כ"ט אלול ה'תשע"ז

סובאלקי SUWALKI

עיר בפולין
מחוז: ביאליסטוק
נפה: סובאלקי
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-21,826

·  יהודים בשנת 1941: כ-5,811

·  יהודים לאחר השואה: כמה עשרות

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I

סובאלקי היתה בראשיתה כפר על גבול פולין-ליטא. תחילה השתייך הכפר לליטא ורק עם האיחוד בין פולין לליטא עבר לרשות פולין. לאחר האיחוד רבו ההתנגשויות בין פולין וליטא מצד אחד ובין הפרוסים מצד אחר; אי השקט נמשך עד שנת 1422. אז נקבע סופית שהשטח הוא בבעלותה של פולין. כל הסביבה היתה אז יערות עד, אגמים וביצות. לפי האגדה ייסדו את היישוב עבריינים ליטאיים, שברחו ממקומות מגוריהם הקבועים וחיפשו מחבוא שיד החוק לא תוכל להשיגם בו. במאות ה- 16 וה- 17 התפתח היישוב מבחינה כלכלית והוא היה למרכז מסחרי. מדי שבוע נערך במקום שוק גדול והירידים השנתיים נודעו בעיקר הודות לסחר הסוסים שהתנהל בהם. בשנת 1710 זכתה סובאלקי למעמד של עיר. החלוקה הראשונה של פולין (1772) השאירה את סובאלקי בגבולותיה של פולין. בחלוקה השלישית (1795) נמצאה סובאלקי בשטח הסיפוח של הפרוסים. בשנת 1807 נכללה סובאלקי בנסיכות וארשה וכשנת 1815 היא צורפה למלכות פולין שהוקמה אז בחסותה של רוסיה. מספר התושבים החל לגדול בקצב מהיר, נוסדו בה כמה מפעלים זעירים לאריגה וכן מטוויות קטנות. פעולות תיעוש ראשונות אלה אפשרו גם את גידול המסחר והמלאכה. במיוחד גדל הסחר בצמר, באריגים ובחומרי בניין. סוחרים אחדים אף ייצאו סחורות טקסטיל למרחבי רוסיה. לקראת סופה של המאה ה- 19 נבלמה התפתחות התעשייה בסובאלקי. ערי הסביבה( אוגוסטוב, סייני) הקדימו בהרבה את סובאלקי והיא לא עמדה בתחרות. בעשרות השנים האחרונות של המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20 הצטמצמה הפעילות הכלכלית בעיר בעיקר למתן שירותים במסחר ובמלאכה לאיזור החקלאי המקיף אותה. התושבים מכרו את סחורתם בשווקים ובירידים ובזמנים שבין השווקים היו רוכלים עוברים בסביבה עם מרכולתם. בעת מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1915, נכבשה סובאלקי בידי הגרמנים והם החזיקו בה עד תום המלחמה. במלחמת פולין והבולשוויקים, בשנים 1920- 1921, היתה סובאלקי כבושה זמן קצר בידי הרוסים. אין בידינו ידיעות על הימצאות יהודים בסובאלקי במאות הראשונות לקיומה של העיר. כנראה שראשיתו של היישוב היהודי בסובאלקי היתה בתחילת המאה ה- 19. בשנת 1808 נמנו בה כעשר משפחות בלבד. במקביל לגידול האוכלוסייה הכללית של העיר הלך וגדל מספר היהודים, למרות הפגיעות בהם מצד העירוניים, שביקשו להיפטר מתחרותם של היהודים. בשנת 1823 נקבע רובע יהודי בסובאלקי, אבל לא ידוע אם הגבלת מגורי היהודים אמנם מומשה במלואה. גם הנתונים הסטאטיסטיים מעידים על עקיפת הגזרה ומספר היהודים בסובאלקי הלך וגדל. היהודים היו המפיצים העיקריים של מוצרי תעשייה והקונים העיקריים של התוצרת החקלאית מידי תושבי הכפרים הסמוכים. בשנת 1892 נמנו בסובאלקי 103 בעלי מלאכה יהודיים - מתוך המספר הכולל של 198 בעלי מלאכה שהיו אז בעיר. בתוכם היו 18 חייטים, 11 סנדלרים, 8 פחחים, 8 מסגרים, 4 אופים, 4 חרטים, 2 כובענים. מספר יהודים התפרנסו