כ"ד אב ה'תשע"ז

סטאניסלאבוב STANISLAVOV

עיר בפולין
מחוז: סטאניסלאבוב
נפה: סטאניסלאבוב
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 72,350

·  יהודים בשנת 1941: כ- 24,823

·  יהודים לאחר השואה: כ- 20

תולדות הקהילה:
 

משפרצה המלחמה זרמו העירה אלפי פליטים יהודים מהמערב. מעטים בלבד מיהודי המקום ומהפליטים הצליחו לעבור את הגבול לרומניה או להונגריה. סטאניסלאבוב, נתנסתה בכמה הפגזות של הגרמנים, וגם יהודים נפגעו בהן. ב- 16.9.1939 יצאו שלטונות פולין וצבאה סופית את העיר, ותוהו-ובוהו השתרר בה במשך יומיים: האספסוף העירוני, האוכלוסים האוקראינים מכפרי הסביבה וקבוצות בריונים התחילו לשדוד את מחסני הצבא והמשרדים הנטושים ואיימו על היהודים בפוגרום. היהודים הסתגרו בבתיהם. בסביבת סטאניסלאבוב, היו התנכלויות-דמים ליהודים, אולם הם פסחו עדיין על העיר עצמה. ב- 18.9 נכנסו לסטאניסלאבוב, הסובייטים. הללו השליטו עם כניסתם סדר בעיר והפסיקו את המהומות בערי-השדה. בתחילת השלטון הסובייטי פעלו במוסדות העירוניים הזמניים מספר ניכר של קומוניסטים יהודים מאנשי המקום, כגון א. אקשטיין (סגן ראש העיר), רוזנטאל (מפקד המשטרה), קוכמאן (ממלא-מקומו), מנדל בלומנשטיין (מנהל בית-הסוהר), שקולניק (ממלא מקומו) ועורך-הדין האוסקנכט (מנהל מח' הדואר). אולם לאחר צירופו הרשמי של האיזור לרפובליקה האוקראינית, תפסו הפקידים הסובייטיים מהמזרח את העמדות הבכירות בעיר, ואילו לקומוניסטים המקומיים יוחד תפקיד שולי בלבד. הקהילה והמוסדות היהודיים שבמסגרתה פורקו; נאסרה פעילותן של המפלגות הציוניות וכמה ממנהיגיהן נכלאו (אנזלם, הלפרן, ר.ל. ארנולד, מנדל קאסווינר יצחק הפטר, מרדכי קימל, אשר קרויטהאמר, בנימין פיכמן, שבח אוקסמייר, ראובן פאהן ואחרים), ואחדים מהם הוגלו לירכתי רוסיה. חלק מבני-הנוער הציוני פעלו זמן-מה באורח בלתי-ליגאלי, בעיקר חברי "השומר הצעיר". מעטים מהם הצליחו להגיע לריכוז בווילנה. כל המפעלים הפרטיים הגדולים, ובכללם מפעלי היהודים, הולאמו. מחסני-הסחורות הוחרמו. באמתלה של ספסרות ופעולות "לרעת העם", ערכו השלטונות בבית-הקפה "ווארשאווה" כמה משפטי-ראווה פומביים נגד הגדולים שבסוחרים והתעשיינים היהודים, כגון סמואל (הלבשה), אנגל ושומר, וכן הורוביץ ושטרנברג (טכסטיל), יעקב האוסר (קוסמטיקה וסידקית), ודינם נגזר ל- 10 שנות גירוש. אמנם מבחינה רשמית התירו השלטונות לחלק מן הסוחרים הזעירים ולבעלי-המלאכה לנהל עוד זמן קצר את החנויות והסדנאות, אולם בגלל המחירים הרשמיים והבלתי-מציאותיים שניכפו, לחץ המיסים הגבוהים ומחסור בסחורה ובחומרי-גלם, נאלצו הבעלים לסגור את עסקיהם. מהמוני יהודים ניטלו אפוא מקורות-הפרנסה המסורתיים, והם נאלצו לבקש עבודה בבתי-החרושת המולאמים, באחוזות, בחנויות ובמשרדים. למרבה המזל, היתה העבודה מצויה בשפע. השלטונות תמכו גם בהקמת קואופרטיבים של בעלי-מלאכה. קבוצות של חייטים, סנדלרים, אופי-מגדנות ובעלי-מלאכה אחרים התארגנו בקואופרטיבים, והעמידו לרשות המפעל המשותף את מכונותיהם, כליהם וחומרי-הגלם שברשותם. אחדים מקואופרטיבים אלה נהפכו במרוצת הזמן לבתי-חרושת ממלכתיים, והעסיקו בין השאר גם מאות יהודים. אפילו יהודים אמידים, שעדיין היו בידיהם אמצעי פרנסה, השתדלו להצטרף ל"יסודות הפרודוקטיביים", על-ידי הסבה לעבודת-כפיים, ולו גם קשה, וזאת כדי שלא יוטבע בדרכונם ה"סעיף" המציין הגבלות בשל מעמדם בעבר. אזרחים בעלי עבר מסוג זה נאסר עליהם להתגורר בעיר-מחוז והם נאלצו לעקור לערי-השדה, שבהן לא היתה העבודה המתאימה מצויה וגם היו חשופים יותר להתנכלות השלטון המקומי. במה וכמה יהודים עשירים ועסקנים יהודים מעיירות קטנות שבסביבה עקרו בחשאי לסטאניסלאבוב,, כדי "להיעלם" בכרך הגדול ובכך להיחלץ מהתנכלויות ומרדיפות בעיירות-מכורתם, שבהן בלטו בזהותם. ואולם גל-הרדיפות הקשה ביותר פקד את יהודי סטאניסלאבוב,, כיהודי שאר הערים הגדולות, בקיץ 1940 כשיהודים רבים - בעיקר מבין הפליטים - שולחו לירכתי רוסיה. יהודי המקום גילו באותו זמן רגשי אחוה, והחביאו את הנרדפים בבתיהם. לאחר שפורקו הקהילה ומוסדותיה ונאסרה פעילות הארגונים הציונים, היו בתי-הכנסת המוסדות היחידים, שריכזו את החיים החברתיים והרוחניים-מסורתיים של יהודי העיר. אולם הללו נאבקו בקשיים כספיים רבים, לפי שהוטלו עליהם מיסים כבדים. הופעלה העזרה הציבורית, כגון הקמת מטבח ציבורי לפליטים, שפעל שבועות אחדים בבניין הסאנאטוריום לשעבר של ד"ר גוט, וארגון מגבית לתמיכה ביהודי המקום שנסתתמו מקורות פרנסתם. השלטונות התירו קיומו של בית-ספר יסודי, ששפת-ההוראה בו יידיש. כן הוסיף לפעול תיאטרון-החובבים היהודי ע"ש גולדפאדן. עם פרוץ המלחמה הגרמנית-סובייטית ביקשו יהודים רבים מסטאניסלאבוב,, ובעיקר צעירים שאינם מטופלים בילדים, וכן הפעילים בתקופה הסובייטית, לברוח מזרחה; אלא שהיו אובדי-עצות נוכח חוסר האפשרות של פינוי המוני. רק מאות אחדות הצליחו להגיע לתחומה של ברית-המועצות, ביניהם בני-הנוער שגויסו לצבא האדום. עתה, עם צאת השלטון הסובייטי וצבאו התחילו האוקראינים המקומיים לרדוף את היהודים. צבא הונגריה, שנכנס לעיר ב- 2.7.1941, הפסיק את הפוגרומים שערכו האוקראינים. בימי שלטונם הקצר של ההונגרים (כשבועיים ימים) לא אירע ליהודי סטאניסלאבוב, כל רע, להוציא החרמת רכוש בשביל הצבא. לא כן נהגו האוקראינים כאשר נטלו לידם את השלטון המינהלי העירוני: הם סילקו את היהודים מכל מקומות-העבודה הטובים יותר, חטפו אותם לעבודת-כפייה קשה, שדדו את דירות היהודים והפצירו בהונגרים שינהיגו ציון מיוחד ליהודים - סרט צהוב על השרוול. ההונגרים מנעו מהאוקראינים, במידת יכולתם, את ההתעללות ביהודים, את הוצאתם מן התורים לחלוקת מזון וכיוצא באלה. מאורע דראמאטי היה בזמן ההוא בואם של כמה אלפי פליטים יהודים מקארפאטורוס, שגורשו על-ידי השלטון ההונגרי. הפליטים היו במצב איום: קרועים ובלואים, תשושים, רעבים, חולים וחסרי-כול, שכן נשדדו בדרך על-ידי האוכלוסים ההונגרים והאוקראינים. הם שוכנו בטחנת-הקמח של שמואל רודולף, בניין לא גמור בן כמה קומות ברחוב האליצקה. רק מעטים מהם, בעלי התושיה הצליחו להיחלץ משם במרוצת הזמן, למצוא איזו עבודה או מקור-פרנסה ולהתערב עם האוכלוסיה המקומית. רובם המכריע נשארו בטחנה גם לאחר-מכן בתקופת הגיטו. יהודי המקום השתדלו לעזור לפליטים מהונגריה. פעיל במיוחד בפעולת-עזרה זו היה האופה יעקב קריגל. ימים על ימים היה מהלך בין הבתים, מסיע עגלת-יד ואוסף מזון ומלבושים למען הפליטים. היודנראט שהתארגן עשה, כפי יכולתו, מחסה בשביל הפליטים בטחנה, התקין מטבח ושירותים עיקריים, אף העמיד לרשותם רופא קבוע. אף-על-פי-כן הפך מחסה זה לבית-מוות, בגלל הרעב והקור ששלטו בו. הבניין היה מבודד מהגיטו ופיקחו עליו מכבי-האש היהודים. עד האקציה של העקירה ב- 31.3.1942 נשארו בחיים בטחנה חולים ותשושים עד אלף נפש. הם היו הקרבנות הראשונים של האקציה. כשעברה סטאניסלאבוב, לידי השלטונות הגרמניים (26.7.1941) היו בעיר יותר מ- 40,000 יהודים, ובכללם הפליטים ממערב פולין, מגורשי קארפאטורוס ופליטי הכפרים הסמוכים, שלאחר נסיגת הסובייטים ביקשו מיקלט בסטאניסלאבוב, מפני האוכלוסים האוקראינים שרצחו ושדדו אותם. עם השתלטותם של האחרונים על העיר נכנסו השוטרים הגרמנים לרובע היהודי, חטפו יהודים, היכו אותם, הציתו את זקניהם וצילמו מעשים אלה. בשעת הריסת פסל-הזיכרון ללנין ערכו האוקראינים והפולנים פרעות ביהודים במרכז העיר. כבר בימים הראשונים לשלטונם קראו הגרמנים למשה ישראל זייבלד, חבר הנהלת הקהילה מלפני מלחמת-העולם השנייה, והטילו עליו להקים יודנראט. ואכן הקים הלה יודנראט מחברי הנהלת הקהילה לשעבר, מינה את עצמו ליושב-ראש ואת עורך-הדין מיכאל לאם לסגנו. אישיות נודעת בין חברי היודנראט היה עורך-הדין טננבאום, המקשר בין הגיסטאפו לבין היודנראט. אליו צורפו עוד אישים אחדים, שלא נימנו עם הנהלת הקהילה לפני המלחמה, כגון עורך-הדין בלומנפלד, המהנדס קראוס, ד"ר רוזנבאום, והמורה יוסף פולגר. בפקודת השלטונות קראו הללו לכל היהודים בעלי המקצועות החופשיים להירשם לפי מקצועותיהם. ואמנם בתקווה להשיג עבודה מתאימה נהרו האנשים להרשמה. ביום 2.8.1941 נקראו כל אנשי האינטליגנציה בסטאניסלאבוב, (באיום בעונש-מוות למשתמטים) להתייצב בימים 3, 4 ו- 8 בחודש בבית הגיסטאפו (בניין בית-הדין המחוזי לשעבר ברחוב בילינסקי), כביכול לשם שיחה על עניינים כלליים הנוגעים לאוכלוסיה היהודית ולשם קבלת עבודה. לכל קבוצה של בעלי-מקצוע נקבעו שעות התייצבות אחרות. המקורות מביאים מספרים סותרים על מספרם של המתייצבים להרשמה, מ- 500 ועד 1,000 איש. ביניהם עורכי-דין, מהנדסים, רופאים, רוקחים, מורים, פקידים, רבנים (גם הרב הורוביץ והמטיף ברטיש), מוהלים ועוד. במשך יומיים היו הללו עצורים בחצר הסמיכה לבית-הסוהר. הגרמנים הרעיבו אותם, הכו אותם והתעללו בהם. אחר-כך העלו אותם, בעזרת השוטרים האוקראינים, על גבי משאיות והובילום אל יער פאוולצ'ה, בסביבת סטאניסלאבוב,. שם נצטוו לכרות לעצמם קבר-אחים ולהתפשט, ואחר-כך נרצחו כולם. מבניין הגיסטאפו נותרו בחיים 8- 10 רופאים, שניצלו בזכות תפקידם החיוני (חששם של הגרמנים מפני התפשטות מחלות בעיר), וכן קבוצת מהנדסים (13). שהצליחו להוכיח שהם עובדים במקומות-עבודה החשובים לגרמנים, או שהם בעלי מומחיות חשובה. שבועות אחדים הונו פקידי הגיסטאפו את יהודי סטאניסלאבוב,, כי לא היה כל טבח וכי העצורים חיים כולם במחנות-עבודה. הם אף הירשו למשפחות לשלוח באמצעות היודנראט חבילות מזון ובגדים למחנה, כביכול. לאם, סגן