ד' כסלו ה'תשע"ח

אוסצ'יקי דולנה USTRZYKI D

עיירה בפולין
מחוז: לבוב
נפה: לסקו
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ- 3,234
• יהודים בשנת 1941: כ- 1,768
• יהודים לאחר השואה: יהודים בודדים

תולדות הקהילה:
במלחה"ע ה - II
משנפתחה המלחמה פרצה בהלה ביישוב היהודי. רבים ברחו מזרחה, אולם הדרכים היו חסומות והגרמנים התקדמו במהירות. כך סוכלה הבריחה ברוב המקרים, והיהודים שבו לאט-לאט לעיירה. הגרמנים כבשו את אוסצ'יקי דולנה בין 8 ל- 10 בספטמבר 1939. מיד התחילו לחטוף יהודים לעבודות-כפייה, לניקוי מכוניות, לחטיבת-עצים וכיוצא באלו. בבתי-הכנסת ובקלויזים התקינו הגרמנים אורוות. בימים הראשונים לכיבוש אוסצ'יקי דולנה בידי הגרמנים תפסו השוטרים האוקראינים בעיבורה של העיירה 40 עד 60 יהודים, מן השבים מהבריחה. הם הוחזקו יום או יומיים בתחנת המשטרה הגרמנית, או באולם מועדון-הספורט "סוקול". לאחר ששדדו מהם את רכושם השתעשעו הגרמנים בהשלכת היהודים מהגשר אל הנהר סטרוויונז'. לבסוף רצחו אותם בחורש זאמסי ליד הכפר ברהי, ושם נקברו בקבר-אחים. שני נערים יהודים ששמעו על המעשה, יצאו את העיירה כדי להזהיר את שאר החוזרים מפני הצפוי להם, אם לא ייכנסו לעיירה בחשאי. אולם גם הנערים הללו נתפסו ונרצחו. ימים אחדים ארבו הגרמנים והשוטרים האוקראינים על גשר התייל, המוליך אל העיירה, והיו משליכים לנהר יהודים העוברים בו. במרוצת 14- 17 ימי שלטונם באוסצ'יקי דולנה פרצו הגרמנים בחברת האוקראינים אל בתי היהודים, שדדו אותם והכו את יושביהם. באותו זמן נרצח יושב-ראש הקהילה מנדל (פויטישר פוטשר), ונסיבות הירצחו אינן ידועות. במיוחד התעללו הגרמנים ביהודים בימים הנוראים של שנת ת"ש. הם תקפו את המתפללים במניינים; ריכזו כ- 120 יהודים ואילצו אותם לעבוד בשדה-התעופה אוסטיאנובה: לשאת אל המוסכים דאונים וחלקי מטוסים. בזקנים היהודים התעללו בראש חוצות, גזזו את זקנם וכפו עליהם פעולות משפילות שונות, להנאתו של האספסוף האוקראיני. הצבאות הסובייטים נכנסו לעיירה בחול-המועד סוכות ת"ש, בסוף ספטמבר 1939. אין תימה שהיהודים קיבלו בשמחה את השלטונות החדשים. בהושענא-רבא הוצאו מקברם הזמני והובאו לקבר ישראל כמה עשרות נרצחים בימי הכיבוש הגרמני; לווייה זו הפכה להפגנת-אבל גדולה. הסובייטים הבטיחו להעניש את האוקראינים ששיתפו פעולה ברצח, אך רבים מהם הספיקו לברוח או להתחבא, ואילו את השאר לא תבעו הסובייטים לדין, על אף הבטחתם. עד-מהרה חזו היהודים מבשרם גם את הצדדים השליליים של השלטון הסובייטי; המוסדות היהודים פורקו, היהודים פונו מהדירות המשובחות והפקידים הרוסים נכנסו לגור בהן, האמידים נרדפו, ואחדים מהקומוניסטים המקומיים התנכלו לעשירים לשעבר ולמיוחסים. הפליטים שהגיעו לאוסצ'יקי דולנה ממערב-פולין שולחו לירכתי רוסיה. גם יהודים מקומיים יחידים הוגלו