כ"ז תשרי ה'תשע"ח

סטאוויסקי STAWISKI

עיירה בפולין
מחוז: ביאליסטוק
נפה: לומז'ה
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-3,017

·  יהודים בשנת 1941: כ-1,920

·  יהודים לאחר השואה: יחידים בלבד

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I

העיירה סטאוויסקי ממוקמת בצומת הדרכים בין שצ'וצ'ין ביאלוסטוצקי ובין לומז'ה, שהיתה צומת מרכזי בדרך המלך בין וארשה לפטרבורג. משנת 1837 ועד 1918 נכללה סטאוויסקי במחוז אוגוסטוב. בתקופת פולין העצמאית נכללה במחוז ביאליסטוק; עד מלחמת העולם השנייה היתה בנפת לומז'ה ומאז 1945 היא שייכת לנפת קולנו. סטאוויסקי קיבלה מעמד של עיר בשנת 1919. עד אז היתה רשומה כיישוב עירוני פרטי. סטאוויסקי מוזכרת כיישוב עירוני בפעם הראשונה בשנת 1426. נראה, שראשיתה של סטאוויסקי, בראשיתם של רוב היישובים שבמובלעת שבין פרוסיה המזרחית וליטא, היתה קשורה במפעל ההתיישבות של נסיכי מאזוביה במאות ה- 15 וה- 16. נסיכי מאזוביה הלכו בעקבות הנסיך הליטאי גדימין (1315- 1340), שהתחיל ליישב חבל ארץ זה בצורה מאורגנת ומכוונת בבני דתות שונות. בשנת 1697 בנה הרוזן זאמויסקי בסטאוויסקי את הכנסייה הראשונה ומנזר פראנציסקני. אחר-כך עברו האחוזות שבאיזור לרשות משפחת האצילים קישלניצקי, שבנו את ארמונם במערב העיירה. דמותו של המקום עוצבה במאה ה- 19, לאחר שנסלל בשנת 1841 הכביש הגדול "דרך פטרבורג-וארשה" מלומז'ה לסובאלקי. התפתחות סטאוויסקי לא היתה הדרגתית, אלא היתה נתונה לעליות וירידות. במאה ה- 19 היא היתה משופעת בתעשיות קלות: אריגים, לבד, מצבעות, עיבוד עורות, כובענות, מברשות, בתי מבשל לבירה, מפעל לייצור גפרורים ועוד. אחת הסיבות לירידות התכופות של המקום היו השריפות שפקדו את העיירה מפעם לפעם. בשנת 1813 כילתה דליקה גדולה את רוב בתי העיר, שהיו כמעט כולם מעץ. מספר התושבים ירד וגם מפעלי התעשייה הקטנים שנהרסו לא שוקמו ברובם. אפשר שהסיבה לכך היתה גם התפתחותם של היישובים הסמוכים. במלחמת העולם הראשונה נכבשה סטאוויסקי פעמיים בידי הגרמנים. הכיבוש הראשון היה בשנת 1914 ונמשך מספר ימים. הכיבוש השני, שנמשך עד סוף המלחמה, היה בשנת 1915. בתחילת המלחמה היתה סטאוויסקי בתוך קו החזית, שנתייצב לפני היער בדרך ללומז'ה. הדבר פגע באוכלוסייה המקומית, שכן חיל המצב הגרמני בזז מכל הבא ליד. הורגש מחסור במצרכים וחלה ירידה במספר האוכלוסין. תפנית בחזית לטובת הגרמנים בשנת 1915 הביאה לכיבוש סטאוויסקי שנית בידי הגרמנים. בתקופת פולין העצמאית ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה לא התאוששה סטאוויסקי ולא הגיעה לשגשוג