כ"ז ניסן ה'תשע"ז

סטרי STRYJ

עיר בפולין
מחוז: סטאניסלאבוב
נפה: סטרי
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 35,942

·  יהודים בשנת 1941: כ- 10,869

·  יהודים לאחר השואה: כמה עשרות

תולדות הקהילה:
בין שתי המלחמות

לאחר הנהגת השלטון של הרפובליקה האוקראינית המערבית בסטרי הוכרז על גיוס אוקראינים ויהודים לצבא. יהודי סטרי התנגדו לגיוס והכריזו על נייטראליות ביחסם לפולנים ולאוקראינים. היהודים הגישו עזרה כלכלית לפקידים הפולנים שפוטרו, ודבר זה השפיע בראשית השלטון הפולני על היחסים הטובים ששררו בין השלטונות ויהודי סטרי. בסוף מארס 1919 התקיימו בחירות ל"ועד היהודי הלאומי" בסטרי. בבחירות השתתפו רשימות של הציונים, האורתודוכסים, של ז'.פ.ס., פועלי ציון ושל ארגון הסוחרים. הציונים ניצחו בבחירות אלה. בזמן הרפובליקה האוקראינית הופיעו בסטרי 2 שבועונים קבועים באידיש - "אידישע שטימע", בטאון "הוועד הלאומי היהודי", ו"די רויטע פאהן", עיתון סוציאליסטי. קודם כניסתו של הצבא הפולני (מאי 1919) לעיר התפרעו האוקראינים ושדדו רכוש יהודי ופולני, ולאחר כניסתו פוזר "הוועד הלאומי היהודי" שנבחר במארס, ובמקומו מונתה הנהלת הקהילה הקודמת. בזמן מלחמת פולין נגד הבולשביקים נכבשה העיר יום אחד על-ידי הצבא האדום. גם החיילים הפולנים וכן החיילים של פטלורה בני-בריתם לא התנכלו ליהודים בסטרי. באותו זמן נפגעו תושבי סטרי ממגיפות של טיפוס ואדמת, בעיקר בשכונה היהודית. המצב הכלכלי בשנים 1919- 1921 היה קשה מאוד. השלטונות הפולניים סגרו מקצת מן המאפיות היהודיות "מטעמים סאניטאריים", והמזון ששלח ה"ג'וינט" מארה"ב נמסר לחנויות נוצריות. "הוועד היהודי לעזרה" בראשותו של ד"ר שינדלר סייע הרבה לנצרכים. 1,600 ילדים מבין כ- 3000 קיבלו תוספת תזונה מהוועד שנעזר על-ידי ה"ג'וינט", השלטונות הפולניים ויוצאי סטרי בארצות-הברית. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם לא התפתחה העיר מבחינה כלכלית, ומצבם של היהודים היה קשה במיוחד. כמה מפעלים שהוקמו לפני המלחמה נסגרו, בעיקר בזמן המשבר הכלכלי של ראשית שנות ה- 30, ופוטרו חלק מהפקידים היהודים שהועסקו בזמן השלטון האוסטרי במשרדים שונים. חוק השחיטה משנת 1937 הפחית את מספר האיטליזים של יהודים מ- 60 ל- 10. כמה מן המנסרות הגדולות ביותר נסגרו (רובן בבעלות יהודית), והגדולה ביותר ביניהן, זו בבעלותו של הבארון גרדל ואשר עבדו בה 450 פועלים, עלתה באש. בסוף שנות ה- 30 נסגרו חנויות רבות של יהודים ובעליהן נאלצו להקים במקומן דוכנים בשוק. מהם שעזבו את העיר ופניהם לערים גדולות יותר ומהם שעלה בידם להגר לחו"ל. בין המפעלים שלא