לרוסיה, ואחרים התנדבו לעבודה באגן הדון. לאחר פרוץ המלחמה הגרמנית-סובייטית (22.6.1941), גויסו מקצתם של הגברים היהודים הצעירים לצבא האדום. כשיצאו הצבא והשלטונות הסובייטים את אוסצ'יקי דולנה , יכלו יהודים מעטים בלבד להתפנות עמם. ב- 24.6.1941 נכנסו לעיירה הגרמנים. משבאה אל אוסצ'יקי דולנה המשטרה הגרמנית, הוקם היודנראט. ליושב-ראש היודנראט נתמנה ד"ר שימל (וטרינאר), שהרכיב את המועצה כלהלן: ראפפורט (רופא שיניים), שמעון רייך, דוד שנבאך (סוחר סיטונאי), עורך- הדין שטרנר (הצעיר), דוד אהרמן, משה הורוביץ (שוויתר אחר כך על חברותו. או סולק מן היודנראט). תביעתם הראשונה של הגרמנים מאת היודנראט היתה הספקת 150 יהודים להטענת זיפזיף על עגלות בסביבת הכפר יאלוב, בימים 5.7.1941- 4. מכיוון שלא עלה בידי היודנראט לגייס מיד את מספר העובדים הזה, חטפו השוטרים האוקראינים יהודים מבתיהם, והללו נאלצו לטעון את הזיפזיף בכפות ידיהם, אבל זו לא היתה ההתעללות היחידה בהם; בינתיים הגיעו בהמוניהם למקום-העבודה איכרים אוקראינים מהסביבה, ואיימו להרוג את קבוצת היהודים הזאת. ראש-העיר האוקראיני, הרופא ד"ר הוקיביץ' הציל אותם ממוות על ידי שליחת קבוצת שוטרים אוקראינים נוספת, שבלמו את הפורעים (יצויין, כי ד"ר הוקיביץ' נודע בעמדתו האצילה כלפי היהודים הנרדפים, והגן עליהם בהזדמנויות שונות. כעבור זמן-מה רצחו אותו הנאצים, או אילצוהו להתאבד). ואף-על-פי-כן חטפו האוקראינים שני יהודים מן הקבוצה, הביאו אותם ליער ורצחום. מעתה חוייב היודנראט לספק בקביעות כוח- עבודה לגרמנים: לבניין מחנה לשבויים הסובייטיים באוסטיאנובה, לכריתת היער ולעיבוד העצים במנסרות, ולעבודה בחקלאות. היהודים קיבלו רק 250 גראם לחם ליום - כפי הנראה מידי היודנראט ולא מידי נותני העבודה. שבוע או שבועיים לאחר כניסתם לעיירה ציוו הגרמנים על היהודים לענוד על שרוולם סרט מגן דוד. הנתפס ללא סרט לקה ב- 25 מלקות, והיו אף מקרים של רצח. נאסר על היהודים לעבור בשוק וברחוב הראשי; הם הורשו לעבור בסימטאות האחוריות בלבד. השעה 7.15 נקבעה כשעת עוצר ליהודים. משפחות אחדות פונו מדירות משובחות. השוטרים הגרמנים והאוקראינים פרצו כל הזמן לדירות היהודים ושדדו את רכושם. היודנראט חויב מפעם לפעם במתנת-יד: אריגים, קפה, תה ועוד. סחורה זו לקח היודנראט מידי האמידים. נאסר על הנוצרים למכור ליהודים מזון, והשוטרים האוקראינים חיפשו תכופות בבתי יהודים מזון מוחבא. רעב פקד את דלת העם שידם לא השיגה לקנות מזון בשוק השחור. היודנראט ארגן אפוא בבית-הקפה לשעבר של בר מטבח עממי, שבו ניתנה לעניים מנת מרק ביום. בדצמבר 1941 או בראשית ינואר 1942 ציוו הגרמנים על היהודים למסור כל מוצרי הפרווה שברשותם לתחנת- המשטרה הגרמנית. זמן-מה אחר כך נצטוו היהודים למסור ליודנראט תכשיטים, חפצי-ערך ושעונים, ואמנם היודנראט מסר הכול