ל' ניסן ה'תשע"ז

סופוצ'קיניה SOPOCKINIE

עיר בפולין
מחוז: ביאליסטוק
נפה: אוגוסטוב
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-1,774

·  יהודים בשנת 1941: כ-888

·  יהודים לאחר השואה: בודדים שרדו

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I

בממלכת פולין היתה סופוצ'קיניה עיירה פרטית בבעלות האצולה. כבר בשלהי המאה ה- 17 היתה סופוצ'קיניה למרכז מסחרי בגבול שבין פולין לליטא. מעמדה עלה במאה ה- 18 עם הגידול בייצוא התבואה והעצים מן היערות העבותים שהיו בסביבתה. העצים הושטו בתעלת אוגוסטוב הסמוכה. בעקבות חלוקת פולין בסוף המאה ה- 18 באה סופוצ'קיניה תחילה תחת שלטונם של הפרוסים. בשנת 1807 צורפה לנסיכות וארשה ובשנת 1815 נכללה במלכות פולין, שהוקמה אז בחסותה של רוסיה. בחודשים הראשונים של מלחמת העולם הראשונה התנהלו בסביבת העיר קרבות והיא עברה פעמיים מיד ליד עד שנכבשה סופית בידי הגרמנים בשנת 1915. התנאים הנוחים למסחר ששררו בסופוצ'קיניה במחצית השנייה של המאה ה- 18 הכשירו את הקרקע להקמת יישוב יהודי במקום. ראשוני המתיישבים היהודיים בסופוצ'קיניה עסקו בעיקר בייצוא סחורות לליטא. במאה ה- 19 הלך מספר היהודים וגדל. במחצית הראשונה של המאה ה- 19 היו בין היהודים בסופוצ'קיניה בעלי מלאכה שהתמחו בענף ההלבשה. בשנת 1892 נמצאו בסופוצ'קיניה 30 סנדלרים יהודיים, 21 חייטים וגם מספר כובענים, נגרים ופחחים. לקראת סוף המאה הקימו שני יהודים מפעל ליציקת זכוכית ולייצור שמשות וכלי זכוכית; אחדים עסקו בבורסקאות. אולם עיקר פרנסתם של יהודי סופוצ'קיניה היה על המסחר הזעיר והרוכלות בכפרים הסמוכים. היהודים סיפקו לאיכרי הסביבה מוצרים תעשייתיים וקנו מהם תוצרת חקלאית. היישוב היהודי בסופוצ'קיניה התארגן במחצית השנייה של המאה ה- 18. אז הוקם בית הכנסת בעיר וקודש בית העלמין. בשנות השמונים של המאה ה- 19 כיהן במקום כרב ר' יחיאל משה סגלוביץ. לאחר שעבר למלאווה בא במקומו ר' כתריאל נתן, לשעבר רבה של קהילת אוגוסטוב, שהיה אנוס לעזוב את כהונתו הקודמת בגלל מחלוקת שפרצה באוגוסטוב. הרב נתן קבע את דירתו בסופוצ'קיניה ומילא בה את התפקיד של רב הקהילה. בשנת 1896 שב לאוגוסטוב ואילו בסופוצ'קיניה התמנה לרב ר' שמואל יעקב רבינוביץ, עסקן פעיל בתנועת "חובבי ציון" ברוסיה. עם בואו היתה סופוצ'קיניה למרכז של פעילות ציונית. יחד עמו פעל בתנועה הציונית הסופר שמואל טשרנוביץ שהשתקע אז בסופוצ'קיניה . ר' שמואל יעקב רבינוביץ עבר מסופוצ'קיניה לליוורפול באנגליה. בימי שבתו בסופוצ'קיניה חיבר את ספריו "הדת והלאומיות" ו"אורח ישר". אחריו עלה על כס הרבנות בסופוצ'קיניה (בשנת 1908) ר' מרדכי אליהו רבינוביץ, מחבר הספרים "הגדות ובאורים לתשובת הגאונים", "נר למאור", "תורת מרדכי" ו"אמרי רצון". הרב רבינוביץ המשיך לכהן בסופוצ'קיניה עד שנות ה- 20 הראשונות של המאה ה- 20. רבה האחרון של סופוצ'קיניה היה הרב מנחם מנדל רבינוביץ. עד תחילת המאה ה- 20 קיבלו רוב ילדי ישראל את חינוכם בחדרים פרטיים. בשנת 1905 נפתח בסופוצ'קיניה בית-ספר פרטי לבנות. תחילה היו בו 12 תלמידות בלבד. התוכנית כללה גם לימודים כלליים ושפת ההוראה היתה רוסית. אבל בית-הספר לא התפתח ולאחר זמן קצר נסגר. בערך באותו זמן נוסד "חדר מתוקן", אך גם זה לא התפתח עד שנות העשרים של המאה ה- 20. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה ונוכח התקדמותו של הצבא הגרמני לכיוון העיר נמלטו ממנה יהודים רבים, בעיקר האמידים שבהם. בתקופה הראשונה של כיבוש העיר בידי הגרמנים סבלה האוכלוסייה היהודית מידיהם של החיילים שפגעו בהם ומהחרמות רכוש. שלושה יהודים נהרגו ובית אחד שגרו בו שלוש משפחות יהודיות נשרף. גדל מספרם של היהודים שהיו מחוסרי אמצעי קיום. באותה תקופה הוקם מטבח עממי וניתן סיוע, במזון ובלבוש, לעניים, ובייחוד לילדים. למרות התנאים הקשים חודשה בין יהודי סופוצ'קיניה , בשנים האחרונות של המלחמה, הפעילות התרבותית והפוליטית, אמנם בקנה מידה מצומצם. הוקם חוג ציוני ונוסד ארגון הנוער ששימש מאוחר יותר בסיס ל"החלוץ". לאחר שנסתיימה המלחמה היה החוג למרכז בשביל הנוער היהודי שבמקום. בשנת 1917 התארגן בסופוצ'קיניה סניף של "אגודת ישראל" ונפתח סניף של "המזרחי". באותו זמן בערך נוסד גם תא ה"בונד".
 

