כ"ט סיון ה'תשע"ז

סארני SARNY

עיר בפולין
נפה: סארני
אזור: ווהלין ופוליסיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 11,000

·  יהודים בשנת 1941: כ - 4,950

·  יהודים לאחר השואה: מעטים

תולדות הקהילה:
כללי

עיר נפה, בצפון-מזרח ווהלין

בעת מלחה"ע ה - I

עד ראשית המאה ה- 20 היתה סארני כפר בנחלותיו של הגנרל דז'רז'ינסקי. בהתוועדות גליל ווהלין, שנערכה בהורוכוב בינואר 1700, נזכרים יחד ברז'ניצה והכפר סארני. כלומר, כבר ישבו בה יהודים והיא היתה "סביבה" לקהל ברז'ניצה. לפי סכום מס הגולגולת שהוטל אז על שתיהן - 400 זהובים - לא היו בהן הרבה יהודים. במסגרת הגזירות על ישיבת יהודים בכפרים במאה ה- 16 נאסרה ישיבתם גם בסארני. רק לאחר שנסללה מסילת הברזל קייב- קובל-וארשה, וסארני הפכה להיות צומת רכבות חשוב ונבנתה בה סדנה לתיקון קטרים, כלל אותה מניסטר הפנים הרוסי פלווה, בצו מיום 10 במאי 1903, בין 110 הכפרים שהוכרזו לעיירות וליהודים הותר להתיישב בהן. ואמנם, הכפר היה במהרה לעיירה. עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה הגיע מספר היהודים בנ' ל- 2,000 נפש בערך. יהודי סארני התפרנסו בעיקר מן היערות, כלומר מתעשיות העץ, וכן משיווק התוצרת החקלאית לאזורים אחרים. שני הדברים נתאפשרו הודות לצומת מסילות הברזל שבעיירה. המסילות הובילו לארבע רוחות השמים. בשנת 1912 הקימו הסוחרים בנק בשם "החברה הסארנאית לאשראי הדדי", אך זה דעך עם ראשית מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1907/8 יסד המורה בועז יושפה בסארני בית-ספר עברי פרטי מודרני והוקמה גם אגודת "חובבי שפת עבר". בעיירה פעל גם חוג ציוני שהיו בו עשרות חברים; מטעם החוג הוקמה ספרייה עברית. בימי מלחמת העולם הראשונה נוסדה גימנסיה יהודית-רוסית, ובה לימדו גם עברית ותנ"ך. משנת 1903 כיהן ברבנות בסארני ר' מתתיהו גדליה קבצ'ניק; הוא נפטר בשנת 1918 במגיפת הטיפוס. עד שנת 1918 ישב בסארני גם האדמו"ר ר' יוסף פצ'ניק, משושלת האדמו"רים של ברזנה. האדמו"ר מסטולין, ר' ישראל פרלוב, ביקר בעיירה לעתים קרובות. נוסף על בית-הכנסת הגדול ועל בית-הכנסת שבשכונת פולסקה היו בסארני בתי- מדרש לחסידי ברזנה, סטולין וסטפאן. כתוצאה מן הפעולות הצבאיות נתייצבה באמצע שנת 1915 החזית בקרבת סארני והעיירה נתמלאה פליטים. במקום הוקם ועד עזרה לפליטים שסונף לוועד שבקייב - "קו"פה" הוועד( נקרא גם "הקומיטט של ברודסקי" - על שם הנדבן עדונה). העיירה עצמה לא נפגעה ורק בקיץ 1916 הופצצה ממטוס גרמני. בין הקרבנות היו שני יהודים. לאחר מהפכת פברואר 1917 השתתפו יהודי המקום באופן פעיל בהקמת הממשל המקומי. יהודים הצטרפו למועצת העירייה ולמנגנון בתי-המשפט. יהודי נתמנה לסגן מפקד המשטרה המקומית. הוקם קואופרטיב מסחרי גדול, שסייע למסחר היהודי. מיתרות הכספים שנשארו לאחר שחוסל נרכש לימים בניין המשטרה הצארית וזה שימש אחר-כך את בית-ספר "תרבות" ואת בית-היתומים. בבחירות שנערכו לאסיפה המכוננת בשנת 1917 ניצחו הרשימות הציוניות. בעת מלחמת האזרחים השתנה המצב לרעה. בעיירה התפרעו יחידות צבא פטלורה וכנופיות שונות ולפחות 5 יהודים נספו. ההגנה העצמית לא יכלה למנוע זאת. בקיץ 1918 ניטש בסארני קרב בין צבא פטלורה לצבא הגרמני שנמשך יממה אחת. במהלכו ניזק רכוש של יהודים. לאחר שכבשו הגרמנים את העיירה השתרר שקט למשך כמה חודשים, אבל מגיפת טיפוס הבהרות, שהשתוללה אז, תבעה קרבנות רבים. במלחמת ברית-המועצות-פולין שוב סבלו היהודים; חיילי הגנרל הפולני הלר התעללו בהם. הם אסרו קבוצה של נכבדים יהודיים בתור בני-ערובה ושלחו אותם למחנה-ריכוז בוודוביצה (ליד קרקוב). במחנה זה נפטרו כמה מן היהודים. האחרים שוחררו לאחר שהוקם השלטון האזרחי בפולין.
 

