כ"ח אייר ה'תשע"ז

סוסנובייץ SOSNOWIEC

קהילה בפולין
מחוז: קיילצה
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: 129,610

·  יהודים בשנת 1941: 28,893

תולדות הקהילה:
 

ס', כפר באזור ביצות, השתייכה בראשית המאה ה-19 ליאן לאבוש. ב-1815 הוקם בסביבה מכרה פחם, ולמרות הביצות ושאר תנאי השטח הקשים פקדה את האזור תנופת פיתוח. בתי-חרושת חדשים משכו לס' ולכפרים הסמוכים אלפי מתיישבים חדשים. במרוצת הזמן צורפו הכפרים האלה לס'. עם חיבורה של ס' למסילת הברזל ורשה-וינה (ב-1858) נהרו לאזור גם פועלים לאלפים מצ'נסטוחובה (ע"ע) ומפיוטרקוב-טריבונלסקי. הם הקימו מושבות פועלים חדשות לאורך המסילה. בשנת 1822 הוקמו ליד ס' מושבת הכורים אוסטרה-גורקה והפרבר רדונה, במקור יישוב חקלאי פרטי שב-1896 הוקם בו מפעל למוצרים כימיים. בית-חרושת נוסף לכימיקלים הוקם ב-1883 בידי משקיעים גרמנים בפרבר שרודולה, שצורף אף הוא לס'.
בימי המרד הפולני של 1863 התארגנו ביערות סמוכים לס' קבוצות מורדים. אחת הקבוצות הללו שדדה 90,000 רובל מבית-המכס בס' והניסה מן העיר את חיל המצב הרוסי, ובעקבות הישגים אלה הצטרפו אל המורדים עוד כ-100 פועלים שהתארגנו לגדוד. כעבור שבועות אחדים הובאו לעיר גדודי צבא רוסי ורבים מעובדי מסילת הברזל שהשתתפו בהתקוממות נעצרו. בשלהי המאה ה-19 הואץ מאוד קצב הפיתוח באזור ואוכלוסייתה של ס' גדלה בקצב חסר תקדים. ב-1895 הגיע מספר התושבים ל-50,000 לערך, וגם אחר-כך נמשכה הצמיחה הדמוגרפית. בשנת 1886 עבדו באזור 5,051 פועלי תעשייה וב-1901 היו בס' ובפרבריה 23 מפעלים. הפיתוח התעשייתי משך למקום משקיעים, בנקאים ומתווכי קרקעות ובמקביל התפתחו גם המסחר והשירותים. העיר גדלה מאליה ללא כל תכנון, שכן ס' ופרבריה לא נחשבו אז רשות עירונית אחת. רק בשנת 1902, לאחר שלס' צורפו גם הכפר שיילצה, שמנה אז כ-20,000 תושבים, ומושבת הכורים פוגון (כשם המכרה), זכתה ס' במעמד של עיר. במרוצת השנים צורפו אליה מושבות פועלים קטנות נוספות.
מסוף המאה ה-19 היתה ס', שאוכלוסייתה התבססה בעיקר על פועלי החרושת, למרכז של תנועות הפועלים. בשנת 1894 יזמה מפלגת PPS (המפלגה הסוציאליסטית הפולנית) שביתה גדולה של כורים ופועלי תעשייה. בינואר 1905, בימי המהפכה, התאספו בבית-חרושת מקומי מאות פועלים ויצאו להפגין ברחובות העיר. גדוד פרשים רוסי שגויס לדכא את המהומות פתח עליהם באש ו-21 מן המפגינים נהרגו. בהתנגשות נוספת בבית-היציקה "קתרינה" נהרגו 38 שובתים. השביתה ועמה אירועי מהפכת 1905 הסתיימו בס' לאחר 32 יום עקובים מדם.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה כבשו הגרמנים את חבל זגלמביה ובכלל זה את ס'. התשתית התעשייתית של העיר ניזוקה קשה. הגרמנים רוקנו את תכולתם של מפעלים רבים ומפעלים אחרים הועברו לגרמניה. גם כ-15,000 פועלים נשלחו לעבוד בבתי-חרושת גרמניים. רק מכרות הפחם לא נפגעו והעבודה בהם נמשכה.
 