בין שתי המלחמות

עם חידושו של השלטון הפולני בסופוצ'קיניה בשנת 1918 אירעו כמה מקרים של רדיפות יהודים וכמה אנשים נעצרו. החיילים הפולניים שנכנסו לסופוצ'קיניה התעללו ביהודים ולא אחת התנפלו על עוברי אורח. עם התייצבותו של השלטון הפולני שקטה העיר ותושביה החלו בשיקום חייה הכלכליים והציבוריים. האוכלוסייה היהודית ירדה כדי מחצית בהשוואה לשנת 1897. מצבם הכלכלי של היהודים הלך והחמיר. סחר-המעבר עם ליטא פסק בגלל סגירת הגבול בין פולין לליטא וסופוצ'קיניה הפסידה לחלוטין את מעמדה כעיר סחר השוכנת על פרשת דרכים חשובה ממערב למזרח ומדרום לצפון. בגלל התמעטות האוכלוסייה הצטמצם גם המסחר המקומי. בידי יהודי סופוצ'קיניה נותרו רק המסחר הזעיר והרוכלות בכפרי הסביבה. בעקבות הירידה במסחר הוגבלו גם מקורות הפרנסה של בעלי המלאכה והתעשייה הזעירה היהודיים. כמה יהודים היו בעלי טחנות קמח ומבשלות בירה. עיקר פרנסתם של היהודים התבסס על קניית מוצרים חקלאיים מאיכרי הסביבה ושיווקם למרכזים גדולים יותר. יהודים מכרו את מוצרי המלאכה שלהם בכפרים. האמידים שבין הסוחרים סחרו בתבואה, בביצים ובבקר. בשל המצב הכלכלי הקשה הלך וגדל מספר הסמוכים על עזרת הקהילה והנהנים מקמחא דפסחא. על רקע התופעה הכללית של התרוששות האוכלוסייה החקלאית בפולין נצטמקו גם מקורות הקיום של הסוחרים, החנוונים ובעלי המלאכה היהודיים, שלקוחותיהם באו מן העורף החקלאי של סופוצ'קיניה . מצבם של היהודים הורע גם בגלל החרם שהוטל בהסתת האנטישמיים על המסחר היהודי ועל ההזדקקות לשירותיהם של בעלי מלאכה יהודיים. חרם זה גבר בסופוצ'קיניה , כמו בשאר ערי פולין, בייחוד בשנות ה- 30 ומצא את ביטויו במשמרות שהוצבו בפתחי החנויות ובייסוד חנויות פולניות. הציבור היהודי בסופוצ'קיניה הגיב על קשיים אלה בארגון מוסדות מקצועיים- כלכליים, שנועדו להקל מעט את מצוקתם. בשנת 1928 נוסדה אגודת הסוחרים היהודיים. הבנק היהודי, שנוסד באותו זמן בקירוב, נתן את האשראי החיוני לקיומם של המסחר והמלאכה של היהודים. קופת גמילות חסדים, שנוסדה בשנת 1930, סייעה לסוחרים ולבעלי מלאכה זעירים באשראי ללא ריבית. הקהילה הושיטה, כאמור, עזרה לדלים ביותר. הוקמה חברה "לינת הצדק" לשם מתן עזרה רפואית חינם לעניי הקהילה. בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם הראשונה בא לעזרת הנזקקים ארגון הג'וינט. ארגון זה סייע בכסף לשיקום הבתים והסדנאות שנפגעו בזמן המלחמה. לאחר מכן תמך הג'וינט גם בקופת "גמילות חסדים". אבל כל הפעולות הללו לא יכלו לעצור את יציאת היהודים מסופוצ'קיניה , ובייחוד בני הנוער, אל הערים הגדולות יותר בחיפוש אחר פרנסה