בין שתי המלחמות

עד שנת 1930 נכללו סארני והנפה בתחום וייבודיות פולסיה. רק בצו נשיא המדינה מיום 29 בנובמבר 1930 הועברה כל הנפה לווהלין. בהנהלת העירייה של סארני היו במשך כל התקופה סגן-ראש עיר יהודי, שני לאווניקים (חברי הנהלה) ולפחות 4 נציגים יהודיים היו חברים במועצת העיר. היהודים היו גם מיוצגים במועצת הנפה (סיימיק). לקהילה היהודית השתייכו מלבד יהודי סארני גם יהודי ברז'ניצה, דומברוביץ, הורודץ, טומשגורוד, סיכוב, רוקיטנה וכפרים רבים, בסך הכל בין 17 ל- 18 אלף נפש. בבחירות הראשונות שנערכו בשנת 1928 נבחרו 6 מבני סארני (מתוך 12) למועצת הקהילה. גם יושב-ראש המועצה וסגן יושב- ראש ההנהלה היו מבני סארני. לרב הקהילה נבחר ר' נחום פצ'ניק, רבה של דומברוביץ. בבחירות שנערכו בשנת 1932 נבחרו 1 1 בני סארני, מתוך 23 חברי מועצה. בני סארני כיהנו גם הפעם כיושב-ראש המועצה וסגן-יושב ראש ההנהלה. זה האחרון, ש' גרשונוק, היה מאמצע שנות השלושים יושב- ראש הקהילה ובתקופת השואה שימש בתפקיד יושב-ראש היודנראט. בשנת 1932 היה תקציב הקהילה יותר משלושים אלף זהובים, ובשנת הכהונה האחרונה 1938/39 - כשמונים אלף זהובים. בסארני כיהנו ברכנות משנת 1920 ר' אהרון קונדה, שהיה רבם של חסידי סטולין, ור' משה הכטמן. כשנות השלושים כיהן הרב הכטמן כרב הקהילה. גם בתקופה שבין שתי המלחמות היה הענף הכלכלי העיקרי תעשייות העץ. בסארני היו שתי מנסרות גדולות שאף ייצאו את תוצרתן לחוץ-לארץ. נוסף לכך פעלו בסארני 3 טחנות קמח ו- 2 מפעלים להפקת שמן, שנועד לתצרוכת מקומית. ענף העץ עבר שלוש תקופות של התפתחות. בראשונה מאלה נהנה מגיאות, שנמשכה כמעט עד שנת 1931. בתקופה זו ייצאו יהודים עץ גולמי לאנגליה, להולנד ולבלגיה; עץ מעובד נשלח לאזורים אחרים של פולין. מלבד זאת יוצאו עורות ופרוות לאוסטריה, לגרמניה וגם למרכז פולין. בתקופה השנייה היה משבר קשה; מחזור המכירות בענפים הללו ירד 60%-ב. חברות יהודיות רבות מחוץ לסארני, שהחזיקו משרדים בעיירה, סגרו אותם ורק הסוחרים המקומיים החזיקו מעמד. בתקופה השלישית, שנמשכה מאמצע שנות השלושים ואילך, החלה השתפרות, בעיקר בענף העץ, למרות ההגבלות שהטילה מינהלת היערות הממלכתית וההתנכלויות שלה לסוחרים היהודיים. שמונים