היישוב היהודי עד סוף מלחמת העולם הראשונה

היהודי הראשון, אברהם בלומנטל ממודז'יוב, התיישב בס' ב-1859, על-פי היתר מן השלטונות הרוסיים, ושימש גם פקיד המכס הראשון בעיר. הוא רכש קרקעות ליד בית-המכס והקים עליהן את בתי הלבנים הראשונים בעיר. בשנות ה-60 הראשונות באו יהודים נוספים, שקבעו את מגוריהם ליד תחנת הרכבת. בלטו ביניהם ויליאם ברגמן ואדולף אופנהיים מצ'נסטוחובה, שבאו בראש קבוצת סוחרים יהודים. גם קבוצות של חסידי רדומסק, אלכסנדר, סוחצ'וב וקוצק, וכמה יהודים "נאורים" (משכילים) התיישבו אז בס'. תחילה השתייכו יהודי המקום לקהילת בנדז'ין (ע"ע) וגם קברו את מתיהם בבית-העלמין שלה. רק בשנת 1893, לאחר שמגפת כולרה הפילה בס' חללים רבים, נפתח בית-עלמין יהודי במקום, בתרומתה של משפחת הסוחרים רייכר שמימנה את רכישת הקרקע. השלטונות נתנו את אישורם לפתיחת בית-העלמין, חרף התנגדות ראשי קהילת בנדז'ין. בשנת 1908 הורחב בית-העלמין והוקף בחומה.
התפילה בציבור התקיימה תחילה בבתים פרטיים וב"שטיבלעך" של חסידים. ב-1906 נחנך בעיר בית-כנסת גדול ומרווח שנועד לענות על צורכי הקהילה הגדלה במהירות. בנייתו מומנה בעיקר מתרומות של סוחרים יהודים בני המקום.
בשנת 1898 הוכרה קהילת ס' כקהילה עצמאית. לוועד הקהילה הראשון נבחרו שלושה סוחרים עשירים ומשכילים - סטניסלאב ריינר, יעקב נויפלד ואדולף אופנהיים. בין 12 חברי ה"דוזור בוז'ניצה" (ועד הקהילה מטעם המדינה במלכות פולין, סמכותו היתה מוגבלת לענייני דת) מ-1906 היו גם שני נציגים של החסידים.
על גידולה של הקהילה והתרחבות תחומי פעילותה ניתן ללמוד מן התקציב שלה. בשנים 1899-1902 היו הכנסותיה של קהילת ס' 6,502 רובל. רוב הסכום הזה 6,450 רובל - התקבל ממס הקהילה (50 רובל לבית- אב). הוצאות הקהילה הסתכמו ב-6,350 - מזה 3,285 רובל למשכורות (100 רובל לרב, 400 רובל לשני החזנים, 355 רובל ל-3 שמשים ו-480 רובל לשומרים), מאור בבית-הכנסת - 250 רובל, תיקונים בבית-הכנסת - 305 רובל, סיוע לעניים - 1,200 רובל, ותמיכה בתלמוד תורה - 1,260 רובל. בשנת 1909 גדל תקציב הקהילה ל-9,787 רובל והסיוע לעניים עלה ל-2,644 רובל; בשנת 1910 הגיע התקציב ל-12,843 רובל ולתמיכה לעניים הוקצו 5,089 רובל.
במימון מפעלי סעד ורווחה סייעו לקהילה גם אנשים פרטיים. ב-1902 תרם הסוחר גנריך אליאונור רייכר 10,000 רובל לחברת "תומכי עניים", וב-1907 הוקמה חברת "לינת צדק" שסייעה לחולים. בשנת 1912 ייסד הרופא ד"ר אברהם פרלמן חברה להקמת בית-חולים יהודי, שגייסה כסף מעשירי העיר, ועוד במאי אותה שנה נחנך בית-החולים.
בסוף המאה ה-19 למדו רוב ילדי הקהילה בחדר המסורתי, אבל העשירים שכרו לבניהם גם מורים פרטיים. עם המורים העבריים הראשונים בעיר נמנה ח"נ ביאליק (בשנים 1897-1900). בשנת 1902, עם הכרזתה של ס' לעיר, הוקמו בה 8 בתי-ספר עירוניים, וגם יהודי ס', שרק מתי מעט מילדיהם למדו בהם, חויבו להשתתף בהחזקתם בתשלום שנתי של 5,000 רובל (מס חינוך). ב-1907 הוקם בית-ספר עירוני יהודי ובו שתי כיתות נפרדות, לבנים ולבנות. ב-1913 למדו בכיתת הבנים 22 תלמידים. בשנת 1908 הקימה הקהילה תלמוד-תורה, בעלות של 2,400 רובל. בשנת 1913 תרם יצחק רוטנר לקהילה מגרש שעליו הוקם תלמוד תורה נוסף.
הרב הראשון, ר' אריה לייב גיטלר (נפטר ב-1888), בא לס' מפינצ'וב (ע"ע) בשנות ה-60 של המאה ה-19, ואחרי מותו נתמנה במקומו בנו, ר' אברהם מאיר גיטלר (נפטר ב-1925). הוא כיהן במשרתו 37 שנה. במשך שנים רבות נאלצו האב ובנו להסתפק בתואר של מורה הוראה, מכיוון שיהודי ס' היו כפופים לקהילת בנדז'ין, ורק כשהקהילה זכתה לעצמאות נתמנה ר' אברהם מאיר לרב. ב-1900 נתמנה כ"רב מטעם" ומטיף ר' דוד שטיינזלץ (נפטר ב-1921), ובשנת 1902 נבחר ר' יצחק גליקמן (נפטר ב-1929) לדיין בקהילה תוך עקיפתו של הרב גיטלר, מעשה שעורר מחלוקת בעיר.
בעיר ישבו גם אדמו"רים ולהם קהל חסידים : ר' אלטר אברהם בצלאל נתן נטע בידרמן מארץ-ישראל ("הרבי הירושלמי"), שנפטר ב-1933 וארונו הועלה ארצה ; קרובו וחתנו, ר' מרדכי אלעזר מנחם בידרמן, מילא את מקומו (נספה בשואה); ר' דוד פרדס בן ר' מרדכי מסטשוב (נפטר ב-1922), מתלמידי "החוזה מלובלין"; ר' אליעזר פינקלר (נפטר ב-1937), משושלת חסידי רדושיץ, הגיע לס' ב-1929 מקיילצה (ע"ע); בנו הבכור, ר' פנחס יששכר פינקלר, המשיך את האדמו"רות בס' (נספה בשואה); ר' שלמה חנוך הכהן רבינוביץ, האדמו"ר מרדומסק, התיישב בעיר אחרי מלחמת העולם הראשונה ומשך אחריו אלפי חסידים. האדמו"ר רבינוביץ, מעשירי פולין ובעל כישרון מסחרי יוצא דופן, הקים 36 ישיבות ברחבי פולין (ישיבות "כתר תורה") ודאג להחזקתן. הוא נספה בשואה עם בתו וחתנו היחיד, ר' משה דוד הכהן רבינוביץ, שניהל את רשת הישיבות.
בשנת 1897/8 התארגנה בעיר קבוצה ציונית ראשונה. בין המייסדים והפעילים בלט ח"נ ביאליק, שישב אז בעיר ויזם פתיחת חוגים ללימוד עברית. עיקר הפעילות התמקדה בהפצת מניות הבנק הציוני "אוצר התיישבות היהודים". בשנת 1903 נבחר נציג מס' כציר לקונגרס הציוני. בשנת 1907 נוסדה בעיר אגודת "חובבי שפת עבר", ביזמת הסופר משה סטבסקי שישב בס' בשנים 1906-1908 ; ב-1912 נוסדה אגודת "הזמיר", שהקימה מקהלה וקיימה הצגות, הרצאות ושאר פעולות תרבות בעברית.
תנועת פועלים יהודית פעילה היתה בס' כבר בסוף המאה ה-19. ב-1894 השתתפו חבריה בארגון השביתות הראשונות בבתי-מלאכה מקומיים, ובאירועי מהפכת 1905 נקראו בני נוער יהודים לעזוב את ספסל הלימודים ולהצטרף למפגינים. בשנים 1906-1908 התארגנו תאים מחתרתיים של ה"בונד" ו"פועלי ציון". מבין הפעילים התבלט אייזיק אינגסטר, שהפיץ בעיר ספרות מהפכנית.
לא פעם פרצו בעיר תקריות אנטישמיות, לעתים ביזמת פועלים דווקא. בראש השנה 1903, למשל, יידו פועלים אבנים ביהודים שבאו לנהר פשמשה לקיים את מנהג ה"תשליך". המשטרה שמה קץ לתקרית בטרם נפלו קרבנות. ביולי 1911 פרץ המון רוגז של פולנים לבית-הכנסת בשעת התפילה וחולל מהומות, משום שלטענתם היהודים חטפו והסתירו ילדה פולנייה כדי להשתמש בדמה לצורכי פולחן. גם הפעם נמנעה שפיכות דמים הודות להתערבותה של המשטרה.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נכבשה ס' בידי הגרמנים. בתקופה הראשונה לכיבוש שררה מצוקה חריפה, לעתים עד כדי רעב. ב-1915 באו לעיר אלפי פליטים יהודים מיישובים אחרים בחבל זגלמביה והקהילה, שהתקשתה לסייע להם, חילקה לפליטים 100 גרם לחם ליום לנפש. המצוקה הוקלה מעט כשבשנת 1916 החלו להגיע משלוחי סיוע מיהודי גרמניה וכסף מן הג'וינט האמריקני.
שלטונות הכיבוש מינו מועצה של אזרחים שתנהל את העיר ובה גם שני נציגים יהודים - הסוחרים הרץ ליפשיץ וסליזי מימון, שניהם מחוגי המתבוללים. ב-1917 נערכו בחירות ראשונות למועצת העיר. חברי "פועלי ציון" הצטרפו אל רשימת PPS, שהתמודדה מול ה"אנדציה" הלאומנית. 10 מבין 18 חברי המועצה הנבחרים היו יהודים : 6 מהם מתבוללים, אחד - נציג האורתודוקסים, שני ציונים (אחד מ"פועלי ציון") ונציג רשימת הסוחרים. לאחר שהגרמנים הסירו את רוב ההגבלות שהטילו שלטונות רוסיה הצארית על פעילות ציבורית ופוליטית חידשו ה"בונד" ו"פועלי ציון" את פעילותם בעיר. ב-1916 קיימו חברי "פועלי ציון" חוגי-בית ראשונים וייסדו ספרייה (על-שם י"ל פרץ), שהתקיימו בה גם הרצאות ומפגשים של ציונים ואחרים, לרבות חברי ה"בונד". ב-1916 נוסד סניף אגודת הספורט הציונית "מכבי" וב-1917 נערך בס' כינוס של "מכבי", בהשתתפות 82 פעילים.
ב-1915 ייסדה קבוצת משכילים יהודים בית-ספר תיכון מודרני.
 

היהודים בין שתי מלחמות העולם

כלכלה ותעסוקה. כלכלת יהודי ס' התבססה על המסחר והמלאכה. על-פי סקר (חלקי) שערך הג'וינט ב-1921 היו אז בס' 368 בתי-מלאכה ועסקים בבעלות יהודים, שהעסיקו יחדיו 955 עובדים ובהם 101 לא-יהודים. ב-135 בתי-מלאכה הועסקו שכירים, ובאחרים עבדו בעלי העסק או בני המשפחה. להלן פירוט נתוני הסקר:
הענף מפעלים ובתי מלאכה מועסקים
חייטות ותפירה 205 514
תוצרת מזון 68 128
מוצרי מתכת 22 132
ענף הבנייה 21 27
מוצרי עץ, נגרות 15 32
מכונות 9 12
ניקיון וסניטציה 9 11
מוצרי נייר 8 45
תוצרת עור 7 16
טקסטיל 4 24
גרפיקה 4 8
מוצרים כימיים 1 6

