כ"ז אייר ה'תשע"ז

סוחה SUCHA

עיר בפולין
מחוז: קראקוב
נפה: ז'יווייץ
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
גדות הנהר סקאווה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-5,151

·  יהודים בשנת 1941: כ-332

תולדות הקהילה:
במלחה"ע ה - II

עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה עזבו רוב יהודי סוחה את עיירתם ופנו מזרחה, אך רובם חזרו לאחר טילטולים ותלאות מרובים. בימים הראשונים של המלחמה אירעו בסוחה מקרי שוד בחנויות היהודים ובבתיהם, מעשה-ידי תושבי העיר הפולנים. ב- 4 בספטמבר 1939 נכנסו לסוחה יחידות הצבא הגרמני. העיירה צורפה יחד עם כל הנפה אל מחוז שלזיה העילית המזרחית וסופחה לרייך השלישי. סוחה שכנה על גבול הגנרל-גוברמנט והיתה לתחנת-מעבר ליהודים שגנבו את הגבול, בעיקר בדרכם לאוסטריה (מתחנת-הרכבת בסוחה היה ניתן להמשיך בלא הגבלות ברכבות לווינה). סוחה, היישוב היהודי השוכן בחלקה המזרחי של נפת ז'יווייץ, נקבע על-ידי השלטונות הגרמניים כמקום-ריכוז ליהודי הנפה כולה. בשנים 1940- 1941 גורשו לסוחה כל יהודי הנפה, שנותרו בה לאחר הגירוש הגדול לגנראל-גוברמנט בסתיו 1939. העקירה כללה את יהודי ז'יווייץ-זאבלוצ'יה, ראיצ'ה, מילובקה וכן הכפרים ילשניה, לאחוביצה, סטרישאבה, וייפש ועוד. במארס 1941 היה מספר היהודים בסוחה 480 נפש. אפשר, שלאחר-מכן גדלה האוכלוסייה היהודית והגיעה עד ל- 600 נפש. בשנת 1940 הוקמה בסוחה בידי קבוצת-נוער מז'יווייץ ומראיצ'ה מעין קומונה. הקולקטיב פורק עם בואם לסוחה של משפחות הצעירים. עוד בסוף 1939 הוקם בסוחה יודנראט, שהיה קרוי באזור שלזיה "אלטסטנראט". היודנראט היה כפוף למרכז הקהילות בסוסנובייץ, הקרוי "צנטראלה". ליו"ר היודנראט נתמנה בוכנבאום. במשך הזמן הוא הוחלף בארווין קלאפהולף, בן למשפחה יהודית-גרמנית מראיצ'ה. חברי היודנראט היו: יוסף קורנהאוזר, קלאר, אגון וולקאן (מזכיר). היודנראט העסיק שלושה שוטרים יהודים. רוב היהודים הצעירים, כ- 200 איש, הועסקו דרך קבע בעבודות שונות, רובם בוויסות מי הנהר סקאווה. מקצתם עבדו גם בסלילת כבישים, בעקירת עצים, בעבודות ניקיון בעיירה ובגננות. לשם אספקת מזון ליהודים הקים היודנראט מאפייה וחנות משלו. ב- 1941 נפתח מטבח ציבורי שהכין מדי יום 200 ארוחות-צהריים (שתי מנות) במחיר של 50 פניג בלבד. בחולים יהודים בסוחה טיפל תחילה ד"ר ראוק מביילסקו, ואולם, בסוף 1941 הוקמה במקום מירפאה, וכרופא כללי שירת בה ד"ר קורנהאוזר (רופא-שיניים במקצועו). החולים קיבלו עזרה רפואית בלא תשלום. מקרים קשים הועברו לבית-החולים היהודי בסוסנובייץ. פעם בחודש ביקר הרופא בכל בית יהודי כדי לבדוק שם את המצב הסאניטארי. בשנת 1941 החלו משלוחים למחנות-עבודה. תחילה שולחו כ- 50 צעירים למחנה-עבודה ליד ברסלאו. במארס 1942 באו לסוחה שוטרים יהודים מן ה"צנטראלה" בסוסנובייץ ולקחו 30 צעירים למחנה-מעבר שם. קבוצה של 70 