ממתן שירותים לגדוד הצבא הרוסי שחנה בעיר. בבעלותם של היהודים נמצאו כמה מפעלי תעשייה, כגון טחנת הקמח, בית מלאכה לעיבוד עורות ומפעל לאריגת טליתות, שהמשיך להתקיים עד שנת 1914. בשנת 1862 נפתח בסובאלקי בית דפוס עברי. אחת האחוזות הגדולות ביותר באיזור היתה שייכת ליהודי תושב סובאלקי, מנחם ברמזין (איש זה היה בר-אוריין וחיבר את הספר "תורת מנחם", שיצא לאור בווארשה בשנת 1906). קהילת סובאלקי נמנתה עם הקהילות החשובות באיזור וכס הרבנות בה היה מן הנכבדים. ראשון הרבנים של סובאלקי ששמו ידוע לנו הוא ר' אברהם אבלי ב"ר מרדכי, שכיהן במקום במשך 25 שנים בערך, עד פטירתו בשנת 1843. הרב שבא אחריו, גם הוא ר' אברהם אבלי, אבל ב"ר ברוך, כיהן בסובאלקי כמגיד כבר בתקופת רבנותו של ר' אברהם אבלי הראשון והתמנה אחריו לרב הקהילה. הוא שימש ברבנות עד שנת 1850. אחריו ישב על כס הרבנות בסובאלקי ר' יצחק אייזיק חבר וילדמן, שחיבר כמה ספרים בהלכה ואגדה בשם הכולל "באר יצחק". הוא כיהן בסובאלקי עד פטירתו בשנת 1853. את מקומו ירש ר' יחיאל הלר, מצאצאי ר' יום טוב ליפמן הלר בעל "תוספות יום טוב". ר' יחיאל כיהן בסובאלקי במשך 5 שנים ועזב את העיר בשל מחלוקת שפרצה בקהילה ועבר לכהן באחת מקהילות ליטא. ר' יחיאל חיבר כמה ספרים וביניהם ספר שאלות ותשובות בשם "עמוד אור". בעקבות המחלוקת נשאר כס הרבנות בסובאלקי פנוי במשך שנתיים ורק בשנת 1860 נבחר רב חדש, ר' שמואל מוהליבר, מגדולי הרבנים והעסקנים בזמנו. הוא נודע בחיבוריו "דברי שמואל" ו"חקרי הלכות" והיה מראשי העוסקים למען חידוש היישוב היהודי בארץ-ישראל. לאחר שכיהן בסובאלקי שמונה שנים עבר ר' שמואל מוהליבר לקהילת ראדום ולאחר מכן לביאליסטוק. את מקומו בסובאלקי תפס ר' אליעזר שמחה רבינוביץ, שכיהן עד שנת 1874 (הוא עבר מסובאלקי ללומז'ה). אחריו ישב על כס הרבנות בסובאלקי משך שנים רבות ר' הלל ליפשיץ (עד שנת 1893. הוא עבר ללובלין). ר' הלל נודע הודות לספרו "בית הלל". את מקומו על כס הרבנות בסובאלקי ירש ר' דוד טבלי קצנלבוגן, שכיהן בסובאלקי עד שנת 1907, שנה שבה עבר לפטרבורג ושם נפטר בשנת 1930. בין השנים 1907- 1914 כיהן ברבנות בסובאלקי ר' משה בצלאל לוריא, שהיה לפני כן רב בקהילת סייני הסמוכה. לאחר פטירתו בשנת 1914 נבחר לרב הקהילה ר' חיים הלר, אבל הוא לא הספיק להיכנס לתפקידו בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כס הרבנות בסובאלקי נשאר פנוי עד שנת 1921. בשנת 1821 נבנה בית הכנסת בסובאלקי ולידו בית המדרש. באותו זמן קודש גם בית עלמין. במרוצת הזמן הוקמו בעיר מניינים של חברות שונות. בשנת 1859 הוקם בית החולים היהודי, שהיה אז אחד מעשרה בתי חולים יהודיים במלכות פולין. ליד בית החולים הוקמו דירות לרופאים, מטבח ובית מרקחת. באותו זמן התארגן ועד נשים שתמך בחולים ולאחר שנים מועטות נוסדו החברות "ביקור חולים", "לינת הצדק" ו"הכנסת אורחים" (1857). בשנת 1863 התארגנה החברה "גמילות חסדים" ובשנת 1867 החברה "סומך נופלים". בשנת 1894 הוקם "מושב זקנים". המוסד החינוכי החשוב ביותר בקהילה היה ה"תלמוד תורה", שנוסד בשנת 1851 ביוזמת הרב דאז, ר' יצחק אייזיק חבר ונקרא על שמו "אהל יצחק". המוסד המשיך להתקיים עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בראש המוסד עמד במשך שנים רבות הסופר יוסף שיינהאק( יליד סובאלקי). ב"תלמוד תורה" למדו בנוסף ללימודי קודש גם דקדוק ושפות לועזיות. מספר התלמידים ב"תלמוד תורה" הגיע ל- 250 בערך. לביח-הספר היה בניין משלו ובשנת 1890 נוספו לו עוד שתי קומות. בשנת 1862 הוקם בית-ספר עברי בשם "בית-ספר לילדי ישורון" והעברית שימשה בו שפת ההוראה. בשנת 1867 נוסד בית ספר נוסף שבו היתה הרוסית שפת ההוראה. בראש בית-ספר זה עמד ר' שלמה זליגמן, הרב מטעם בסובאלקי ומורה לדת יהודית בגימנסיה הממלכתית. מספר ילדי ישראל למדו כבית-הספר הממלכתי היסודי, ומהם שהמשיכו בגימנסיה. הספרייה הציבורית היהודית הראשונה בסובאלקי נפתחה כבר בשנת 1867. סימנים ראשונים למעורבותם הפוליטית של יהודי סובאלקי יש לראות בהשתתפות יהודים במרד הפולני של שנת 1863. קבוצות יהודים השתייכו ליחידות מורדים ותמכו במרד באופן פעיל ולחמו בו בצד המורדים הפולנים. אחדים מהם הועמדו לדין בידי השלטונות הרוסיים. בין יהודי סובאלקי היתה מקובלת מסורת לפיה עמד בראש אחת מיחידות צבא המורדים יהודי תושב סובאלקי והרוסים הוציאוהו להורג בתלייה. היהודים נהגו להצביע בבית העלמין בסובאלקי על מקום קבורתו. הפעילות הפוליטית העצמאית של יהודי סובאלקי החלה בשנות ה- 80 של המאה ה- 19. בשנת 1881 התארגנה קבוצת צעירים בשם "יסוד המעלה" שאפשר לראות בה את ראשיתה של התנועה הציונית בעיר. בשנת 1887 התארגנה קבוצה של "חובבי ציון" ומטעמה נשלח ציר לקונגרס הציוני הראשון, שהתקיים בבאזל בשנת 1897. צירים מסובאלקי השתתפו גם בקונגרסים הבאים אחריו. בשנת 1912 נוסד הארגון "אגודת חובבי השפה העברית". בשנים האחרונות של המאה ה- 19 היו כמה יהודים בסובאלקי חברים במפלגה הסוציאליסטית הפולנית. בשנת 1903 הגיעו לסובאלקי פעילי ה"בונד" הראשונים. בשנות מלחמת העולם הראשונה הלכה והתפתחה בקהילה היהודית פעילות תרבותית וחברתית ענפה. קבוצות הציונים הגבירו את פעולתן הארגונית והתרבותית לאחר שנת 1915, לאחר ששלטונות הכיבוש הגרמניים התירו זאת. כמלחמת העולם הראשונה התארגנו בסובאלקי סניפים של "אגודת ישראל" ו"המזרחי" (בשנת 1917). בשנת 1915 הוקם ארגון נוער ציוני ולידו מועדון ספורט וספרייה שבה התקיימו שיעורי ערב. בשנת 1917 פתחו הציונים גן ילדים עברי שהתקיים במשך שנים אחדות. יהודי סובאלקי השתבחו בכמה אישים דגולים ילידי העיר או תושביה. בשלהי המאה ה- 19 בלט בתנועה הציונית ובחיי התרבות של היהודים בסובאלקי יוסף שיינהאק, אחד המשכילים הראשונים במקום. מאמריו הפובליציסטיים התפרסמו בכמה כתבי עת. הוא טיפח את בני הנוער וביוזמתו הוקם כסובאלקי כאמור בית-ספר עברי והוא עמד בראשו. בסובאלקי נולדו הסופר יצחק זיבנברגר והסופר יהודה לייב פאראדיסטאל. במלחמת העולם הראשונה נמלטו יהודים רבים מן העיר ומצאו מקלט בסביבה. סובאלקי ניזוקה מאוד במלחמה ומספר היהודים שנותרו ללא אמצעי קיום גדל. הקהילה השתדלה להקל על המצב ופתחה מטבח לעניים. בתחילה חילק המטבח כ- 200 ארוחות חינם ביום ולקראת גמר המלחמה חולקו בו 600- 700 ארוחות ביום. לאחר גמר המלחמה לא חזרו יהודים רבים מאלה שנמלטו מעיר מולדתם ומספר התושבים היהודיים בסובאלקי הלך ופחת.