והאוכלוסייה היהודית שבמקום הלכה ופחתה. למרות המצב הזה נסתמנה באותה תקופה בין יהודי סופוצ'קיניה התעוררות ניכרת בחיים התרבותיים והפוליטיים. נפתח מחדש ה"חדר מתוקן", שהוקם עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1926 החלה הקהילה בבניית בית בשביל החדר. תחילה הוקמה קומה אחת ובה מקום לשלוש כיתות. מספר התלמידים היה קרוב למאה. הובאו מורים מומחים ומנהל מוסמך. בתקופה זו כיהן במקום ר' מרדכי אליהו רבינוביץ, בעל כמה חיבורים( "זר למאור" "תורת מרדכי" "אמרי רצון"). הוא היה רבה האחרון של הקהילה ונספה בשואה. הציונים שהתחילו את פעילותם בסוף המאה ה- 19 הרחיבו אותה בתקופה זו. השפעתם היתה רבה. המועדון והספרייה שבו היו למרכז של כל הפעולה הציונית בעיר. ליד הסתדרות של הציונים הכלליים נוסדה בשנת 1931 הסתדרות הנוער הציוני על בסיס "השומר הלאומי" שהתארגן קודם לכן. חברי "פועלי ציון" מעטים נמצאו בסופוצ'קיניה עוד לפני פרוץ המלחמה ולאחריה השתפר מעמדם. המפלגה עסקה בפעולות תרבות והפעילה חוג חובבים קבוע לדרמה. תנועת הרוויזיוניסטים ובית"ר התארגנה בשנת 1930 וייסדה את ברית החייל. "המזרחי" קמה כמפלגה נפרדת כבר בשנת 1915 אך את פעולתה התחילה אחרי המלחמה. לידה נוסדו תנועות הנוער "צעירי המזרחי" - בראשית שנות ה- 20, "החלוץ המזרחי" - בשנת 1925 ואחריו "השומר הדתי". הפעילים ביותר בין איגודי הנוער הציוני היו חברי "החלוץ". הם ייסדו בשנת 1930 קבוצת הכשרה ושיתפו בה גם צעירים מארגוני נוער אחרים וגם צעירים מערים אחרות. לרוב המפלגות וארגוני הנוער היו מועדונים משלהם, ספריות קטנות וחוגי ספורט. "אגודת ישראל", שנוסדה בשנת 1916, פיתחה ארגונים מסונפים: בשנת 1922 - "צעירי אגודת ישראל" ובשנת 1934 - "פועלי אגודת ישראל". ל"בונד", שנוסד עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, היו בתקופה זו כמה עשרות חברים. ה"בונד" חידש את פעולתו בעיקר באיגודים המקצועיים. בהנהלת הקהילה שלטו הציונים. בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם הראשונה גילו נציגי המפלגות היהודיות פעילות ערה במועצת העירייה. בשנות ה- 30 ירד מספרם של נציגי היהודים במועצה. בעשור שלפני מלחמת העולם השנייה סבלו יהודי סופוצ'קיניה הרבה מגילויי אנטישמיות שהלכו וגברו. הרוכלים היהודיים לא הורשו להיכנס לכפרים. בימי השוק הציבו האנטישמיים משמרות חרם לפני חנויות ודוכנים של יהודים. בפברואר 1935 היו הפגנות נגד היהודים והתנכלויות להם ובמהלכן הוכו ונפצעו יהודים רבים וכן נופצו שמשות בדירותיהם ובחנויותיהם. בספטמבר 1937 שוב הותקפו היהודים, נהפכו הדוכנים שלהם ובעליהם הוכו.
 