צעירות נשלחה יום-יום לעבודה בוואדוביצה. בסוף יוני 1942 הגיעו מסוסנובייץ לסוחה 40 אנשי אס-אס ובראשם שני אנשי גיסטאפו - לינדנר וקוצ'ינסקי. עמהם הגיע גם יו"ר ה"צנטראלה", משה מרין. המשטרה הגרמנית המקומית כיתרה את העיר, ואנשי הגיסטאפו הוציאו את היהודים מבתיהם לפי רשימות, שהכין מראש היודנראט בסוחה בשביל המשטרה. יהודי סוחה ציפו אמנם ל"אקציה", אך מעטים מהם ניסו להתחבא. כל היהודים, למעט חברי היודנראט ופקידיו וכן השוטרים היהודים, רוכזו בבניין בית-הספר. בחצרו נתקיימה הסלקציה בנוכחותו של מ. מרין. חולים, זקנים (גם אלה שהיו מועסקים עד כה במקומות עבודה שונים), ואף משפחות שלמות מרובות ילדים הובלו לתחנת-הרכבת ושולחו לאושוויץ. מסופר, שהגרמניים קבעו למשלוח זה כ- 270 אנשים. מרין ביקש מאת השלטונות להפחית במספר המשלוחים, ואכן עלה בידו לצמצם את המיכסה ל- 220 איש; 50 גברים היו אמורים להישלח למחנה-מעבר בסוסנובייץ. הודות להשתדלויותיהם של נציגי החברה הגרמנית "מפעל המים" ("וואסרווירט-שאפטסאמט") מביילסקו, שהעסיקה רבים מיהודי סוחה בוויסות המים, נשארו ה- 50 במקום, יחד עם שאר ה"כשרים לעבודה" ובני-משפחותיהם של חברי היודנראט. יהודי סוחה שעבדו בוואדוביצה עברו לשם. בסוחה נתרכזו כ- 40 יהודים בלבד מוואדוביצה ומזאטור, וסוחה הוכרזה אז כמטוהרת מיהודים ("יודנריין"). כל היהודים שנשארו בסוחה הועברו למיבשלת-הבירה הישנה ובה הוקם מחנה עבודה ליהודים הכפוף למפעל המים בביילסקו. המחנה, הקרוי "ברובאר" (בפולנית: מיבשלת-בירה) היה מוקף חומה בגובה של 1.50 מ'. היציאה מן המקום היתה מותרת לאסירים רק בקבוצות ההולכות לעבודה, או על סמך רישיון מיוחד. יו"ר היודנראט, ארווין קלאפהולף, נתמנה על-ידי הנהלת מפעל המים לממונה על כלואי המחנה ("לאגראלטסטה"). המחנה היה קשור אל ה"צנטראלה" בסוסנובייץ, וכל יהודי מסוחה שילם לקופה של ה"צנטראלה" מס-גולגולת. ב"ברובאר" היו כ- 300 יהודים, ובתוכם כ- 20 ילדים בגיל 3- 10. כ- 200 מכלואי המחנה הועסקו בוויסות הנהר סקאווה בסוחה עצמה ובכפר סקאוויצה, המרוחק מסוחה כ- 8 ק"מ. בדצמבר 1942 הוקמה בכפר ווייפש שלוחה של המחנה ב"ברובאר", ובו נכלאו 50 יהודים מסוחה, אף הם עבדו בוויסות מי הנהר. לעומת מחנות-העבודה האחרים נראו תנאי העבודה של האסירים ב"ברובאר" כסבירים. אלה שעבדו במים, קיבלו מאת המעבידים מגפי-גומי גבוהים. העבודה התנהלה רק 6 ימים בשבוע, וגם בערב יום הפגרה עבדו רק עד 12.00 בצהריים. שעות העבודה היו מ- 7.00 בבוקר עד 16.00. אלה שעבדו בסקאוויצה, נסעו ברכבת הלוך וחזור למקום העבודה. בתור שכר-עבודה במפעל-המים קיבלו העובדים 3 או 4 מארק ליום. כ- 15 איש מן המחנה עבדו במשרד ראש-העיר, והוא שילם את השכר בעד עבודתם למשרד המים שבעירייה. במחנה "ברובאר" גרו מקצת מן האסירים עם משפחותיהם בחדרים נפרדים; לרווקים ולרווקות סודרו שני אולמות וחדר-אוכל משותף. הילדים היו נשארים בבית