כ"ט חשון ה'תשע"ח

סטאווישין STAWISZYN

עיר בפולין
מחוז: לודז'
נפה: קאליש
אזור: לודז' והגליל
אוכלוסיה: 
•  בשנת 1941: כ- 2,560
•  יהודים בשנת 1941: כ-800
 
תולדות הקהילה: 
כללי 
סטאווישין קיבלה מעמד של עיר ב- 1291. ב- 1331 נהרסה ע"י הצלבנים. אחרי שיקומה חל שוב תהליך ירידה במעמדה של סטאווישין שנמשך עד סוף המאה ה- 17. במאה ה- 18 הורגשה שוב התפתחות במסחר ובמלאכה בסטאווישין. משפחות יהודיות ראשונות התישבו בסטאווישין במחצית הראשונה של המאה ה- 18. ב- 1900 פרצה בעיר שריפה והאש כלתה כ- 80 בתי יהודים וכ- 600 איש נשארו ללא קורת גג. באזור קאליש כולו נתארגנה עזרה לאספקת מזון ומלבושים לנפגעי השריפה. בתחילה היו יהודי סטאווישין כפופים לקהילת קאליש והיה זה עד תקופת כהונתו של הרב משה אפרים אשכנזי (1821- 1831). בערך מאמצע המאה ה- 19 הפכה קהילת סטאווישין לעצמאית. בשנות ה- 70 היה ר' אלכסנדר זאב רבה של הקהילה. ב- 1888 שימש בכהונה זו הרב לייב רוזנצווייג. מ- 1905 ועד ל- 1921 ישב על כס הרבנות ר' מאיר בר' אברהם טמרזון. מסוף המאה ה- 19 פעלו במקום ארגונים כמו: ביקור חולים, לינת הצדק, חברת תהילים ונר תמיד. הפעילות הציונית המאורגנת החלה ב- 1916. בבחירות לוועד הקהילה ב- 1918 התמודד הבלוק של זרמים ציוניים עם אגודת ישראל. מאוחר יותר גברה השפעתה של אגודת ישראל במוסדות הקהילה. בין שתי מלחמות עולם פעלו בסטאווישין המפלגות הבאות: ציונים כלליים (על המשמר), המזרחי ורביזיוניסטים. מאמצע שנות ה- 30 ניכרת ירידה במעמדן של המפלגות הציוניות והדבר השתקף במספר המצביעים לקונגרסים הציוניים: ב- 1931 הצביעו 51 איש, ב- 1933 - 155, ב- 1937 - 14 וב- 1939 - 10 איש. בראשית שנות ה- 20 הוקם איגוד סוחרים וב- 1935 נוסדה אגודת סוחרים זעירים. כן נתקיים באותן השנים איגוד בעלי מלאכה. ב- 1929 נפתחה קופת גמילות חסדים וכן נוסד בתקופה זו בנק קואופרטיבי לאשראי. בסטאווישין היה חוג דרמטי שנוהל ע"י חוגים ציוניים וכן קבוצת כדורגל יהודית. עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 נמלטו קבוצות גברים יהודים מסטאווישין מזרחה מפני הצבא הגרמני. אחרי כיבוש העיר הוטלו על יהודי המקום גזרות שונות כגון: עבודות כפייה, החרמת רכוש, הגבלות תנועה וקונטריבוציות. ב- 19.1.1940 העבירו הגרמנים חלק מבני הקהילה לקאליש, שם הצטרפו לשרידי קהילה זו לאחר שרוב רובם גורשו לגנראלגוברנמנט. ב- 12.2.1940 גורשו כל היהודים הנותרים מסטאווישין לקוז'מינק הסמוכה והוכנסו לגיטו שהיווה כעין מחנה עבודה וחלקם כגורל היהודים שרוכזו במקום זה.