שהיה מנת חלקה לפני מלחמת העולם הראשונה. גם הכיבוש הבולשוויקי הקצר בשנת 1920 גרם בסטאוויסקי הרס רב. ראשוני היהודים התיישבו בסטאוויסקי הודות לחסותם של בני האצולה ממשפחת קישלניצקי. הללו עודדו את התיישבותם של היהודים בסטאוויסקי ואף הרשו להם לבנות בתים בקרבת הארמון. הודות לפעילותם הכלכלית של היהודים, שהיו רוב תושבי סטאוויסקי, היתה העיירה ליישוב עירוני. בסטאוויסקי היתה קהילה מאורגנת כבר באמצע המאה ה- 17. הקהילה מוזכרת בפעם הראשונה בפנקס ועד ארבע ארצות כאחד היישובים החוסים בצלה של טיקטין (טיקוצ'ין). מאותה תקופה גם התקיימה בעיירה החברה קדישא. המצבה העתיקה ביותר בבית העלמין של סטאוויסקי היא משנת 1737. לא ידוע לנו מתי היתה סטאוויסקי לקהילה עצמאית, אבל ידוע שבשנת 1791 כבר נבחר אחד מבני סטאוויסקי, זליג, לשמש חבר במשלחת של יהודים ל"סיים של 4 השנים", שהתכוננה להעלות את דרישות היהודים בפני המלך. בשנת 1781 מוזכר בנאי יהודי, צבי גניצא, שעסק בבניית בתים וחנויות בעיר. בית הכנסת בסטאוויסקי נחנך בשנת 1813 ובניין בית המדרש בשנת 1852. יהודי סטאוויסקי עסקו בעיקר בחכירה, במסחר זעיר ובמלאכות. מסטאטיסטיקות חלקיות של סוף המאה ה- 18 מסתבר, שהיו בעיירה רק 19 יהודים בעלי מקצוע מתוך 91 משפחות. מקצועות היהודים בסטאוויסקי בשנת (1765 נתונים חלקיים) #1#פונדקאי #2#1 #1#בעלי דוכנים #2#3 #1#חייטים #2#5 #1#עושה סרטיס #2#1 #1#זגג #2#1 #1#כובענים #2#2 #1#צורף #2#1 #1#שומר ההקדש #2#1 #1#שמש #2#1 #1#בדחן #2#1 #1#מלאכות אחרות #2#2 #1#סך הכל #2#19 לאחר שבוטלו בשנת 1862 ההגבלות שהוטלו על היהודים בכל הקשור לקניית נכסי דלא-ניידי, רכשו יהודים אמידים חלקות אדמה למרעה בקרבת היערות. אבל גם להבא המשיכו היהודים להתפרנס בעיקר ממלאכה וממסחר זעיר. גם היהודים, כשאר התושבים, סבלו מן השריפות התכופות שפקדו את העיירה; במיוחד הם נפגעו מן הדליקה שהיתה בשנת 1813. היהודים בנו את עיירתם מחדש בעיקר מתרומות של קהילות שכנות ובעלי האחוזות בסביבה, שסיפקו ביד רחבה עצים מיערותיהם הגדולים. אולם בעקבות הדליקה עזבו רבים מן היהודים את העיירה ועברו ליישובים המתפתחים הסמוכים, כגון קולנו ולומז'ה. בסוף המאה ה- 19 ובראשית המאה העשרים גברה גם ההגירה למדינות שמעבר לים. בעשורים האחרונים של המאה ה- 19 היו רוב המסחר ומרבית מפעלי התעשייה הזעירים בידי היהודים. אבל יהודים לא מועטים עסקו במקצועות מלאכה מגוונים. בשנת 1892 היו 26 בעלי מלאכה יהודיים( סנדלרים - 8, חייטים - 6, נגרים - 4, נפחים - 2, צובעי אריגים - 1, בנאים - 1, מסגרים - 1, שענים - 1, כורכי ספרים - 1, ואחד