נפגעו יש לציין את טחנות הקמח שרובן (7) היו בידי יהודים. על המצב הכלכלי הקשה שהלך והחמיר בקהילת סטרי יוכיחו שתי עובדות: (א) ב- 1930 פנו בבקשת עזרה ל"קמחא דפסחא" 3,500 נפש, שהן כשליש האוכלוסיה היהודית שבעיר; (ב) ב- 1938 10% בלבד של ראשי משפחות שילמו מיסים לקהילה ורק מחצית משלמי המיסים שילמו מעל ל- 10 זלוטי בשנה. בעלי-המלאכה היהודים היו מאורגנים עוד לפני המלחמה ב"יד חרוצים". בסוף שנות ה- 20 מנתה "יד חרוצים" 200 חברים, וב- 1931 נפרדו הציונים שבהם והקימו איגוד מתחרה בשם "איחוד בעלי-מלאכה בסטרי". איגוד הסוחרים היהודים "עושה טוב" חידש את פעולתו ב- 1920 ואחר-כך הוקם "איגוד של סוחרים זעירים". הבנקים היהודים בעיר לא הצליחו להחזיק מעמד. ב- 1920 הוקם בעזרת איק"א בנק ליד האיגוד "עושה טוב" בשם "קופת אשראי", שהתקיים עד המשבר בשנת 1930. באותו זמן פשט את הרגל "הבנק לתעשייה", ומאז נשאר בסטרי. רק מוסד כספי אחד והוא."הבנק העירוני לחסכון", אבל באותה תקופה פחתה והלכה השפעת היהודים בו. עזרה של ממש הגישה ליהודים קופת גמילות חסדים שנוסדה ב- 1927. ב- 1937 נעשתה הקופה לחברת מניות וערך כל מניה בה היה 5 זלוטי. בשנת-התקציב 1934- 1935 נתנה גמ"ח הלוואות ל- 71 איש בסכום כולל של 6,804 זלוטי. בשנה שלאחריה הלוותה ל- 255 מחבריה 24,878 זלוטי. בין הנהנים מהלוואותיה היו 145 סוחרים זעירים ויתרם בעלי-מלאכה. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם חלו תמורות במפה הפוליטית של יהודי סטרי. קודם-לכן היה עיקר ההשפעה בקהילה בידי החוגים החרדים והמתבוללים, שבדרך-כלל שיתפו פעולה ביניהם, ואילו בתקופה הנדונה עלה כוחם של הזרמים הציונים. מבין אלה בלטו הציונים הכלליים. אמנם מספר חבריהם לא היה גדול, אבל השתייכו אליהם אישים מרכזיים בציבור היהודי במקום, והשפעתם היתה מכרעת. ליד הציונים הכלליים הוקמה תנועת נוער אחוה שב- 1931 הפכה זו להנוער הציוני. ארגון נוער זה התפלג לאחר-מכן לעקיבא בהשפעת ציוני מערב גאליציה, ולהשחר בהשפעת הציונים הראדיקאלים שהיו מועטים בסטרי אף-על-פי שמנהיגם בגאליציה היה בן העיר, אברהם אינזלר. המפלגה הציונית השנייה בחשיבותה היתה ההתאחדות שהתארגנה בסטרי ב- 1921. ב- 1923 נוסדה לידה תנועת נוער גורדוניה, שעיקר חבריה היו חניכי בית-הספר המקצועי היהודי. בראשיתה מנתה גורדוניה 80 חברים, וכשהתאחדה התאחדות עם פועלי ציון (1931) פרש חלק מחברי גורדוניה, שלא השלימו עם האיחוד, והקימו תנועת-נוער חדשה "ויתקיניה". לאחר המלחמה נחשדה פועלי-ציון על-ידי השלטונות בקומוניזם ובשיתוף-פעולה עם האוקראינים. עיקר פעולתה בראשית שנות ה- 20 היה החזקת מטבח