לידי נציג הגסטאפו. באפריל 1942 התחיל באוסצ'יקי דולנה ניצול נמרץ של כוח- העבודה היהודי. קבוצת יהודים הועסקה בבניין ה"וירטשאפטס הוף" (חווה של הגסטאפו לחוף הנהר סטרוויונז'), פיתחו שם גני-ירק, בנו בנייני משק, אורוות, וכן בנו גשר מיוחד ליד החווה שרוצף במצבות מבית העלמין היהודי. קבוצה אחרת של יהודים עבדה בפירוק בונקרים וביצורים סובייטים ביערות הסמוכים ובקו-הגבול הקודם. יהודים רבים מאוסצ'יקי דולנה עבדו בכריתת עצי היער ובמנסרות. יהודים בעלי עגלות מהכפרים הסמוכים העסיקו הגרמנים בהובלת עצים. קבוצות יהודים עבדו בבית-הזיקוק המקומי ובוויסות אפיקו של הנהר. ביוני 1942 דרשו הגרמנים מהיודנראט לשלוח להם 24 נשים "אינטליגנטיות", לעבודה משרדית כביכול, אך למעשה שלחו אותן לנסר עצים. היודנראט תיווך בשיחרורן של נשים אלו מעבודה זו. בסמוך לחג השבועות תש"ב נערכה בפקודת המשטרה הגרמנית רשימת יהודים בני 65 ומעלה. ערב החג ציוו הגרמנים לכל הקשישים לבוא לבניין היודנראט בבגדי חג. נאספו כ- 300 איש והם נכלאו בבית-הסוהר, ובלילה הוצאו החוצה. קבוצה אחת נורתה בשוק ליד בית-המשפט (ואולי בפנים הבניין), והגרמנים ציוו לקבור את הנרצחים בבית- העלמין. קבוצה שנייה הובאו ליער זאמסי, ליד הכפר ברהי, ושם נורו אנשיה. הגופות נקברו בקבר אחים במקום. לאחר השמדת הזקנים באוסצ'יקי דולנה היו אנשי הגיסטאפו יוצאים לילה-לילה לכפרי הסביבה, ויורים שם באוכלוסיה היהודית. מעטים בלבד ניצלו מידיהם, והם הפועלים ובעלי-המלאכה שהיו דרושים להם, ובעיקר בעלי הסוסים והעגלות, שהיו חיוניים להסעת העצים למנסרות. בסוף יולי, או בראשית אוגוסט 1942, הובאו שרידי היהודים האלה (ביניהם יהודי צ'ארנה ולוטוביסקה) לאוסצ'יקי דולנה. ליד בית הגסטאפו עצרו השוטרים את העגלות ובדקו את רכושם של היהודים: אפילו הכסתות נפרמו. במהלך החיפוש היו גם קרבנות בנפש. שיכונם של הפליטים הטיל עול כבד על היודנראט. עם הפליטים עלה מספר היהודים באוסצ'יקי דולנה באוגוסט 1942, ל- 3,000 בקירוב. ביולי ובאוגוסט עוד החמיר יחסם של הגרמנים ליהודים: נתרבו ההריגות על "פשעים" קלים ביותר, וגיא ההריגה היה על חוף הנהר. בזמן הזה טבעו הגיסטאפו בתעודותיהם של כמה סוגי עובדים יהודים חותמת מיוחדת, שנועדה כביכול להצילם מגירושים, ואמנם יהודי אוסצ'יקי דולנה השלו את עצמם כי יצליחו להישאר בחיים ובמקום, משום שבעיני הגרמנים נחשבה מאוד עבודתם בעיבוד העץ. יום עקירתם של יהודי אוסצ'יקי דולנה לא ידוע במדויק; כנראה, היה זה ב- 8.9.1942. בפקודת הגרמנים הודיע היודנראט, כי הכול חייבים לארוז את חפציהם לנסיעה אל מחנה- העבודה בזאסלאוויה. כביכול לעבודה בבית-החרושת לנייר שבמקום. דין מוות היה צפוי לאלה שלא יצייתו להוראה זו. למחרת הגיעו לעיירה עגלות האיכרים האוקראינים שגויסו למטרה זו ועליהן הורשו היהודים לטעון את כל