לצדם של בעלי המלאכה הרבים והסוחרים הזעירים היתה בעיר שכבה דקה של סוחרים עשירים, שייסדו ב-1915 את "איגוד הסוחרים העצמאים". מאוחר יותר הצטרפו לאיגוד הזה גם בעלי מלאכה מבוססים והוא מנה כ-300 חברים. בשנת 1927 התאגדו גם כ-600 סוחרים זעירים באיגוד משלהם, שהיתה לו גם מחלקת אשראי. לאיגודים האלה היתה השפעה רבה בקהילה. בשנת 1926 הקימו הסוחרים היהודים סניף של "בנק קופייצקי". איגוד הסוחרים ו"בנק קופייצקי" הרבו לתרום גם לגופים ציוניים ובראשם קרן היסוד. חוגים כלכליים מקורבים ל"אגודת ישראל" ייסדו בנק קואופרטיבי, שנסגר בתחילת שנות ה-30 בגלל אי-סדרים כספיים.
חיי הקהילה ופעילות ציבורית יהודית. בשנת 1924 נערכו בחירות לוועד הקהילה, הראשונות אחרי המלחמה.תשעה מחברי הוועד הנבחר היו מרשימת "הגוש הלאומי" (הציונים ללא "המזרחי" ואיגורי הסוחרים), ואילו רשימות "המזרחי" ו"אגודת ישראל" זכו כל אחת במנדט אחד.
לתפקיד ראש הקהילה נבחר ד"ר אברהם פרלמן וסגנו היה לייביש זנדל. בבחירות 1931 לוועד הקהילה השיגה רשימת "המזרחי" 5 מנדטים, רשימת ההסתדרות הציונית 4, "אגודת ישראל" - 2, רשימת סוחרים - 2, רשימת סבלים ופועלים ורשימת בעלי המלאכה מנדט אחד לכל אחת. ראש הקהילה הנבחר היה מרדכי קליינברג מן הרשימה הציונית, ויצחק שטיין איש "המזרחי" נבחר לסגנו. הוועד זה פורק כעבור שנתיים בגלל גירעון של 192 אלף זלוטי בקופה ואי-סדרים בספרי החשבונות. כדי לאזן את תקציב הקהילה ולהבטיח את פירעון חובותיה מינו הרשויות "ועד ממונה" בן 8 חברים, בראשות בריש טנצר. בשנת 1935 עמד תקציב הוועד הממונה על 337,175 זלוטי (מזה 56 אלף זלוטי שנגבו מאלה שבעבר פיגרו בתשלומיהם או היו פטורים ממס קהילה). באותה שנה הצליח הוועד לפרוע חובות בסך 30 אלף זלוטי. סעיפי ההוצאה כללו 4,900 זלוטי לבית-החולים, 4,939 זלוטי לחברת "ריפוי עניים" לקניית תרופות, ו-500 זלוטי לקיטנות לילדי עניים. בסעיף החינוך הוקצו 1,600 זלוטי לבית-הספר התיכון, 1,700 זלוטי לבתי-ספר שלמדו בהם ילדי בתי-היתומים, 400 זלוטי לישיבת רדומסק, 200 זלוטי לבית-הספר "בית יעקב", וסכומי כסף נוספים לתלמוד-תורה ולאגודות הספורט.
בבחירות פברואר 1936 לוועד השתתפו 12 רשימות. האורתודוקסים התחזקו מאוד וניגשו לבחירות ב-4 רשימות, שקיבלו יחדיו כ-2,000 קולות, בעוד שה"ליגה למען ארץ-ישראל העובדת" קיבלה רק 230 קולות, "המזרחי" - 445 ו"הציונים הכלליים" יחד עם הרוויזיוניסטים - רק 258 קולות. בשנת 1938 עמד תקציבו של הוועד על 200,000 זלוטי. מזה הוקצו 45,000 זלוטי להחזקת כוח-הכנסת, בחו-הספד ומבני ציבור אחרים, 8,000 זלוטי למפעלי תרבות וחינוך, 6,000 זלוטי - תרופות לעניים, 8,000 זלוטי - מצות לעניים ו-2,500 זלוטי - סיוע למהגרים.
בבחירות האחרונות, בינואר 1939, התחזקו האורתודוקסים עוד יותר. רשימת הרב אנגלרד קיבלה 3 מנדטים בוועד, "המזרחי" - 3, ושאר המתמודדים - "אגודת ישראל", הציונים, רשימת הרב גליקמן, חסידי רדומסק, חסידי אלכסנדר, רשימת הרב פרומר ורשימת בעלי המלאכה - קיבלו כל אחד מנדט אחד. שלום ליידרוביץ' ויוסף מייטליס נבחרו לתפקידי ראש הקהילה וסגנו. ימים מעטים לאחר הבחירות פרש הנציג הציוני מהנהלת הקהילה ובמקומו נכנס עסקן צעיר, משה (מוניק) מרין (1906-1943), הוא ראש היודנראט רב ההשפעה של חבל וגלמביה בתקופת השואה.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הגיעה הפעילות הציונית בעיר לשיאה. כבר ב-1920 היו בעיר ציונים מכל התנועות והזרמים - "הציונים הכלליים", "המזרחי", "צעירי ציון" (שמנתה 200 חברים) ו"פועלי ציון", כפי שאנו לומדים מרשימת המשתתפים בערב התרמה למען הקרן הקיימת שנערך אז. הרוויזיוניסטים ייסדו סניף של הצה"ר. בשנת 1929, לאחר המאורעות בארץ-ישראל, הפגינו חברי הצה"ר ובית"ר מול הקונסוליה הבריטית בקטוביצה. בשנת 1931 ביקר בס' ח"נ ביאליק וכ-3,000 מבני העיר באו לשמוע את הרצאותיו.
על יחסי הכוחות בין הסיעות הציוניות בס' ניתן ללמוד מתוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים. תנועת הנוער הציונית הראשונה בס', "החלוץ", נוסדה עוד ב-1916, ובעקבותיה באו "השומר הצעיר" (קן ס' נוסד ב-1918), ו"פרייהייט" ("דרור"), שעם ייסודה ב-1929 מנתה כ-40 נערים ובשנות ה-30 הגיע מספר תבריה ל-250 בעדך. חברי "פרייהייט".רובם ככולם נערים עובדים, קיימו חוגים רעיוניים כדוגמת "חוג בורוכוב" ללימוד תולדות הציונות ותנועת הפועלים. ב-1927, בעקבות ביקורו של זאב ז'בוטינסקי שבא לסדרת הרצאות, נוסד בס' קן בית"ר. ב-1930 ייסדו חברי בית"ר את "קרן תל חי". ערב המלחמה הצטרפו 200 חברי בית"ר בעיר ל"ליגיון העברי" שכונן ז'בוטינסקי כדי להילחם בארץ-ישראל. השפעה רבה היתה לתנועת "הנוער הציוני" המקורבת ל"ציונים הכלליים", שרוב חבריה באו מקרב חניכי הגימנסיה היהודית.
הנוער היהודי בס' היה פעיל גם בשתי אגודות ספורט גדולות - "מכבי", שהוקמה עוד בימי מלחמת העולם הראשונה, ו"שמשון" (נוסדה ב-1922), שקבוצת הכדורגל שלה בס' התפרסמה בכל פולין. בשנת 1926 היו ב"מכבי" כ-600 פעילים שעסקו בעשרה ענפי ספורט.בשנת 1932 יצאה מס' משלחת ספורטאים גדולה למשחקי ה"מכביה" בארץ-ישראל. אחדים מאנשי המשלחת ניצלו את ההזדמנות ונשארו בארץ.
הפריחה התרבותית בתקופה שבין שתי המלחמות באה לידי ביטוי גם בתחום החינוך. ב-1918 נוסדה גימנסיה של "המזרחי". פעילי "אגודת ישראל" פתחו בית-ספר של רשת "בית יעקב", שלמדו בו כ-300 בנות ב-5 כיתות.בית-הספר התיכון היהודי שהוקם בימי מלחמת-העולם הראשונה נסגר ב-1922, אך ב-1929 ייסדו חוגים לאומיים גימנסיה יהודית חדשה. "חברת בתי-הספר היהודיים" מייסודו של ד"ר אברהם פרלמן פתחה בית-ספר יסודי יהודי צמוד לגימנסיה. בשנת 1931 ייסדה החברה גם ספרייה ציבורית גדולה ששירתה את מערכת החינוך היהודית. בשנה זו הרחיבו גם האורתודוקסים את רשת החינוך שלהם ופתחו חדר בן ארבע כיתות, "יסודי תורה" שמו, שלמדו בו גם לימודי חול. בשנת 1937 התאגדה קבוצה של סוחרים עשירים ובראשם יוסף ספיר ואספה 250 אלף זלוטי כדי לייסד בית-ספר תיכון למסחר, וכעבור שנה, ב-1938, נפתח בית-הספר. למדו בו כ-50 נערים ונערות. תכנית הלימודים כללה גם עבודה בבתי-עסק בעיר, ובערב התקיימו בבית-הספר השתלמויות לסוחרים ולפקידים. כ-1935 פתח גם "אורט" קורסי ערב למלאכה שלמדו בהם כ-150 צעירים. ב-1938 ערך "אורט" מגבית למימון פעילותו בעיר וגייס כ-6,000 זלוטי.