בעל מקצוע בלתי מוגדר). לא ידועים לנו שמותיהם של הרבנים הראשונים שכיהנו בסטאוויסקי. הראשון ששמו ידוע הוא ר' פישל מאקובר. אחריו כיהן ברבנות סטאוויסקי ר' לייבל פלוצקר-ראקובסקי, שישב על כיסאו עד שנת 1864. ר' לייבל לא היה אהוד על הקהילה והיא חיפשה דרך להיפטר ממנו. לבסוף זויף מכתב ממושל לומז'ה שבו נצטווה הרב לעזוב את העיר. אחריו שירת בקודש ר' מאיר-נח לוין. אחרי תקופה קצרה עזב הלה את סטאוויסקי ושימש מגיד בווילנה ולאחר מכן רב כולל בניו-יורק. אחרי ר' מאיר-נח היה ר' יואל אבלסון רבה של סטאוויסקי והוא נשאר בתפקידו עד שנת 1878. הרב המפורסם ביותר של סטאוויסקי היה ר' חיים-לייב רוטנברג- מישקובסקי, שכיהן ברבנות סטאוויסקי 20 שנה, משנת 1878 ועד 1898. ר' חיים-לייב סייע לר' אליעזר שוליאביץ'( ר' לייזר) להקים בלומז'ה בשנת 1883 ישיבה בנוסח ישיבות ליטא. אחרי מותו של ר' חיים לייב שימש ברבנות סטאוויסקי ר' אברהם סטאוויסקר, ואחריו ר' בנימין-אליהו רמיגולסקי, מחבר הספר "הדרך בנימין". ר' רמיגולסקי שימש יותר מ- 20 שנה רב בקהילות הסביבה. אחריו שימש ברבנות סטאוויסקי ר' ראובן כ"ץ שנולד באולשני שבפלך וילנה ונודע בכינוי "העילוי מאולשאן". הוא כיהן ברבנות בעיירות שונות באיזור ועשה רבות למען הישיבה בפטרבורג. בשנת 1923 עבר לרבנות סטאוויסקי ובה חיבר את הכרכים הראשונים של שני ספריו "דגל ראובן" ו"דודאי ראובן". בסטאוויסקי הוא יזם את הקמת קופת מלווה וגמילות חסדים למתן הלוואות לשיקומם של בעלי המלאכה והסוחרים הזעירים. הוא פעל גם לייסודן של ישיבות קטנות בערי הסביבה והיה פעיל בוועד הישיבות שיסד ר' חיים-עוזר גרודז'נסקי מווילנה. בשנת 1928 יצא לשליחות בארצות הברית ובסטאוויסקי מילא את מקומו בנו, ר' שמעון. בשנת 1931 נבחר ר' ראובן כ"ץ לכהונת סגן נשיא אגודת הרבנים בארצות הברית. בשנת 1932 עזב את ארצות הברית והתיישב בפתח-תקוה ושימש בה ראש ישיבה ורב ראשי במשך 32 שנה. הוא נמנה עם מייסדי ועד הישיבות בארץ-ישראל והיה חבר הרבנות הראשית לישראל עד יום מותו. אחרי ר' שמעון בן ראובן כ"ץ נתמנה לרב בסטאוויסקי בשנת 1930 ר' נחמן-שמואל ואסרמן. בשנות השלושים, כאשר גברה התעמולה האנטישמית בפולין, נסע ר' נחמן-שמואל למושל הנפה (הסטארוסטה) בלומז'ה וביקש ממנו שהשלטונות יגבירו את ההגנה על שלומם של היהודים. הוא נשאר רבה של סטאוויסקי עד שפלשו הנאצים לעיירה וגירשו את יהודיה. לאחר חורבן סטאוויסקי חי ר' נחמן-שמואל בגטו לומז'ה עד חיסולו. הוא נספה בשואה. בזמן השואה פעל לצד הרב ואסרמן ר' חזקיהו יוסף מישקובסקי, בנו של הרב חיים-לייב רוטנברג מישקובסקי. לאחר השחרור