ל' ניסן ה'תשע"ז

סובולב-פלאצה SOBOLEW-PLACE

קהילה בפולין
מחוז: לובלין
נפה: גרבולין
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
אוכלוסיה:

·  יהודים בשנת 1941: 840

·  יהודים לאחר השואה: לא נותרו

תולדות הקהילה:
כללי

ס"פ, כפר קטן ליד העיר גרבולין, החלה להתפתח במחצית השנייה של המאה ה-19 עם חיבורה למסילת הברזל לובלין-ורשה, וגם תושבי עיירות גדולות ממנה נהגו לבוא לתחנת הרכבת בס"פ. מאז גם התקיימו במקום ימי שוק שבועיים. רוב התושבים - עגלונים, חנוונים ובעלי מלאכה - שירתו את המבקרים מבחוץ ופרנסתם היתה קשורה לתחנת הרכבת ולימי השוק. בתחילת המאה ה-20 היתה ס"פ גם מקום קיט ופקדו אותה נופשים מכל פולין ואף מוורשה, וגם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נמשכה נהירת הנופשים אל הכפר. ס"פ מעולם לא זכתה למעמד של עיר ומבחינה מינהלית נשארה כפר והיתה כפופה לגרבולין.
יהודים ראשונים התיישבו במקום ככל הנראה בתחילת המאה ה-19. רובם התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה, ומקצתם היו חוכרי יערות וסוחרי עצים. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התפרנסו רבים מיהודי ס"פ משירותים לנופשים; האחרים עסקו ברוכלות בכפרי הסביבה או במלאכה - בעיקר חייטות, אך היו ביניהם גם כמה סנדלרים ו-3 אופים.
קהילת ס"פ שימשה מרכז ליהודי הכפרים הסמוכים. בס"פ היה בית-תפילה ויהודים מכל הסביבה התפללו בו בימי שבת ומועד. במשך שנים רבות לא השיגה ידם של יהודי ס"פ להחזיק רב, והשוחט המקומי היה גם פוסק בענייני כף וקדרה. הרב הראשון, ר' אברהם דימלשטיין, כיהן במקום מ-1921 עד השואה. ליהודי ס"פ לא היה בית-עלמין משלהם והנפטרים נקברו בגרבולין (ע"ע).
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התפתחו גם בס"פ, כברוב קהילות פולין, חיי ציבור תוססים. בשנת 1925 נוסד במקום סניף ציוני שהתקיימה בו פעילות ערה, לעתים בהשתתפות אישים ידועי שם מערים גדולות בפולין ומארצות אחרות. בשנות ה-20 עוד הוסיפו בני הנוער ללכת להצגות ולהרצאות ללסקז'ב (ע"ע) הסמוכה, אבל בשנות ה-30 נוסדו בס"פ קנים של תנועות נוער דוגמת "השומר הלאומי" ו"הנוער הציוני" וסניף של "המזרחי". גם "אגודת ישראל" היתה פעילה במקום, וחבריה ייסדו בית-ספר לבנות של רשת "בית יעקב". במשך כל שנות קיומה החזיקה הקהילה תלמוד-תורה.
מצבם הכלכלי של יהודי ס"פ בתקופה זו היה דחוק ומקצתם, בעיקר העגלונים, איבדו את מקורות פרנסתם. משנה לשנה גברה התחרות הכלכלית עם הפולנים ועמה גם האנטישמיות. גם הרוכלים בכפרים הותקפו מפעם לפעם בידי איכרים אנטישמים.
בתקופה זו נוסדה בס"פ "קופת גמילות חסדים", שסייעה לבעלי עסקים זעירים בהלוואות קטנות ללא ריבית. בשנת 1936 פרצה במקום שרפה גדולה שהותירה כ-20 משפחות ללא קורת גג. בשנת 1938 גבר המתח בכפר ומחשש לפרעות פירקו יהודים רבים את דוכניהם בשוק עד יעבור זעם. האנטישמיות העזה לא שככה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה.