פועלים לנצרכים הרבים שבעיר. לאחר הפילוג שחל בפועלי ציון היו פועלי ציון שמאל הזרם החזק יותר בסטרי. סניף המזרחי התארגן רשמית רק אחרי המלחמה, אולם גם לפניה היו בסטרי חברים של המפלגה הזאת. ליד המזרחי הוקמו הפועל המזרחי ותנועת נוער בני עקיבא. בין הנוער הלומד התקיימו כמה ארגוני-נוער ציונים: "חברוניה" , "איגוד אקדמאים יהודים" ועוד כמה שצצו ונבלו חליפות. התנועה הרביזיוניסטית הוקמה בסטרי ב- 1925. שנה לאחר מכן הוקם קן בית"ר שהיה ב- 1930 הגדול ביותר בגאליציה. אחריו הוקמו ארגונים רביזיוניסטים נוספים: מנורה, ברית החייל, ברית ישורון - בית"ר דתי ומצדה. לאחר הפילוג במפלגה הרביזיוניסטית היתה למפלגת המדינה השפעה רבה במקום, אולם ב- 1938 פסקה פעולתה ורוב חבריה, כ- 100 במספר, הצטרפו לציונים הכלליים. תנועת-הנוער הוותיקה בסטרי היתה השומר הצעיר. היא פעלה במשך כל התקופה, ומספר חבריה נע בין 40 ו- 80. בראשית העלייה השלישית התפרסמה בארץ-ישראל קבוצת שבע חברות השומר הצעיר בנות סטרי, המכונה קבוצת "בת שבע", שחברותיה היו הראשונות שעבדו בכבישים. באותה תקופה ירדה קרנם של החוגים המתבוללים. אמנם שרידיהם קיימו בשנות ה- 20 מועדון משלהם, אולם מועדון זה חדל מלהתקיים בשנות ה- 30 וחבריו עברו ברובם להסתדרות הציונית. על בסיס הז'.פ.ס. שפעלה לפני המלחמה הוקם הבונד, שפעל בעיקר בתחום התרבות והאיגודים המקצועיים. כן ניכרה פעולתם של הקומוניסטים היהודים. רבים מהם נידונו למאסר ואף שולחו למחנה-הריכוז בברזה קארטוזקה. כתוצאה מעליית כוחם של הציונים בסטרי השתנתה הנציגות היהודית בעיריה ובקהילה. בבחירות לעיריה ב- 1927 היו מיוצגים כל הלאומים בסטרי ברשימה אחת מוסכמת, והיא זכתה בכל המקומות במועצת העיר. הנציגות היהודית היתה מורכבת בעיקר מציונים. ראש-העיר הנבחר או הממונה (הכול לפי הזמן) היה תמיד פולני, ובניגוד לתקופה האוסטרית שבה על-פי-רוב כיהן יהודי כסגן-ראש העיר, נפל בחלקם של היהודים בשנות ה- 30 רק תפקיד חבר הנהלת העיריה. בבחירות האחרונות לעיריה ב- 1939 השתמשו בתכסיסים שונים כגון חלוקה שרירותית של איזורי הבחירות, וכך התמעטה הנציגות היהודית. חלקה של הנציגות האוקראינית ירד כמעט כליל, ולעומתם עלה מספר הנציגים הפולנים. על כך יעידו תוצאות הבחירות: הרשימה הפולנית הממשלתית - 17 מאנדאטים, פ.פ.