רכושם; אכן, נמצאו אחדים שטענו אפילו את רהיטיהם. הכול נצטוו לנעול את הדירות ולמסור את המפתחות בצירוף פתק, שרשום בו השם והמען, לידי פקיד היודנראט, וזה מסרם למשטרה הגרמנית. בלילה יצאו העגלות את אוסצ'יקי דולנה במשמר שוטרים, והגיעו למחרת למחנה בזאסלאוויה. שם נערמו כל החפצים בערימה אחת והבאים הובאו אל אולמות בית-החרושת או אל צריפים. מעתה היה גורלם של יהודי אוסצ'יקי דולנה כגורלם של אלפי יהודים אחרים, שרוכזו כאן מכל נפת סאנוק. הם הושמדו במחנה המוות בלז'ץ, או שנרצחו ביערות הסמוכים לזאסלאוויה. לאחר השילוח לזאסלאוויה נשארו באוסצ'יקי דולנה 60- 70 יהודים בלבד, מעובדי המנסרה. הם עבדו שם עד נובמבר -דצמבר 1942, ואחר כך הוסעו במשאיות ליעד לא ידוע: או שהושמדו, או שצורפו לאחד ממחנות העבודה שבסביבה (אולי לזאסלאוויה). לאחר המלחמה נראו הרחובות באוסצ'יקי דולנה שהתגוררו בהם היהודים בשעתם, כלאחר חורבן. בתי-העץ פורקו. נותרו רק בנייני הלבנים, וביניהם בית-הכנסת ובתי המדרש. רכוש היהודים נשדד בידי הגרמנים והאוכלוסים האוקראינים. בית-העלמין היהודי חרב, המצבות נעקרו ושימשו לריצוף הרחובות. מבין תושבי אוסצ'יקי דולנה שלפני המלחמה נותרו בחיים קומץ יהודים ששהו בברית המועצות, וכן יהודים מעטים שניצלו במחבוא אצל נוצרים. אבל ראוי גם לציון, כי באוסצ'יקי דולנה ובסביבתה היו פולנים (למשל הפולניה הוקובה) וכן אוקראינים, שסיכנו את חייהם והחביאו בביתם יהודים, או שהושיטו להם עזרה בצורה כלשהי

הישוב עד מלחה"ע II-ה
העיירה אוסצ'יקי דולנה נבנתה סמוך לכפר באותו שם בתחילת המאה ה- 19, ותפקידה שירותי מסחר ומלאכה לאחוזות האצולה ולכפרים שבסביבה. במחצית השנייה של המאה הוקמו בסביבת אוסצ'יקי דולנה מנסרה ומשרפת-לבנים וכשנתגלה הנפט בסביבה הוקם גם בית-זיקוק. בשלהי מאה זו הועבר דרכה קו מסילת ברזל, המוליך מלבוב לבודאפסט ומקראקוב לסטאניסלאבוב. בשבועות הראשונים למלחמת-העולם הראשונה נכבשה העיירה בידי הרוסים, ובמאי 1915 שוחררה על-ידי יחידות הצבא האוסטרי. בחורף 1918- 1919 ניטשו בסביבות אוסצ'יקי דולנה ובה עצמה קרבות כבדים בין יחידות הצבא של הרפובליקה האוקראינית המערבית ובין הצבא הפולני. בזמן המלחמה נגרם הרס ניכר לעיירה ובתים רבים הועלו באש. היהודים היו מראשוני המייסדים-המתיישבים באוסצ'יקי דולנה, ועד מלחמת-העולם הראשונה היוו כ-%60 מכלל האוכלוסיה. הלא-יהודים (רובם אוקראינים) התגוררו בעיבורה של העיירה ועיסוקם בחקלאות (חלקות אדמה קטנות וגינות). מסוף המאה ה- 19 היו הם פועלים שכירים במנסרה ובבית- הזיקוק. בתחילת המאה ה- 19 התישבו באוסצ'יקי דולנה שני יהודים אמידים, מנדל ז'ופניק (כנראה חוכר מבשלות-המלח שבסביבה) ושמואל זיינוול בראוור; שניהם חכרו ואחר כך רכשו אחוזות בכפר אוסצ'יקי. לידם מצאו את פרנסתם מתיישבים חדשים, והעיירה החלה להתפתח