בשנות ה-20 וה-30 הופיעו בס' כמה עיתונים יהודיים. ביולי 1921 נוסד השבועון "אונזער בלאט" (מ-1923 "אונזער טעלעפאן"), בעריכת לייביש שפיגלמן. ב-1937 ייסד אחד מעובדי השבועון היהודי החשוב "זאגלעמביער צייטונג" את השבועון "זאגלעמביער לעבן", שיצא גם הוא בס'.
עם ארגוני הסעד והעזרה היהודיים החשובים נמנו קופת הגמ"ח שנוסדה ב-1925 ביזמת הג'וינט. הון היסוד שלה עמד על 20,000 זלוטי. בשנת 1929 היו בקופה 127,000 זלוטי ו-700 יהודים זכו להלוואות. עד לפרוץ המלחמה נהנו מהלוואות הקופה כ-24,000 איש. בית-החולים היהודי, שבמשך שנים רבות סבל מקשיי מימון, נסגר במרס 1925 אך באוגוסט 1926 נפתח שוב. בשנות ה-30 הוטב מצבו הכספי של המוסד והוא הורחב, ומספר החולים שטופלו בו במשך השנה הגיע לכ-400 איש. בשנת 1936 הגיע מספר החולים ל-867, וערב המלחמה טופלו בבית-החולים 1,224 איש והיו בו 90 מיטות. בשנת 1927 התארגנה חברה לבניית בית-זקנים יהודי וכ-170 מאמידי הקהילה אספו 90,000 זלוטי. בשנת 1933 הושלמה הבנייה ובית-הזקנים ובו 40 מקומות נפתח. במאי 1939 היו בס' 120 פליטים יהודים מגרמניה והקהילה יחד עם מוסדות הרווחה היהודיים יזמו מבצע סיוע למענם.
בשנת 1925 נבחר הרב גליקמן לראש בית-הדין בס'. בעקבות פטירתו נערכו ב-1930 בחירות רשמיות ולמשרת רב העיר נבחר ר' מנחם מנדל האגר (נפטר ב-1954), פעיל "המזרחי" וציר מטעמו לקונגרסים הציוניים. בגלל פעילותו הציונית לא הכירו בו אנשי "אגודת ישראל" והחסידים. הם בחרו בר' ישעיהו אנגלרד (אביו של האדמו"ר הנוכחי מרדזין), ששימש קודם לכן רב במודז'יוב, הכתירו אותו לרב העיר וכך היו לס' שני רבני עיר. לצדם כיהנו בעיר ובפרבריה גם ר' יהושע גליקמן, בנו של ר' יצחק (1894-1943, נספה בשואה); ר' שלמה שטנצל (נפטר ב-1919), מחבר "קהלת שלמה", שעמד גם בראש ישיבה; ר' חנוך הניך יוגסטר; ר' יהונתן שטרק ; ר' מנדל הכהן שוורץ; ר' אריה צבי פרומר מקוז'ייגלובי (ע"ע), שמ-1935 עמד בראש "ישיבת חכמי לובלין"; ור' דוד יהושע הלברשטם.
יהודים בחיי הציבור הכלליים ובתנועות סוציאליסטיות. בס', עיר תעשייתית באופיה, התפתחה בתקופה זו תנועת פועלים יהודית חזקה, בין במסגרת ה"בונד" ובין בפעילות קומוניסטית שנאסרה בתקופה זו. ב-1922 שבתו פועלים יהודים במשך יומיים בדרישה להעלות את שכרם, ובמרוצת השנה התרחב גל השביתות והקיף גם חברי PPS ותומכי המפלגה הקומוניסטית. המשטרה אסרה 10 ממנהיגי הפועלים, רובם יהודים. ביולי 1923 שבתו השכירים היהודים בענף המחט ותבעו העלאת שכר של 50%. בנובמבר 1924 נאסרו ראשי הקומוניסטים בס', מקצתם יהודים. ביולי 1938 התכנסו בעיר עובדי המכרות כצעד ראשון למאבק על הטבת תנאי שכרם. רק מקצתם היו יהודים אך ה"בונד", שהתחזק בתקופה זו, השתתף באספה ובתעמולה שניהלו הפועלים, לצדם של חברי PPS.בבחירות 1919 למועצת העיר, הראשונות אחרי המלחמה, זכו היהודים לנציגות של 9 מקרב 40 חברי המועצה הנבחרת. בבחירות אפריל 1925 למועצת העיר השתתפה רשימה יהודית מאוחדת של חברי "אגודת ישראל", "המזרחי" ואיגודי הסוחרים ובעלי המלאכה.ערב הבחירות צמצמה וערת הבחירות את שיעור היהודים בעלי זכות הבחירה ל-40%. ואכן, בשנה זו נבחרו למועצה רק 3 יהודים, ובראשם ד"ר אברהם פרלמן. בשנת 1926 תקציבה העירייה למוסדות יהודיים רק 25,000 זלוטי מתוך תקציבה הכולל, שעמד על 3 מיליון זלוטי. בבחירות 1929 נבחרו למועצה 5 יהודים חברי "הגוש הלאומי" ו-2 נציגי "פועלי ציון", שהתמודדו בנפרד. ב-1929/30 הקצתה המועצה 20,000 זלוטי לבית-החולים היהודי, 3,968 זלוטי למפעלי קיץ לילדים יהודים, 500 זלוטי לחברת "מלביש ערומים", 200 זלוטי לארגון הבריאות טא"ז ו-500 זלוטי למועדון הספורט "מכבי". בבחירות אלה התמנה לראשונה יהודי, ד"ר פרוקס, לחבר הנהלת העיר. גם בבחירות 1934 שמרו היהודים על אחדות. "הגוש הלאומי" קיבל 10 מנדטים במועצה. מבין הרשימות הפולניות זכתה מפלגת ה"סנאציה" ב-24 מושבים, PPS קיבלה 9 מנדטים והקומוניסטים - 4. בבחירות מאי 1939, האחרונות לפני המלחמה, קיבלו הציונים 4 מנדטים במועצת העיר ורשימות הרוויזיוניסטים, "המזרחי", בעלי המלאכה ו"אגודת ישראל", שהתמודדו בנפרד, זכו כל אחת במנדט אחד. בלט הישגו של ה"בונד", שבעבר לא היה מיוצג במועצת העיר אך ב-1939 זכה ב-2 מנדטים.מבין הרשימות הפולניות זכתה PPS ברוב מוחץ - 25 מנדטים - ורשימת ה"סנאציה" ירדה ל-14 מנדטים.
אנטישמיות. הגיאות האנטישמית שפקדה בתקופה זו את פולין לא פסחה גם על ס', ובשנות ה-30 הגיעו הדברים לעתים לידי תקריות אלימות. בנובמבר 1931 הפגינו בעיר כ-3,000 צעירים ובני נוער מתומכי מפלגת ה"אנדציה" האנטישמית, ובראשם קצין משטרה לשעבר שהיה ידוע בקיצוניותו. באירוע הזה נפצעו שני יהודים, ורק התערבות המשטרה מנעה פגיעות קשות יותר. בנובמבר 1935 הניחו אלמונים פצצה בית-המדרש. שני בחורים נפצעו, בהם נער בן 14 שמת כעבור ימים אחדים בבית-החולים. ביולי 1936 התגלתה פצצה במלון "בריסטול", שהיה בבעלות יהודים, ופורקה בעוד מועד. בשנת 1938 הגיע גל האלימות לשיאו. בפברואר היכו שלושה בריונים תלמיד ישיבה בן 16, הפשיטוהו מבגדיו ופצעו אותו באורח קשה. הוא אושפז בבית-החולים היהודי. באותו חודש פרצו בריונים לבית-המדרש בס' והיכו מתפללים. המשטרה הוזעקה למקום והתוקפים נמלטו. בנובמבר 1938 הוטמנה פצצה נוספת באחד מבתי-הכנסת בעיר.המשטרה אסרה 5 פעילים של מפלגות הימין שהודו בביצוע המעשה.
 