יושב-ראש היודנראט, פנה אל השלטונות בבקשה להחזיר את המגורשים מן המחנות, ואולם רק במרוצת הזמן נתגלתה האמת ליהודים. בימים הראשונים של אוגוסט 1941 ציוו השלטונות הגרמניים, ושוב, באיום בעונש מוות, על היהודים בסטאניסלאבוב, לענוד על זרועם סרט ועליו מגן-דוד. אחת לאחת הוטלו על האוכלוסיה היהודית כל ההגבלות שהונהגו בתחום הגנראל-גוברנמאנט. התחיל גל של פינויים מן הדירות, והרחובות והבתים המשובחים רוקנו מיהודים. מתן רשות ליטול עמם דבר-מה מרכושם, היה תלוי בשרירות-לבו של הגרמני שפיקח על הפינוי. חטיפת יהודים לעבודת-כפייה היתה מעשה שבכל-יום. כדי להיפטר מהחטיפות ולארגן התייצבות. סדירה של היהודים לעבודה (הגרמנים תבעו כאלף פועלים ביום), הקים היודנראט לשכת עבודה. ארגן אותה ועמד בראשה עורך-הדין טננבאום, הנזכר לעיל, ואחריו ניהלו אותה הורוביץ ולאסט. לשבה זו הכינה רשימת יהודים החייבים בעבודה - אנשים שאין להם מקום-עבודה קבוע ומוכר על-ידי השלטונות. יהודים אלה חויבו להתייצב יום-יום בלשכה, ומהם הורכבו צוותים לעבודות דחופות בשביל הגרמנים. העובדים קיבלו שכר זעום, מרק, לפעמים מנת-לחם, מידי המוסד המעסיק או מידי היודנראט. בתקופה מאוחרת יותר, כשכבר הוקם הגיטו, ניהלה לשכת-העבודה את רישום העובדים הקבועים בגיטו ומחוצה לו והיה מציידם בכרטיסי-עבודה. באוגוסט ובספטמבר 1941 תכף והלך שוד דירותיהם של היהודים העשירים, צו אחד של השלטונות חייב את היהודים למסור תוך שלושה ימים - באמצעות היודנראט - את כל חפצי-הערך שבידיהם בכסף ובזהב. הגרמנים המטירו על היודנראט תביעות לספק להם ציוד, חפצים, סחורות וכסף. כך, למשל, נאלץ היודנראט להתקין ולצייד בחומרים שלו ועל-ידי פועליו את מקום-מושבו של הגיסטאפו ברחוב בילינסקי, ואת בית הסוהר של שופו, שבסמוך לו (לבית-סוהר זה הביאו הגרמנים את כל החבילות ששלחו משפחות נציגי האינטליגנציה שנרצחו למען קרוביהם החיים כביכול). היודנראט נאלץ גם לצייד את דירותיהם של פקידים גרמנים. על-כן הופעלה ליד היודנראט, כאחת המחלקות הראשונות לאחר לשכת העבודה, מחלקת-האספקה ("בשפונגסאמט"), בהנהלת פוגל. מחלקה זו החרימה את החפצים.הנדרשים בבתי יהודים עשירים, ואף גבתה מס לצרכים אלה. בתקופה הראשונה לשלטון הגרמנים לא חסרו גם תלאות מסוג אחר. כך, למשל, פרצה באוגוסט דליקה באחד הבתים היהודים. השוטרים הגרמנים והאוקראינים מצאו להם במקרה זה הזדמנות לבידור, כשהם מתעללים ביהודים המכבים את האש. כ"עונש" על כך שהיהודים "איפשרו" את הדליקה, נאסרו והובאו לגיסטאפו כ- 50 גברים, ואיש מהם לא שב משם. כעבור שבוע ימים, טענו הגרמנים במקרה אחר, כי היהודים ירו על שוטר אוקראיני, ועל כן אסרו 30 יהודים צעירים, גם הם לא שבו עוד. בפקודת הגיסטאפו, הוקמה תזמורת יהודית, בניצוחו של זיגו וייס. התזמורת נאלצה להנעים בנגינה לגרמנים במסיבותיהם, ולא אחת - בשעת עינויים של יהודים בבית הגיסטאפו או בבית-הסוהר. בראשית אוקטובר 1941 התחילו מגיעות לסטאניסלאבוב, ידיעות על רצח יהודים ביישובים הקטנים שבהרי הקארפאטים. יהודים רבים בסטאניסלאבוב, מיאנו להאמין לבשורות-איוב אלו. אולם האותות המחרידים המבשרים מאורעות אימים התרבו גם בסטאניסלאבוב,. ימים אחדים נראו יחידות ה"באודינסט" האוקראיני צועדים, איתים על שכמם, אל בית-העלמין היהודי החדש, שם חפרו תעלות גדולות, כביכול להגנה ממטוסים. בו-בזמן היו השוטרים האוקראינים רושמים את מעני כל התושבים היהודים בעיר. ב- 10 או ב- 11 באוקטובר 1941 רווחה שמועה, כי הגיסטאפו ציוותה על היודנראט לספק 1,000 איש, לשם שילוחם מהעיר לעבודה. אכן נתברר ליהודים, כי מאורעות מחרידים צפויים להם, אולם רק יחידים יכלו להימלט מן העיר. עם שחר יום 12.10.1941 - יום הושענא רבה תש"ב, הוקפו בתי היהודים במרכז העיר על-ידי שוטרים גרמנים, אוקראינים וכן ה"באנשוץ", חמושים במקלעים ונעזרים בכלבי-משטרה. היהודים נצטוו ללבוש את מיטב בגדיהם ולקחת עמם את כל חפצי-הערך, שכן יוסעו אל מחנה-עבודה. האנשים הובלו לשוק. בדרך הוכו על-ידי שומריהם שהתעללו בהם, וכשהגיעו למקום, רוכזו לפני בית-העיריה ונצטוו לכרוע על ברכיהם. אחר-כך הוליכו אותם בטור ברחוב באטורי. המפגרים והתשושים הושלכו על-גבי משאיות. למראה המסע סברו היהודים השרויים עדיין בבתיהם, כי מפנים את העיר, ולפיכך החלו אורזים בחיפזון את רכושם. אך כשנתברר כי המסע פונה לעבר בית-העלמין החדש, החלו הכול מחפשים בקדחתנות מחבוא. בבית-העלמין ריכזו השוטרים את היהודים ליד החומה, וציוו למסור את חפצי-הערך, והמחביא אותם נורה במקום. נבדקו תעודות-העבודה, אך כובדו רק חלק מהן. בסך-הכול שוחררו אחרי מיון זה יותר ממאה (לפי גירסה אחרת כמה מאות) יהודים. התעודות שנתן היודנראט לעובדי-המינהל שלו לא כובדו. בצהרים החל הטבח ההמוני: האנשים נצטוו, קבוצות-קבוצות, להתפשט ולערום בסדר את בגדיהם, ואחר-כך נורו על שפת הקבר הגדול; הם נפלו פנימה או שנצטוו לקפוץ לתוכו. עם התקדמות הטבח גדל הדוחק ליד החומה, שכן כל אחד נדחק לירכתיים, כדי לדחות מעט את תורו. בדוחק הזה נרמסו למוות האנשים החלשים והילדים. חלק מאנשי היודנראט הובאו גם הם לבית-העלמין, אולצו להסתכל בטבח, ואחר-כך נורו גם הם עם משפחותיהם. היושב-ראש זייבלד הצליח להתחבא, וכפי הנראה נמלט מהעיר. בגבורה נהג עורך-הדין טננבאום. כשמפקד הטבח, ראש הגיסטאפו, רצה לשחררו, הודיע טננבאום כי הוא דוחה את חסדי הרוצחים ומעדיף למות עם אחיו. מחברי היודנראט שנכחו בבית-העלמין שחררו הגרמנים רק את עורך-הדין לאם ומשפחתו. הטבח נפסק עם רדת החשיכה. מתוך יותר מרבבת יהודים שהובאו לבית-העלמין נותרו עדיין כמה אלפים שלא נורו; הללו נשלחו לבתיהם. שוב נוצר ליד השער דוחק איום, שהפיל קרבנות נוספים. הקבר המשותף לא נסתם בלילה. מספר ירויים שעוד היו בחיים, זחלו ויצאו מתחת לגוויות. מקצתם הגיעו לבתיהם, מקצתם גוועו בדרך. המספר הכולל של הנטבחים הגיע לכ- 10 אלפים. האקציה לא הקיפה את השכונות המרוחקות, כמו גורקה ומייזלי. חלק מהיהודים תושבי מרכז העיר התחבאו. בשעת האקציה היו האספסוף רודפים את המתחבאים, מוסרים אותם בידי הגרמנים ושודדים את הדירות הנטושות. למחרת נסתם הקבר בעפר, והיהודים שכיסוהו נורו אף הם. לפי גירסה אחרת, כיסו את הקבר מכבי-האש היהודים. בעיר הודבקו כרזות, ובהן נאמר כי לאחר "המהומות של יום אתמול" חייבים החיים לשוב למסלולם. הידיעה על הקמת גיטו בסטאניסלאבוב, היתה מהלכת בין היהודים כבר מספטמבר 1941, שכן השלטונות הגרמניים התייעצו בעניין זה עם היודנראט. השיחות נגעו לנושא השטח והמועד. היודנראט טרח לדחות את הגזירה על-ידי שוחד. הגרמנים תכננו תחילה בניין גוש צריפים, כדי שכל היהודים ירוכזו בשטח אחד. ב- 11.10.1941 - יום לפני הטבח בבית-העלמין - ציוו השופו ליודנראט להכין כמה תוכניות של הגיטו המיועד. לאחר האקציה בהושענא-רבה, שהפחיתה במידה ניכרת את האוכלוסיה היהודית, ויתרו הגרמנים על בניין הצריפים והחליטו לרכז את כל היהודים בתחום הרובע היהודי המסורתי. השלטונות הודיעו רשמית על הקמת הגיטו באוקטובר או בנובמבר, 1941. זמן מה לא היו גבולותיו מוגדרים, והיודנראט השתדל להכליל רחובות נוספים בתחומו. לבסוף נקבעו גבולות הגיטו כלהלן: רחוב קאזימייז'ובסקה, החל ב"חווה" רחוב רוג'וסקי, זדלמאיירובסקה, קולונטאי, פיוטר סקארגה, נימהינין, האליצקה, גארבארסקה, שבצ'נקו, שקולנה, קובאלסקה, הנהר ביסטשיצה ושוב אל קאזימייז'ובסקה. בגלל רחובות אחדים, שצידם האחר הוצא מתחום הגיטו, או שהללו שימשו עורקי-מעבר, נוצר הגיטו מגרעין מרכזי ושלושה חלקים נפרדים, שנקראו "איים". הגיטו היה הרובע המוזנח ביותר בעיר. שטחו כשמינית מכל שטח העיר. לא היו בו בארות מספיקות שמימיהן ראויים לשתייה, ומצבם של רוב הבתים היה ירוד. ה"ארים" נצטוו לעקור מתחום זה עד סוף נובמבר, כדי שיספיקו לאסוף את היבול מחלקות-השדה ומהגנים שבמקום. היהודים נצטוו לעבור לגיטו בין 1 ו- 15 בדצמבר 1941. האמידים שבהם עקרו והשתכנו בעוד מועד ובלא קושי, שכן ידם השיגה לשכור אמצעי-התובלה. אף עלה בידם לקחת עמם את כל רכושם ולתפוס את מיטב הדירות. ואילו אלפי העניים או חסרי-התושיה, שלא היה בידיהם לשלם דמי ההובלה (השלטונות החרימו את הסוסים והעגלות של היהודים), התקשו מאוד בהעברתם לגיטו, ובמקרים רבים הגיעו לשם ממש ברגע האחרון. הם התקינו גלגלונים למזוודות, לגיגיות ולאמבטים. לבעלי-מזל מעטים היו עגלות-יד או עגלות-תינוקות. בגיטו נותרו אלפי עניים ללא קורת-גג, שכן הדירות לא הספיקו. היודנראט שיכן אותם במחסנים, במוסכים, בבתי-תפילה, בכל מקום פנוי. הגיטו הופרד מ"הצד הארי" על-ידי סתימת השערים והחלונות בבתים הקיצוניים בלבנים או בלוחות. בקטעים החשופים הוקמה גדר עץ, שגובהה 2.5- 3 מטרים ועליה תיל דוקרני. בצידם החיצוני של החומות והגדר נצבע פס לבן עם סמלי מגן דוד צהובים. תחילה היה לגיטו מגע עם העולם החיצון דרך שלושה שערים בלבד. אחר-כך השתדל היודנראט שייפתחו עוד שלושה או ארבעה שערים. ליד שערים אלה, שכינויים היה "סכרים", עמדו סככות-משמר. שמרו בה שוטרי שופו ואוקראינים, ואת תפקידי העזר מילאו שוטרים יהודים. גם מצד הנהר ביסטשיצה נמשכה שרשרת של עמדות משטרה. הגיטו נסגר רשמית ב- 20 או ב- 22 בדצמבר 1941. מספר היהודים שנכלאו בו לא נקבע בדייקנות. אפשר שהיו שם 28- 30 אלף יהודים, אך גם מתקבל על הדעת שהיו גם יותר, שכן בסתיו 1941 הגיעו לסטאניסלאבוב, שרידי יהודים מן היישובים הקטנים שבסביבה, שחוסלו בידי הגרמנים. עד-מהרה נשתררו בגיטו הסגור תנאים מחרידים. מנות-המזון ליהודים צומצמו והועמדו