בפיקוח גננת, שנשלחה למקום מסוסנובייץ. ממפעל-המים קיבלו האסירים תלושים למצרכי מזון, שאותם קנו בחנות שב"ברובאר". חלק מן המזון הועבר בידי הנהלת המחנה למטבח המשותף, ששירת את כל הכלואים. בבוקר שתו קפה עם סוכר ללא הגבלות, וארוחות-הצהריים היו שתי מנות. (3- 4 פעמים בשבוע היה אפילו בשר). רבים שלחו חבילות לקרוביהם בחשאנוב ובסוסנובייץ, שם היה מצבם של היהודים קשה יותר. בשבתות ובמועדי-ישראל נערכו תפילות בציבור בחדר-האוכל. מנהלי מפעל-המים הרגיעו את כלואי ה"ברובאר" שעד גמר המלחמה יוכלו לעבוד בשקט ולא ישולחו מן המקום. ואמנם היהודים האמינו להבטחותיהם ואף חגגו בציבור במחנה את חג הפורים תש"ג. אולם תקוות הכלואים לא נתגשמה. יום אחד, בין ה- 5 ל- 8 במאי 1943 כותר לפנות בוקר ה"ברובאר" על-ידי המשטרה הגרמנית המקומית וכן על-ידי אנשי הגיסטאפו בראשותו של לינדנר. נתקיימה סלקציה: אמהות עם ילדים וכן הקשישים והתשושים, כ- 120 נפש, הועלו על מכוניות משא שהגיעו מאושוויץ והובלו למחנה-המוות הזה. כ- 120 כלואים אחרים, הכשרים לעבודה, שולחו ברכבת למחנה מעבר בסוסנובייץ ומשם למחנות-עבודה שונים. יום לאחר חיסול ה"ברובאר" בא גם קצו של התת-מחנה בכפר ווייפש. בסך הכול נספו בשואה כ- 300 מיהודי סוחה. מן הראוי לציין את היחס האוהד ליהודים מצד ראש-העיר הגרמני בסוחה בשם פולק, וכן את היחס התקין של האוכלוסייה הפולנית המקומית. אף יצויינו שמותיהם של חסידי אומות העולם, מהנדס העיר הפולני טישקובסקי, שהיה לעזר רב ליהודי סוחה, וכן אישתו. הם שילמו בחייהם על עזרתם ליהודים ונספו במשרפות אושוויץ.
 

יישוב על שפת הנהר סקאווה. ב- 1550 הוקמה לידו טירה מפוארת, ובמאה ה- 18 - פארק רחב ידיים סביבה. במאות ה- 18 וה- 19, בהיות סוחה בבעלותן של משפחת האצולה בראניצקי ויורשתה משפחת טארנובסקי, היה המקום למרכז מסחר ושירותים לסביבה הכפרית. אולם הטירה והאחוזה המשיכו לעמוד במרכז חיי הכלכלה של היישוב כולו. תאוצה בהתפתחות סוחה באה בעקבות חיבורה לקו מסילת-הברזל ב- 1884, והקמת הצומת שלה. בתחילת המאה ה- 20 הוקמה בסוחה מינסרה שהיתה, לאחר החידושים שהוכנסו בה, גם לתחנת-חשמל מקומית. מיבשלת-הבירה, שהוקמה עוד במאה ה- 19, נסגרה בפרוץ מלחמת-העולם הראשונה. בין שתי מלחמות-העולם שימשה סוחה כמקום קייט; ב- 1931 התארחו בה כ- 1,000 קייטנים. מעמד של עיר ניתן לסוחה ב- 1889, וב- 1956 היתה למקום מושבם של שלטונות הנפה. עד 1860 ישבו בסוחה משפחות יהודיות אחדות. ואולם למעמד של יישוב יהודי, אמנם קטן, הגיעו משפחות המתיישבים היהודים לאחר ביטול ההגבלות על מגורי היהודים בגאליציה, ובעיקר לאחר שהפכה סוחה לצומת קווי מסילת-הברזל. היהודים התרכזו סביב כיכר-השוק ובסביבות תחנת הרכבת. במלחמת-העולם הראשונה לא נכבשה העיר על-ידי הרוסים, אבל רבים מיהודי המקום נמלטו מפחד החזית המתקרבת. בנובמבר 1918 פרעו כפריי הסביבה ביהודי סוחה, ונשדד רכושם של כמה יהודים. עיסוקם של רוב המפרנסים היהודים היה מסחר זעיר ורוכלות, בעיקר בעת יום-השוק שחל אחת לשבועיים, או בירידים בערי הסביבה. כמה יהודים התפרנסו מעסקי תיווך באחוזה ובטירה של הפריץ. בין שתי מלחמות-העולם היו בסוחה כ- 27 חנויות יהודיות וכ- 10 איש התפרנסו מרוכלות בכפרים ובירידים. 