אחוז מן המסחר הקמעונאי בסארני היה בידי יהודים. הסוחרים היו מאוגדים באיגודים ענפיים, ואלה הגנו על חבריהם מפני התנכלות השלטונות בעיקר בתחום המסים. ארגונים אלה פעלו גם לקביעת מחירים אחידים כדי למנוע תחרות פרועה. בסארני נערכו ירידים שבועיים וירידים גדולים אחת לשבועיים. המלאכה בסארני היתה ברובה בידי בעלי-מלאכה יהודיים, וגם הם היו מאורגנים באגודות מקצועיות. הפעילות הכלכלית היהודית הסתייעה בכמה מוסדות כספיים. בשנת 1922 נוסד "בנק עממי" של סוחרים זעירים ובעלי-מלאכה, שסונף למרכז אגודות האשראי היהודיות בווארשה. בשנת 1935/36 כמעט חדל הבנק לפעול כגלל מחסור באשראי. בשנת 1922 נוסדה גם קופת גמ"ח; מחצית הונה בא מן הג'וינט והשאר מגיוס כספים במקום. קופה זו נתנה הלוואות קטנות ללא ריבית והיא התקיימה עד ספטמבר 1939. בשנת 1925/26 הוקם "הבנק למסחר ותעשייה" והוא החזיק מעמד עד שנת 1932/33; גם הוא נסגר בגלל מחסור באשראי. בשנים האחרונות לפני המלחמה נעזרו סוחרים בעלי ביטחונות טובים בבנק הפולני "הקופה העירונית לחיסכון", שבהנהלתו ישבו גם נציגים יהודיים. בשנת הלימודים 1920/21 נפתח בסארני בית-ספר עברי "תרבות", שגדל עד מהרה למוסד בן 7 כיתות. הוא פעל עד ספטמבר 1939. לידו פעלו גן-ילדים עברי, ספריית "תרבות" ואולם קריאה. ליד הספרייה פעל חוג דרמה לחובבים, שההכנסות מהופעותיו שימשו לתמיכה במפעלי תרבות עבריים. את הפעילויות החינוכיות והתרבותיות האלה ניהל סניף חברת "תרבות" במקום. מאמצע שנות העשרים היו בסארני תלמוד-תורה וישיבה, שלמדו בה 38 תלמידים בשנת (1928/29). בשנת הלימודים 1923/24 אורגנו בעזרת חברת "אורט" קורסים מקצועיים לנגרות - לנערים ולתפירה - לבנות. בשנת 1925 נתקבל רישיון ממיניסטריון החינוך והקורסים היו לבית-ספר מקצועי. בעזרת הקצבה מיוחדת מן הג'וינט נרכשו עבורו בניין וציוד. מיד עם תום פעולות האיבה בשנת 1920 נוסד בית- יתומים, שחניכיו למדו ללא תשלום בבית-ספר "תרבות" וממנו עברו לבית-הספר המקצועי. ערב מלחמת העולם השנייה הוחל בהקמת גימנסיה עברית "תרבות", אך כיוון שהממשל הפולני הערים קשיים רבים, נפסקו פעולות ההכנה. נוסף על ספריית "תרבות" היו בסארני גם ספרייה ביידיש, של ה"קולטור-ליגע" וספרייה