סגור

בין שתי המלחמות

במלחמת העולם הראשונה נפגעה קשה הכלכלה היהודית בעיר. מספר ניכר של מפעלים נהרסו כליל או הפסיקו לפעול. ביניהם היו טחנות קמח, בית זיקוק ליי"ש, מנסרות ומלבנה. משהסתיימה המלחמה התחיל תהליך הדרגתי של שיקום הכלכלה היהודית. בשנות ה- 20 חלו שינויים בפעילות הכלכלית היהודית. נוספו מפעלים חדשים (בית חרושת לגפרורים ומפעל לעיבוד עורות), חודש הייצור במפעלים שנפגעו בעת המלחמה וגדל מספר המועסקים. הבורסקאות ואריגת הטליתות סיפקו פרנסה למספר יהודים בסובאלקי. בסובאלקי בלט מספרם הגדול של בעלי המלאכה. סוחרים יהודיים בסובאלקי המשיכו לעסוק בענפי מסחר שתחילתם עוד בתקופות הקודמות, היינו מסחר בתבואה, בקטניות ובעצים. מספר משפחות סחרו בעופות לצרכים המקומיים של העיר ולייצוא. יהודי סובאלקי נפגעו מן הנגישות של העירוניים הפולניים. בשנת 1925 ניסו השלטונות להעביר את השוק לפרבר. מעשה זה העמיד בסכנה את פרנסתם של יהודים רבים שהיו להם דוכנים וחנויות בשוק. בעקבות מחאתם של היהודים נדחתה הגזרה. על מנת לאפשר לאנשי התעשייה, המלאכה והסוחרים היהודיים לעמוד בתנאי הלחץ והתחרות של הסוחרים הפולניים והקואופרטיבים שלהם נוסד בראשית שנות ה- 20 בעזרת הג'וינט סניף של ה"בנק העממי", שמרכזו בווארשה. הבנק נתן הלוואות עד 100 זלוטי ובריבית נמוכה. לאחר שקיבל הבנק מן המרכז שלו הון יסוד נוסף (1926) יכלו הלקוחות ללוות עד 200 זלוטי. בשנת 1925 נוסדו ה"בנק המסחרי" וה"בנק לאשראי", אף הם בתמיכת הג'וינט. סמוך לאותה עת נוסדה קופת "גמילות חסדים" וזו העניקה הלוואות לנזקקים ללא ריבית. כדי להגן על האינטרסים של הסוחר ושל בעל המלאכה היהודי הוקמו ארגונים של הסוחרים ובעלי המלאכה ואלה עסקו לא רק בעניינים מקצועיים ועזרה ההדדית, אלא גם בענייני תרבות והפעילו שיעורי ערב להכשרה מקצועית למבוגרים. בארגונים אלה נידונו גם אמצעי מגן מפני התעמולה האנטישמית ותוכננו פניות אל השלטונות. המשברים הכלכליים שפקדו את קהילת סובאלקי בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הגבירו את מצוקתן של שכבות עממיות רחבות ורבו מחוסרי העבודה והנזקקים לתמיכה ולסעד ולכן גבר הצורך בהרחבת מפעלי העזרה לנזקקים והעזרה ההדדית. הורחב היקף הסיוע במטבח הציבורי שהוקם בשנות המלחמה. בית החולים היהודי שהחזיקה הקהילה טיפל במיוחד בשכבות חברתיות חלשות שלא היה בידן לקבל טיפול רפואי פרטי. ליד בית החולים פעלו מרפאות חוץ ותחנה לאם ולילד. הסניף המקומי של ארגון "טאז" פתח גם הוא מרפאה ותחנת ייעוץ לבעיות בריאות וקיים קייטנות ל- 200 ילרים. הקהילה טיפלה במיוחד בתלמידי בתי-הספר וחילקה בגדים ונעליים וארוחות חמות וסייעה גם בתשלום שכר הלימוד. כמו-כן ארגנה הקהילה פעולות סעד אחרוח, כגון הספקת עצי הסקה לעניים ומפעלי "קמחא דפסחא". לאחר הפסקה של שבע שנים, שבהן היה כס הרבנות בסובאלקי ריק, נבחר בשנת 1921 ר' אהרון באקשט לכהן כרב ואב"ד. הוא נשאר בעיר עד שנת 1925, שנה שבה עבר לקהילת לומז'ה. אחריו שימש ברבנות בסובאלקי ר' יוסף יוסלביץ, ששירת בקודש לפני לכן הקהילת סמייטיצ'ה, ולאחר פטירתו בשנת 1935 תפס את מקומו חתנו ר' דוד ליפשיץ, שהיה רבה האחרון של הקהילה. בין שתי המלחמות היה החינוך היהודי בסובאלקי רב-גוני. ה"תלמוד תורה" המשיך לפעול והיה המוסד החינוכי החשוב ביותר. למדו בו 300 תלמידים בערך. מלבד בית-ספר הממשלתי היסודי ליהודים ("שאבאסובקה"), פעל בסובאלקי בית-ספר מיסודה של "תרבות" ובית-ספר לבנות "בית יעקב" מיסודה של "אגודת ישראל". בשנת 1925 נוסדה בסובאלקי גימנסיה דו- לשונית, עברית ופולנית, אלא שהיא לא זכתה להכרה ממשלתית ובוגריה נאלצו להיבחן בבית-הספר התיכוני הממשלתי. בעיר היו גם גן ילדים עברי ובית-ספר של ציש"א, ששפת ההוראה בו היתה יידיש. כל הזרמים הפוליטיים, ובעיקר ה"בונד" ו"פועלי ציון", קיימו שיעורי ערב ליידיש ולעברית למבוגרים. בסובאלקי פעלו בין שתי מלחמות העולם שתי ספריות יהודיות. כמו-כן פעלה