על חצי ק"ג לחם (או קמח) לנפש לשבוע, וכן מיצרכים אחרים בכמות סמלית ממש, כגון 50 גראם סוכר לחודש. מכסת 50 הק"ג תפוחי-אדמה לנפש, שהוקצתה בסתיו, לפני הקמת הגיטו, לא הספיקה לזמן רב, בגלל העדר מצרכים אחרים. זמן קצר בלבד הורשו היהודים להחזיק פרות ועיזים. חלק מהחלב לקחו השלטונות, והשאר סיפק את צורכי הגיטו, בעיקר את צורכי בית-החולים. ביישוב היהודי נסתמנו ניגודים חברתיים חריפים. טראגי היה מצבם של הורים ערירים, זקנים , יתומים, פליטי הונגריה. הרבה עניים מתו ברעב ובקור כבר בחורף הראשון (1941- 1942). קבצנים נפוחי-רעב בבלואי-סחבות, גוססים ברחובות, היו מראה-שבכל יום בגיטו. לעומתם החזיקו מעמד האמידים: הללו מכרו מרכושם וקנו במחירים מופקעים מצרכי-מזון מוברחים, שכן השוק השחור בגיטו היה שופע כל טוב. המכירה הליגאלית של הרכוש ל"ארים" נערכה ב"חנויות-קומיסיון" בניהולו של אקהויז, שפתח היודנראט (אחר-כך כינו אותה "אומשלאגשטלה") בבניין-הקהילה לשעבר. המסחר הבלתי-ליגאלי היה בידי מבריחים, או בידי יהודים שהועסקו על-ידי השלטונות. העבודה מחוץ לגיטו נתנה איפוא לרבים לא רק תזונה במקום-העבודה ותשלום-כלשהו, אלא גם אפשרות להבריח סחורות מן הגיטו ומצרכי-מזון לתוכו, אולם מי שנתפס בידי השומרים היה צפוי לשילוח למחנה-עבודה או לעונש מוות. מלבד היהודים המועסקים, ניתנה הרשות לצאת דרך קבע אל ה"צד הארי" לחברי היודנראט והשוטרים היהודים. כן היו רשיונות חד-פעמיים, שניתנו בידי המשטרה היהודית לאנשים היוצאים מהגיטו במקרים מיוחדים; בעלי קשרים מתאימים יכלו להשיג רשיון כזה גם תמורת תשלום גבוה. מובן, שמופלים לטובה בתנאי הגיטו היו גם עובדי היודנראט ומחלקותיו, המשטרה וכן אנשים ממולחים ובעלי-יוזמה שעסקו במסחר ובייצור בלתי-ליגאליים (מאפיות, תעשיות זעירות של מוצרי-מזון, סדנות וכדומה). מוסדות הגרמנים העסיקו, כאמור, יהודים רבים מחוץ לגיטו. המומחים למקצועותיהם - בעלי-מלאה, מהנדסים, פקידים - היו על-פי-רוב עובדים קבועים. קבוצות פועלים שהועסקו בעבודה שחורה הובלו יום-יום אל מחוץ לגיטו במשמר שוטרים אוקראינים. מן המוסדות הגרמנים שהעסיקו יהודים רבים יש למנות בראש-וראשונה את הגיסטאפו, השופו, האוסטבאן (הנהלת הרכבות) ומחלקת הדיור הצבאית (הארסאונטרקונפטספרוואלטונג). מחלקה זו. העסיקה כ- 60 מומחים לבניין בהנהלת הרמן לאסט, מלבד הפועלים הפשוטים. לאסט היה בשעתו סוכן-טקסטיל, ועל-כן סיפק גם אריגים לצבא, וכך יכול היה להעסיק עוד יהודים. מקום-העבודה העיקרי של מחלקת הדיור הצבאית היה בקסרקטינים שברחוב "השלושה במאי", ושם נהגו בעובדים היהודים יפה יחסית. יהודים רבים הועסקו גם בעבודה חקלאית בחוות שבסביבה. כמה מיפעלים פרטיים לאיסוף גרוטאות ופסולת העסיקו בקביעות יהודים במספר ניכר: "ויקטור קרמין" (סמרטוטים וגרוטאות-מתכת), "לינדברגר" (זכוכית ובקבוקים), "ב. וולף" (נייר). עובדי עסקים אלה - תחילה 450 יהודים ואחר-כך יותר - הורשו לנוע בכל העיר ובסביבתה, צוידו בתעודות מיוחדות ותוויות-פח, והשתמשו בעגלות או בעגלות-יד. יד-ימינם של הגרמנים היה יעקב מאנדל, מומחה בענף איסוף הפסולת. הוא שארגן גם בגיטו מספר תחנות לקניית פסולת וחומרים אחרים, והתמורה ניתנה לתושבים במצרכי-מזון. מקצועו ותפקידו של מאנדל איפשרו לו גם לשמש מתווך בקנה-מידה גדול בהברחה ובמסחר חשאי. העבודה למען הגרמנים נמשכה בבתי-החרושת הישנים בסטאניסלאבוב,, ביניהם גם של יהודים לשעבר, שהנהלתם נמסרה עתה לידי קומיסארים גרמנים ("טרויהנדר"). מקצתם העסיקו פועלים ומהנדסים יהודים: בתי-החרושת לעורות של מארגושס, בית-החרושת לשמרים ולכוהל של ליברמן. בית-היציקה לברזל (בהנהלת אבצוג), מינסרות ונגריות, בית-חרושת לנעליים, בית-חרושת לריבה, ועוד. בתנאי הגיטו הקשים השתדל היודנראט (שמקום מושבו הועבר עתה לבית-הספר היסודי לשעבר על-שם קאזימייז' הגדול, ברחוב זלדמאיירובסקה) לארגן את חיי היהודים. לאחר האקציה של הושענה-רבה תש"ב והיעלמו של זייבאלד, מינה ראש הגיסטאפו בסטאניסלאבוב, את עורך-הדין מיכאל לאם, סגנו של היושב-ראש לשעבר. לראש היודנראט. לאם פעל בתפקידו עד קיץ 1942. הוא מינה לסגנו את מרדכי (מארקוס) גולדשטיין, שהיה לפני המלחמה בעל מנסרה במיקוליצ'ין. ביודנראטט, שכמה מחבריו נרצחו באקציה זו, נכללו חברים חדשים. ואלה שמותיהם של חברי היודנראט השני הידועים לנו: המהנדס יוליוס פויירמאן, (במקום המהנדס קראוש שהועסק כנראה באיזה מוסד גרמני בסביבת סטאניסלאבוב), שאול לאם (אחיו של יושב הראש), אהרן קויש, הרוקח באומר (במקום הד"ר רוזנבאום, שהצליח להיחלץ מהיודנראט), האבר, שמואל גוטליב, הניו זייבלד, וילהלם צוקרברג, הירש (הסין) פוגל, עורך-הדין זיסקינד, נוניו אקהויז, מאנדלר, לאסט, הירש (הנדזיו) הורוביץ, האלפרן סאלו פרהליך, אליעזר שפיר, ואולי חיים הורביץ. מלבד מחלקת-העבודה ומחלקת האספקה, שיועדו למילוי דרישותיהם של השלטונות, הקים היודנראט כמה וכמה מחלקות אחרות, שעסקו בתחומי-חיים שונים בגיטו. מנהליהן היו לרוב חברי היודנראט. מן הראוי להקדיש תשומת לב לפעולותיהן של מחלקות הסעד והבריאות ומחלקת המזון, הראשונה ניהלה את בית-הזקנים ברחוב האליצקה ואת בית-היתומים. מחלקה זו טיפלה גם במטבח הציבורי שברחוב בלוודרסקה, שחילק אחת ליום מרק דל לעניים. במידת-יכולתה היתה מחלקת הסעד מעניקה תמיכות קטנות ומנות-לחם נוספות. אך כל מעשיה היו כטיפה בים הצרכים. מעט יותר מזה הצליח לעשות בגיטו סניף י.ס.ס., שהיה מקבל ממרכזו בקראקוב הקצבה חודשית. מחלקת הבריאות ניהלה את בית-החולים היהודי שהועבר בעת הקמתו של הגיטו מבניינו הקודם מרחוב סא

 

כשהוקמה הרפובליקה האוקראינית המערבית היתה סטאניסלאבוב, בירתה מדצמבר 1918 עד סוף קיומה במאי 1919. השלטונות לא התנכלו ליהודים פרט לגיוסם לביצורים; הצו על מכירת סחורות במטבע האוקראינית החדשה, שהיתה חסרת ערך, פגע ביהודים. ראש העיר היהודי המשיך בתפקידו, ובראש הקהילה עמדו האנשים שניהלוה קודם. לפני הקהילה ומוסדותיה עמדו בעיות חמורות של עזרה לעניים, ובעיקר ליתומים ולפליטים. הוקמו בתי-יתומים ומטבחים עממיים, שחילקו לנצרכים ארוחות, חינם או במחירים מוזלים. כשבועיים לפני כניסת הצבא הפולני (25.5.1919) נערכו בחירות לוועד הלאומי היהודי בסטאניסלאבוב,. נבחרו 50 צירים וביניהם: 10 - ציונים כלליים, 9 - המזרחי, 6 - נשים ציוניות, 6 - המפלגה העממית, 12 - סוציאל דמוקראטים יהודים - ז'.פ.ס., 12 - פועלי ציון. בין הנבחרים היו ד"ר קארול הלפרן, ד"ר אנזלם הלפרן ורגינה הורוביץ. עם כניסתו של צבא הגנרל יוזף האלר לסטאניסלאבוב,, הואשמו יהודי העיר בשיתוף-פעולה עם השלטונות האוקראיניים. פוטרו כמה מאות פקידים יהודים, ובתוכם גם ראש העיר ד"ר ארתור נימהין. ה"ועד הלאומי היהודי" פוזר. ב- 1920 כבש הצבא האדום לזמן קצר את העיר. לאחר שנסוג ולפני כניסתו של הצבא הפולני, השתוללו כמה ימים בסטאניסלאבוב, יחידות הצבא של פטלורה. 2 יהודים נרצחו, רכוש רב נשדד וכמאה נשים יהודיות נאנסו. כשנכנס הצבא הפולני פסקו מעשי האלימות, אבל יחס השלטונות המקומיים היה עויין, והתואנה - שיתוף-פעולה עם האוקראינים. בעת ההיא היה רעב בעיר ופרצה מגיפת טיפוס שהפילה חללים רבים. השלטונות הפולניים הפקיעו, לזמן-מה, כמעט את כל המוסדות הציבוריים היהודים, לצורכי הצבא. נאסרו מנהיגים שנחשדו באהדה לשמאל, בתוכם מנהיגי השמאל הציוני ומנהיג הבונד המקומי (ז'.פ.ס. לשעבר) ד"ר זיינפלד. מוסדות הקהילה פוזרו, וכקומיסאר נתמנה יהודי מתבולל, שמואל נבנצאל. האיש לא הצליח למצוא משתפי-פעולה מבין הציבור היהודי ולאחר זמן קצר התפטר. על כן נאלצו הפולנים להחזיר את ד"ר קארול הלפרן לראשות הקהילה (נובמבר 1919). מסוף המלחמה ועד ל- 1924 בלטו בציבור הפולני בסטאניסלאבוב, שני זרמים. הזרם האחד, שהתרכז סביב העיתון "רוזווי" ואשר היהודים קראו לו "רוזבוי" (שוד בפולנית), דגל באפליית יהודים, הזרם השני התרכז סביב העיתון "זניץ'" (לפיד בפולנית) הטיף לשוויון-זכויות ליהודים, או מכל-מקום לאי אפלייתם לרעה מבחינה חוקית. באותו זמן מינו השלטונות לעיריה ועדה קרואה ומתוך 36 חבריה נתמנו 12 יהודים, ביניהם 3 ציונים ו- 4 "יהודים לאומיים". ב- 1921 נמצאו בעיר כ- 730 מפעלי תעשיה ומלאכה יהודים. ב- 490 מהם עבדו פועלים שכירים, ובשאר בני משפחתו בלבד של בעל העסק. במפעלים אלה הועסקו 1,290 פועלים שכירים, מהם 1,083 יהודים. מבין מפעלי התעשיה שהיו בעיר בידי יהודים יש לציין 10 בתי-חרושת לעורות; הגדול שבהם, בבעלות משפחת מרגושם, העסיק 380 עובדים. יתרם היו קטנים והעסיקו עובדים ספורים. כן התקיימו 10 בתי-חרושת לעץ לייצוא, 6 מנסרות לצרכים מקומיים, 11 טחנות-קמח (הגדולות שבהן (6) העסיקו יחד 250 פועלים, מהם 50 יהודים), 7 בתי-חרושת ללבנים ו- 20 מאפיות שהעסיקו 120 עובדים. היו בעיר עוד 17 בתי-חרושת בענפים שונים והגדול בהם היה בית-חרושת לצמר ולשמיכות של האחים מנדלסון. בית-חרושת זה העסיק 220 עובדים' מהם יהודים רבים וכן 20 פקידים, כולם יהודים. בתעשיה הזעירה ובמלאכה תפס את המקום הראשון ענף ההלבשה (57% של המיפעלים ו-43% של העובדים), במקום שני היה ענף הבניין (12.5% של כלל המפעלים ו-11% של המועסקים). בתחום המסחר לא חל במצב שינוי של ממש לעומת זה ששרר לפני המלחמה. כאמור, היו בעיר סך-הכול כ- 800 חנויות, מהן 726 בידי היהודים. בסטאניסלאבוב, היו 130 עורכי-דין יהודים ומספר ניכר של רופאים ומורים. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם גדלה העיר והתפתחה. צורפו אליה 2 פרברי קניהינין על כ- 10,000 לערך תושבים. העיר הפכה למרכז המחוז ומקום מפקדת הצבא, אך היהודים לא נהנו במישרין מכך. לא זו בלבד שלא התקבלו לפקידות אלא, כפי שהוזכר לעיל, אף פוטרו ממשרותיהם שהחזיקו בהן עוד מזמן השלטון האוסטרי. אולם עצם גידול העיר הוסיף פרנסות במסחר, במלאכה - מקצועות שרובם היו בידי יהודים. התעשיה בעיר לא התפתחה. ב- 1937 צוין בעתונות המקומית, שמזה 15 שנה לא נוסף אף מפעל-תעשיה בעיר, להיפך, כמה מהם אף נסגרו. המשבר ב- 1929- 1930 פגע קשה ביהודי העיר, ובהשוואה ל- 1929 גדל ב- 1930 150%-ב מספר פשיטות-הרגל ואף מספר מחוסרי-העבודה עלה באותה עת 30%-ב. על המצב הכלכלי הרעוע בשנות ה- 30 ניתן ללמוד, בין היתר, ממספר מקבלי "מעות חטין" שעלה ב- 1935 ל- 1,700 משפחות; 362 משפחות נוספות קיבלו עזרה כ"מתן בסתר". כן קיבלו עזרה באותה שנה 680 חברי "יד חרוצים" ו- 150 עגלונים. ב- 1936 היתה פשיטת-רגל של 10 בתי-חרושת לעורות. מבין הארגונים הכלכליים היהודיים יש לציין את "איגוד הסוחרים" שנוסד עוד לפני המלחמה ומנה ב- 1923 1,000 חברים. בתוכם 300 רוכלים. באותה שנה חנך האיגוד בניין משלו. לאחר מכן התפלג, והסוחרים הזעירים הקימו איגוד משלהם בשם "קליינהענדלער" שהיה מסונף למרכז סוחרים זעירים בווארשה. בעלי-המלאכה שהקימו עוד במאה הקודמת את ארגונם "יד חרוצים" חידשוהו לאחר המלחמה, וב- 1924 מנה 600 חברים. ב- 1935 עזבו אותו חבריו הציונים והקימו איגוד מתחרה "פועלי צדק". ב- 1937 ציוו השלטונות על סגירת "פועלי צדק". 2 הבנקים שהוקמו עוד לפני המלחמה, של המתבוללים ושל הציונים, חידשו את פעולתם, אך לא בקנה-מידה גדול. באמצע שנות ה- 20 הוקמה קופת גמ"ח, שנתנה הלוואות לנצרכים בסכומים זעירים. מבין הבנקים הציבוריים יש לציין את הבנק העירוני לחיסכון פ.ק.או, שהיה בהנהלה יהודית, אך מוסד זה פשט את הרגל ב- 1936. כאשר הבנקאים אייזיק חיים גריפל ואחיו פשטו את הרגל (ב- 1924), הפסידו יהודים רבים את חסכונותיהם. אמנם אחרי משפטים רבים שנמשכו עד 1930, הוחזר למספר מפקידים גדולים חלק מכספם, ואולם המפקידים הקטנים הפסידו הכול. מקרה דומה אירע ב- 1935. "הבנק הקואופרטיבי העממי" שהיה בבעלות פרטית בידי שלושה יהודים (אייסטר, קלר, ויזנפלד) הגיע לפשיטת רגל, ובעליו ברחו לחו"ל. גם במקרה זה איבדו יהודים רבים את חסכונותיהם הדלים. הבנק המסחרי הקואופרטיבי, שבראשו עמד (עד 1924) המנהיג הציוני והציר לסיים ד"ר ראובן יונאס, נסגר בעת המשבר של 1930. עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה המשיכו להתקיים הבנקים: "בנק האיגוד לאשראי", "הבנק הקואופרטיבי" "הבנק המסחרי" והבנק ליד "יד חרוצים". הבחירות הראשונות לעיריה בתקופה הנדונה התקיימו ב- 1927. להנהלת העיריה נבחרו 4 פולנים, 3 יהודים ואוקראיני אחד. כסגן ראש העיר נבחר המנהיג הציוני ד"ר אלכסנדר ביטרמאן. הוא התפטר מכהונתו ב- 1931. בבחירות לעיריה ב- 1933 נבחרו 28 פולנים, 17 יהודים ו- 3 אוקראינים. מבין היהודים נבחרו 8 ציונים כלליים, 3 חברי התאחדות-פועלי ציון, 3 "יהודים לאומיים", 1 מאגודת הסוחרים הזעירים, 1 מ"אגודת ישראל" ונציג "יד חרוצים". בבחירות האחרונות לעיריה, שהתקיימו ב- 1939 הוגשו מטעם היהודים שתי רשימות בלבד: של הציונים הכלליים ושל השמאל הציוני. הראשונה קיבלה 5 מאנדאטים והשנייה - 3 בלבד. בשלוש מערכות-הבחירות לסיים שהתקיימו בשנים 1922, 1928 ו- 1930, נבחרו מיהודי סטאניסלאבוב, הציונים בלבד. בשל החרם שהטילו האוקראינים על הבחירות לסיים, נבחרו ב- 1922 מאיזור-הבחירות של סטאניסלאבוב, 3 יהודים, ובתוכם המנהיג הציוני המקומי ד"ר ראובן יונאס. בשנים 1928 ו- 1930 נבחר באיזור-בחירות זה ד"ר הנריק רוזמארין נשיא "המכבי" בפולין. בגלל שיטת הבחירות החדשה לא היה בבחירות של 1935 סיכוי לנציג יהודי להיבחר, ולכן אף לא הוגשה רשימה יהודית. לאחר מלחמת-העולם הראשונה התקיימו בפעם הראשונה הבחירות לקהילה רק ב- 1924. בבחירות אלו היו בסך-הכול 3,258 בעלי זכות בחירה. הצביעו 2,195 איש, ומהם 1,800 נתנו אמונם ברשימה הציונית. כראש הקהילה נבחר ד"ר אלכסנדר ביטרמאן. ב- 1926 התפטר ביטרמאן מתפקידו ובמקומו נבחר איש המזרחי ד"ר ווייס. באותה שנה פוזר ועד הקהילה וכקומיסאר נתמנה ליאון ביברינג (באותה עת איש אגודת ישראל ואחר-כך עבר להמזרחי). בין פעולותיה של הנהלת הקהילה ראוי לציין: חידוש בית-המרחץ הציבורי, בנין בית-מטבחיים משוכלל לעופות ורכישת שטח לבית-עלמין חדש שקודש ב- 1925. בבחירות לקהילה ב- 1928, גדל מספרם של בעלי זכות הבחירה, והתוצאות היו כדלהלן: ציונים כלליים - 4 מאנדאטים; המזרחי - 2; התאחדות - מאנדאט 1; פוע"צ ימין - מאנדאט אחד; יד חרוצים - 3; אגודת ישראל - 6; הסוחרים הזעירים - מאנדאט 1; בונד - 2 מאנדאטים. כראש הקהילה נבחר ד"ר אנזלם הלפרן. בהנהגתו בנתה הקהילה אגף נוסף לבית-החולים היהודי, שיפצה את בנין הקהילה, גידרה את בית-העלמין החדש ושיפצה את בית-הכנסת הגדול הבנוי( רצבמכ), שנבנה עוד במאה ה- 18. בראשית שנות ה- 30 היתה "הפיכת חצר" בקהילה. כל המפלגות, להוציא הציונים הכלליים והמזרחי התאחדו ובחרו לראשות הקהילה את משה ישראל זייבלד איש יד חרוצים. הלה ארגן ב- 1934 בחירות לקהילה ובהם פסל את כל הרשימות, להוציא אחת, שייצגה קואליציה של השמאל הציוני והלא-ציוני, את יד חרוצים ואגודת ישראל. ב- 1936 התפטרו חברי אגודת ישראל מהנהלת הקהילה ומשה ישראל זייבלד המשיך לכהן כראש הקהילה. ב- 1934 נפטר הרב ר' דוד הורוביץ ובמקומו נבחר בנו ר' משה הורוביץ, קודם רבה של וינה. כמטיף בית-הכנסת ל"נאורים" נבחר ב- 1922 יליד המקום, חיים-גד ברטיש. קודמו בתפקיד זה, ד"ר מ. בראודה, עבר, כאמור, ב- 1912 ללודז'. ב- 1929, כשהורחבה הסוכנות היהודית לארץ-ישראל ונכנסו להנהלתה לא-ציונים, צורפו אליה שני נכבדים, בני סטאניסלאבוב,, הרב ר' דוד הורוביץ וד"ר אנזלם הלפרן. בחבר הדיינים נודע שמו של ר' אלתר נבנצאל מאישי אגודת ישראל הראשונים בגאליציה, שכיהן בתפקידו בשנים 1899- 1939. כשנפטר בגיל 82 הותיר 8 ספרים מפרי-עטו. הידועים בהם "פרי עץ" ו"מנחת ישראל", שהם שו"ת על "שולחן ערוך", חלק "יורה דעה". אחרי מלחמת-העולם הראשונה התמסר ר' אלתר בעיקר להתרת עגונות. בסטאניסלאבוב, רבו בתקופה הנדונה ארגונים לעזרה הדדית. כאמור, פעולתם החלה עוד לפני מלחמת-העולם הראשונה, לאחר מלחמה זו שוטטו בסטאניסלאבוב, מאות יתומים; חזרו פליטים רבים מן העיר ולעתים לא מצאו את רכושם. כן באו לעיר פליטים מעיירות הסביבה, ואף מרוסיה. באוגוסט 1919 ביקר בסטאניסלאבוב, השגריר האמריקאי הנרי מורגנטאו, נפגש עם נציגי המפלגות היהודיות בעיר והבטיח להם את עזרת הג'וינט. לפי הדו"ח של הג'וינט מ- 1920 נתמכו על-ידו מוסדות אלה: מטבח עממי מטעם פועלי ציון; בית-יתומים מטעם ארגון נשים ציוניות רחל; בית-יתומים של ארגון אחוה ליד פועלי ציון (במוסד זה קיבלו 50 ילדים הזנה מלאה ועוד 123 - ארוחה אחת ביום); מטבח עממי מטעם הבונד שחילק 100 ארוחות-צהרים ליום, ארגון הטיפול בילד "אופיקה דז'ייצקה", שתמך במספר יתומים; מטבח עממי ליד "תלמוד תורה", בו קיבלו 400 תלמידיו ארוחה אחת ביום ונוסף לכך סבון ומישחת-שיניים; "מטבח ציבורי", שבו חולקו 1,800 ארוחות ביום. במרוצת הזמן התאחדו כל המוסדות הנ"ל לטיפול ביתומים - שמספרם הגיע ל- 500 בערך. ב- 1925 טיפלו ב- 320 יתומים לערך. כ- 100 מהם סודרו בבתי-יתומים, כ- 50 בפנימיות של שוליות בעלי-מלאכה לבנים ולבנות, ויתרם בבתים פרטיים. ב- 1925 הפסיק הג'וינט את תמיכתו בסטאניסלאבוב, וכל עומס העזרה ליתומים הוטל על הציבור המקומי. כיוון שמספר היתומים פחת (חלקם בגרו ויצאו מכלל טיפול) נמצאו בבית-היתומים ב- 1931 63 ילדים (34 בנות ו- 29 בנים). בית-היתומים, שנתרם על-ידי ד"ר קארול הלפרן על שם אשתו סאבינה, היה מן היפים והמסודרים ביותר בגאליציה. בתחום העזרה לילדים נצרכים קיימה ב- 1931 הקהילה מטבח חינם לילדים עניים. 60 ילדים קיבלו בכל יום ארוחה אחת. בית-החולים היהודי, שהוקם, כאמור, עוד במאה הקודמת, לא גדל בתקופה זו גידול של ממש. בהיווסדו היו בו פחות מ- 20 מיטות ובשנות ה- 20 - 24. ב- 1935 הוחלט לבנות בית-חולים חדש עם 60 מיטות, אך החלטה זו לא יצאה אל הפועל. הוקמו מחדש 2 פנימיות לתלמידים; באחת - 25 נערים ובשנייה - 24 נערות. בראש המוסדות האלה עמד ד"ר מקסימיליאן בלומנפלד, והוא תרם אף מכספו להחזקתם. חידשה את פעולתה "לינת הצדק", שהוקמה עוד ב- 1887. אגודה זו טיפלה רק בחבריה. "הכנסת אורחים" הוקמה בסוף שנות ה- 20 וקיימה מקום לינה ל- 40 עוברי-אורח עניים שהגיעו לסטאניסלאבוב,. ב- 1929 נוסדה "ביקור חולים" וחבריה טיפלו בחולים עניים ולא רק בחברי האגודה. באותו זמן הקימו הנשים "אגודת עזרה ליולדות עניות". הן סיפקו ליולדות עזרה רפואית, חיתולים, וכן סכום כסף לסידורים ראשונים. ב- 1925 חידשה את פעולתה אגודת "תומכי נסתרים", שמטרתה לעזור ליורדים מנכסיהם. האגודה פעלה בשנים 1924- 1935 וכן מ- 1937 ועד פרוץ המלחמה. האגודה "אהבת-חסד" שבפרבר קניהינין היתה מסונפת לקופת גמ"ח. ב- 1935 קיבלו מגמ"ח בסטאניסלאבוב, 3,000 ראשי משפחות הלוואות בסכומים שבין 50 ל- 500 זלוטי. ב- 1936 נזקקו לעזרה 60% מכלל המשפחות היהודיות שבעיר. ב- 1924 נוסד סניף "טאז" בסטאניסלאבוב,. במשך הזמן הרחיב את פעולתו, בעיקר בתמיכה בילדי העניים שבבתי-הספר. ארגון זה קיים בכל שנה קייטנות שבהן השתתפו, בהתאם לאפשרויות התקציב, 100- 300 ילדים. ה"טאז" הקים גם תחנת ייעוץ לנשים בהריון ולאחר מכן תחנה לאם ולילד. במסגרת "רחל" התארגנה ויצ"ו שגם היא פעלה בתחום הבריאות