בימי מלחמת העולם השנייה

א'. ספטמבר 1939 עד מאי 1942 ערב המלחמה ריכזו הגרמנים והפולנים כוחות צבא גדולים לאורך הגבול, והמתיחות בחבל זגלמביה, שגבל עם גרמניה, גברה מאוד. ב-1 בספטמבר 1939, עם פרוץ הקרבות, נמלטו יהודים ראשונים מזרחה מאימת הצבא הגרמני ולמחרת, ב-2 בספטמבר, גבר זרם הבורחים. בסך-הכל נמלטו מס' ומבנדז'ין הסמוכה בימי המלחמה הראשונים כ-9,000 יהודים. בין הבורחים היה גם הרב האגר, שהצליח להגיע לרוסיה (אחר-כך עלה לארץ-ישראל ושימש יושב-ראש מרכז "המזרחי"). רבים מן הבורחים שבו כעבור ימים מעטים לבתיהם, לאחר שהצבא הגרמני התקדם במהירות והשיגם בדרכי מנוסתם.
בעיר עצמה השתררה בהלת קניות, ושעות מעטות לאחר הפתיחה במלחמה אזלו מצרכי המזון מן החנויות.
ראשית הגזרות והרדיפות. ב-4 בספטמבר נכנסו לס' כוחות צבא גרמניים. אלה מיהודי העיר שנשארו במקום הסתתרו במרתפים או הסתגרו בבתיהם מאחורי סוגר ובריח. הגרמנים התקדמו ברחובות כשהם יורים לתוך בתים ועליות גג שחשדו שמסתתרים בהם גורמים עוינים. בין ההרוגים והפצועים מן הירי היו גם יהודים. ב-5 בספטמבר נקראו כל הגברים היהודים לכיכר העיר. חיילים גרמנים ירו אל תוך קהל הנאספים והפילו חללים נוספים. לאחר שבכיכר לא נמצא די מקום לכולם הובלו הגברים לחצר בית-החרושת "שיין", ושם הוחזקו כל אותו הלילה כששומריהם הגרמנים מתעללים בהם להנאתם.ב-6 בספטמבר נכנס לעיר כוח של "אחחנזאצגרופה" שהופקדה על חבל זגלמביה, בפיקודו של קצין ס"ס בדרגת אוברגרופנפיהרר, פון וירט. מלאכתם הראשונה היתה התעללות בגברים היהודים שבחצר בית-החרושת. הספרים שבין העצורים נצטוו לגלח את בעלי הפיאות והזקנים, כל זה תוך כדי מכות והתעללויות. אחר היהודים נרצח בידי אנשי הס"ס. לאחר שהוחזקו יומיים בחצר בית-החרושת הפרידו הגרמנים כמה יהודים, הכריזו עליהם בני ערובה ורצחו אותם בתואנה שיהודי ס' פתחו באש על הצבא הגרמני עם כניסתו לעיר. בסך-הכל נרצחו בימים הראשונים לכיבוש כ-30 יהודים. בטרם שוחררו הגברים היהודים שאל קצין ס"ס מיהו ראש הקהילה. שלמה לייזרוביץ חשש לצאת אליהם ובמקומו יצא מן הקהל משה (מונייק) מרין, חבר ועד הקהילה, והציג עצמו כראש הוועד. הקצין הורה לו להעביר צינור להספקת מים לעצורים ולפנות את הפצועים ואת גוויות ההרוגים. בתחילת נובמבר 1939 נאסרו 100 יהודים בעלי עמדה וממון מס' ומבנדז'ין כבני ערובה לתשלום קונטריבוציה גבוהה. הם שוחררו רק כעבור חודש ימים, בתחילת דצמבר, לאחר שסכום הכסף ומכסת הזהב נאספו ונמסרו לגרמנים.
באותו החודש הפעילו הגרמנים מדיניות שיטתית לנישול היהודים מרכושם. יהודים שהתגוררו בדירות טובות פונו מהן לטובת גרמנים. בקטוביצה הוקם סניף של "משרד האפוטרופסות - מזרח", שהיה כפוף לגרינג וניצח על החרמות הרכוש. לאחר רישום כל העסקים בחבל זגלמביה שבעליהם יהודים, הוחרמו העסקים "לטובת הרייך" ונתמנו להם אפוטרופסים - רובם גרמנים שבאו לאזור בגלל הסיכוי להתעשר מרכושם של היהודים. בשנת 1940 היו בס' 2,592 מתיישבים גרמנים מן הרייך ובשנת 1942 הגיע מספרם ל-10,794 - כ-10% מתושבי העיר. על-פי רוב המשיכו האפוטרופסים להעסיק את בעלי העסק הקודמים בעסק שלהם, תמורת שכר זעום. לאחר ניכוי הוצאותיו ומשכורתו היה האפוטרופוס מעביר את רווחי העסק לחשבון ממשלתי מיוחד. שיטה זו יצרה פתח לשחיתות ולהתעשרות קלה.
במקביל להחרמות הרכוש התפרסמו בסוף אוקטובר 1939 תקנות בדבר גיוס יהודים לעבודת כפייה. גברים שגילם פחות מ-55 חויבו בשני ימי עבודה בשבוע. בנובמבר פורסמו כמה גזרות נוספות ובהן החובה לענוד סרט זרוע לבן שעליו מגן-דוד כחול.
תנועות הנוער הציוניות. בין הצעירים שנמלטו מיד עם פרוץ המלחמה היו חברי תנועות נוער רבים. חברי בית"ר ברחו מן העיר במאורגן ולפני צאתם שרפו את מסמכי הקן. מקצתם הצליחו להגיע ע" הגבול הסובייטי, אבל שם נתפסו ונאסרו. אחרים ניסו להגיע לווילנה ומשם לעלות לארץ-ישראל. חלקם חזרו בתחילת 194 לס' והתארגנו מחדש בגדוד של בית"ר.
מבין בוגרי "השומר הצעיר", תנועה שבלטה בהשפעתה בס', כמעט לא נותר איש בעיר עם פרוץ המלחמה. קבוצה של חברים מקן ס' שהתה עם פרוץ המלחמה בהכשרה ברדום (ע"ע) וב-6 בספטמבר עברה לווילנה ונשארה שם. סמק מייטליס הציע לחבריו בתנועת "הנוער הציוני" לברוח לשטח הכיבוש הסובייטי ולהקים שם קולחוז. ראש התנועה בס' יוז'ק קוז'וך, לעומתו, דרש שכולם יישארו בס' וימשיכו את הפעילות. ואכן רוב חברי "הנוער הציוני" נשמעו למנהיגם ונשארו. הם התכנסו בחשאי בקבוצות קטנות בנות 5 חברים וקיימו את פעולותיהם בבתים פרטיים, ואף ייסדו קופות לעזרה עצמית למען משפחות של חברים שנקלעו למצוקה קשה.
בשנת 1941 היו בעיר כ-700 חברו תנועות נוער ציוניות ובהם כ-400 חברי "הנוער הציוני".
היודנראט ומוסדותיו והקמת ה"צנטראלה". משה מרין נצטווה לכונן מועצה יהודית בת 24 חברים. ליודנראט הראשון ולמוסדותיו נבחרו אישי ציבור ותיקים כמו איגנאצי מייטליס, אנטוני קון, ממנהיגי החוגים המתבוללים, בירמן מן ה"בונד", דוד לברטובסקי ויצחק שטיינפלד מ"המזרחי", וגם כמה מאנשי "הציונים הכלליים", מקצתם בוגרי תנועת "הנוער הציוני". פאני צ'רנה, בוגרת הגימנסיה היהודית בס', הפכה להיות יד ימינו של מרין וחברתו לחיים.
היודנראט הראשון כלל 7 מחלקות - סעד, בריאות, משפטים, כספים, עבודה, הספקה ומינהל. ב-1940, עם בואם של פליטים משלזיה, פתחה למענם מחלקת הסעד מטבחים ציבוריים ומחסני בגדים. מחלקת הבריאות הופקדה על החזקת בית-החולים, היחידי בכל חבל זגלמביה שטיפל ביהודים. מחלקת העבודה הסדירה את הגיוס לעבודת כפייה ושמה קץ לחטיפות ברחובות העיר כל אימת שהגרמנים נזקקו לעובדים לניקוי שלג או לתיקון כבישים. היה זה מרין שהציע לגרמנים לגייס את מכסת עובדי הכפייה הנדרשת באמצעות היודנראט.