קטנה ליד קן "השומר הצעיר". גם ליד ספריות אלה התנהלה פעולה תרבותית בצורת הרצאות, משפטים ספרותיים, נשפים, חוגי-דרמה ועוד. בין ארגוני העזרה היו פעילים "לינת צדק" ו"לחם לעניים". אלה מומנו בעזרת דמי חבר, תרומות והקצבות של הקהילה. בשתי השנים הראשונות של השלטון פעל בסארני בית-חולים יהודי לפליטים, שמומן בידי הג'וינט. לאחר שנסגר הוקם במקום סניף של "טאז". זה פתח מרפאה, שהתרכזה בטיפוח בריאותם של התלמידים היהודיים. מן החוגים הציוניים, שהיו קיימים לפני מלחמת העולם הראשונה התארגנה לאחר מהפכת פברואר 1917 מפלגת "צעירי-ציון". אולם בשל מלחמת האזרחים נפסקה פעילותה והיא חודשה רק בשנת 1920. לאחר שהתפלגה המפלגה עברו רוב חבריה, בערך 200 איש, ל"פועלי-ציון- צ.ס". בשנת 1924 נוסד בסארני סניף "החלוץ" ובו 30 חברים. אלה, יחד עם חלוצים מאלכסנדריה ומברסטצ'קה, הקימו את "קיבוץ חוצבי האבנים" בקלוסובה, שהפך להיות מקום הכשרה מרכזי לקיבוצי "החלוץ" בפולין. בשנת 1920 עלו החלוצים הראשונים לארץ-ישראל ובשנת 1926 נוסדה בסארני חברה לרכישת קרקעות בארץ-ישראל. החברה שלחה משלחת וזו רכשה אדמות ליד בני-ברק ובמפרץ חיפה. מאמצע שנות העשרים ועד ספטמבר 1939 פעלו בסארני סניפים של כל המפלגות הציוניות כמעט, "הציונים הכלליים", "המזרחי", הרוויזיוניסטים, "פועלי-ציון" ועוד, וכן קבוצות קטנות של ה"בונד" והקומוניסטים. לאחר שברל פרימר יסד בשנת 1921 קן של "השומר הצעיר", קמו במשך השנים קנים של תנועות הנוער האחרות ("החלוץ הצעיר", "דרור", "השומר הדתי", "בית"ר", "גורדוניה" ועוד). תוצאות ההצבעות לקונגרסים הציוניים השונים היו כדלהלן: לקונגרס הציוני הט"ז (1929) הצביעו 203 איש. הציונים הכלליים קיבלו 57 קולות; המזרחי - 10; רוויזיוניסטים - 18; התאחדות השומר הצעיר - 31; פועלי ציון - 87. לקונגרס הי"ח (1933) הצביעו 812 איש. הציונים הכלליים קיבלו 101 קולות; המזרחי - 70; רוויזיוניסטים - 12; ברית רוויזיוניסטים - 85; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 489; התאחדות - 55. לקונגרס הכ' (1937) הצביעו 893 איש. הציונים הכלליים קיבלו 126 קולות; המזרחי - 112; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 655.
 