כאן ה"קולטור ליגע" בחסותו של ה"בונד" וקיימה ספרייה וחוג של חובבי דרמה. אגודת "מכבי" ריכזה את פעולות הספורט בקרב יהודי המקום. בין שתי מלחמות העולם פעלו בסובאלקי סניפים של כל המפלגות כמעט שהתקיימו אז בפולין. חלוקת הכוחות בין שלושת הזרמים המרכזיים - הציונים, "אגודת ישראל" וה"בונד" -היתה שווה. הציונים, שהתחילו את פעולתם בסוף המאה הקודמת, הרחיבו אותה בימי המלחמה ובשנים שלאחריה. הציונים הכלליים לא היו רבים לאחר המלחמה, אכל השפעתם היתה רבה והיו להם מועדון וספרייה שהיו למרכז כל הפעילות הציונית בעיר. ליד הסתדרות הציונים הכלליים הוקם בשנת 1931 קן של "הנוער הציוני" שגם "השומר הלאומי" ותנועת הנוער שליד הגימנסיה הדו-לשונית בעיר הצטרפו אליו. בארגון היו 200 חברים בערך. בשנת 1934 עברו רבים מחבריו לבית"ר. חברי "פועלי ציון" מעטים נמצאו בסובאלקי עוד בראשית המאה ולאחר המלחמה השתפר מעמדם. המפלגה עסקה בפעולות תרבות והפעילה חוג קבוע לדרמה. תנועת הנוער הגדולה והחזקה בעיר היתה "השומר הצעיר", שנוסדה בשנת 1921. תנועת בית"ר התארגנה בשנת 1930. "המזרחי" קמה כמפלגה נפרדת בסובאלקי כבר בשנת 1915, אך את פעולתה התחילה לאחר המלחמה. לידה נוסדו תנועות נוער "צעירי המזרחי"( בראשית שנות ה- 20), "החלוץ המזרחי" (1925) ואחריו "השומר הדתי". הרוויזיוניסטים החלו להוציא לאור שבועון ביידיש בשם "סובאלקער ווכענבלאט" (1931), אבל הופיעו ממנו רק שלושה גיליונות. גם ה"בונד" חידש את פעילותו לאחר המלחמה, בעיקר במסגרת האיגודים המקצועיים. לידו נפתחו סניפים של ארגון הנוער שלו "צוקונפט" ושל ארגון הילדים "סקיף". "אגודת ישראל" התארגנה בסובאלקי בסוף מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1921 נוסד סניף של "צעירי אגודת ישראל" ושנים אחדות לאחר מכן גם סניף של "פועלי אגודת ישראל" ולו קופת גמילות חסדים להלוואות בלי ריבית וכן ספרייה. כ- 100 חברים היו בסניף ורבים מהם יצאו להכשרה ואף עלו לארץ-ישראל. בסובאלקי פעלו גם תאים של המפלגה הקומוניסטית הבלתי לגאלית ולא מעט מחבריה היו יהודים. בשנת 1928 הואשמו כמה יהודים בתעמולה קומוניסטית ונידונו לשתי שנות מאסר. בהנהלת הקהילה התחרו על השלטון הציונים ואנשי "אגודת ישראל". בשנת 1924 זכו הציונים ברוב המנדטים. בבחירות שנערכו בשנת 1931 עלה בידי "אגודת ישראל" לתפוס את השליטה בוועד הקהילה. הקהילה תמכה במוסדות צדקה, תרבות וחינוך שהיו בעיר. בין היתר קיבלו הקצבות בית החולים היהודי והחברות "ביקור חולים" ו" לינת הצדק", הספרייה, בית-הספר "בית יעקב", ה"תלמוד תורה" ובית-הספר העברי. גם העירייה תמכה במוסדות של יהודים במסגרת תקציבה לתמיכה במוסדות צדקה בעיר. בשנת 1925 נבחרו למועצת העיר 8 יהודים - מתוך 33 הנציגים. ה"בונד" קיבל 4 מנדטים מתוך שמונה הנציגים היהודיים. מספר דומה של נציגים יהודיים נבחר גם בבחירות בשנת 1935 ובשנת 1939. כבר בשלהי מלחמת העולם הראשונה התחילו גילויי האנשישמיות לפגוע בחיי היהודים ובפרנסתם. בשנת 1919 נפגעו היהודים מהתנכלותם האלימה של חיילי הגנראל האלר. נערכו חיפושים בבתי יהודים ותוך-כדי כך הוחרמו סחורות וחפצי ערך וכמה יהודים הוכו. בשנות ה- 30 נמשכו בסובאלקי פעולות החרם נגד היהודים ובכלל זה הצבת משמרות לפני חנויותיהם. היו גם ניסיונות לעורר מהומות אלימות יותר. מקרים של ניפוץ שמשות בחנויות של יהודים בידי בריונים פולניים היו כמעט למעשה יום יום. רבו ההתנפלויות על סוחרים יהודיים שעברו בכפרים. בשנת 1937, בעת יריד שנערך בכפרים הסמוכים, תקפו אנשי קבוצת בעלי אגרוף אנטישמיים את רוכלי היריד היהודיים, הפכו את דוכניהם, היכו וגירשו אותם. רק בקושי הצליחה המשטרה לשים קץ לפרעות. באותה שנה נופצו שמשות בכמה בתים של יהודים. גילויי החרם שהכריזו האנטישמים על המסחר והמלאכה של היהודים הלכו ורבו. הופצו כרוזים ובהם דברי שטנה נגד היהודים. חנויות רבות של היהודים נסגרו וכמקומן נפתחו בתי עסק ובתי מלאכה של פולנים.