בדצמבר 1939 הקימו הגרמנים את ה"צנטראלה", היודנראט המרכזי לשלזיה עילית-מזרחית, ומשה מרין הועמד בראש הגוף החדש. הוא גייס ל"צנטראלה" עסקני ציבור ידועים מס' ומבנדז'ין וגם אנשים צעירים יותר, בשנות ה-30 וה-40 לחייהם, רובם מן המפלגות הציוניות. ה"צנטראלה" כללה 9 מחלקות - סעד, בריאות, משפטים, תקציב, הספקה, עבודה, חינוך, מחלקה לסטטיסטיקה וארכיון. עד אפריל 1940 היתה בה גם מחלקת הגירה. מחלקות ה"צנטראלה" פיקחו על עבודת המחלקות המקבילות ביודנראטים המקומיים, עזרו להן במימון והנחו את עבודתן. עם כינון ה"צנטראלה" נתמנה לראש היודנראט המקומי בס' אחיו של משה מרין, חיים.
בסוף 1939 הוקמה בס' גם משטרה יהודית. בשנת 1941 היא הועמדה תחת מרותה של המשטרה המרכזית של ה"צנטראלה", שמנתה כ-200 שוטרים. השוטרים היהודים ענדו סרט זרוע בצבעי צהוב-לבן. לראש המשטרה של ה"צנטראלה" נתמנה מפקד משטרה היהודית בבנדז'ין, רומק גולדמינץ, יליד ארץ-ישראל שעבר לפני המלחמה ב"משרד הארצישראלי" בקטוביצה.
באביב 1940 הובאו לחלק המזרחי של חבל זגלמביה כ-5,000 יהודים מגורשים משלזיה. כמה מאות מהם הגיעו לס'. במרס 1941 פונו מעירם 6,500 יהודי אושויינצ'ים, בעזרת שוטרים יהודים מס' ומבנדז'ין. עם בואם לס' נשלחו כמה מאות מביניהם למחנות עבודה. הנותרים התקבלו בחמימות בידי צוותים של צעירים ועמם גם צוות רפואי שדאג לחולים ולקשישים. כ-3,000 מבין הפליטים נקלטו בס' ובבנדז'ין, והיודנראט הכין למענם מקומות מגורים בדירות של משפחות יהודיות.
מחלקת הנוער. בראשית 1941 הקים מרין במסגרת היודנראט המרכזי את מחלקת הנוער, שבאמצעותה התכוון לפקח על הפעילות בתנועות הנוער כדי להימנע מעימות אתן. הוא הזמין את ראשי "הנוער הציוני" בס' להקים את המחלקה ולפעול במסגרתה למען הנוער בס' ובבנדז'ין. חברי "הנוער הציוני" התלבטו קשות בשאלה אם עליהם לשתף פעולה עם היודנראט, אך בסופו של דבר החליטו לקבל את הצעתו של מרין. את ניהול המחלקה החדשה הציע מרין לד"ר ליברמן, מפעילי "פועלי ציון" בס'.ואולם ד"ר ליברמן לא היה מוכן לעבוד תחת פיקוח הדוק ודרש ממרין עצמאות בתפקידו, ולפיכך נתמנה לתפקיד ראש "הנוער הציוני" יוז'ק קוז'וך, שצורף ליודנראט. לצדו כיהנו במועצה מנהיגי תנועות נוער כמו קלמן טנצר, ראש קן "השומר הצעיר" בס'; הרשל שפרינגר, מזכיר קיבוץ "דרוד" בבנדז'ין ; ישראל דיאמנט מן "הנוער הציוני" בבנדז'ין אריה ליוור מ"גורדוניה"; וכמה אחרים. מחלקת הנוער הקצתה לחברי התנועות משאבים מקופת היודנראט לפעילות החינוכית ויזמה קורסים והשתלמויות. מ-1940 ואילך, משרבו השילוחים למחנות עבודה מרוחקים, ניצלו ראשי המחלקה את קשריהם עם היודנראט כדי להבטיח את חברי התנועות מפני הרעה הזאת. ואכן, עד 1942 לא נשלח איש מפעילי תנועות הנוער למחנות עבודה.
מחנות העבודה. בשנת 1940 הגיע מספר היהודים בעיר ל-22,407 ושנה אחר-כך עלה מספרם ל-24,249. התכנית המקורית של הס"ס היתה לגרש את יהודי ס' והאזור כולו לגנרל-גוברנמן, שכן שלזיה סופחה לרייך הגרמני. ואולם בסופו של דבר לא מומשה התכנית, לנוכח סירובו של מושל הגנרל-גוברנמן הנס פרנק לקלוט בתחום הממשל שלו מאות אלפי יהודים. ומאחר שהיהודים נשארו בזגלמביה הוקם שם מנגנון גדול שטיפל בניצול כוח העבודה היהודי. באוקטובר 1940 הוקמה "לשכת הממונה המיוחד מטעם הרייכספיהרר ס"ס וראש המשטרה הגרמנית על כוח העבודה של בני עמים זרים בשלזיה עילית". בראש הלשכה הזאת הועמד קצין הס"ס אלברכט שמלט והגוף החדש נקרא על שמו, "ארגון שמלט". שמלט היה כפוף ישירות להימלר ועסק בגיוס עובדי כפייה יהודים למחנות עבודה שהוקמו ברחבי שלזיה. בנובמבר 1940 הורה שמלט למרין להכין רשימות של כל היהודים תוך הפרדה בין הכשירים והבלתי כשירים לעבודה. בסתיו 1940 הוקם בבניין הגימנסיה למסחר בס' מחנה מעבר ("דולאג") שבו הוחזקו יהודים עד לשילוחם למחנות העבודה. באולמות בית-הספר הותקנו דרגשי עץ והבניין הוקף בגדר תיל. לפני צאתם למחנות העבודה הועברו העובדים מס' לבנדז'ין ומשם פוזרו בין המחנות השונים.בעת ששהו ב"דולאג" בס' דאג היודנראט לכלכלתם והחזיק במקום גם צוות רפואי קטן. לצד הממונה הגרמני על מחנה העבודה ניהל אותו גם איש היודנראט קוגלמן.
באוקטובר 1940 יצאו הקבוצות הראשונות מס' ומבנדז'ין למחנות עבודה, ובהן כ-500 צעירים. בסוף הסתיו כבר הגיע מספר העובדים במחנות ל-2,880 נפש. רובם הועסקו בעבודות עפר ובסלילת כבישים מהירים שנועדו לחבר את שלזיה עם הרייך, באזור ברסלאו וגלייוויץ. תנאי העבודה במחנות של "ארגון שמלט" היו קשים מאוד. במשך 12 שעות עבדו האנשים בקור עז, עונשים ומכות היו מנת חלקם תדיר, המזון היה דל ותנאי המגורים ירודים ביותר.
ידיעות על הנעשה במחנות העבודה הגיעו לס' ולבנדז'ין, ובמרס 1941, כשהחל גל נוסף של גיוס עובדים למחנות, סירבו המועמדים שנבחרו להתייצב מרצונם לעבודה והמשטרה היהודית נאלצה לגייס פועלים בכוח. בלילה פשטו שוטרים על בתי היהודים ולקחו אתם את האנשים על-פי רשימות מוכנות מראש. כאמצעי לחץ נהג מרין לבטל את כרטיסי המזון של משפחות שבניהן לא התייצבו. בתקופה זו נשלחו עובדים מס' לבנות את מחנה ההשמדה באושוויץ.
העבודה ב"שופים". הדרך הבטוחה ביותר לחמוק משילוח למחנה עבודה היתה תעסוקה באחד מבתי-המלאכה ("שופים") שהוקמו בס' מאביב 1940 ואילך. ב-1941 הוקמו "שופ', החייטים הגדול של הלד, "שופ" למוצרי עור של בראון, "שופ" למוצרי קליעה מקש ומזרדים של גורצקי וכמה "שופים" לנגרות. הייצור ב"שופים", שנוהלו בידי יזמים גרמנים, גדל מאוד בשנים 1941-1942, ככל שהתרחבה הפעילות הצבאית בחזית המזרחית וגברה הדרישה למוצרי הלבשה והנעלה. יום העבודה ב"שופים" היה בן 10 שעות לערך, תנאי העבודה היו קשים והשכר דל - 20-25 מרק לחודש (פועל מקצועי קיבל 35 מרק), ומן השכר הזה נוכה מס בשיעור 30% ל"ארגון שמלט". אבל למרות כל אלה היו מקומות עבודה ב"שופים" מבוקשים מאוד, כאמור. באביב 1942 הגיע מספר הפועלים ב"שופ" החייטים של הלד ל-2,000 ובכל ה"שופים" יחדיו עבדו יותר מ-3,000 יהודים.
 