סייע ר' חזקיה יוסף לשארית הפליטה ובייחוד פעל להוצאת ילדים מידי מציליהם הנוכריים ולהחזרתם לדת ישראל. לקהילה היהודית בסטאוויסקי היו מוסדות מאורגנים החל מראשית המאה ה- 19. בית הכנסת, שבנייתו הסתיימה כאמור בשנת 1813 (בהקמתו הוחל בסוף המאה ה- 18), היה בניין מפואר. כתליו היו עבים ככותלי מבצר. קשתותיו הלבנות התנשאו לגובה 12 מ' וארון הקודש היה עשוי מלאכת מחשבת ומעוטר בפיתוחי עץ אמנותיים. ליד בית הכנסת נבנה בית המדרש ומאוחר יותר עוד שלושה בתי תפילה קטנים יותר. אחד מבתי התפילה ראוי לציון בגלל האווירה השונה ששררה בו. זהו בית המדרש הקטן של "חברת ק"ס" (קוני ספרים). סטאוויסקי נחשבה לעיירה של "מתנגדים", ואילו בבית המדרש של חברת ק"ס היתה אווירה מעין-חסידית - מחד גיסא מסורת ומאידך גיסא פתיחות לרעיונות חולין. רוב הנמנים עם חבריה היו "מתקדמים" שקראו עיתונים וספרי חולין ודנו בין כתלי הביח בחדשות היום. מלבד בתי התפילה הוקמו בסטאוויסקי "חברת משניות", "חברת תהילים", "אגודת פועלי צדק" של בעלי מלאכה ועוד. כמו-כן פעלו בסטאוויסקי מוסדות הצדקה המסורתיים, כגון: גמ"ח, "ביקור חולים", "מתן בסתר", "הכנסת כלה" ו"הכנסת אורחים". עד סוף המאה ה- 19 התחנכו ילדי ישראל בעיקר ב"חדרים". מכיוון שלא היתה במקום ישיבה נדדו אחדים לערים גדולות יותר ללמוד תורה. לקראת סוף המאה ה- 19 הוקם בסטאוויסקי בית-ספר יסודי ממשלתי בן שתי כיתות ואחדים מילדי ישראל למדו בו. בשנת 1912 נוסד בסטאוויסקי "חדר מתוקן" שהיו בו גן ילדים וכיתה א'. הכיתות היו מעורבות לבנים ולבנות. חומר הלימוד כלל גם את השפה העברית, דקדוקה והיסטוריה של העם היהודי. בכך הונח היסוד לחינוך מודרני ברוח ציונית בעיירה. בתחילת מלחמת העולם הראשונה סבלו היהודים מקרבתה של סטאוויסקי לחזית. לאחר הכיבוש הגרמני הוחרם בית המדרש והפך להיות בית חולים צבאי. רבים מיהודי המקום הועסקו בעבודות כפייה: סלילת כבישים, פינוי שלג ובוץ מן הדרכים, ניקוי ההריסות וחיטוי הבתים וכדומה. ולמרות זאת מינו השלטונות הגרמניים את היהודי חיים-זבולון ברמזון לראש העיירה ויהודים נוספים היו חברים במועצה. יתרה מזו, גם היהודים, כשאר האוכלוסייה, נהנו מן הסדרים החדשים שהנהיגו הגרמנים בעיירה, כגון: סלילת כבישים, ניקוי העיר וטיפוח המקומות הציבוריים. בתקופת הכיבוש הגרמני החלה גם פעולתה של התנועה הציונית בסטאוויסקי. הגרמנים הרשו ליהודים להקים מועדון תרבות ראשון בעיירה בשם "התחייה". מועדון זה הוקם בשנת 1916 כמועדון בלתי מפלגתי שעסק בפעולות תרבות והשכלה; אבל החל משנת 1918 הוא הפך להיות באורח רשמי מועדון נוער של "צעירי ציון".