9 יהודים עסקו במלאכה (2 חייטים, פחח, שען, ספר, 2 אופים, קצב ומנקר). 6 מסעדות ובתי-מרזח בעיר וסביבותיה היו בבעלות יהודית. מספר הלקוחות שבהם גדל עם בוא הקייטנים, שרבים מהם היו יהודים (סוחה נחשבה למקום קייט זול לערך). בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם מצאו את פרנסתם בסוחה גם 3 עורכי-דין, רופא ומרפא-שיניים יהודים. בשנות ה- 30 נפגעה במידה רבה כלכלתם של יהודי סוחה בעקבות הקמת הקואופראטיב הפולני, ובשל התעמולה האנטי-יהודית והחרם שהוכרז על המסחר והמלאכה היהודית. כמה משפחות נאלצו לעזוב את העיר, מאחר שאיבדו את מקור פרנסתן. בשנות ה- 30 פעלה במקום קופת גמ"ח; ב- 1938 הגיעה אליה תרומה בסך של 750 דולאר מיוצאי ס, שבארצות-הברית. תחילה השתייכו המשפחות הספורות של יהודי סוחה לקהילת ז'יווייץ-זאבלוצ'יה. ואולם מסוף המאה ה- 19 היה היישוב היהודי בסוחה מעין חלק אוטונומי של קהילה זו. רבה של ז'יווייץ הוכתר גם בתואר רבה של סוחה. במקום כיהן דומ"ץ מטעם קהילת ז'יווייץ וכן הועסק שו"ב. בתחילת המאה ה- 20 כיהן כדומ"ץ סוחה ר' יהודה מרקר, ואחריו נתמנה ר' אלטר-חיים קוזניק (נפטר ב- 1921). בהשפעת ר' ישעיהו הלברשטאם, האדמו"ר מצ'חוב, נתמנה ב- 1923 בנו, ר' יעקב-צבי, לכהן בסוחה, שכבר קיבל את התואר אב"ד סוחה. (ר' יעקב-צבי נספה בשואה). התפילה בציבור נתקיימה תחילה בבית פרטי. זמן-מה קודם למלחמת-העולם הראשונה נרכש מיגרש והוקם עליו בניין ציבורי, ובו שוכנו: בית-המדרש, מקווה-טהרה, חדרים ללימוד ילדים, ללינת אורחים ועוד. בית-עלמין לא היה במקום, והיהודים קברו את מתיהם בזאבלוצ'יה. נציגים של יהודי סוחה ישבו בוועד הקהילה בז'יווייץ-זאבלוצ'יה. במועצת העירייה ישבו עד מלחמת-העולם הראשונה 2- 3 נציגים יהודים. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם נועד ליהודים נציג אחד, אך בשנות השלושים כבר לא היתה נציגות יהודית במועצה זו. ההווי החסידי (רוב ראשי בחי-האב היו חסידי בובוב, בלז וצ'חוב) טבע את חותמו על היישוב היהודי בסוחה כל זמן קיומו. הניסיונות להקים ארגונים ציוניים לא עלו יפה בשל התנגדותם של החסידים, אנשי "אגודת-ישראל" והרב ר' יעקב-צבי בראשם. על-פי-רוב קמו הסניפים של הארגונים הציוניים למשך זמן קצר בלבד. זה היה גם גורלם של ארגוני-הנוער: "ביתר", "בני עקיבא" ו"השחר" (ציונים כלליים). ליד "השחר" נפתחה ספרייה, ששוכנה בבית פרטי והכילה 120 ספרים. ב- 1929 נמכרו בסוחה 20 שקלים בלבד, ובבחירות לקונגרס הציוני ב- 1935 נתנו 39 השוקלים את קולותיהם כלהלן: 38 ל"ציונים כלליים", וקול אחד ל"המזרחי".