ב. תקופת הגירושים (מאי 1942 עד אוגוסט 1943)

השמדת יהודי חבל זגלמביה התנהלה בשלבים. תחילה נקטו הגרמנים בשיטה של "סלקציה מבוקרת" - דהיינו שילוח בלתי כשירים לעבודה למחנות השמדה תוך שמירה על חייהם של עובדים ששימשו את משק המלחמה הגרמני או עבדו במפעלי הס"ס. בסוף אפריל 1942 שלח היודנראט בס' ובבנדז'ין צווי זימון ל-6,200 יהודים - בעיקר משפחות עם שני ילדים או יותר ומבוגרים שלא עבדו במקומות עבודה מאושרים. הוריעו להם שיישלחו ל"יישוב מחדש", ובס' פשטה שמועה שיעד הגירוש הוא טרזיינשטאט. למגורשים הותר לקחת אתם מטען עד 25 ק"ג ומזון ל-3 ימים. מבין 5,000 יהודי ס' שנקראו להתייצב לגירוש ב-10 במאי 1942 באו למקום הריכוז רק כ-300 איש, והשוטרים היהודים נשלחו לערוך חיפושים בבתים. לאחר שגם בצהריים טרם הושלמה המכסה התגייס הגסטאפו לחיפושים. אנשי ס"ס הקיפו שלושה בניינים גדולים ברחוב טרגובה, סרקו את הדירות והוציאו החוצה את כל יושביהן, ובהם גם הרב אנגלרד וכמה נכבדים אחרים כמו חיים קופרמינץ, מראשי "המזרחי" בס'. היודנראט פנה לגסטאפו בבקשה לשחררם אך נענה בשלילה, בנימוק שמכסת המגורשים טרם נתמלאה. ב-11 במאי הורה מרין לשוטריו ולפקידיו למלא את מכסת המגורשים שאם לא כן יצורפו הם עצמם לטרנספורט עם בני משפחותיהם. האיום פעל את פעולתו, וכבר באותו היום נאספו 1,500 יהודים. ב-12 במאי יצאה מס' רכבת ועליה כ-1,500 מיהודי ס' בדרכה לאושוויץ. הגרמנים התירו לרב אנגלרד לרדת מן הרכבת, אך הוא סירב לנטוש את שאר היהודים בצרתם וסופו שנספה יחד עמם.
ביוני 1942 חודשו הגירושים בכל-חבל זגלמביה. גם הפעם לא התייצבו המועמדים לגירוש, והגסטאפו והמשטרה היהודית פשטו על הבתים וריכזו את דייריהם בבניין בית-ספר בעיר. משלא הגיעו למכסה הנדרשת צירפו לטרנספורט גם את דיירי בית-הזקנים היהודי, שהובלו למקום הריכוז בעגלות, ואת ילדי בית-היתומים (אחדים מהם הצליחו להסתתר בשדה סמוך בסיוע חברי "הנוער הציוני"). אחר-כך בא תורו של בית-החולים. החולים הוצאו ממיטותיהם והובלו במשאיות למקום הריכוז. בסך-הכל שולחו לאושוויץ ביוני 1942 כ-2,000 מיהודי ס'.
במאי-יוני 1942 גורשו כ-10% מיהודי העיר. בתקופה זו הרחיבו ה"שופים" את הייצור, ואף-על-פי כן עוד נותרו בעיר יהודים רבים שנחשבו בעיני הגרמנים "בלתי פרודוקטיביים" והם החליטו לחדש את הגירושים המבוקרים מס' ומבנדז'ין. נוסף על היהודים המקומיים התגוררו אז בס' ובבנדז'ין כ-7,000 פליטים יהודים - משלזיה, מן הגנרל-גוברנמן ומאושוויינצ'ים, שלא היו להם תעודות זהות וכל אימת שנערכה סלקציה היו הם בסכנה גדולה מן האחרים.
ב-8 באוגוסט פרסם חיים מרין, ראש היודנראט המקומי בס', קריאה לכל היהודים להתייצב ב-12 באוגוסט בבוקר במקומות שונים בעיר ולהביא עמם את תעודות העבודה שלהם. חיים מרין כבר ידע אז משהו על יערם של הגירושים ובכל זאת לא סירב לסייע לגרמנים. יום קודם לכן, ב-11 באוגוסט, נפגש מרדכי אנילביץ' עם מנהיגי תנועות הנוער בעיר ודרש בתוקף שהיהודים לא יתייצבו. ואולם חברי התנועות הצעירים לא הצליחו לשכנע את רוב היהודים שלא להישמע להוראות היודנראט.
ב-12 באוגוסט 1942, שכונה אחר-כך בפי יהודי ס' יום "הפונקט הגדול", יצאו יהודי ס' מבתיהם ועשו דרכם אל מקומות הריכוז. אף ששעת ההתייצבות הרשמית נקבעה ל-7 בבוקר ביקשו רבים להקדים, והראשונים באו כבר בשעה 5. גם חולים וזקנים שהשיגו מן היודנראט פטור מהתייצבות עשו מאמץ ובאו, מחשש פן הגסטאפו יפשוט על הבתים ויעשה בהם שפטים. בשעה 7 בבוקר כבר נאספו במגרש הספורט ברחוב יאן ובשבעה "שופים" גדולים כ-22,000 מיהודי ס', וב-10 נשלחו השוטרים היהודים להעביר גם את הנאספים ב"שופים" למגרש הספורט. הצפיפות במגרש הספורט היתה רבה. הכל המתינו שעות לביקורת. מחמת החום והמחסור במים התעלפו כמה מן האנשים, המתח הגיע לשיא, וב-3 אחרי הצהריים החלה בקרב הנאספים תסיסה. אנשי היונדראט קיבלו אישור מן הגרמנים לחלק לנאספים במגרש לחם, אך משהובא הלחם פרצה במקום מהומה. אנשי ס"ס היכו את הנאספים באלות גומי ואילצו אותם להסתדר בשורות. בינתיים הגיעו ידיעות שעל-פיהן בבנדז'ין כבר החלה הסלקציה. ב-4 אחרי הצהריים הקיפו אנשי ס"ס את המגרש ובקרב היהודים פרצה מהומה גדולה. השוטרים היהודים ריכזו את היהודים בצד אחד של המגרש והסלקציה החלה. במרכז המגרש עמדו נציגי "ארגון שמלט", דראייר ולינדנר, ועמם גם מרין. היהודים חולקו ל-4 קבוצות ונשלחו לפינות חצי המגרש השני. בקבוצה הראשונה היו חברי היודנראט ועובדיו ואנשי המשטרה היהודית, בשנייה - צעירים בני 16-24, בשלישית - בעלי תעודות עובד, ובקבוצה הרביעית - משפחות עם ילדים וקשישים. המיון נמשך עד שעה 10 בלילה.בשעות הערב המוקדמות שוחררו לבתיהם פקידי היודנראט ובני משפחותיהם (הקבוצה הראשונה) ואחריהם עובדי ה"שופים" (הקבוצה השלישית), ואילו הצעירים שנועדו להישלח למחנות עבודה (הקבוצה השנייה) הועברו למחנה המעבר המקומי. מבין אנשי הקבוצה הרביעית היו שניסו להסתנן אל הקבוצה השלישית; הגרמנים הגיבו בירי והיו כמה קרבנות בנפש. בינתיים החל לרדת גשם חזק והגרמנים עזבו את המקום. על היהודים שנותרו במגרש הופקד משמר של המשטרה היהודית. למחרת, 13 באוגוסט, בא מרין למגרש ואמר ליהודים שנותרו שם כי ביקש מן הגרמנים שלא לבצע את הגירוש. היהודים סודרו בשורות והובלו ל-4 בתים ברחובות טרגובה וקולונטאיה שפונו מיושביהם. בשעה שהוצעדו לשם ניסו שני יהודים לברוח ונורו למוות. בארבעת הבתים שררו צפיפות רבה ומחנק. הגרמנים ששמרו מבחוץ אסרו לפתוח את החלונות מחשש למעשי בריחה. למרות השמירה הקפדנית הצליחו כמה מחברי תנועות הנוער לחדור לבתים ולהוציא כמה ילדים. היפק גליצנשטיין מן "הנוער הציוני" גילה באחד הבתים קיר רעוע ובעזרת כמה אנשים אחרים פרץ בו פתח גדול שדרכו ברחו החוצה רבים. ב-15 באוגוסט החל הגירוש. במשך 3 ימים ברציפות יצאו מס, רכבות מלאות, ובהן הובלו כ-4,000 מיהודי ס' לאושוויץ.
לאחר הגירוש הזה הכריז מרין באזני הנשארים ש"הפונקט הגדול" הוא ההוכחה לכך שרק אם היהודים יעבדו יש להם סיכוי לשרוד. בקיץ 1942 פתח מרין בס' ובבנדז'ין שני מחנות עבודה ("ארבייטס-קומנדו לאגר" או בקיצור מחנות א"ק) למען פליטים מן הגנרל-גוברנמן ומחבל זגלמביה שנותרו ללא תעודות וריחפה עליהם סכנת גירוש. ואף שהכעס על מרין ואנשיו היה גדול האמינו רבים לדבריו וחשבו שהאירוע של אוגוסט אכן הוכיח את חיוניות כוח העבודה היהודי ורק יהודים שאינם מביאים תועלת מיועדים לגירוש. החלה נהירה גדולה אל ה"שופים" ולמקומות עבודה אחרים שזיכו את עובדיהם בתעודת עובד נדרש למשק המלחמה הגרמני (למערכה הקשה בברית-המועצות ובצפון-אפריקה נזקק הצבא גם לבגדים, מגפיים ומוצרים שונים אחרים). "ארגון שמלט", שפעילותו בעת ההיא היתה בשיאה, הגביר את הביקוש לעובדים יהודים. בשלזיה החזיק הארגון 84 מחנות עבודה ליהודים, שהעסיקו יחד עם ה"שופים" כ-60,000 עובדים."שופ" הטקסטיל של הלד בס' העסיק ב-1943 כ-4,000 עובדים.
בסתיו 1942 החלו הגרמנים בהקמת גטו ברובע שרודולה בס'. הקמתו נמשכה זמן רב לנוכח הקושי בפינוי תושבי הרובע הפולנים והעברת היהודים לבתיהם. רק ב-15 במרס 1943 סיים מרין את העברתם של 14,000 היהודים לגטו שרודולה ועוד 6,000 יהודים הועברו לגטו ברובע העיר העתיקה (סטארי-סוסנובייץ). מרין הקפיד על העברה מסודרת. בחלוקת מקומות המגורים טיפלה מחלקת הדיור של היודנראט. בגטו ס' הוקם מעון חדש לילדים עד גיל 6. גם בית-החולים היהודי המשיך לפעול והמטבחים הציבוריים נפתחו מחדש. הגטו לא הוקף בגדר, ורק שלטים הכריזו שהיציאה מרובע שרודולה לאזורי העיר הפולניים אסורה. עובדה זו הקלה על העברת מזון לגטו, מה גם שאלפי פועלים יצאו בכל יום לעבודתם ב"שופים", שנותרו מחוץ לגטו.