סגור

בין שתי המלחמות

בזמן המלחמה שרר בסטאוויסקי מחסור חמור במזון ובבגדים. משלוחי המזון ששלחה ארצות הברית לפולין הגיעו גם לסטאוויסקי, אבל הם הביאו הקלה מוגבלת. כמעט לא תמו תלאות המלחמה וכבר בשנת 1920 נכבשה סטאוויסקי בידי הבולשוויקים. עם כניסתם הקימו הבולשוויקים בסטאוויסקי "רווקום" (מועצת המהפכה) ובראשו העמידו יהודי בשם הרצקה קולינסקי. רבים נעצרו באשמת "קונטר-רבולוציה" וביניהם היו גם יהודים. לאחר התבוסה שנחלו הבולשוויקים על הוויסלה כעבור מספר חודשים הם נסוגו דרך סטאוויסקי ואליהם הצטרפו הקומוניסטים המקומיים וביניהם יהודים אחדים. לאחר נסיגת הבולשוויקים ולקראת בואם של הפולנים גבר הפחד שהצבא הפולני יראה בכל יהודי קומוניסט. במיוחד סבלו היהודים מידי חייליו של הגנראל האלר. אלה שדדו ובזזו בבתי היהודים מכל הבא ליד, והיו שהיכו יהודים והתעללו בהם, תלשו זקנים וגזזו פיאות. אט אט חזרו החיים בסטאוויסקי למסלולם. הפעילות הציונית התחדשה. לצד הפעילות הציונית קמו בעיירה סניפים של מפלגת ה"בונד" ושל המפלגה הקומוניסטית שפעלה במחתרת. כאמור, רוב הקומוניסטים שהיו בסטאוויסקי עזבוה עם נסיגת הצבא הבולשוויקי והיגרו לרוסיה. פעילותם התרבותית של הציונים התקיימה במועדון ה"תחייה". בין כתליו הוקמה ספרייה ונערכו הרצאות וקורסים ללימוד השפה העברית. בראשית שנות ה- 20 החל להופיע בסטאוויסקי ירחון ספרותי ציוני בשם "אגלי טל". עורכו היה חיים גרנט (בז'וסטובייצקי). בעיירה קמו תנועות ציוניות מכל גוני הקשת הפוליטית. בשנות ה- 20 יסדו קומץ נערים את סניף "החלוץ" בסטאוויסקי. עד מהרה הפך קומץ המייסדים להיות מרכז ההסברה הציונית החלוצית בעיירה. הכשרה בעבודה חקלאית קיבל הנוער של "החלוץ" באחוזתו של היהודי דננברג, ליד הכפר הסמוך חמיילנו. בשנת 1924 עלתה קבוצה של חברי "החלוץ" בסטאוויסקי לארץ-ישראל. מתוך שורות הנוער הדתי הציוני בסטאוויסקי קם ארגון "השומר הדתי". בני נוער רבים נמשכו לשורות "השומר הצעיר", בית"ר וסניף התנועה הציונית-סוציאליסטית - "חירות" (האחרון הוקם בשנת 1921). קני "השומר הצעיר" ו"השומר הדתי" קלטו את רוב הנוער והילדים שבעיירה. בקנים התקיימו הרצאות ולמדו את השפה העברית והיסטוריה יהודית. בשנות השלושים של המאה ה- 20 ועם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה התגברה האנטישמיות בסטאוויסקי ועמה התחזקה המגמה של חדירת הנוצרים לעסקים שהיו במשך דורות נחלתם הבלעדית של יהודי העיירה. עקב כך קופחה פרנסתם של היהודים בסטאוויסקי, שבלאו הכי לא היתה מצויה בשפע. רק מעטים מבין יהודי סטאוויסקי היו עשירים; אלה היו סוחרי העצים וסוחר בדים אחד. עם המעמד הבינוני נמנו בעיקר החנוונים ואחדים מבין בעלי המלאכה. מלבד שכבה צרה זו היו רוב יהודי סטאוויסקי עניים מרודים. בשנות השלושים האחרונות, כשגברה האנטישמיות, נסגרו יותר ויותר חנויות יהודיות ובמקומן נפתחו חנויות נוצריות. לעתים נעשה הדבר בצורה אלימה. הכרזת החרם על המסחר היהודי הביאה עמה הצבת משמרות ליד חנויות היהודים ואלה מנעו את הכניסה אליהן מן הלא-יהודים. ימי החג הנוצריים נהפכו לימי מתח וחרדה עד שיהודים רבים חששו לצאת לרחוב. לאור אווירה זו יש להזכיר את גישתם הליברלית כלפי היהודים של שופט השלום בסטאוויסקי וכן של המורה הלנה לסקובסקה.