בתנופה. מנדל ז'ופניק וצאצאיו נמנו לימים עם אמידי היישוב. ר' שמואל זיינוול בראוור, חסיד של החוזה מלובלין ותלמידיו, הוסיף גם כתר רבנות לראשו, והיה רבה הראשון של אוסצ'יקי דולנה. בזמן הכיבוש הרוסי בימי מלחמת-העולם הראשונה נמלטו רוב יהודי אוסצ'יקי דולנה על נפשם ובמקום נותרו 17 משפחות בלבד. בסוף 1915, לאחר ששוחררה העיירה על-ידי צבא אוסטריה, התחילו הפליטים חוזרים אליה, ב- 1918- 1919 פגעו החיילים הפולנים מיחידות הגנרל האלר ביהודי המקום, התעללו בהם. מספר רב של פליטים לא חזרו למקום מולדתם. התמעטות אוכלוסי היהודים בתקופה שבין שתי המלחמות באה גם בשל ההגירה אל מעבר לים והעלייה לארץ ישראל (יותר מ- 150 איש עולים). פרנסתם של יהודי אוסצ'יקי דולנה היתה במשך כל זמן קיומו של היישוב על המסחר הזעיר, הרוכלות בכפרים וכן על המלאכה: בעיקר חייטות, פרוונות וכובענות. ב- 1921 היו בידי היהודים באוסצ'יקי דולנה 5 בתי-מלאכה ומנסרה אחת, ובהם הועסקו 170 איש (מהם 57 בעלי הסדנאות ו- 21 בני משפחותיהם). במנסרה עבדו מלבד 6 יהודים (בעלי המפעל ופקידיהם) גם 71 לא-יהודים. רובם של בעלי- המלאכה יהודים, 54 במניין, עסקו בענף ההלבשה, מהם 12 בלבד היו שכירים. בדומה לתקופה שקדמה למלחמת- העולם הראשונה, המשיכו לעסוק רוב יהודי אוסצ'יקי דולנה במסחר זעיר (לרוב חנויות-מכולת ודוכנים ביום השוק) וברוכלות בכפרים ופרנסתם בדוחק. קהילה עצמאית התארגנה באוסצ'יקי דולנה בשנות ה- 30 למאה ה- 19 בערך, וקיימה רב משלה. כאמור, אחד ממתיישבי אוסצ'יקי דולנה הראשונים, ר' שמואל זיינוול בראוור (בער) הוא שהיה הרב הראשון. ממנו ירש בנו, ר' יששכר בעריש בער, קודם רבה של לוטוביסקה (נפטר ב- 1859) ואחריו נכדו, ר' משה אבא. כל שלושת הרבנים הנ"ל ניהלו גם חצר אדמו"רות. חתנו של ר' משה אבא, ר' ישעיהו זלמן קאלך, שנבחר לכהן ברבנות אחרי מות חותנו, כבר לא כיהן בכתר האדמו"רות. בתחילת המאה ה- 20 נבחר לרב העיר ר' יוסף ב"ר יצחק-משולם-זלמן ריינמאן. רוב-רובם של יהודי אוסצ'יקי דולנה חסידים היו, ורוב מניין והשפעה לחסידי בלז; אחריהם להשפעה חסדי בית ריז'ין (חסידי סאדיגורה וצ'ורטקוב) וחסידי בית דינוב (בעיקר בלאז'וב). בשל הסיכסוכים בין זרמי החסידות קיימה הקהילה במאה ה- 20 שני רבנים, אחד שנטה לבלז והשני לסאדיגורה. בין שתי מלחמות-העולם כיהנו כרבני העיר ר' אברהם ריינמאן ור' שלום לייטר. שניהם נספו בשואה ב- 1942. משנת 1900 לערך, השתקע באוסצ'יקי האדמו"ר ר' יוסף מושקוביץ (מצאצאי ר' מאיר מפרמישלאן) שניהל בה חצר. שנים אחדות קודם שפרצה מלחמת-העולם השנייה השתקע בעיר האדמו"ר ר' ישראל שפירא לבית דינוב-בלאז'וב. ר' ישראל ניצל מן השואה, לאחר שהיה כלוא בכמה מחנות ריכוז גרמניים, וכעת חצרו בברוקלין, ניו-יורק. בקהילה נתקיימו בית- כנסת ( נהרס במלחמת-העולם הראשונה ושוקם בשנות ה- 