ס. - 5 מאנדאטים. "הבלוק היהודי" - 7 מאנדאטים, הבונד - מאנדאט אחד והאוקראינים - 2 מאנדאטים. בבחירות לוועד הקהילה שהתקיימו ב- 1924 קיבלו הציונים 978 מכלל 1,300 הקולות. ב- 1925 השתתפו בבחירות לקהילה 5 רשימות: גוש הציונים - 800 קולות, פועלי ציון - 148 יד חרוצים - 192, אגודת ישראל - 386 ורשימה בלתי-מפלגתית - 276 קולות. בשתי הבחירות הנ"ל נבחרו הנהלות לקהילה בראשות הציונים, אבל השלטונות לא אישרו את הבחירות ומינו קומיסארים; אמנם היו ביניהם גם ציונים, אבל לאו-דווקא אלה שהציבור רצה בהם. רק אחרי הבחירות ב- 1932 - בהן קיבלו הציונים הכלליים 6 מאנדאטים, המזרחי - 3, אגודת ישראל - 5 יד חרוצים - 2 ובלתי-מפלגתיים - 2 מאנדאטים - אושרו הבחירות רשמית ונציג הציונים הכלליים, ד"ר פרסר, נבחר כראש הקהילה. תוצאות דומות היו לבחירות האחרונות לקהילה ב- 1936, וד"ר פרסר כיהן כיו"ר הקהילה עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה. ועד הקהילה בהנהלתו של ד"ר פרסר גילה יוזמה בתחומים רבים. הוא נטל על עצמו את האחריות לחברה קדישא, גידר את שני בתי-העלמין (הישן והחדש) ובנה בית-מרחץ מודרני. ועד הקהילה תמך במוסדות אלה: תלמוד-תורה, בית-הספר "שפה ברורה", בית-הספר המקצועי, בית-החולים ובית-היתומים. ב- 1928 קיבלו מוסדות אלה עזרה כספית בסך 2,934 זלוטי, ואילו בהנהלה הציונית הנבחרת הגיעה תמיכתו של ועד הקהילה במוסדות אלה לסך של 9,700 זלוטי, על אף המשבר הכלכלי שהיה בשיאו ב- 1932. מוסדות צדקה אחדים נתמכו לא רק על-ידי ועד הקהילה אלא גם על-ידי יוצאי סטרי בחו"ל, על-ידי תרומות מאת נדבני המקום, על-ידי ה"ג'וינט" וחלקית על-ידי העיריה. בבית-היתומים הנ"ל היו בשנות ה- 20 המאוחרות 60 חניכים, חלקם מיישובי הסביבה. בית-החולים היהודי שנסגר בזמן מלחמת-העולם הראשונה חידש את פעולתו. היו בו 60 מיטות והוא נחשב לאחד הגדולים בערים בסוגה של סטרי. ב- 1936 קיבלו בו עזרה רפואית 4,612 איש, מהם 871 לא-יהודים. כל הרופאים עבדו בו שלא על מנת לקבל שכר. ב- 1937 אורגן ליד בית-החולים היהודי קורס לאחים ואחיות, וב- 1939 סיימו את הקורס 28 בוגרים. מ- 1930 עד ספטמבר 1939 התקיים בסטרי מטבח עממי. מטבח זה נתקיים רק בחורף ובו קיבלו כ- 250 איש ארוחת-צהרים חינם או במחיר סמלי. "טאז" הוקם בסטרי בראשית שנות ה- 30. בקייטנות שבפיקוחו בילו בכל קיץ כ- 200 ילדים. "טאז" חילק חינם סבון, משחת-שיניים וסיד לנצרכים. כן טיפל בבריאות תלמידי בית-הספר. ב- 1939 תיכננה הקהילה הקמת מושב-זקנים, אך הדבר לא יצא לפועל. נוסף למוסדות הסעד והעזרה הנ"ל היו כמעט ליד כל בית-כנסת וקלויז ועדות צדקה שעזרו לנצרכים. רבה של סטרי, רבי אליעזר לאדיער, נפטר ב- 1934. במחלוקת שהתעוררה בדבר בחירת אב"ד חדש, כשהמוע- מדים היו שני דייני המקום, ר' יוללס ור' לופטהויז, הכריעו השלטונות וקבעו כי הדיין ר' יוללס יקבל משכורת גבוהה יותר וישמש כדיין בכיר. אב"ד לקהילה לא מונה עד סוף קיומה. בנוסף לבתי-ספר עממיים