במלחה"ע ה - II

לפי ההסכם בין גרמניה לברית המועצות סופחה סופוצ'קיניה בספטמבר 1939 לשטח הכיבוש הסובייטי. בשל קרבתה לגבול עם גרמניה (כ- 5 ק"מ בלבד) הוכרזה סופוצ'קיניה איזור גבול ועובדה זאת גרמה מתח מתמיד, ששרר בעיירה בכל 22 החודשים של השלטון הסובייטי. כל הבתים הפרטיים בסופוצ'קיניה ששטחם עלה על 50 מטרים רבועים הוחרמו בידי הרוסים ובעלי הבתים ומשפחותיהם קיבלו צו לעזוב את העיירה ולהתיישב במרחק של לא פחות מ- 100 ק"מ בתוך שטחה של ברית המועצות. מאות משפחות של איכרים שהוגדרו כ"קולאקים" גורשו בידי הנקוו"ד לסיביר. גורל דומה פקד משפחות רבות של יהודים. החנויות הפרטיות בסופוצ'קיניה נסגרו. לחייטים, לסנדלרים ואפילו לעגלונים הוקמו קואופרטיבים. בית המדרש הישן היה לקולנוע ולמקום בידור. אלפי רוסים הציפו את העיירה, הן אנשי השלטון החדש והצבא והן צעירים, חברי הקומסומול, שהועסקו בידי הצבא בבניית ביצורים למיניהם בסופוצ'קיניה ובסביבתה. במוצאי שבת, 21 ביוני 1941, שררה מתיחות רבה בעיירה. נפוצו שמועות על גירוש רב ממדים הצפוי לכל אלה שלא קיבלו דרכונים רוסיים. בשעה שתיים אחרי חצות החלו הגרמנים להפגיז את סופוצ'קיניה מתותחים. ההפגזה נמשכה כל הלילה והעיר כולה בערה. התושבים והחיילים ברחו. רבים נהרגו, נפצעו ונשרפו. הצבא הגרמני הקיף את העיירה מכל הצדדים ובתשע בבוקר, 22 ביוני 1941, כבש אותה ללא התנגדות של הרוסים. במשך 4 ימים בערה סופוצ'קיניה . רק בתים בודדים נשארו עומדים על תלם. היהודים שחזרו מן הסביבה נתפסו מיד בידי הגרמנים ואולצו לנקות את השטח מגוויות ומהריסות. הרב וכמה יהודים נכבדים הואשמו בשיתוף פעולה עם הרוסים, הובלו לסביבת אוגוסטוב ונורו. כל יהודי סופוצ'קיניה רוכזו במנזר שהיה ביישוב הסמוך טאולין (לפי גירסה אחרת רוכזו היהודים בבית-העם או בקולנוע בטאולין). במחנה זה לא קיבלו האסירים מזון כלשהו. בלילות עברו היהודים את הגדרות והשיגו דברי מאכל אצל איכרים. ביוני 1942 שלחו הגרמנים את כל הגברים, להוציא בעלי מקצוע, לעבודות כפייה בסטארושיילצה. כל היהודים שנשארו בטאולין הוחזרו לסופוצ'קיניה והוכנסו לבתים הספורים ששרדו מן הדליקה ברחוב אוסוצ'ניקי ושם הוקם בשבילם הגטו. ב- 1 בנובמבר 