סגור

במלחה"ע ה - II

מיד עם כניסת הגרמנים, בספטמבר 1939, רוכזו כל הגברים בעיירה, פולנים כיהודים, ליד אנדרטת הזיכרון לעצמאותה של פולין והוכנסו לכנסייה. משם הסיעו אותם במכוניות למחנה מעצר בפרוסיה המזרחית, כ- 50 ק"מ מגראייבו. שם הופרדו החיילים הפולניים מן האזרחים. אנשים שהספיקו לברוח מסטאוויסקי בעוד מועד ונתפסו במקומות שונים הובאו אף הם למחנה זה. רבים מן העצורים במחנה מתו ממחלות שונות. בסטאוויסקי עצמה נפגעו בעיקר יהודים. ביום הראשון לכיבוש נפרצו החנויות היהודיות ונבזזו בידי הגרמנים. את הנותר בזזו בני האספסוף הפולניים. היהודים רוכזו בשוק ליד הכנסייה ונצטוו לקרקר כל הלילה כתרנגולים ולייבב ככלכים. למחרת רוכזו כולם בכנסייה ושם נשא הכומר נאום שבו העליל על היהודים שהם מסתירים נשק ובלילות הם יורים על הגרמנים. מדי פעם היו הפולנים מתעללים ביהודים ומעבידים אותם בחצרו של ה"פריץ" המקומי. היו גם יהודים שאולצו לנקות בתי שימוש בידיהם. בראשית ספטמבר הציתו הגרמנים את העיירה מארבע קצותיה ולפני כן הוציאו את ספרי התורה מבית הכנסת והעלו אותם באש. הכיבוש הגרמני הראשון, בשנת 1939, נמשך רק חודש ימים, שהרי לפי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב עבר מחוז ביאליסטוק לידי הרוסים. משהועבר האיזור לידי הרוסים הורשו מרבית עצורי המחנה בגראייבו לשוב לסטאוויסקי. אולם רבים נהרגו ומתו ממחלות בתקופה הקצרה של הכיבוש הגרמני. בתקופת השלטון הסובייטי, בין השנים 1939- 1941, רבו המעצרים בקרב יהודי סטאוויסקי. בין העצורים היו הפליטים שחזרו מגרמניה, יהודים אמידים ששימשו בתפקידי שומרי יערות ומנהלי חוות ה"פריצים" ואנשים שהואשמו בהפקעת מחירים וכדומה. ב- 22 ביוני 1941, עם פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית המועצות, נמלטו רבים מבני הנוער היהודי בסטאוויסקי יחד עם הצבא הסובייטי הנסוג. הנסוגים הופצצו ממטוסים גרמניים ורבים נהרגו. עוד לפני שנכנסו הגרמנים לעיירה כבר החלו הבריונים המקומיים לערוך פוגרום ביהודים. בין הקורבנות הראשונים שנפלו מידיהם היו פרומה ולאדר וזיידקה גלבארד. לפי העדויות נדקרו שניהם בסכינים בידי מרצחיהם, שחתכו נתחים מבשרם וזרו מלח על פצעיהם. אחוזי אימה ישבו יהודי סטאוויסקי ספונים בבתיהם וציפו בחרדה לבוא הגרמנים. ב- 27 ביוני 1941 הגיעו לעיירה הסיירים הגרמניים הראשונים. מיד החלו במעשי התעללות ואף ברצח יהודים. במעשים אלה גילו יוזמה ופעילות יתרה אנשי האספסוף והאנטישמים הפולניים. לפי גרסאות אחדות נערך הפוגרום הגדול הראשון ביהודי סטאוויסקי בשבוע הראשון של חודש יולי 1941. הוא כונה בפי יהודי המקום "יום הדמים". בבוקרו של היום ניתנה פקודה שיהודים מזקן ועד טף חייבים להתייצב בשעה 12 בצהריים בכיכר השוק לעבודה. קרוב לשעה 11 הגיעו אל העיירה איכרים מכפרי הסביבה ובידיהם מטילי ברזל ומוטות עץ. לפני השעה 12 פרצו הבריונים לבתי היהודים וגירשו אותם בצעקות: "יהודים לעבודה !". הנשים, הילדים והזקנים נאלצו לכרוע על ברכיהם ולנקות את מגרש השוק מעשבים