30), בית-המדרש הישן (כנראה בית-התפילה הראשון בעיר) ובית-המדרש החדש, שני קלויזים (של חסידי בלז ושל חסידי סאדיגורה), בית-הכנסת של איגוד בעלי מלאכה "יד חרוצים", ומניין של האדמו"ר המקומי, ר' יוסף מושקוביץ. בוועד הקהילה שלטו תחילה החסידים, בעיקר אנשי בלז. בין שתי מלחמות-העולם חדרו אליו גם הציונים (על פי רוב נחלקו המאנדאטים ל- 4 חסידים ול- 4 ציונים). בסוף התקופה האוסטרית היה הרוב במועצת העיריה בידי היהודים. בראש המועצה עמד יהודי, משה פרנקל. חוג ציוני ראשון הוקם באוסצ'יקי דולנה ב- 1902, אולם בתנאי המקום מעטים היו חבריו ופעולתם כמעט במחתרת. ב- 1908 הוקם סניף פועלי ציון. התנועה הציונית פתחה בפעילות ענפה לאחר מלחמת-העולם הראשונה. ב- 1919 או ב- 1920 הוקם ארגון "קדימה" ואחריו "החלוץ בצלאל". כעבור שנים מספר פעלו באוסצ'יקי דולנה הארגונים אחוה, התאחדות פועלי ציון, המזרחי - ולידו הפועל המזרחי ובנות הפועל המזרחי - וכן ארגוני-נוער: השומר הצעיר, גורדוניה, הנוער הציוני ובית"ר. ליד הארגונים הללו נתקיים, החל ב- 1922, חוג דראמאטי ובשנים שלאחר-מכן ספרייה. בבחירות לקונגרס הציוני של 1931 התחלקו קולות המצביעים לרשימות הבאות כלהלן: הציונים הכלליים - 9; המזרחי - 29; התאחדות - 99; הרביזיוניסטים - 19. אחרי מלחמת-העולם הראשונה הקימה אגודת ישראל סניף באוסצ'יקי דולנה. קבוצה של בעלי-מלאכה ופועלים השתייכו ל"מפלגת פועלים יהודית כללית", ונרדפו על ידי השלטונות שחשדום בקומוניזם. אחדים מהם נאסרו ל- 6 חודשי מאסר. כן נמצאו מספר יהודים שהשתייכו למפלגה הקומוניסטית או שנמנו עם אוהדיה. עד 1914 למדו רוב ילדי ישראל בחדרים וקצתם המשיכו בלימודי תורה בבית-המדרש. מעטים, בעיקר הבנות, למדו בבית הספר הכללי בן 4 כיתות. ב- 1923- 1924 קיים האיגוד היהודי של בתי-הספר-העממיים והתיכוניים בלבוב קורסים להשכלה כללית ויהודית במקום. כן נתקיימו באותה עת קורסים לעברית ולתולדות ישראל ליד האיגוד "קדימה". אולם המוסד הגדול במערכת החינוך היהודי היה בית-הספר לבנות "בית יעקב" (הוקם ב- 1922 על-ידי אגודת ישראל) ובו כ- 100 תלמידות. בשנים האחרונות לפני מלחמת-העולם השנייה נפגעו יהודי אוסצ'יקי דולנה מגילויי אנטישמיות. נפגעו בעיקר מידי האוקראינים הלאומנים הרוכלים המחזרים בכפרים. ב- 1936 נפתח בכפר הסמוך לאוסצ'יקי דולנה בית-ספר צבאי לטייס. רוב הצוערים בא ומסביבות פוזנאן והיו חדורי מסורת אנטישמית. הללו פשטו מדי פעם בפעם בעיר ופרעו ביהודים (הכו, וניפצו שמשות בבתי יהודים)

http://www.zchor.org/hitachdut/pinkas2.htm

http://horabis.blogspot.com/2007/09/blog-post_04.html

ההיסטוריה היהודית
http://www.sztetl.org.pl/he/article/ustrzyki-dolne/5,-/

קישור לעיריה המקומית

http://en.wikipedia.org/wiki/Ustrzyki_Dolne

http://www.ustrzyki-dolne.pl/