סגור

במלחה"ע ה - II

איזור סובאלקי שבצפון-מזרח פולין גבל בתקופה שבין שתי מלחמות העולם בצדו המערבי עם פרוסיה המזרחית ובמזרח - עם מדינת ליטא. בנפת סובאלקי התגוררו בשנת 1939 בערך 8,000 יהודים: בסובאלקי עצמה בערך 6,000 ובערך 2,000 בעיירות הקטנות באקאלאז'בו, פיליפוב, פשרושל, ויגאיני, יילנייבו, סייני, פונסק. לאחר הכיבוש צירפו הגרמנים לאיזור גם את העיירה ראצ'קי מנפת אוגוסטוב ובה כ- 500 יהודים. השתייכותו המדינית של האיזור הוכרעה בספטמבר- אוקטובר 1939 על-פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מיום 23 באוגוסט 1939. בעת הפלישה לפולין, בתחילת ספטמבר 1939, לא נכנסו הצבאות הגרמניים לאיזור סובאלקי הצפוני והסתפקו כהפצצת עמדות חיל המצב הפולני שבסביבה. בסוף ספטמבר הגיעו לאיזור יחידות הצבא הסובייטי, אך כבר בתחילת אוקטובר 1939 הן פינו את המקום והחזירוהו לגרמנים. כנראה שעוד באותו חודש נכלל האיזור, בשמו הגרמני סוצאואן, במחוז גומבינן בפרוסיה המזרחית. בסוף אוקטובר 1939 החלו השלטונות הגרמניים בעקירת היהודים מן הסביבה. לאחר גירושם של יהודי סובאלקי למחוז לובלין ב- 4.12.1939 לא נשארו עוד יהודים באיזור. עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הבחינו תושבי סובאלקי במתיחות הגוברת ליד הגבול הגרמני. על גורלם של היהודים בגרמניה למדו יהודי סובאלקי מפיהם של כמה מ"מגורשי זבונשין"( יהודים נתינים פולניים שגורשו מגרמניה לפולין), שהגיעו לסובאלקי בשנת 1938. עשרות משפחות יהודיות עזבו את סובאלקי כבר בסוף אוגוסט 1939, אחרים ברחו בספטמבר למרכז פולין או לשטחים שכבשה ברית המועצות. אך כ-%80 מיהודי העיר נשארו במקום. יחידות הצבא הפולני, המשטרה ופקידי ממשלה יצאו את סובאלקי רק ב- 16 בספטמבר 1939. עם עזיבתם התפשטו בעיר שמועות על הכנות לפרעות שעושים לאומנים פולניים. קבוצות של בני נוער יהודי התארגנו ויצאו לרחובות להגן על בני קהילתם ועל רכושם. אור ליום 24 בספטמבר 1939 נכנסו לסובאלקי יחידות הצבא האדום. ב- 30 בספטמבר, באסיפה פומבית של התושבים שהתקיימה בגן העירוני, הכריזו הקצינים הסובייטיים שסובאלקי תישאר בתחומה של ברית המועצות. היהודים נשמו לרווחה. לסובאלקי החלו לחזור אלה שברחו קודם לכן והשתכנו זמנית בשטח הכיבוש הסובייטי. אך הפוגה זאת לא האריכה ימים. בתחילת אוקטובר 1939 עזבו הרוסים את סובאלקי. יחד אתם יצאו כמה יהודים, בעיקר צעירים. ב- 6 באוקטובר הגיעו לס' יחידות הצבא הגרמני.כבר למחרת היום החלו החיילים להכות ביהודים ברחובות ולשדוד את חנויותיהם. ב-8 באוקטובר דרשו אנשי השלטון החדש מרבה,של ס', הרב דוד ליפשיץ, למסור לידיהם רשימה של כל היהודים תושבי המקום, כעבור כמה ימים החלו הגרמנים בחטיפת יהודים (בעיקר זקנים) לעבודות פרך למיניהן: חפירת תעלות, ניקוי בתי שימוש וכדומה, בו-בזמן הוצא איסור על השחיטה הכשרה, כמו-כן נאסר על היהודים להתאסף בקבו- צות. השלטונות החרימו את בית הכנסת ואת בתי המדרש. לאחר מכן הם הפקיעו את כל הסחורות מחנויות של יהודים ואיחסנו אותן בבית הכנסת. חברי ועד הקהילה