שוטים. מי שהפסיק לרגע את העבודה ספג מיד מכות. הגברים נרתמו לעגלות טעונות אבנים. מי שלא הצליח לסחוב את העגלה במהירות הדרושה ספג מכות אכזריות. בזמן שהיהודים היו עסוקים בסחיבת עגלות פקדו הפולנים את בתיהם ובזזו מכל הבא ליד. בשעה 6 או 7 בערב ריכז יוזף וייצ'ורק ראש האנטישמיים בסטאוויסקי את כל היהודים בעיירה ליד אנדרטת החירות ונשא נאום ארסי נגד היהודים ובסיומו קרא "הכו ביהודים !" ואז החלו כנופיות הבריונים שהקיפו את סטאוויסקי מכל צדדיה לפרוע ביהודים. רק בודדים הצליחו לברוח. הרוב הוכה במוטות עץ ובמטילי ברזל. היו גם קורבנות בנפש. אחרי שנסתיימה ההתעללות ליד האנדרטה חזרו היהודים לבתיהם ומצאום מרוקנים מרכוש, אך בכך לא תמו הפרעות. הפוגרום הגדול החל באותו יום, ב- 11 בלילה. שוב נהרו האיכרים מכפרי הסביבה לעיירה בעגלותיהם כשהם מצוידים באלות עץ ובמטילי ברזל. הם פרצו לבתי היהודים ורצחו מאות יהודים בבתיהם, על זקניהם ועל טפם. את הנרצחים ואת המפרפרים בין החיים והמוות הטעינו על עגלות והוציאום אל מחוץ לעיר ושם קברו אותם. פצועים אחדים שנקברו בעודם חיים הגיחו מן הבורות שלתוכם הושלכו וחזרו לבתיהם. הגרמנים היקצו לאיכרים 20 שעות לעשות שפטים ביהודים ואף סייעו להם במלאכתם. אך עיקר עיסוקם של הגרמנים בשלב זה היה צילום הפרעות. נוסף על כך ערכו הגרמנים הצגה של התעללות. הם הביאו לבית הכנסת את ר' שמואל נחמן ואסרמן, רב העיירה, נתנו בידיו ספר תורה וציוו עליו לשיר את ה"תקווה". אז הציתו את בית הכנסת והשליכו את הרב לתוך הלהבות. בנס נמלט משם בסיועו של פולני חסיד אומות העולם, הבנאי אנטוני נאוויצקי. הרב הוברח לגטו לומז'ה וחי שם עד נובמבר 1942. אז חוסלו הגטאות באיזור ביאליסטוק. הרב הובא למחנה זאמברוב ושם נספה. עדי ראייה לנעשה ביום הדמים דיווחו על מעשי זוועה שעשו הבריונים הפולניים, כגון ביתור כרסה של אישה הרה, כריתת ראשי תינוקות ועוד. ביום הזה נספו תוך התעללות וסבל כ- 300 איש. ההתעללויות והרציחות נמשכו כחודש - עד הקמת הגטו וכליאת שרידי היהודים בתוכו. אלה שלא נרצחו נלקחו לעבודות פרך תוך מכות והשפלות. יוזף וייצ'ורק, מנהיג הבריונים המקומיים, הרג במו ידיו יהודים אחדים. יש לציין, שהסולטיס (ראש רהכפר) בקרודה סירב להעמיד לרשותו אנשים שיעזרו ברצח היהודים. מעשי ההתעללויות ביחידים ובקבוצות של יהודים נמשכו עד הרצח ההמוני שהיה בשבת, 15 באוגוסט. ביום זה כותרה העיירה כולה באנשי גסטפו. אלה פרצו לבתי היהודים וציוו עליהם להתייצב בכיכר השוק. שם סידרו אותם בשורות וחילקו אותם לשתי קבוצות. הצעירים מגיל 15 עד 40 נצטוו ללכת לכביש המוליך לפוריטה ומשם הוצעדו לכיוון נוביגרוד. הטבח ההמוני נערך קרוב לכפר מונטביצה. כולם הושלכו לחפירות נגד טנקים שנחפרו קודם לכן בידי הרוסים. הזקנים והילדים הועלו על משאיות והובלו ליער קישלינצקי ושם נורו והושלכו לתעלות מוכנות מראש. בקבר אחים זה של הזקנים והילדים נקברו כ- 500 איש. לאחר שרוב יהודי סטאוויסקי הוצאו להורג נשארו עוד בחיים בעלי מקצוע אחדים שהיו דרושים לגרמנים וגם