לנוער, הקימה מועדוני-נוער ליד בתי-הספר וארגנה קייטנות וקייטנות-יום. בין מוסדות הצדקה יש לציין במיוחד את "המטבח לעניים" שקיימה הקהילה בחודשי החורף, ומאות יהודים היו סמוכים על שולחנו. ב- 1934 חילק המטבח 10,648 ארוחות-צהרים בנות 2 מנות ו- 33,524 ארוחות-צהרים בנות מנה אחת. לקראת הפסח ארגנה הקהילה מדי שנה מטבח כשר לחיילים יהודים ששירתו בחיל-המצב בעיר. לאחר מלחמת-העולם הראשונה עבר החדר "תלמוד תורה" לחסות אגודת ישראל. ב- 1925 החלו ללמד בו גם לימודי-חול והוא זכה להכרה מטעם המדינה. למדו בו כ- 400 תלמידים. מצב התברואה בו השתנה לטובה משהחלה "טאז" לפעול בתחומו. ב- 1924 הוקם על-ידי אגודת ישראל בית-ספר משלים לבנות "בית יעקב" ובו למדו למעלה מ- 100 תלמידות. הישיבה שנוסדה לפני המלחמה, חידשה את פעולתה ב- 1924 בשם "אור תורה". בשנים 1927- 1937 עמד בראשה שמעון קראוט. מספר התלמידים בה נע בין 100 ל- 150. בית-הספר "שפה ברורה", שהוקם עוד לפני המלחמה, חידש את פעולתו בזמן הרפובליקה האוקראינית. ב- 1920, כשהוחרם בניינו על-ידי השלטונות הפולניים, המשיכו להתקיים מטעם "שפה ברורה" שיעורי-ערב לעברית לתלמידי בתי-הספר הכלליים. ב- 1922 הוחזר הבניין, ובנוסף לשיעורי-הערב הוקם בו אז בית-ספר יהודי יומי. בבית-ספר זה נכללה העברית בתוכנית הלימודים. לידו הוקם גן-ילדים. גן נוסף התקיים בשנים 1920- 1925 ליד פועלי-ציון. ילדי ישראל נתקבלו בקשיים על דרך קבלתם לבתי-ספר תיכוניים פולניים. אחת משתי הגימנסיות לבנים כמעט שלא הסכימה לקבל כלל תלמידים יהודים. קצתם של בני הנוער עברו אפוא ללמוד בגימנסיה האוקראינית, ורובם - בגימנסיה הגרמנית, 90%-ש מתלמידיה היו אז יהודים. השלטונות הפולניים אסרו על הגימנסיות האלה לקבל תלמידים שלא מבני-עמם, ולכן נאלצו היהודים להקים גימנסיה משלהם. ואכן ב- 1924 נפתחה הגימנסיה בת 4 כיתות. ב- 1927 התקיימו בה לראשונה בחינות בגרות. ב- 1928 קיבלה זכויות ממשלתיות לא-מלאות. ב- 1926 למדו בה 299 תלמידים, וב- 1932 - 487 תלמידים. מספרם לא השתנה בהרבה עד שפסקה להתקיים ב- 1939. ב- 1934 היא הצטרפה לרשת בתי-הספר הדו-לשוניים בפולין מיסודו של מ. בראודה. ב- 1937 קיבלה הגימנסיה זכויות ממשלתית מלאות. אחת מ- 13 הגימנסיות היהודיות בפולין שהיתה בעלת זכויות אלו. יהודי סטאניסלאבוב, היו בין חלוצי החינוך המקצועי בגאליציה. כבר ב- 1920 הוקם בית-ספר חקלאי מקצועי לבנות ושמו "סופיובקה", על-שם סופיה הלפרן שהיתה בין מקימיו. ב- 1922 הוקמה מסגריה, בה למדו מקצוע המתכוננים לעלייה לארץ-ישראל. ב- 1926 היא עברה לחסותו של ד"ר קארול הלפרן והיתה לבית-ספר מקצועי לבנים בענפי המתכת והחשמל. בשנה זו הוקם בית-ספר מקצועי לבנות שבו למדו תפירה. ב- 1935 הוקמה הנהלה אחידה לבתי-הספר המקצועיים בסטאניסלאבוב,, שהצטרפו לאיגוד של בתי-הספר המקצועיים בגאליציה (ווזט). בתי-ספר אלה התקיימו משכר-לימוד, מתרומות בני-העיר ומתרומות בני סטאניסלאבוב, בארצות-הברית. ב- 1934, הגיעה אליהם תרומה חד-פעמית בסך 25,000 זלוטי. הודות לתרומות הצליחו מוסדות אלה לקיים את עצמם ולעבור לבניינים נוחים. בסוף שנות ה- 30 הוקמה תחנת יעוץ מקצועי לנוער, ובה רופא פסיכיאטר ועובד טכני. תחנה זו היתה מצוידת בכל המכשירים הדרושים לעבודתה. הואיל ובתי-ספר אלה שימשו לא רק את בני-העיר אלא גם את הסביבה, הוקמו לידם פנימיות לבנים ולבנות ובכל אחת מהן 20 מקומות. בתי-ספר אלה זכו להכרה ממשלתית מלאה באמצע שנות השלושים. בבתי-ספר יהודים למדו ב- 1934 1,610 בני-נוער כלהלן. בבית-הספר העממי היהודי - 370 ילדים; בגימנסיה היהודית - 460 בני-נוער; בבית-הספר המקצועי לבנים - 60; בבית-הספר המקצועי לבנות - 200 תלמידות; ב"תלמוד תורה" - 400 ובישיבה - 120 תלמידים. חלק מילדי ישראל בסטאניסלאבוב, למדו בבית-הספר העממי-ממלכתי ליהודים ("שאבא-סובקה"). בסטאניסלאבוב, פעלו סניפי כל המפלגות היהודיות, שהיו קיימות בפולין. המפלגה הוותיקה ביותר היתה של המתבוללים אבל בזמן שלטון פולין נחלשה ולא היה לה אלא איגוד קטן "זיידנוצ'ניה", שגם הוא איבד בסוף שנות ה- 30 את השפעתו. ההשפעה המכרעת בציבור היהודי היתה למפלגת הציונים הכלליים. בבחירות לקהילה ניצחו הציונים פעם אחת בלבד, ב- 1924. אך על אף כשלונם בבחירות לקהילה לאחר שנה זו, המשיכו להיות הכוח הציבורי העיקרי, ורוב מפעלי העזרה ההדדית, ההשכלה והתרבות, היו ביוזמתם ובהדרכתם. הם היו הכוח המכריע באיגודי הסוחרים, הסוחרים הזעירים והתעשיינים, ורק באיגוד בעלי-המלאכה היתה השפעתם מועטה. מפלגת פועלי ציון החזקה לפני המלחמה נחלשה לאחריה. חבריה, מהם שעברו להתאחדות, מהם שהתפלגו ל"ימין" ו"שמאל", כשהימין חזק יותר. ב- 1930 התאחדו בסטאניסלאבוב, סניפי פועלי-ציון-ימין והתאחדות למפלגה אחת. ההתאחדות נוסדה ב- 1921 על-ידי איחוד של בני נוער ציוניים "צעירי ישראל" - תנועה שקמה ב- 1919 ובה 50- 60 חברים של פועלי ציון. הסניף היה מן הגדולים בגאליציה, ולידו הוקמה ב- 1923 "הסתדרות נוער ציוני על-שם א.ד. גורדון" - סניף גורדוניה הראשון בפולין כולה. המזרחי חידשה את פעולתה אחרי המלחמה, ולמן 1934 עמד בראשה ראובן פאהן (סופר והיסטוריון, נאסר על-ידי הסובייטים ב- 1940 ומת בסיביר). ליד המזרחי הוקמו: צעירי המזרחי, בנות המזרחי ובסוף שנות ה- 30 גם קן קטן של בני עקיבא. סניף המפלגה הרביזיוניסטית התארגן ב- 1927. באותה שנה קמו לידו ארגוני-נוער: "מצדה" לנוער לומד ו"אומנות" לנוער עובד. שני ארגונים אלה היו ב- 1930 לקן בית"ר. ב- 1933 נוסדה מפלגת המדינה. השומר הצעיר הגביר את פעולתו בשנים 1919- 1920. מספר חבריו הגיע אז ל- 500. לאחר שרבים מבוגריו עלו ארצה, הפסיק לזמן מה את פעולתו וחידשה ב- 1922. מ- 1929 פעל הקן בסדירות, כשמספר חבריו נע בין 150 ל- 200, והיה לתנועת-הנוער הגדולה בעיר. בסוף שנות ה- 20 התארגן ליד הציונים הכלליים איגוד נוער אחוה, שהצטרף ב- 1931 לתנועת "הנוער הציוני". באמצע שנות ה- 30 התפלג הקן והוקמה תנועת עקיבא בסטאניסלאבוב,. ב- 1939 הוקמה תנועת נוער ליד הציונים הראדיקאלים - השחר. על יחסי הכוחות בתוך המפלגות הציוניות יצביעו תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים: ציונים רביזיוניסטים ציונים השנה כלליים מזרחי התאחדות פועלי ציון מפלגת המדינה ראדיקאלים 1921 1,382 * - 83 - - - 1927 150 430 350 25 54 29 1931 244 386 663 560 - 1933 747 627 1,265 823 125 1935 1,018 723 1,957 104 172 1939 1,076 498 1,424 73 בראשית עצמאות פולין התקיימה בסטאניסלאבוב, זמן קצר מפלגת הפולקיסטים. הבונד, שהוקם על בסיס ה-ז'.פ.ס. והחברים היהודים של ה-פ.פ.ס., לא הצליח להכות שורשים בסטאניסלאבוב,. לעומת זאת היתה לקומוניסטים השפעה ניכרת בקרב הנוער היהודי. רבים נאסרו והוגלו למחנה הריכוז בברזה-קארטוזקה. ל"אגודת ישראל" נודעה השפעה רבה בין שתי המלחמות על הציבור החרדי בעיר. בבחירות לקהילה שהתקיימו ב- 1928 זכתה במספר הגדול ביותר של מאנדאטים. לידה הוקמו ארגוני נוער ונשים. בתחום חיי התרבות בסטאניסלאבוב, יש לציין את פעולתו של "איגוד לתרבות ואמנות על-שם גולדפאדן". איגוד זה היה לתיאטרון קבוע וקיים כמעט בקביעות תזמורת ומקהלה. הקומוניסטים הקימו איגוד לדראמה על-שם י.ל. פרץ, אבל הוא לא פעל בקביעות. כ- 20 כתבי-עת יהודים ראו אור בסטאניסלאבוב, בין שתי מלחמות-העולם, אך בדרך-כלל לא האריכו ימים זמן רב. מביניהם יצויין "דער מארגען", עתון קומוניסטי בעריכת אדולף ברשר (הודפס ב- 1927), ולמעשה היה זה עתון קומוניסטי ארצי בשפת יידיש. כתב-עת החשוב שהופיע בסטאניסלאבוב, היה הירחון ביידיש לספרות ולאמנות "שטעגן", שהופיע בשנים 1932- 1939; עורכו היה מאקס טאבאק ובין משתתפיו הוראצי ספרין ואריה (ליאון) שטרייט. "די וואך" היה שבועון ציוני, בעריכתו של דוד שלטר; הוא הופיע מנובמבר 1934 עד אוגוסט 1939. "גלוס סטאניסלאבובסקי", שבועון של סוחרים ובעלי-תעשיה, התקיים מאוקטובר 1927 עד אוגוסט 1928; את המאמרים הראשיים בו כתבו קארול ואנזלם הלפרן. בטאון של הגימנסיה היהודית "שוויט" הופיע כירחון קבוע מינואר 1933 עד יוני 1939. ב- 1927 הוקם סניף "ייווא" בסטאניסלאבוב,, שהתחיל לעסוק בחקר הפולקלור היהודי במקום ובסביבה. ספריות ציבוריות רבות היו בסטאניסלאבוב,, ביניהן הספריה ליד הציונים הכלליים ובן ספריית הקהילה שהוקמה ב- 1926, ובה אוספי ספרים של "שפה ברורה", "ארץ-ישראל", המזרחי ושל איגוד האקדמאים. נמצאו בה גם דברי דפוס עתיקים. כן התקיימו ספריות ליד כל תנועות הנוער ובתי-הספר היהודים בעיר. איגוד ספורט "הכוח" המשיך בתקופה הנדונה בפעולתו. כן התקיימו לסירוגין איגודי ספורט נוספים: "מכבי", "הפועל" ועוד. בין אנשי-הרוח שפעלו בסטאניסלאבוב, באותה תקופה יצוינו בעיקר הסופרים: הוראצי ספרין, אריה שטרייט, ראובן פאהן, שמעון שפונד. המשורר פרידריך ברטיש והמו"ל אברהם רובינסון. עם יוצאי העיר הנודעים נימנים בין השאר דניאל אוסטר, ראש עיריית ירושלים בתקופת המאנדאט הבריטי ובראשית שנות ה- 50, השחקן קורט קאטש והחוקר המזרחן פרופ' א.ל. מאיר. בסוף שנות ה- 30 גברה האנטישמיות בעיר והיכתה שורשים, הן בין הפולנים והן בין האוקראינים. האחרונים פתחו בחרם כלכלי על היהודים, בעיקר על-ידי הקמת קואופרטיבים משלהם. היו מקרים של ניפוץ שמשות בחנויות של יהודים על-ידי בריונים אוקראינים. מעשי האיבה של החוגים האנטישמים הפולנים באו בעיקר לידי ביטוי בהפצת כרוזים נגד היהודים. בעקבות גזירת השחיטה איבדו ב- 1937 את פרנסתם 110 מתוך 140 הקצבים היהודים בסטאניסלאבוב,.
