית משפט אזרחי, שהורכב מנכבדי הקהילה. בית המשפט טיפל בעיקר בסכסוכי שכנים, שהיו תכופים בשל הצפיפות האיומה ששררה בגטו. ביצוע פסקי הדין של בית המשפט היה נתון בידיה של המשטרה היהודית.
בנ"מ היתה תחנה של הז'אנדארמריה הגרמנית, אבל הז'אנדארמים ביקרו בגטו לעתים רחוקות מאוד. בפברואר 1942 יצא המפקד הקבוע של הז'אנדארמים לחופשה. כדי למלא את מקומו הגיע אוברוואכמייסטר ואלטר. זה הופיע בגטו יום יום היכה ושדד יהודים ברחוב, דרש דברי ערך וכסף מאנשי היודנראט. בין יתר ההתעללויות הוא הורה ליודנראט לגלח מדי יום את ראשיהן של כמה עשרות נשים ולהביאן אליו ל"בדיקה".
לפעמים הגיעו לגטו אנשי גסטפו מערים אחרות; הם הרביצו ליהודים מכות רצח ולאחר מכן נטלו עמם כמה מהם. עקבותיהם של אלה נעלמו.
למרות תנאי החיים הקשים בגטו גילו תושביו עניין בחיי הציבור והתרבות. המתפללים התאספו בחשאי כדי להתפלל בציבור, הצעירים ארגנו קבוצות לימוד (בין היתר לעברית) וחוגים, שנערכו בהם ויכוחים בענייני תרבות, מדע ועוד.
בתחילת נובמבר 1942 הוחזרו לגטו כל היהודים שהיו במחנות עבודה בסביבה. כמה ימים לאחר מכן הקיפו הגרמנים את הגטו. יושב-ראש היודנראט קיבל הודעה על הספקת מזון יוצאת דופן: קמח לבן, סוכר וריבה. מידיעות על המתרחש בגטאות אחרים הסיקו היהודים שהנה הגיע גם הקץ לגטו שלהם. הם ידעו מה מצפה להם : עוד בקיץ הגיעו שמועות על מחנה טרבלינקה ואפילו באו משם כמה עדי ראייה.
זקני העדה, וביניהם הרב סגל, רפאל פוקורסקי, ירחמיאל טראובר, פופובסקי, סושניאק מדרובין ואחרים, כינסו מאות אנשים ל"דין תורה עם הקב"ה". המשפט נערך לאור נרות שחורים בבניין של בית חרושת לגזוז לשעבר. לאחר דבריהם של הקטגור והסנגור פסק יושב-ראש האספה, ש"אמנם חטאי היהודים כבדים מדי כדי לכפר עליהם, אבל אפשר שהקב"ה יכיר ברגשי החרטה והם יזכו לגאולה". לאחר המשפט הסתגרו היהודים בבתיהם, התפללו, ישבו "שבעה", אמרו פרקי תהילים. בכל מקום נשמעו בכי ויללות. רק בכך ראו האנשים איזה עוגן הצלה לעצמם.
ב-18 בנובמבר 1942 גורשו כל תושבי הגטו בנ"מ, בין 1,800 ל-2,400 איש, לפלונסק. משם שולחו למחנה המוות באושוויץ. רובם נכללו במשלוח השלישי שיצא את פלונסק ב-30 בנובמבר 1942 . יום לפני חיסול הגטו בנ"מ, אור ל-17 בנובמבר 1942, נמלטו מן הגטו שישה צעירים דרך הביצות של הנהר סונה. ביניהם היו שלושת האחים לבית רוזן, אברהם בלוטניק, נחמן סגל. במשך השנתיים שלאחר מכן (1942-1944) הם הסתתרו אצל פולנים, רוב הזמן אצל האיכר יאנקובסקי. כולם ניצלו. יחד אתם נשארו בחיים לאחר המלחמה רק 21 יהודים בני נ"מ.