איכרי הסביבה נעזרו בהם. כעשרים משפחות של בעלי מקצוע, שמנו 60 נפש בערך, רוכזו בגטו ב- 17.8.1941. בין בעלי המקצוע היו רופא, סנדלרים, תפרים, חייטים, נגרים, נפחים וכו'. מקום הגטו נקבע ליד בית הכנסת הגדול. בתוך הגטו היו רק בתים דלים אחדים, במקום הקרוי "הגלגל העקום". בראש הגטו עמדה מועצה יהודית. מפעם לפעם היו הגרמנים אוסרים את חבריה ותמורת שחרורם דרשו דמי כופר. היהודים בגטו עבדו בשביל הגרמנים ללא תשלום. ליד הגטו לא עמד משמר והכניסה אליו והיציאה ממנו היתה חופשית. גרמנים ואנשי הסביבה הזמינו אצל יושבי הגטו עבודות שונות. מקצת מן האנשים עבדו במשקי האיכרים בסביבה באישורו של הוויט. קבוצת יהודים שעבדה בשדות האיכרים ליד שווירידי נטבחה באכזריות בידי הכפריים. שרידי הקהילה היהודית בסטאוויסקי שהתקבצו בגטו קיוו שישאירו אותם בחיים בשל התועלת שהם מביאים לגרמנים בעבודתם. יהודים אחדים, שעלה בידיהם לברוח לכפרים וליערות ולמלט את נפשם בזמן הרצח ההמוני, ביקרו לפעמים בגטו, אולם ביקורים אלה היו כרוכים בסכנה חמורה גם בשבילם וגם בשביל יושבי הגטו. הגרמנים הכריזו שיינתן פרס לכל מי שימסור לידיהם יהודי. ואכן, רבים הסגירו יהודים למען בצע כסף. הגטו המשיך להתקיים עוד שנה בערך (מאוגוסט 1941 עד נובמבר 1942). ב- 2 בנובמבר 1942, בלילה, כיתרו אנשי הגסטפו את הגטו, הוציאו את תושביו והריצו אותם למחנה בוגושה. את מיטלטליהם המעטים נשאו היוצאים על כתפיהם. מחנה בוגושה שימש קודם לכן מחנה ריכוז לשבויי מלחמה רוסיים ובו עונו עד מוות רבבות שבויים. השדות מסביב לבוגושה היו זרועים קברי אחים ענקיים של השבויים. המחנה השתרע על שטח גדול והיה מגודר בתיל דוקרני. יושבי המחנה התגוררו בתעלות שנחפרו באדמה וכוסו בגג. למחנה זה הובאו גם יהודים מגראייבו, משצ'וצ'ין, מטרסטינה, מאוגוסטוב ומן הכפרים שבסביבה. ליהודים היה ברור, שהגרמנים עומדים לחסל את כל הגטאות שבאיזור ביאליסטוק. במשך 3 או 4 ימים לא קיבלו תושבי המחנה מזון כלשהו. אחרי כן חילקו לכל אחד 100 גרם לחם ליום וחצי ליטר נוזלים. רבים מתו מרעב ומזוהמה. את המתים היו משליכים לבור בו ביום ולמחרת קברו אותם בבית הקברות של השבויים הרוסים. הנכים והחולים נורו בו במקום. ב- 15 בדצמבר 1942 הוחל בחיסול המחנה בבוגושה. האנשים הכלואים בו שולחו לטרבלינקה ולאושוויץ. הדרך ממחנה המעבר בבוגושה לתחנת הרכבת היתה דרך בוצית וטובענית ורבים נורו בדרך עוד לפני שעלו על רכבת המוות המובילה למחנות ההשמדה. יהודים בודדים הצליחו לברוח מן הגטו. אחדים מצאו מקלט אצל איכרים בסביבה, אך רבים הוסגרו לידי הגרמנים והוצאו להורג. עד סוף 1943 נהרגו במעט כל היהודים הנמלטים. לפי עדות שמיעה נקברו כל יהודי סטאוויסקי הנרצחים בקרבת מאלי פלוצקי. מדיירי הגטו נשארו בחיים 10 איש. גם לאחר שנסתיימה מלחמת העולם השנייה עדיין נפגעו יהודים בסטאוויסקי מידי כנופיות הימין הפולניות. זה היה גורלה של אחת משלוש האחיות יקובצינר שבמשך שנות המלחמה התחבאה בצד הארי. מעיירה יהודית של 2,000 נפשות נשארו בחיים יחידים בלבד.