ביוני 1943 החליטו הגרמנים לחסל את כל יהודי שלזיה עילית. הגירוש מס' ומבנדז'ין נקבע ל-22 ביוני. ב-19 ביוני 1943 זומנו משה מרין, חברתו ויד ימינו פאני צ'רנה, אחיו חיים ועוד כמה מבכירי ה"צנטראלה" למטה המשטרה הגרמנית, ובאותו יום גורשו כולם לאושוויץ. יש סבורים כי גירושם היה קשור לפרשת הדרכונים, שמאות מתושבי זגלמביה היו מעורבים בה (ראה להלן). את תפקידו של מרין הטילו הגרמנים על סגנו, ובק סמייטנה. האקציה בבנדז'ין נערכה ב-22 ביוני ובגטו ס' נמשכה יומיים - ב-23-24 בחודש. הפעם היטיבו היהודים להסתתר ורבים מהם לא נתפסו. כ-1,200 מיהודי העיר שולחו במהלך האקציה ההיא לאושוויץ.
ב-1 באוגוסט 1943 החל החיסול הסופי של יהודי זגלמביה. הגרמנים, שהפיקו לקחים מן ההתקוממות בגטו ורשה ומן הגירושים בזגלמביה ביוני אותה שנה, גייסו לפעולת הגירוש כוחות גדולים - 775 שוטרים וחיילים גרמנים ו-22 קצינים, מקצתם מקטוביצה ומגלייוויץ. הפעולה החלה ב-2 אחרי חצות, אור ליום ראשון, ועל-פי התכנית נועד גירושם של 30,000 יהודי ס' ובנדז'ין לאושוויץ להסתיים תוך 4 ימים. בפועל נמשך הגירוש הזה עד 8 באוגוסט. רבים מיהודי ס' הסתתרו בבונקרים ובמקומות מסתור אחרים שהוכנו מבעוד מועד, והיו גם מקרים של התנגדות. כ-400 יהודים שהתנגדו או ניסו להימלט נורו למוות.
אחרי הגירוש של אוגוסט 1943 עוד נותרו יהודים בשני מחנות העבודה שבס' ובבנדזין. יושביהם הועסקו בפינוי הגופות מן הרחובות, בניקוי הבתים ובאיסוף ומיון רכושם של המגורשים. ב-7 בדצמבר 1943 שולחו 800 מהם לאושוויץ, וב-15 בינואר 1944 שולחו לאושוויץ אחרוני היהודים במחנה בס', כ-400 איש.
המחתרת היהודית. מרין, כמוהו כשאר היהודים, רק ניחש את יעדי הגירושים. בראשית מאי 1942 הוא כינס את בכירי היודנראט והודיע להם שהגרמנים דרשו לגרש 10,000 יהודים, אבל הוא שכנע אותם להפחית את המספר למחצית. במהלך הוויכוח הסוער תמכו הרוב בשיתוף פעולה עם הגרמנים בגירושים, בנימוק שאם לא יצייתו להוראה יבוצע הגירוש בידי הגרמנים עצמם ותוצאותיו תהיינה הרות אסון פי כמה. קבוצת המיעוט - בעיקר אנשי מחלקת הנוער ובראשם יוז'ק קוז'וך - פרשה מן היודנראט בעקבות ההחלטה הזו.
בסוף מאי 1942, בעת ביקורו הראשון של מרדכי אנילביץ' בס', התכנסו 15 חברי "השומר הצעיר" ושמעו מפיו על רצח יהודי וילנה והאזור בפונאר ועל גלי ההשמדה במזרח פולין. דבריו קיבלו אישור ממקור נוסף - יהודי שברח מאושוויץ והסתתר בעיר אצל חברי "הנוער הציוני". סיפוריו על "מקלחות גז" באושוויץ נשמעו מבולבלים, ואולם משהגיע אנילביץ' לס' החלה התמונה להתבהר. בעת ביקורו החליטו חברי תנועות הנוער לייסד מחתרת יהודית מקומית.
פעולתם הראשונה של חברי "השומר הצעיר" היתה הפצת כרוזים ובהם מידע על ההשמדה וקריאה ליהודים שלא להתייצב מרצונם לגירוש. הם גם הוציאו עיתון מחתרתי בפולנית, שערך אנילביץ' עצמו. גם תנועות אחרות החלו לפרסם עיתוני מחתרת והפיצו אותם בין חבריהן. בשלהי 1942 פרץ סכסוך חריף בין היודנראט לבין 10 פעילי המחתרת של "השומר הצעיר" ומנהיגם בן ה-21 צבי דונסקי. אנשי המחתרת היו נתונים למעקב של המשטרה היהודית ואחד מהם, רומק שלזינגר, אף העביר למשטרה ידיעות על הנעשה במחתרת. דונסקי היה אחראי על כמה פעולות שנעשו בעת שהותו של אנילביץ' באזור - האזנה לרדיו, הפצת עלונים, קריאה ליהודים לחבל בתוצרת ה"שופים" וכיו"ב. בינואר 1943 עצרה המשטרה היהודית את דונסקי ואת ליפק מינץ, אף הוא מ"השומר הצעיר". הם שוחררו לאחר חקירה של כמה שבועות.
מרין, שראה בקיומה של המחתרת סכנה לכלל היהודים, רצה לחזור ולאסור את חבריה, אבל הם הסתתרו ולפיכך הפעיל לחץ על בני משפחותיהם כדי שיסגירו את עצמם. אחיו של מינץ פוטר מעבודתו באחד ה"שופים" ואמו ואחותו בת ה-10 של דונסקי נ*צרו והוחזקו במטה המשטרה היהודית. חברי "השומר הצעיר" החליטו להבריח את דונסקי מן העיר ולהסתירו בעיירה סמוכה, אבל בלילה שלפני צאתו עצרה המשטרה היהודית את כל חברי "השומר הצעיר" ובהם גם ליפק מינץ, אינה גלבארד ופלה כץ. את חנה וירניק, שבביתה נהגו חברי "השומר הצעיר" בעיר להתכנס לפגישותיהם, חקרו חיים מרין ומפקד המשטרה גולדמינץ בעצמם, אך היא לא גילתה את מקום המסתור. ואולם השוטרים הצליחו לעלות על עקבותיו של דונסקי והובילו אותו למטה המשטרה כשהוא זב דם וכבול כפושע. דונסקי ומינץ נכלאו בבית המעצר שבבניין בית-היתומים בבנדז'ין. אחר-כך הוסגרו לגרמנים, נכלאו בכלא מסלוביץ ובאביב 1943 שולחו לאושוויץ ונרצחו שם בתלייה. מרין הסגיר לגרמנים קבוצת מחתרת נוספת שנחשדה בפעילות קומוניסטית, וגם 8 מחבריה הוצאו להורג באפריל 1943. המחתרת היהודית שפטה את מרין שלא בפניו והוציאה עליו גזר-דין מוות. התנגשות נוספת בין פעילי המחתרת לבין מרין אירעה על רקע ניסיון הצלה באמצעות דרכונים דרום-אמריקניים, פרשה שמאות מיהודי זגלמביה היו מעורבים בה. מרין ראה בשיטת הצלה זו סכנה לציבור היהודי כולו וביקש לשים לה קץ.
ארגון אי"ל (ארגון יהודי לוחם) בזגלמביה ביקש להיעזר במרכז בוורשה בהשגת נשק וגם בתכנון תכניות והנחיות להקמת בונקרים. בפברואר-מרס 1943 יצאו לוורשה כמה קשריות מס' ומבנדז'ין, ביניהן אינה גלדבארד מ"השומר הצעיר" בס' ופרדקה אוקסנהנדלר-קוז'וך מן "הנוער הציוני". עד יוני 1943 השיגה המחתרת בס' ובבנדז'ין 15 אקדחים וכמה רימוני-יד וגם מרשמים להכנת פצצות מתוצרת בית. מרד גטו ורשה באפריל 1943 השפיע מאוד על כיוון פעולתה של המחתרת בזגלמביה. חברי "השומר הצעיר" ו"דרור" היו נחושים בדעתם להילחם עד הסוף, ואילו חברי "הנוער הציוני" בעיר נחלקו ביניהם לבין עצמם. רבים דיברו על חוסר התכלית של מרד שסופו מוות ודאי. יאנק צימרמן תמך ברעיון המרד, ואילו יוז'ק קוז'וך קרא למקד את המאמצים בהברחת חברים אל מעבר לגבול. בחודשים האחרונים לקיומו של הגטו בשרודולה המשיכו חברי "הנוער הציוני" במאמציהם למצוא דרכי מילוט. ביולי הבריחו לסלובקיה את חברתם ידז'יה שפיגלמן.
במקביל עסקו חברי התנועה גם בהקמת בונקרים ובאיסוף אמצעי לחימה. בעת הגירוש של יוני 1943 הסתתרו חברי ארגון אי"ל בבונקרים שהוכנו מראש, אבל לא עלה בידם לארגן התקוממות. חברי התנועות ראו בכך כישלון צורב, בפרט שכמה מחבריהם נתפסו וצורפו לטרנספורט. בגירוש אוגוסט כבר הסתתרו בבונקרים גם רוב היהודים האחרים בס'. בגטו שרודולה היו שני בונקרים של חברי אי"ל - "בחממה" של חברי "גורדוניה", בפיקודם של שלמה לרנר והנקה בורשטיין, ובונקר "הנוער הציוני". יושבי הבונקרים התכוננו לפתוח באש אם ייכנסו הגרמנים, אף שלרשותם של כל לוחמי הארגון בס' ובבנדז'ין עמדו רק 20 אקדחים. בבונקר של "גורדוניה" אירעה תקלה ; רוב החברים נתפסו בידי הגרמנים בטרם הספיקו לרדת לבונקר. בבונקר של "הנוער הציוני" החזיקו באקדחים יאנק צירמרמן והיפק גליצנשטיין. המסתתרים בבונקר ניסו להימלט מן הגטו, אך נתגלו בידי הגרמנים ונאלצו לפתוח באש ; היפק גליצנשטיין פגע בשוטר גרמני. לאחר קרב יריות קצר נהרגו הוא, חברתו ויאנק צימרמן. יוז'ק קוז'וך נהרג גם הוא בידי הגרמנים כשניסה להבריח את חבריו אל מחוץ לגטו.
בסוף אוגוסט 1943 הצליחו 32 מחברי "הנוער הציוני" וכמה מהוריהם, ששהו אז במחנה העבודה בס', להימלט לסלובקיה ולהונגריה. כעבור כמה חודשים ברחו לסלובקיה כמה חברי תנועות נוער נוספים, ומקצתם הגיעו ב-1944 לארץ-ישראל.

אחרי המלחמה

בשנת 1945 שבו לפולין רבים מן הפליטים שנמלטו לברית-המועצות מיד עם פרוץ המלחמה. 2,440 יהודים התיישבו בס', אבל עד 1946 פחת מספר היהודים בעיר לכדי מחצית - 1,220 נפשות, ועד סוף אותה השנה עזבו רובם את פולין לנוכח התגברות האנטישמיות האלימה בתחומה.