במלחה"ע ה - II

כשפרצה מלחמת ברית-המועצות-גרמניה ניסו רבים להתפנות מסארני או לברוח ממנה ברכבת, אך בשבוע המלחמה הראשון היה הגבול חסום ורק מי שהיו כידו רישיונות הורשה לעבור. רק לאחר ה- 29 ביוני ניתן היה לעבור אותו ללא קשיים. בבוקר ה- 4 ביולי נסוגו היחידות האחרונות של הצבא הסווייטי ובצהרי ה- 5 ביולי נכנסו הגרמנים לסארני. בהשראתם ובהסכמתם ערכו האוקראינים המקומיים במשך שלושה ימים פוגרום ביהודים, שבמהלכו שדדו רכוש והתעללו באנשים. בראש הפורעים עמד מפקד המשטרה האוקראינית שהתארגנה בעצמה - מקסים בורובץ, הידוע יותר בכינויו טרס בולבה, לימים אחד ממייסדי וממפקדי התנועה הפרטיזנית האוקראינית הלאומנית. שלושה ימים לאחר כניסתם הטילו הגרמנים על היהודים חובה לענוד סרט-שרוול; ביום הכיפורים הוחלף הסרט בטלאי צהוב. הוקם יודנראט ובראשו הועמד היושכ-ראש האחרון של הקהילה ש' גרשונוק, אך כיוון שהאיש היה זקן השתלט על היודנראט המזכיר, יהודי דובר גרמנית ופליט ממרכז פולין בשם נוימן. כמו-כן הוקמה משטרה יהודית, שמפקדה (יונה מרגלית) היה לאחר מכן מפעילי קבוצת המרי. בחול המועד פסח תש"ב (2- 4 באפריל 1942) רוכזו יהודי סארני וכפרי הסביבה בגטו. בשטח קטן נדחסו בערך 6,000 נפשות. הצפיפות היתה גדולה; בערך 15 נפש התגוררו בחדר. הגטו הוקף גדר קרשים ותיל ושמרו עליה אנשי משטרת-העזר האוקראינית. בחודש יוני 1942 הגיעו לסארני ידיעות על הרציחות ההמוניות והחלה התארגנות למרי. בברכתו של יושב-ראש היודנראט ובסיועו הוקמו שלוש קבוצות. בראש אחת מהן עמד כאמור מפקד המשטרה היהודית. הקבוצות הצטיידו במעט נשק חם, בנשק קר ובחומרים דליקים. לפי התוכנית התכוננו להצית ביום החיסול רכים מבתי הגטו ובעזרת הנשק לפרוץ את הגדרות ולתקוף את השומרים. ותוך-כדי כך היו צריכים לעורר את ההמונים לברוח ליערות. ואולם, ביום החיסול, כשנצטוו היהודים להתרכז, מנע מזכיר היודנראט, נוימן, מקבוצות המרי לפעול ושכנע אותם שמדובר במיפקד בלבד, שאחריו יורשו היהודים לשוב לבתיהם. הגרמנים הוציאו את היהודים מן הגטו והובילו אותם למחנה "פולסקה", שבו כבר נמצאו יהודי ברז'ניצה, דומברוביץ, טומשגורוד, קליסוב ורוקיטנה וגם 1,300 צוענים. היו שם בערך 15,000 נפש. חיסול יהודי סארני והעיירות האחרות שרוכזו במחנה "פולסקה" בוצע בימים י"ד-ט"ו באלול תש"ב (27- 28 באוגוסט 1942). כשהתחילו הגרמנים להוביל את היהודים אל הבורות חתכו שניים מחברי קבוצות המרי (טנדלר ויוסף גנדלמן) את גדר התיל, הורו להצית אש בצריפים וקראו להמונים לברוח. ואכן, אלפים פתחו במנוסה; רבים נורו בעת מעבר הגדרות וברחובות העיירה. רק כמה מאות הצליחו להגיע ליערות ורק מעטים שרדו עד יום השחרור. חלק מאלה הצטרפו ליחידת הפרטיזנים הפולנית-סווייטית שבפיקודו של רוברט סטנובסקי וליחידת הפרטיזנים הסווייטית שבפיקודו של רב-סרן קפלן (שניהם היו יהודים). סארני שוחררה בידי הצבא האדום ב- 12 בינואר 1944. הניצולים שחזרו והתרכזו בעיירה הקימו גדר סביב קברות ההמונים והציבו עליהם ציון קבר. מבניין הנ.ק.וו.ד. הצליחו להוציא אלפי תמונות אישיות של יהודי סארני, שרוכזו שם בתקופת השלטון הסווייטי לשם הכנת תעודות זהות ונשמרו בתקופת הכיבוש הנאצי.