 

סטאניסלאבוב, נוסדה על-ידי הרוזן יינדז'י פוטוצקי ב- 1654, בעיצומן של המלחמות שפקדו באותו זמן את פולין. היא נועדה לשמש מרכז של מסחר ומלאכה באיזור-ספר זה. האוכלוסיה הראשונה בסטאניסלאבוב, היתה מורכבת מפולנים, רותנים, ארמנים ויהודים. כבר ב- 1662 קיבלו היהודים זכויות ישיבת-קבע ועיסוק במסחר ובמלאכה, כמו "לתושבים בני האומה הפולנית-רותנית והארמנים", וגם "זכות היציאה מן העיר לפי רצונם". כן שיחרר אותם בעל העיר מתשלום מכס ומיסים. היהודים היו רשאים לבנות בתים לעצמם ב"רחוב היהודים" (שהיה אז ליד סוללות המגן) ונוסף לאלה שלושה בתים בשביל פקידי הקהילה (רב, רופא ואולי שוחט). ניתנו להם מגרשים וחומרים לבניית בית-כנסת, בית-מדרש, בית-מרקחת וחנויות. לפי הפריווילגיה מותר היה להם להחזיק ברשותם ולסחור בזהב, כסף, אריגים, פרוות, בגדים תפורים, מצנפות מוכנות וכל מיני סחורות אחרות. כן היו רשאים לקנות ולמכור עורות תחשים, עורות שחורים, וכן נעלים וכל מיני מוצרי-עור במחיר קמעונאי. בבתיהם ובנייניהם הותרה להם "מכירת כל דבר". כן הורשו לסחור בכל ימות השנה, להוציא ימי הפסחא וחג-המולד. ביתר ימי החג של הנוצרים היו רשאים לפתוח את חנויותיהם לאחר התפילה בכנסיות. בעלי-המלאכה היהודים הושוו בזכויותיהם אל בעלי-המלאכה הנוצרים, והיו חייבים להשתייך לאיגודיהם ולשלם את מיסיהם. אולם כיהודים היו פטורים מכמה חובות שהוטלו על בעלי-המלאכה הנוצרים, כגון ביקור בכנסיה, השתתפות בתהלוכות דתיות ומתן נרות לכנסיה, אף כי חויבו במס-הנרות. הקצבים היהודים קיבלו מחצית האיטליזים בכיכר השוק. זכויות אלו, שהוענקו על-ידי בעל העיר גרמו לאגדות רבות שהתהלכו בין היהודים על יושר ליבו ואהבתו ליהודים. לפי אחת האגדות מסופר, שהיה חובב הקבלה היהודית ולמדה מאת המקובל ר' אליהו, שבא מתורכיה וחיכה במערה ליד העיר לביאת המשיח. באותה תקופה היה המסחר הסיטונאי, ובעיקר היבוא, נתון ברובו בידי הארמנים, הם היו הסוחרים הגדולים בעיר, ואילו היהודים עסקו בעיקר במסחר זעיר. כבר בסוף המאה ה- 17 רשומים בין בעלי-המלאכה היהודים סנדלרים, חייטים, צורפים, קצבים, חרטים, סיידים ובורסקאים. כתוצאה מן המלחמות שעברו על פולין בתחילת המאה ה- 18, חלה בעיר ירידה בכלכלתה. הראשונים שנפגעו היו הסוחרים הגדולים, הארמנים. ב- 1736 הם פנו לבעל-העיר בדרישה לצמצם את זכויות היהודים, בטענה שהתחרות מצד היהודים פוגעת בפרנסתם. כתוצאה מכך צומצמו זכויות היהודים בענף העורות, ואף-על-פי-כן היו עדיין ב- 1769 במחסן מגדל העיריה סחורות של 5 ארמנים בלבד ושל 19 סוחרים יהודים. הארמנים עזבו את העיר, עברו לכפרים והיו לבעלי-אחוזות. על אף התחרות של הארמנים ביהודים היה שיתוף-פעולה בין שאר תושבי העיר ובין היהודים. הדבר מצא ביטוי בעיקר בהגנת המקום מפני אויבים. לפי החלטת, העיריה היה חייב כל אזרח, בין יהודי ובין נוצרי, להחזיק בביתו "רובה הגון ו- 2 ליטראות אבק-שריפה במצב טוב". מוסדות הקהילה היהודית כבר הוקמו בתחילת קיומו של היישוב היהודי. בזכויות-היסוד מ- 1662 הורשו היהודים, כאמור, לבנות בית-כנסת, בית-מרחץ ובתי-דירה מיוחדים לרב ולרופא. ב- 1672 כבר היה בית-כנסת בנוי עץ בשימוש הקהילה. בית-העלמין הראשון קודש ב- 1662. מ- 1692 התקיימה חברה קדישא ולידה קופת גמ"ח, שנתנה הלוואות בלא ריבית תמורת ערבון. ב- 1706, כשהוטלה על הקהילה היהודית קונטריבוציה מטעם הצבא הרוסי, לווה ועד הקהילה את הכסף מקופה זו והפקיד כערבון תשמישי-קדושה של בית-הכנסת. בשנות ה- 40 של המאה ה- 18 היה בית-הכנסת צר מהכיל את הציבור היהודי. בניין בית-הכנסת עמד סמוך לכנסייה, מחוץ לשכונה היהודית (שעברה בינתיים למקום אחר), והדבר גרם למתח מתמיד בין הנוצרים ובין היהודים. לפיכך פנו היהודים לבעלי-העיר והורשו לבנות בית-כנסת חדש בשכונתם החדשה. הוא נבנה מאבן ומעץ, ואת חומרי הבניין תרם בעל-העיר. 1777 נחנך בית-הכנסת, ששימש את יהודי המקום, לאחר שיפוצים רבים, עד סוף קיומה של הקהילה. ב- 1759, בעת הוויכוח עם הפראנקיסטים בלבוב, הצטרפו לכת זו כמה מיהודי סטאניסלאבוב,, בעיקר מבין בעלי-המלאכה. בתקופה הנדונה היו רבני סטאניסלאבוב, כפופים לרב הגליל ששכן בטישמייניצה. מביניהם ידועים לנו שמותיהם של ר' יוסף ב"ר מנשה שנפטר ב- 1699; של ר' לייבוש ב"ר מרדכי אוירבך שנתקבל כרבה של סטאניסלאבוב, ב- 1740 ושימש בה ברבנות עד פטירתו ב- 1750; ושל ר' לוי ב"ר שלמה אשכנזי מז'ולקווא, מחבר הספרים "בית הלוי" ו"עטרת שלמה", שכיהן ברבנות שנתיים ונפטר ב- 1732. דמות בולטת בקהילת סטאניסלאבוב, היה ר' דב-בעריש ב"ר יעקב-אברהם מקובל, שהשתקע בסטאניסלאבוב, וכיהן בה בתפקידים ציבוריים רבים; ב- 1743 נבחר כאחד מפרנסי המקום, וכן נבחר כמנהיג מדינת רייסן והשתתף בוועד דד"א. לרב הקהילה נבחר ב- 1752. הוא השתתף בוויכוח הגדול עם הפראנקיסטים בלבוב. ר' דב-בעריש נפטר ב- 1764. זמן-מה כיהן ברבנות בסטאניסלאבוב, ר' אברהם ב"ר יצחק "הגדול" אב"ד(פוזנאן). ב- 1764 נבחר כרבה של סטאניסלאבוב, יהודה זעלקא, מחבר "רביד הזהב" על "יורה דעה". ב- 1784 התפטר מכהונתו מסיבות בלתי-ידועות. תקופת השלטון האוסטרי (1772- 1918) זעזועים קשים פקדו את העיר בראשית תקופה זו (עד 1815), כמו את האיזור כולו. צבאות נכנסו בה ויצאו ממנה. מצב הבטחון בעיר ובסביבתה היה רעוע. בסוף המאה ה- 18 נמצאו במקום 220 אומנים (בעלי מלאכה), מהם 151 נוצרים ורק 69 יהודים. בסוף המאה ה- 19 הוכפל מספר בעלי-המלאכה הנוצרים בעיר ואילו בעלי-המלאכה היהודים מספרם גדל פי 10. משליש של כלל בעלי-המלאכה בסטאניסלאבוב, התרבו היהודים והיו עתה כדי שני שלישים. והרי החלוקה לפי המקצועות של בעלי-המלאכה בסוף המאה ה- 19: #1# #2# מספר #3# מספר
#1# #2# האומנים #3# האומנים
#1#המקצוע #2# היהודים #3# הלא-יהודים
#1# בניין #2# 19 #3# 52
#1# נגרות וכריכת ספרים #2# 78 #3# 47
#1# חייטות #2# 225 #3# 37
#1# צבעות-סיידות #2# 48 #3# 9
#1# סנדלרות #2# 84 #3# 29
#1# מסגרות, נפחות, מכונאות #2# 115 #3# 52
#1# גלבות #2# 76 #3# 2
#1# עושי נקניקים #2# 0 #3# 84
#1# סך-הכל #2# 645 #3# 310
ב- 1885 עסקו במסחר 730 איש (478 סוחרים ו- 252 תגרים), מהם 14 בלבד היו לא-יהודים. לפי ענפי המסחר התחלקו סוחרי העיר כלהלן: סוסים ובקר - 17, תבואות - 33, עץ - 34. ברזל - 11, זכוכית וחרסינה - 15, סידקית - 39, עורות - 44, מכולת 34, בשר - 75, משקאות - 19, עיסקי כספים - 48, שמנים ונפט - 52 ומתווכים גדולים - 13. במחצית השנייה של המאה ה- 19 הוקמה בסטאניסלאבוב, תעשיה. ב- 1875 היו בעיר טחנות-קמח אחדות (ביניהן אחת שהופעלה בקיטור), מבשלות בירה, בית-חרושת לליקרים, מינסרות (מהן אחת מופעלת בקיטור), 2 מפעלים לקרמיקה עדינה, מפעל לייצור שמני-מריחה ובית-חרשות לזבל מלאכותי. כן הוקמו בעת ההיא שני בתי-דפוס גדולים. מתוך 50 מפעלים שהתקיימו באותה שנה בעיר נמצאו 34 בידי יהודים והיו מועסקים בהם 278 פועלים יהודים. כמעט כל הפקידים במיפעלים בבעלות יהודים היו אז יהודים. קודם למלחמת-העולם הראשונה (ב- 1914) היה המבנה המקצועי של המפרנסים היהודים בסטאניסלאבוב, (להוציא בעלי מקצועות חופשיים, כלי-קודש, פקידי הקהילה, העיריה והממשלה) כלהלן: בעלי מפעלים - 34; סוחרים זעירים וגדולים - 843; בעלי-מלאכה - 645; פונדקאים ומלונאים - 136; פועלים שכירים - 1,083, ובסך-הכול 2,747. לפי הנתונים הנ"ל ניתן להניח שהמספר הכולל של המפרנסים הגיע ל- 3,000 בערך, שהם ב- 1914 יותר 20%-מ של יהודי סטאניסלאבוב, ומכאן אפשר להסיק שמצבה של הקהילה מבחינה כלכלית היה תקין. ואכן מצב זה השפיע על התפתחות החברה והתרבות בקהילת סטאניסלאבוב,. שתי משפחות ידועות-שם הטביעו באותה תקופה את חותמן על חיי הכלכלה, והחברה בקהילה היהודית בסטאניסלאבוב,: משפחת הורוביץ, שמשנת 1784 ישבו בניה על כס הרבנות בסטאניסלאבוב,, ומשפחת הלפרן בעלת הנכסים, שהצטיינה במעשי-צדקה, בעסקנות ציבורית ובתחום התרבותי. לאחר התפטרותו של ר' יהודה זעלקא מכס הרבנות נבחר לרב דמתא ר' אריה-לייבוש ב"ר אלעזר הלוי איש הורוביץ, שקודם-לכן כיהן כאב"ד בזאלוז'צה. הוא היה נכדו של ר' יצחק המבורגר, רבן של קהילות אה"ו. בגיל 26 עלה על כס הרבנות בסטאניסלאבוב, ולאחר זמן קצר נתמנה לרב הגליל. הוא כיהן שנים רבות, עד פטירתו ב- 1844. ר' אריה-לייבוש חיבר את פירושו על התורה "פני אריה" וכן שו"ת "פני אריה". הודות להשפעתו הממתנת פסח על סטאניסלאבוב, המאבק בין החסידים והמשכילים, כבערים אחרות בגאליציה. החסידים לא נתקלו בהתנגדות חריפה מצד הרב שהיה מתנגד, ולא מראשי הקהילה שאף הם היו מתנגדים. לימים חדרה החסידות למשפחת הרב ונמצאו בה חסידי ז'ידיצ'וב ורוזלא. מ- 1845 כיהן ברבנות ר' משולם-יששכר הורוביץ (1804- 1881), בנו של ר' אריה-לייב. בניגוד לאביו, לחם הוא בחסידים. באסיפת רבנים שהתקיימה בלבוב ב- 1885, יצא בחריפות נגד מדיניותם של חסידי בלז