מיד עם כיבוש ס"פ, ב-17 בספטמבר 1939, תפסו הגרמנים שני יהודים ברחוב וירו בהם. למחרת נקראו היהודים להתייצב למפקד ברחבת תחנת-הרכבת. הגרמנים לקחו מביניהם שלושה בני ערובה, ככל הנראה כדי להבטיח את השקט בעיירה, ושאר היהודים נשלחו לבתיהם. כעבור כמה ימים שוחררו גם בני הערובה.
בסוף 1939 הוקם בס"פ יודנראט בן 12 חברים, בראשותו של ישראל פרבר, ולידו "משטרת סדר" שמנתה 10 שוטרים. עיקר תפקידו של היודנראט היה הספקת עובדי כפייה לגרמנים.
בתחילת 1940 באו לס"פ 680 פליטים, רובם יהודים מגרבולין שבתיהם עלו באש בשרפה גדולה בספטמבר 1939 ומקצתם מוורשה וממערב פולין. בסתיו 1940 הוקם בס"פ גטו פתוח בכיכר השוק ובכמה רחובות סמוכים, אזור מגורים של עניי העיר. מאז הקמתו הובאו אל הגטו בס"פ פליטים נוספים, עד שהצפיפות בגטו היתה ללא נשוא. ב-23 באוקטובר באו 100 משפחות (כ-400 נפשות) שגורשו ממצ'ייוביצה (ע"ע) וזרם הפליטים נמשך. ביולי 1940 כבר ישבו בגטו 1,188 בני אדם (לעומת 840 בס"פ בספטמבר 1939), וכעבור שנה - ביולי 1941 - הגיע מספר יושבי הגטו ל-1,710.
בשנת 1941 גדלה הדרישה לעובדים יהודים. באפריל 1941 הקימו הגרמנים מחנה עבודה ליד הכפר וילגה והיודנראט נצטווה לשלוח לשם קבוצות עובדים לחפירת תעלות לניקוז הנהר ויסלה. באמצע ספטמבר 1942 נדרש היודנראט לשלוח למחנה העבודה בווילגה 50 גברים צעירים.
ביוני 1941, עם פלישת גרמניה לברית-המועצות, הורעו מאוד תנאי החיים של יהודי ס"פ. הגטו, שהיה בתחילה פתוח, הוקף בגדר תיל, והמחסור במזון גבר מאוד. היודנראט פתח בגטו מטבח לפליטים ולנזקקים ומרפאה עם כמה עשרות מיטות, ששכנה בבניין בית-המדרש ונוהלה בידי הסניטר יוסף וורמן.
באוקטובר 1942 כיתרו אנשי ס"ס ומשטרה את הגטו ויושביו, כ-1,700 נפשות, נצטוו להתייצב בכיכר השוק. מן הכיכר הובלו היהודים אל תחנת הרכבת ושולחו בקרונות משא חתומים לטרבלינקה.
ב-1 בדצמבר 1942 הקימו הגרמנים בס"פ גטו-משנה שנועד להכיל מאות יהודים מן האזור שנמלטו או הסתתרו בזמן הגירושים במקומותיהם בסתיו אותה שנה. הגרמנים פרסמו קריאה ליהודים לחזור ממקומות המסתור ומן היערות, מאחר שהם זקוקים לעובדים, והבטיחו לחוזרים שלא יאונה להם רע וכי ישוכנו במחנות עבודה באזור. רבים התפתו להאמין להבטחות, ובגטו ס"פ נאספו כ-1,400 יהודים, שהתגוררו יחדיו בצפיפות באחד מרחובות הגטו הישן. בגטו לא היתה נוכחות קבועה של שוטרים גרמנים ופולנים וגם יודנראט חדש לא הוקם. תנאי החיים היו קשים מאוד והרעב היה כבד. ב-10 בינואר 1943 חסמו שוטרים גרמנים ואנשי ס"ס את הרחוב היחיד בגטו משני צדדיו, הובילו את כל היהודים אל תחנת הרכבת ושילחו אותם עוד באותו יום לטרבלינקה.
באוקטובר 1944, זמן מה לאחר שהאזור שוחרר בידי הצבא האדום, חזרו לס"פ כמה ניצולים. בחורף 1944/5 פרצו בס"פ ובלסקז'ב (ע"ע) פרעות ; שלושה יהודים נרצחו בידי אנטישמים פולנים וכמה אחרים נפצעו. בעקבות האירועים הללו עזבו כל היהודים את ס"פ.