היהודית שעדיין נשארו במקום, ובראשם הרב דוד ליפשיץ, השתדלו לארגן איכשהו את חיי הקהילה. כדי למנוע חטיפות של יהודים עלה בידם לקבל רשות מידי השלטונות לארגן בעצמם את הוצאתם של יהודים לעבודות כפייה ולמרות הקשיים הם המשיכו לטפל בבית החולים היהודי, בבית היתומים ובמושב זקנים. כמו-כן הושיטו עזרה לפליטים בבאקאלאז'בו, יילנייבו, פיליפוב וראצ'קי שהתרכזו בס', ואף הצליחו לפתוח את שנת הלימו- דים ב"תלמוד תורה" ובבית-הספר לבנות.ב-23 באוקטובר 1939 נדרש הרב ליפשיץ להופיע בפני ה"קרייסהאופטמאן" (מושל הנפה) הגרמני והלה מסר לרב את הצו לפיו על כל היהודים לעזוב את ס' תוך 3 ימים. הרב ושני מלוויו מוועד הקהילה היהודית שכנעו את הפקיד הגרמני להרשות לוועד הקהילה לעבד תכנית גירוש משלו. למחרת, ב-20 באוקטובר, הגישו היהודים את הצעותיהם. העיקריות שבהן היו: דחיית הגירוש; מתן היתר לנציגי הקהילה לצאת לגבול עם ליטא ועם ברית המועצות כדי לשכנע את משמר הגבול לאפשר ליהודי ס' לעבור לשטחן של המדינות הללו; להרשות ליהודים אמידים להכניס לקופת ועד הקהילה %10 מן המזומנים שברשותם לשם טיפול במגורשים עניים. לאחר משא-ומתן (וכנראה גם לאחר מתן שוחד) הסכים ה"קרייסהאופטמאן" לדחות את הגירוש ב-14 יום, עד ל-7 בנובמבר 1939. שישה נציגי הקהילה קיבלו רישיונות מעבר לגבול. ארבע פעמים הגיעה המשלחת של ועד הקהילה לתחנות גבול שונות עם ליטא וניסו לקבל עבור היהודים רשות לעבור את הגבול. הליטאים לא נענו לבקשת חברי המשלחת, גירשו אותם מן הגבול ואף איימו שיירו בהם. הקצינים סובייטיים, שגם אליהם פנתה משלחת אחרת של יהודי ס', התנהגו אמנם באדיבות, אולם לא עשו דבר. הם רק הסכימו ל"העביר למוסקווה את בקשתם של יהודי ס"'. לקראת סוף אוקטובר גירשו, כאמור, הגרמנים את כל היהודים מן היישובים שבסביבת ס'. כמה וכמה מהם הצליחו לגנוב את הגבול לליטא, אך רובם ישבו בשדות בשטח ההפקר שבין שתי המדינות. כשנודע הדבר ליהודי ליטא, הם התארגנו לעזרת אחיהם : איכרים ליטאיים נתבקשו, תמורת תשלום הגון, להעביר יהודים מן הצד הגרמני ; צעירים יהודיים שוטטו לילה לילה ליד הגבול על מנת לקבל את פניהם של אלה שעלה בידם לחצות את הגבול בשלום. ביישובים קרובים לגבול קיבלו הפליטים עזרה ראשונה (מקומות מחבוא, מזון ועוד) ומשם הם הועברו לעיירות אחרות בליטא. כל זה נעשה בהסתר, משום שהשוטרים והלאומנים הליטאיים ערכו חיפושים בדרכים וביישובים, עצרו פליטים ולעתים קרובות הסגירו אותם לידי הגרמנים. ב-8 בנובמבר התקבל בס' מכתב מרבה של קהילת קאלוואריה שבליטא ובו הידיעה, שממשלת ליטא לא תגרש את הפליטים שכבר נמצאים בתחומה. מאז החלה בריחה המונית של יהודי ס'. לא כולם הצליחו להציל את נפשם בדרך זו: היו כאלה שנהרגו בגבול בידי השוטרים, טבעו בביצות או קפאו מקור. רבים נתפסו בידי השוטרים הגרמניים והוחזרו לס'.