1942 חוסל הגטו. לאנשים נאמר, שמעבירים אותם לעבודה באוקראינה. לכל אחד הותר לקחת בגדי עבודה, זוג נעליים וחבילת יד. כל משפחה קיבלה עגלה בליווי שוטר והן הועברו למחנה מעבר בקיילבאשין, המרוחקת 5 ק"מ מגרודנו. בקיילבאשין הוקם בקיץ 1941 מחנה לשבויים רוסיים. בערך 25,000 חיילים סובייטיים שבויים שוכנו במאות שוחות שחפרו לעצמם וחיו בתנאים תת-אנושיים. כולם נספו, רובם במגפת הטיפוס, שפקדה את המחנה. במקומם הובאו למחנה מ-1 בנובמבר 1942 בין 25,000 ל-30,000 יהודים מיישובים שבסביבת גרודנו וביאליסטוק. הראשונים שהובאו לכאן היו יהודי ס'. תנאי המגורים בחושך, בקור וברטיבות מתמדת, ללא בגדים וללא אוכל ומנת המזון היומית היתה 100 - 150 גרם לחם ו"מרק" שהוכן מתפודים מבושלים בקליפות, שאף לא נשטף מהם הבוץ) הביאו את האנשים למצב של אפיסת כוחות וגרמו תמותה גדולה : מדי יום נפטרו במחנה בין 70 ל-80 בני אדם.נוסף לכך, מפקד המחנה, נאצי סדיסט בשם קארל רינדסלר, רצח במו ידיו, מתוך הנאה, יהודים רבים. מקיילבאשין יצאו אחת לכמה ימים משלוחים למחנות המוות בטרבלינקה או באושוויץ. ב-19 בדצמבר 1942 חוסל המחנה בקיילבאשין. שארית היהודים, כ-5,000 במספר וביניהם גם מבני ס', הובלו ברגל לשטח הגטו לשעבר בגרודנו. משם שולחו כולם בשני משלוחים, ב-18 וב-19 בינואר 1943, למחנה המוות באושוויץ. מסופר, שבס' נשאר לאחר חיסול הגטו, ילד יהודי בשם לפצ'אק, שהיה בן שבע או שמונה. הוא הסתתר במשך חודשים בין הריסות הגטו והגרמנים לא הצליחו ללכוד אותו. באחד הימים הורו הגרמנים לתושבים הנוצריים לאסוף את שרידי הרהיטים, הכלים והסמרטוטים, שהתגלגלו בשטח ולרכזם במרכז הגטו השומם. משנאסף הכל העלו הגרמנים את כל החפצים באש. לאור המדורה יצא הילד מבין ההריסות והגרמנים תפסו אותו, כפתו את ידיו ורגליו בחוט תיל ולעיני קהל הנוצרים צלו אותו בעודנו חי. כמה יהודי ס' הצליחו להישאר בחיים לאחר השואה. ביניהם היו אלתר ביבלוביץ' עם אשתו רחל ובתו לובה. את בני משפחת ביבלוביץ הסתירו בביתם עד השחרור פיוטר וסופיה פאלייצ'יק, יחד עם ששת ילדיהם, בכפר קאדיש (הקהילה הכפרית וולובצ'ינצה). במארס 1978 הכירה ועדה של "יד ושם" בבני הזוג פאלייצ'יק כבחסידי אומות העולם.