כ"ט אייר ה'תשע"ז

ניסקו NISKO

עיר בפולין
מחוז: לבוב
נפה: ניסקו
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-4,749

·  יהודים בשנת 1941: כ-409

תולדות הקהילה:
כללי

במאה ה- 15 היתה ניסקו כפר באחוזתו של המלך. במאה ה- 17 נתקיים בה במשך זמן-מה מפעל לייצור זכוכית. בתחילת התקופה האוסטרית (לאחר 1772) רכש את האחוזה ניסקו מאת השלטונות האוסטרים האציל אווגניוש קונסקי. והלה דאג לפיתוחו של המקום; הופעל מחדש המפעל לייצור זכוכית, אף היו ניסיונות לכריית עפרות-ברזל בסביבה. אולם למעשה נשארה ניסקו להיות מרכז זוטא למסחר ולשירותים לסביבה החקלאית; גם רוב תושביה עסקו בחקלאות. לקראת סוף המאה ה- 19 חוברה ניסקו לקו מסילת-הברזל. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם הוקם במקום מפעל למוצרי עץ ומלבנה. ב- 1933 ניתן לניסקו מעמד של עיר, ובאותו זמן לערך היתה למקום מושבם של שלטונות הנפה. ראשוני היהודים בניסקו התיישבו בה לקראת סוף המאה ה- 18. היו אלה משפחות ספורות של חוכרים ופונדקאים באחוזת האציל. באמצע המאה ה- 19 גדל היישוב היהודי, ובשנות השמונים למאה זאת זכה לקהילה עצמאית. עיסוקם של יהודי ניסקו היה במסחר זעיר ובמקצת במלאכה; חלקם היו בעלי חלקות שדה או גינה זעירות. בתחילת המאה ה- 20 היו ביישוב היהודי כמה מפקידי הרשות וכן רופא ועורך-דין. עם כניסת הרוסים לעיירה העלו אותה החיילים באש. זו אכלה כמעט את כל בתיה, ולא נשארו אלא 10 בתים שלא פגעה בהם האש. בעקבות הדליקה והמצוקה שהשתררה לאחריה, פרצה מגיפת הדיזנטריה וכן מחלות מדבקות אחרות, ובאין רופא בעיר, הפילו המגיפות חללים רבים. בנובמבר 1918 פרעו האספסוף מתושבי המקום וכן כפריי הסביבה ביהודי ניסקו. חנויותיהם נשדדו ונערכו חיפושים בכל בית ובית יהודי, וכל הבא ליד הפורעים נשדד. בתחנת-הרכבת הורד כל נוסע יהודי ומרבים מהם נלקחו אף הבגדים והלבנים. במאי 1910 חזרו ונשנו מעשי השוד של הרכוש היהודי. גם בשנים שלאחר-מכן לא זכו יהודי ניסקו לשבת בשלווה. ב- 1924 "התבדחו" החיילים מחיל-המצב המקומי והשליכו אל המים שלושה יהודים, חבריהם בשירות הצבאי. אחד מהם טבע בנהר. הדבר היה לנושא שאילתא מצד הצירים היהודים בסיים. ב- 1930 נרצחה משפחה יהודית (לא נמסר כמה נפשות), שעסקה בחקלאות ובמכירת מוצרי טבק בסביבת ניסקו. אחד משלושת הרוצחים היה חייל בשירות סדיר. 2 הרוצחים האזרחים נידונו ל- 15 שנות מאסר כבד. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם החמירה מצוקתם של יהודי ניסקו. הון-היסוד של קופת גמ"ח שהוקמה במקום ב- 1927 היה מזערי. ב- 1938 תרמו יוצאי הקהילה בארצות-הברית 500 זלוטי לקופה, כדי שתוכל לתת לחבריה מעט הלוואות. עם התארגנותו של היישוב היהודי לקהילה עצמאית, בשנות הששים למאה ה- 19, העסיקה זו תחילה שו"ב בלבד, שפסק גם בענייני כף וקדירה. ב- 1877 לערך נתמנה לרבה של ניסקו ר' צבי (הירשל'ה) ב"ר ברוך הלברשטאם מרודניק. ב- 1887 עבר ר' צבי לכהן במקום אביו ברודניק, ועל מקומו בניסקו ישב אחיו, ר' שלום, שכיהן במקום כ- 50 שנה (נספה בשואה). בניסקו קבע את חצרו האדמו"ר ר' יונה רובין. (גם הוא נספה בשואה). על חוג ציוני ראשון בניסקו נמסר ב- 1911. משנסתיימה המלחמה הוקמו בניסקו סניפים של "הציונים הכלליים" ושל "התאחדות". ב- 1925 הוקמו סניף "החלוץ" וארגון "עזרה" לחלוצים. ב- 1919 נוסד ארגון נוער ציוני "דעת" להפצת שפת עבר והתרבות היהודית. ליד הארגון נפתחה ספרייה. בבחירות לקונגרס הציוני ב- 1935 נתנו הבוחרים את קולותיהם כלהלן: 12 ל"ציונים הכלליים", 2 ל"המזרחי", 51 ל"רשימת ארץ-ישראל העובדת" ו- 10 ל"מפלגת המדינה". בניסקו היה פעיל גם סניף של "אגודת ישראל". אולם בבחירות לוועד הקהילה שנתקיימו ב- 1924 לא קיבלו ה"אגודאים" אפילו מאנדאט אחד, שעה שה"רשימה הלאומית" זכתה ברוב המאנדאטים. עם התחלת המלחמה בספטמבר 1939 נמלטו צעירים יהודים רבים מן העיירה ופנו מזרחה מעבר לסאן. עם כיבוש המקום בידי הגרמנים אילצו הללו את היהודים, כבשאר המקומות שבאיזור, לעבור לשטח הכיבוש הסובייטי. על הנשארים הוטלו גזירות שונות, ובעיקר הכבידו הגבלות תנועה, שהיו חמורות בגלל הקירבה אל הגבול. שמה של ניסקו נקשר לתוכנית הנאצית לרכז באיזור זה את היהודים שייעקרו ממקומות אחרים, ונודעה בשם "התחום הסגור של לובלין". מאוקטובר 1939 ועד מארס 1940 הובאו אפוא לכאן כ- 95,000 מגורשים מאזורי דאנציג, פרוסיה המערבית, פוזן, שלזיה עילית-מזרחית. בנוסף לכך הובאו לקירבת העיירה ניסקו יהודים מווינה וממוראווסקה-אוסטראווה. המגורשים הראשונים נצטוו להקים בתנאי קור ורעב מחנות למי שעתידים עוד להגיע. כאן רצו הגרמנים להבטיח פיקוח על יהודים אלה, לנצל את כוח עבודתם ולגרום לתמותה גדולה ברעב ובמחלות. היתה סברה שהגרמנים התכוונו אולי לדחוק את היהודים אל השטח הסובייטי. מכל מקום, מחמת ריב-סמכויות בין זרועות המנגנון הנאצי ומחמת ההערכה שגירושים המוניים ובלתי-מתוכננים יפגעו בשלב זה בכלכלה הגרמנית בוטלה התוכנית, ובמארס 1940 הופסקו הגירושים לאזור זה. המגורשים שהיו בשטח התפזרו בין היישובים; חלקם הועברו למחנות מרוחקים יותר, והיו אף מקרים של גניבת גבול אל התחום שבשליטת הסובייטים. זה היה, כנראה, גם גורלם של היהודים מניסקו.