תנאי החיים שלהם החמירו מיום ליום, הטרור הגרמני הלך וגבר. בשבת, 2 בדצמבר 1939, נאסר על יהודי המקום לעזוב את בתיהם למשך שלושה ימים. ביום ב', 4 בדצמבר, לפנות בוקר, כותרה העיר בידי כוחות האס"אס והמשטרה. השוטרים ריכזו את כל יהודי ס' בבנייני בית הכנסת הגדול, בבית החולים היהודי ובבית הסוהר. לאחר בדיקות קפדניות ולאחר שנגזלו מהם דברי ערך הובלו היהודים ברכבת לעיירות שונות, כגון ביאלה פודלאסקה, לוקוב, פארצ'ב, מיינדזיז'ץ ועוד שבמחוז לובלין. בימי העוצר והגירוש מס' עלה בידי יהודים רבים (לפי המשוער מאות אנשים) לברוח, לחצות את הגבול עם ליטא ולהינצל זמנית. כאמור, לאחר גירושם של יהודי ס' ב-4 בדצמבר 1939 נותר האיזור כולו ללא יהודים. בערך 3,000 מהם השתכנו כנראה במקומות שונים במדינת ליטא (קאלוואריה, לוז'דזייה, מאיאמפול, ולקוביסקו ועוד) ; יותר מ-3,000 נוספים התיישבו בערים ובעיירות בשטח הכיבוש הסובייטי (ביאליסטוק, באראנוביצ'ה, סלונים, צרצ'ין, זלווה ואחרים) וכ-2,000 גורשו בידי הגרמנים למחוז לובלין. גורלם של יהודי ס' והאיזור היה כגורל היהודים במקומות מגוריהם החדשים, רובם ניספו בשואה בשנים 1945-1941. בגרודנו נספה היושב-ראש האחרון של ועד הקהילה היהודית בס' יעקב קושנייז'יצקי, בלידה נרצח ד"ר נפתלי סטארופולסקי, בצרצ'ין - ד"ר רוזנטאל. בעת ה"אקציה" בצרצ'ין הציעו הגרמנים לד"ר רוזנטאל להישאר בחיים ולהמשיך בעבודתו בבית החולים, אך הוא סירב לעזוב את אשתו ואת בנו הקטן ונרצח יחד אתם.לאחר השואה שרדו כמה מאלה ששולחו בשנים 1940 עד יוני 1941 בידי השלטונות הסובייטיים לאזורים מרוחקים בברית המועצות. כמו-כן ניצלו יחידים שעברו את השואה במחנות הנאציים או כאלה שהיו בתנועה הפרטיזאנית. בין הניצולים היה גם הרב דוד ליפשיץ. בשנת 1944 פעלה במחנה אושוויץ קבוצת יוצאי ס' במטרה להושיט עזרה לבני עירם. הקבוצה התארגנה כנראה ביוזמתו של זלמן גראדובסקי, בן ס', שהגיע לאושוויץ בסוף שנת 1942 ממחנה המעבר קיילבאשין שליד גרודנו. גראדו- בסקי היה בן למשפחת סוחרים בס'. הוא היה משכיל וגם בקי בלימודי יהדות. כאיש בעל חוסן גופני נשלח לאחר הגיעו לאושוויץ ל"זונדרקומאנדו" ועבד במשרפה מס' 4. גראדובסקי ראה את עצמו ואת שאר אנשי ה"זונדרקומאנדו" כחוטאים בעצם קיומם. לאחר שריפת הגופות של היהודים נהג להספיד אותם ולומר עליהם קדיש. כאיש מעשה היה גראדובסקי לאחד המארגנים של המחתרת היהודית באושוויץ.בהיותו ב"זונדרקומאנדו" כתב גראדובסקי יומן ובו תיאר ביידיש ציורית את מה שעבר על היהודים במחנה קיילבאשין, ברכבת לאושוויץ ובעת תהליך השמדתם בבירקנאו. החלק הראשון מיומנו של גראדובסקי התגלה בידי הרוסים כבר ב-5 במארס 1945 בשטחה של אחת המשרפות בבירקנאו ונגנז במוזיאון הצבאי בלנינגראד. זלמן גראדובסקי נהרג בקרב עם הגרמנים כאחד ממנהיגיו של מרד ה"זונדרקומאנדו" בבירקנאו ב-7.10.1944 לאחר גמר המלחמה, בשנים 1946-1945, חזרו לס' כמה עשרות יהודים ניצולי השואה. בשנת 1957 עוד היו במקום 11 יהודים. בית המדרש נשרף עוד בידי הגרמנים ואת בית הכנסת הגדול פירקו בשנות ה-50 השלטונות הפולניים. בית הקברות היהודי נחרב גם הוא. בשנים 1955-1945 גידרו אותו היהו- דים מחדש כמה פעמים, אך לשוא - הבריונים המקומיים הרסו את הגדר פעם אחרי פעם, בשנות ה-80 הוקף בית הקברות בס' בקיר בטון.