ושיתוף הפעולה מצידם עם השלטונות בעניני-פנים של הקהילות. חיבר את הספר "בר ליוא" בב' חלקים. לאחר פטירתו ב- 1887 ירש את כסאו בנו ר' יצחק הלוי, שהיה אחד מחשובי הדרשנים בזמנו. היה מאוהדי הציונות ומתוך השקפותיו הליברליות הסכים להנחת אבן הפינה לבניין בית-הכנסת ל"נאורים", ואף בא בעצמו לטקס. אחריו, ב- 1904, נבחר בנו ר' אריה-לייבוש, שנטה לחסידות והיה מאוהדי האדמו"ר מצ'ורטקוב. בסטאניסלאבוב, ייסד ישיבה שהתפרסמה ברבות הימים, ובראשה עמד הלמדן ר' יקותיאל קאמלהאר. גם הוא התייחס באהדה לציונות. כשנפטר ב- 1909, ואף אחד משני בניו לא רצה ברבנות, פרץ סיכסוך בין שני מועמדים אחרים ממשפחת הורוביץ לתפקיד זה. כרב נבחר נכדו של ר' משולם-יששכר הורוביץ, ר' דוד הלוי, שכיהן בסטאניסלאבוב, מ- 1911 עד 1934. ב- 1818 הוקם מוסד ציבורי ראשון לעזרה הדדית ושמו "חבורת גומלי חסדים של הלוואות והכנסת אורחים". מייסדו היה אליהו בן שלמה בורשטין, שקיבל את הסכמתו של הרב ר' אריה-לייב הורוביץ. האגודה החלה לפעול בהון-יסוד של 600 פלורין, שנאסף מבני העיר, ונתנה הלוואות תמורת ערבות בסכומים בין 50 ו- 100 פלורין. בתקנון האגודה נאמר בפירוש שהיא עוסקת בגמילות חסדים בלבד ולא בצדקה, גם לא לצורכי הכנסת כלה ופדיון אסירים או שבויים. קופות מסוג זה הוקמו על-ידי אליהו בן שלמה הנ"ל בעוד כמה מערי גאליציה. פעולות צדקה ועזרה הדדית אחרות בסטאניסלאבוב,, החל בשנות ה- 20 של המאה ה- 19 ועד כמעט סופה של אותה מאה, קשורות בעיקר במשפחת הלפרן. בן משפחת הלפרן הראשון הידוע בסטאניסלאבוב, הריהו ליפא הלפרן, שנפטר בסוף המאה ה- 18. בנו, יואל הלפרן, חכר את הכנסות המונופולין של המלח בגאליציה וגם ריכז את שיווקו לרוסיה. ב- 1837 הוא ייסד בית-חולים יהודי בסטאניסלאבוב,. בצוואתו ציווה רכוש גדול לצורכי ציבור, כגון להכנסת כלה, להזנת חולים עניים בבית-החולים, לתמיכה בטירונים שאין ביכולתם להעמיד ממלאי מקום ולחלוקת בשר לנצרכים בחגים. בנו אברהם הלפרן וחתניו אלכסנדר וליפא הורוביץ המשיכו בדרכי אביהם. אברהם עמד שנים רבות בראש הקהילה ונבחר ב- 1848 כציר לפארלאמנט האוסטרי. ב- 1881 קיבל אות הצטיינות "פראנץ יוזף". הוא בנה אולם תיאטרון (כללי) בעיר וכן בנינים רבים אחרים לצורכי ציבור. יחד עם גיסו אלכסנדר הורוביץ הרחיב את בית-החולים שייסד אביו, הקים בית-יתומים לנערים (1871), בית-תמחוי והזנה לעניים ובית-מרחץ. על-אף היותו אדוק, העניק מילגות לאוניברסיטה לסטודנטים יהודים. גם בניו עסקו בצורכי ציבור, וכדוגמה תשמש העובדה שבבחירות לקהילה ב- 1887 היו מתוך 18 נבחרים 3 בניו של אברהם הלפרן. אחד מבניו של אברהם הלפרן, הירש, שימש שנים רבות כראש הקהילה. בן אחר, ליפא, היה חבר מועצת העיריה, חבר מועצת הקהילה וחבר ועד המפקח על בתי-הספר מיסודו של הבארון הירש. בנו של ליפא, הירץ הלפרן, היה עסקן ציוני כל ימיו; נמנה עם המצטרפים הראשונים אל הרצל וייסד את האגודה הציונית "קדימה" בווינה. בן אחר של משפחה זו, גיאורג הלפרן, היה בשנים 1911- 1913 חבר הוועד הפועל הציוני וחבר ההנהלה הציונית בשנים 1921- 1927. הוא נבחר לוועד הציוני ב- 1931 והיה חבר בו עד מותו בשנות ה- 50. במהפיכת 1848 השתתפו גם יהודי סטאניסלאבוב,. הם חיסלו את חשבונותיהם עם גובי מס הנרות שהציקו ליהודי המקום זמן-רב. במקום התארגנה "גבארדיה לאומית" ביוזמתו של אברהם הלפרן ובראשותו של ליאון זאקס. בבחירות לפארלאמנט בווניה ב- 1848 נבחרו לגוף הבוחר מטעם סטאניסלאבוב, 25 יהודים, ו- 17 נוצרים בלבד. בבחירות לעיריה ב- 1873, נבחרו 17 יהודים מכלל 36 הנבחרים. מאז ובמשך כל זמן שלטון האוסטרים היתה ליהודים נציגות מכרעת בעיריה. למן 1897 ועד 1919 כיהן כראש העיר יהודי מחוגי המתבוללים, ארתור נימהיין. גם בעיירה סמוכה. קניהינין (שחוברה לאחר-מכן לסטאניסלאבוב) כיהן כראש-העיר יהודי, אליעזר קאהן, שנפטר ב- 1912. במשך כל התקופה הנדונה לא התקיימו בחירות לקהילה, ושלטו בה קומיסארים מבני המשפחות המיוחסות והעשירות שבעיר (הלפרן - הורוביץ). בבחירות לפארלאמנט האוסטרי ב- 1907 זכה נציג הציונים ד"ר מרקוס בראודה במספר הגדול ביותר של הקולות. השלטונות לא היו מרוצים מהתוצאות והכריזו על סיבוב-בחירות נוסף, שבהן ניטל על בראודה להתחרות בנציג פולני שקיבל את המספר השני בגודלו של כלל הקולות, ושוב ניצח ד"ר בראודה, אך בחירתו לא אושרה בתואנה כי חלק מן הבוחרים שיבשו את הכתיב בשמותיהם. כאמור, עד סוף המאה ה- 19 נעשו פעולות הצדקה בציבור היהודי ביוזמתן של המשפחות העשירות, ובראשן משפחות הלפרן והורוביץ. בסוף המאה הוקמו הרבה מוסדות צדקה ועזרה הדדית, שבסיסן הציבורי היה רחב יותר. בין החשובים היתה "הכנסת כלה" (נוסדה ב- 1896), שהעניקה בכל שנה נדוניות ל- 7 כלות בסך 400 כתרים לכלה, ומענק-נדוניה נוסף הנקרא "מלכות" בסך 600 כתרים. ב- 1902 נמנו עם החברה 110 חברים מן השכבות הבינוניות של הציבור. "נר תמיד - הכנסת אורחים" נוסד בסוף המאה ה- 19. חברי האגודה אירחו כל שבת 10 אורחים. בקניהינין נוסדה ב- 1902 אגודת "אהבת חסד", ובאותו זמן לערך אגודת נשים לתמיכה ביולדות עניות", נוסף למטרה שלשמה הוקמה חילקה גם עצי-הסקה לעניים בחצי המחיר. בראשית המאה הוקם גם "איגוד למען מטבח עממי", שחילק ארוחות-חינם לעניים. פעולתו גברה בשנים 1905- 1906, ועיקרה עזרה לפליטים מרוסיה. ארגון "תומכי נסתרים" הוקם ב- 1911 לשם מתן עזרה בסתר ליהודים שירדו מנכסיהם. "אופייקה". איגוד נשים מחוגים מתבוללים, עזר לנשים חולות. אחד ממקורות הכנסותיו היה גיוס הנוער לקטיף שזיפים, ששכרו נמסר לצורכי האיגוד. "אוגניסקו" נוסד ב- 1904, ואף הוא איגוד נשים שפעל לארגון קייטנות לילדים. בקייטנות אלו השתתפו כ- 60 ילדים בשנה. הוקם גם האיגוד "בראטניה פומוץ", לשם הקמת פנימיה לתלמידים עניים מבני המקום ולזרים מערי-הסביבה. "לינת צדק" טיפלה בחולים. אגודה של חוגים חרדים בשם "דורשי טוב" תמכו ב"תלמוד תורה" ובישיבה. "קלוב טובאז'יסקי" ארגן פעולות פילאנטרופיות מטעם החוגים המתבוללים. גם משפחת הלפרן המשיכה לעסוק בענייני צדקה. ב- 1905 הקים קארול הלפרן בית-יתומים והשיג, נוסף לתרומתו שלו, עזרה כספית ממוסדות יהודים בפראנקפורט דמיין ובברלין. יהודי סטאניסלאבוב, הושיטו ידם לפליטים יהודים שבאו מרומניה, ולאחר-מכן, למן 1905, לפליטי רוסיה. הפליטים קבילו עזרה במקום וכרטיסי-נסיעה ללבוב. בסוף המאה ה- 19 או בראשית ה- 20 הוקמו בסטאניסלאבוב, קופות מילווה רבות. הוותיקה שבהן היתה "האיגוד לחיסכון ואשראי". אחריה הוקם ה"בנק לאשראי" ובראשו ראובן יונאס. ב- 1911 נמצאו בסטאניסלאבוב, כ- 20 בנקים פרטיים בבעלות יהודית. ב- 1912 הוקם סניף של הבנק הווינאי "ווינר בנק פעריין". באותו זמן חלה התאגדותם של הסוחרים היהודים. ב- 1911 השתתפה האגודה בכינוס של סוחרי גאליציה בפשמישל. בעלי-המלאכה התאחדו עוד בסוף המאה ה- 19 באיגוד "יד חרוצים". נוסף לאיגוד המרכזי הם קיימו גם חברות ואיגודים מיוחדים לפי מקצועות המלאכה. גם הסוחרים ובעלי-המלאכה קיימו ליד איגודיהם קופות עזרה הדדית. איגוד החייטים ניסה עוד ב- 1902 לקיים בית-ספר לגזירה, אולם יוזמה זו לא יצאה אל הפועל. במחצית השנייה של המאה ה- 19 צצו בעיר המשכילים הראשונים. יהודי בעל-השכלה גבוהה הראשון בסטאניסלאבוב, היה מאוריצי וורצל שקיבל את התואר דוקטור למשפטים ב- 1864 באוניברסיטת קראקוב. הוא, ומשיכלים אחרים מסוגו התקרבו אל הפולנים, אולם המשיכו גם את פעולתם בקרב הציבור היהודי. בסוף שנות ה- 60 הוקם בית-כנסת ריפורמי, אלא שבית-כנסת זה נסגר ב- 1887. שנה לאחר-מכן הוקמה ועדה למען הקמת "בית-כנסת לנאורים". לוועדה הצטרף ראש הקהילה הירש הלפרן, וב- 1894 הונחה, כאמור, אבן הפינה לבית-כנסת זה בנוכחות הרב. הבנין הושלם ב- 1899, ולמטיף בו נתמנה מארקוס בראודה. בית-הספר החילוני הראשון, מיסודו של ה. הומברג, הוקם ב- 1787. אולם בדומה לשאר בתי-הספר מסוגו הוא נסגר ב- 1806. הניסיון השני להקמת בית-ספר לילדי ישראל נעשה ב- 1847 על-ידי משכילי המקום. אולם מוסד זה החזיק מעמד אך מספר שנים בלבד. לימים, כנראה בראשית שנות ה- 60 של המאה ה- 19, הוקם בית-ספר של ארבע כיתות בשם "בית הספר הפולני לילדי ישראל". ב- 1872 אושר בית-ספר נוסף בשם "בית-ספר עברי-גרמני-פולני", וייתכן שירש את מקום קודמו משנות ה- 60. שפת-ההוראה בבית-ספר זה היתה פולנית, ולמדו בו גם עברית וגרמנית. בית-ספר מיסודו של הבארון הירש נוסד ב- 1899. הוא התקיים רק עד 1907. בשנה הראשונה למדו בו 734 תלמידים, ובשנתו האחרונה - 361. ילדי החרדים, בעיקר הבנים, למדו בחדרים. בסוף המאה ה- 19 הוקם "תלמוד תורה". החדרים וה"תלמוד תורה" לא זכו בתמיכת הקהילה והרב, שכן לדעתם אין במוסדות-לימוד אלה התנאים הסניטאריים המינימאליים. לבתי-הספר הכלליים בעיר התקבלו התלמידים היהודים בלא שום הגבלה ולכן גדול היה מספר ילדים יהודים שלמדו בהם. מאחר שבבתי-ספר אלה לא לימדו עברית ולא מדעי היהדות, העלה הציבור היהודי שתי הצעות: האחת שבמסגרת לימודי הדת בבתי-הספר הכלליים ילמדו עברית, והשנייה - שיקום בית-ספר עברי משולב. ב- 1903 הוקם בית-ספר "שפה ברורה". בשנה הראשונה למדו בו 80 תלמידים ו- 150 תלמידות, וב- 1911 למדו בו 200 תלמידים. ליד בית-ספר זה הוקמו גן-ילדים ושיעורי ערב לביעור הבערות, בעיקר בין הנשים. בגימנסיה העירונית, אחת הוותיקות בפולין, התחילו היהודים הראשונים ללמוד בסוף שנות ה- 30 או בראשית שנות ה- 40 של המאה ה- 19. במשך הזמן גדל בה מספר התלמידים היהודים. ב- 1903 היו רשומים בה 218 תלמידים אוקראינים, 290 פולנים ו- 350 יהודים. תעודות-בגרות קיבלו בה ב- 1902 כ- 16 יהודים מתוך כלל 55 מקבלי התעודות וב- 1912 - 34 יהודים. מן הראוי לציין שבין מורי הדת בגימנסיה בסטאניסלאבוב, נמצא, החל מ- 1905, הפדאגוג ומארגן בתי-הספר, המנהיג הציוני המוזכר לעיל, מ. בראודה. ב- 1902 נוסד על-ידי ויינברג, מורה יהודי מסאמבור, בית-ספר למסחר ובו שתי כיתות. מגמתו הראשונה של המייסד היתה, כנראה, להקים בית-ספר למסחר לא ליהודים בלבד, אך למעשה רובם המכריע של התלמידים, אם לא כולם, יהודים היו. ליד בית-הספר נתקיימו שיעורים לבנות ושיעורי-ערב למבוגרים. ב- 1906 נוסדה ישיבת "אור חיים" בה למדו, נוסף לתלמידי המקום, כ- 100 בחורים מכל רחבי גאליציה ואף מבוקובינה. בראש הישיבה עמד ר' קאמלהאר המוזכר לעיל. ריבוי התלמידים מערי-השדה ואף ריבוי התלמידים העניים מבני המקום אילץ את אנשי הציבור להקמת פנימיות. הפנימיה הראשונה הוקמה, כאמור, ב- 1898, ובעקבותיה הוקמו מוסדות נוספים, קצתם בתשלום מלא וקצתם אף חינם. הראשונה שבין המפלגות היהודיות היתה, כנראה, "שומר ישראל" שנוסדה בסטאניסלאבוב, ב- 1871; לאגודה זו הצטרפו בעיקר אנשי האינטליגנציה המקצועית במקום וגם חלק מבני המשפחות העשירות. בסוף המאה ה- 19 היו שהצטרפו למפלגות פולניות, הן לליבראליות והן למפלגה הסוציאליסטית הפולנית, פ.פ.ס. באותו זמן הוקמה גם המפלגה הסוציאליסטית היהודית ז'.פ.ס., שכללה בעיקר את הפועלים היהודים שלא נכללו בפ.פ.ס. בשל אי-ידיעת השפה הפולנית. אמנם כבר בראשית המאה ה- 20 החל להופיע בסטאניסלאבוב, עיתון פולני "רוזלוו", בעל מגמות אנטישמיות, אבל השפעתו היתה מועטת. במהפכת 1905- 1906 ברוסיה נתפס אף חלק מהאוקראינים המקומיים לאנטישמיות, בהשפעת בני-עמם שמעבר לגבול. התנועה הלאומית היהודית החלה את דרכה בסטאניסלאבוב, ב- 1887. אז הוקמה חברת "ארץ-ישראל" על-ידי ד"ר פיליפ פיאר. אחרי מות מייסדה (כנראה ב- 1891) פסקה החברה לפעול, אבל חידשה פעולתה ב- 1893. עם ראשית הציונות ההרצלאית הצטרפה האגודה לתנועה הציונית. אחד ממנהיגיה, ראובן יונאס (לימים ציר לסיים הפולני), נסע מטעמה לקונגרס הציוני הראשון. ב- 1898 מנתה האגודה 300 חברים, ובראשה עמדו ראובן יונאס וד"ר שור. ב- 1898 הוקם בסטאניסלאבוב, הסניף הראשון של ארגון הנשים הציוניות בגאליציה "רחל". כבר בשנה הראשונה לקיומו מנה הארגון 130 חברות. ב- 1899 נוסד איגוד אקדמאים ציונים "בר-כוכבא". בין פעיליו הראשונים היו יוליוס וורצל, שמעון ואליש ול. שטאנד. ב- 1898 התקיימה בסטאניסלאבוב, הוועידה הארצית של ציוני גאליציה. ב- 1899, לאחר הוועידה של פקידים ועובדי-מסחר יהודים, נוסדה בסטאניסלאבוב, האגודה "ברידערלעכקייט" ובה 150 חברים. האגודה שימשה בסיס ל"פועלי ציון" המקומי והצטרפה למפלגה רק ב- 1907; לידה הוקם ב- 1906 איגוד נוער "יוגענד". ב- 1904 ארגנו חבריה שביתה של עובדי-המסחר היהודים, בדרישה לקצר את יום-העבודה ולהעמידו על 12 שעות. ב- 1912 התארגנה, ליד אגודת "ארץ-ישראל", קבוצה של יהודים אמידים שביקשה לרכוש קרקע בארץ-ישראל לשם התיישבות חבריה. ב- 1912, לאחר ביקורו של הרב מ. ברלין במקום, נוסדה הסתדרות המזרחי. ב- 1913 קם ארגון נוער ציוני שממנו צמח אחר-כך השומר הצעיר. ב- 1914 התקיימה ועידה של "אגודת ישראל" בלבוב, ובה השתתף הדיין ר' אלתר נבנצאל מסטאניסלאבוב,. אחד האנשים בעלי ההשפעה על התפתחותן של התנועות הציוניות במקום בתקופה הנדונה היה ד"ר מארקוס בראודה הנ"ל. זמן-מה כיהן ד"ר בראודה כראש ציוני גאליציה, וב- 1912 עבר ללודז', בה פעל רבות הן בתחום החינוך והן בתנועה הציונית בפולין. בסטאניסלאבוב, פעלו בתחילת המאה מוסדות רבים לתרבות ולהשכלה, רובם בהשפעת הציונים. ב- 1904 הוקם, ביוזמת ד"ר מ. בראודה וד"ר שור, המועדון "טוינבי-האלה". מוסד זה יסודו באנגליה, והועבר דרך וינה לגאליציה על-ידי ד"ר ליאון רייך, תחילה לדרוהוביץ וממנה לעריה החשובות של גאליציה. כל שבוע התקיימו בו הרצאות (מהן עיוניות ומהן בענייני דיומא) ושימש מקום מיפגש לאינטליגנציה הלאומית בעיר. כמרכז תרבות שימש גם המועדון ליד בית-הספר מיסודו של הבארון הירש. המרצה הראשי במועדון זה היה ד"ר מ. בראודה. ליד המועדון היו ספריה וחדר-קריאה. האיגודים "חרות" ליד "ברידערליכקייט" ו"גיסקלה" (גוש-חלב) - איגוד אקדמאים, הוקמו ב- 1904, ואף הם קיימו הרצאות למבוגרים. מלהקות החובבים שבעיר הוקם סמוך לפרוץ מלחמת-העולם הראשונה "האיגוד לתרבות על-שם גולדפאדן". היתה לו להקת תיאטרון כמעט דרך קבע וכן מקהלה ותזמורת. באותו זמן הוקמה הוצאת-ספרים עבריים "התחייה" בבעלותו של אברהם רובינסון. בין היתר ראה אור בהוצאה זו מילון עברי-פולני-גרמני. ב- 1905 נוסד איגוד ספורט "הכוח", וב- 1908 הוקמה לידו סקציית כדורגל. בתקופה הנדונה הופיעו בסטאניסלאבוב, כתבי-עת יהודים: "השמש" (1887) - דו-שבועון (עורכו הירש לייב גוטליב), בטאונם של "הנאורים", שממנו יצאו רק מספר גליונות בלבד; "סטאניסלויער נאכריכטען" - שבועון, הופיע ב- 1903 במשך כ- 9 חודשים. השבועון הודפס בגרמנית באותיות עבריות (עורכו ב. הויזמן); ממאי 1903 התקיים כשנה שבועון ציוני "יודישעס וואכענבלאט", ועורכו היה ד"ר משה דוגילבסקי. השבועון בלא קו פוליטי ברור "סטאניסלאווער גלאקע". הופיע בסטאניסלאבוב, מסוף 1909 עד פרוץ מלחמת-העולם הראשונה. "יידישער וועקער", דו-שבועון , יצא לאור בסטאניסלאבוב, מ- 1905 עד סוף 1906. לאחר מכן יצא לאור בבוצ'אץ'. הירחון בשפה הפולנית בשם "חינוך והשכלה", בטאונם של מורידת יהודים שנטו להתבוללות, יצא לאור מסוף 1905 עד פברואר 1906 (בעריכת נפתלי שיפר). "הירדן", ירחון ציוני, הופיע מתחילת 1906 עד 1909 (בעריכת י. פרנהוף). בין משתתפיו היה ש.י. עגנון. הדו-שבועון בשפה הפולנית "וולני גלוס", בטאון הז'.פ.ס. הופיע במשך כמה חודשים ב- 1907 (בעריכת מ. זיידנפלד). "נאשה האסלו" - דו-ירחון בשפה הפולנית, בטאון "פועלי ציון", הופיע מספטמבר 1909 ועד יולי 1910 (בעריכת ד"ר מ. רוזנפלד). "גאזטה סטאניסלאבובסקה" - השבועון בשפה הפולנית, הוצא לאור על-ידי המתבוללים ממארס 1912 ועד ינואר 1914. "דער יוד", שבועון ציוני. הופיע במאי 1911 ועד דצמבר 1912. מספר מנוייו הגיע כדי אלף. נוסף לאישים שכבר הוזכרו, פעלו באותה תקופה בסטאניסלאבוב, כמה אנשי-שם ילידי סטאניסלאבוב, או תושביה. המשורר אברהם לייב ביברינג (1818- 1882), היה שנים רבות מזכיר הקהילה והשפיע על הנוער ברוח ההשכלה; שלמה פרנקל (1816- 1894) יליד טישמייניצה, אדם בעל השכלה רחבה , יצא במאמריו בחריפות נגד האמונות הטפלות. יחיאל מלר (1822- 1893) פירסם נובלות וסקירות. הוא לחם בחסידות אולם הוא עצמו היה שומר מצוות. פירסם קובץ כתבים "נטע נטמנים". בנו, יונתן מלר, נודע כמשורר וכמתרגם מגרמנית לעברית. בין ילידי סטאניסלאבוב, שפעלו מחוץ לעירם יש לציין את שמעון ברנפלד שנודע במחקריו בחכמת היהדות; הלל כהנא בעל "גלילות הארץ"; משה הלוי הורביץ וד"ר קארפל ליפא שהיה בין הסטודנטים היהודים הראשונים לרפואה באוניברסיטת לבוב. ד"ר קארפל ליפא עבר לרומניה ונמנה עם המנהיגים הציונים בארץ זו. לאחר כיבוש העיר על-ידי הצבא הרוסי ב- 1914 לא היתה, כבמקומות אחרים, השתוללות של חיילים. השלטונות החדשים נהגו באוכלוסיה במתינות. גם ראש-העיר היהודי, ד"ר ארתור נימהין, המשיך בתפקידו כל זמן שלטון הרוסים ופוטר מכהונתו רק ב- 1919 על-ידי שלטונות פולין. השלטונות הרוסיים הפקיעו לצורך איכסון חייליהם את כל מוסדות הציבור בעיר, ובכלל זה גם של היהודים (בית-חולים, בית-היתומים, הפנימיות ובנייני בתי-הספר). מוסדות-הציבור היהודיים שותקו, והם חידשו את פעולתם לאחר שהאוסטרים כבשו שוב את העיר ב- 1915. בסוף אוגוסט 1917 הוקם ועד-עזרה יהודי בראשות ד"ר קארול הלפרן. ראשית פעולתו חידוש כל מוסדות העזרה היהודית, וביניהם המטבח העממי ובית-היתומים. אז הוחלט להקים בתי-יתומים נוספים. עד שחודש בית-החולים (שרכושו הוחרם על-ידי הצבא הרוסי) קיבלו החולים היהודים הנצרכים עזרה רפואית חינם אצל ד"ר ויטלס. בראש-השנה וביום-הכיפורים תרע"ט אירח הוועד לעזרה 200 חיילים יהודים מהצבא האוסטרי, וכן את כל שבויי-המלחמה היהודים מהצבא הרוסי שהיו בסטאניסלאבוב.