התקיימו בסטרי 2 גימנסיות ממשלתיות לבנים, ואחת פרטית לבנות. בכל הגימנסיות האלה למדו יהודים. רוב התלמידות בגימנסיה לבנות בשנות ה- 20 היו יהודיות, אולם ב- 1937 היוו היהודיות רק רבע ממקבלות תעודות-הבגרות. באותה שנה היו היהודים בגימנסיות לבנים שליש ממקבלי תעודות-הבגרות. בין בתי-הספר הכלליים שבעיר יש לציין את בית-הספר למסחר, אשר כשני-שלישים מתלמידיו או מחציתם היו יהודים. גם בבית-הספר הכללי המקצועי לבנות היו ב- 1939 הבנות היהודיות כמחצית מכלל החניכות. התלמידים היהודים בבתי-הספר הכלליים השלימו את לימודיהם בשפה העברית ובתולדות עם-ישראל בבית-הספר "שפה ברורה", שמספר תלמידיו נע בין 200 ל- 500. בסוף שנות ה- 30 הצטרף בית-ספר זה לרשת בתי-ספר "תרבות" בפולין. הילדים מבתי החרדים למדו בעיקר ב"תלמוד תורה", שהורו בו אף לימודי-חול, ואילו הבנות מאותם בתים למדו בבית-ספר-ערב "בית יעקב". חשיבות רבה בתחום החינוך היהודי בסטרי היתה לבית-הספר המקצועי לבנים. הוא הוקם ב- 1919 על-ידי ה"ג'וינט", תחילה במסגרת של קורסים מקצועיים לבני נוער יהודי. נפתחו בו 4 מחלקות: לנגרות, נפחות, חרטות ומסגרות, ולידו הוקמה פנימיה לתלמידים שאינם תושבי המקום. את המכונות לבית-ספר זה תרמה איק"א. ב- 1922 ציווה העשיר לייב הורוביץ את כל הונו וכן שני בתים לבית-ספר זה, בתנאי שהמוסד ישלם קיצבה קבועה לאלמנתו עד יום פטירתה. ה"ג'וינט" תרם לבית-הספר שתי מכונות ששוויין 1.500 דולר. ב- 1936 קיבל המוסד זכויות ממשלתיות מלאות. מ- 50 תלמידים בעת היווסדו הגיע אותה שנה ל- 85. הורו בו 13 מורים ו- 4 מדריכים מקצועיים. ליד בית-הספר אורגנו שיעורי השלתמות לבעלי-מלאכה מבוגרים. מוסד התרבות החשוב ביותר בסטרי בין שתי מלחמות-העולם היתה הספריה על-שם בורוכוב ליד פועלי-ציון שמאל. מפלגה זו, על-אף שהיתה רק ליגאלית-למחצה, קיימה ספריה ציבורית עשירה. בראשית שנות ה- 30 ניסה בעל הבנין, שבו שכנה הספריה, לפנותה, ולמטרה זו בא בדברים עם בריונים. אולם ציבור הפועלים, הן היהודי והן האוקראיני והפולני, הגן על הספריה ועמד כנגד המתנכלים בה. בסוף שנות ה- 30 נסגרה הספריה על-ידי השלטונות, אך פעולותיה נמשכו בחשאי. ליד הספריה בשמות שונים פעלו חוגים לדראמה על-שם שלום אש, י.ל. פרץ וא. גולדפאדן. ספריה נוספת, שהתקיימה באותה תקופה היתה של האיגוד "עבריה". באמצע שנות ה- 30 הפעילה הקהילה ספריה נוספת במעונה, מאוספו של המורה ברנפלד. מועדון ה"טוינבי-האלה", שהוקם בראשית המאה המשיך אף הוא לפעול באורח סדיר. גם באולם המועדון הציוני התקיימו, לפחות אחת בשבוע ולעתים אף פעמיים, הרצאות מדעיות פופולאריות. המרצים היו בעיקר בני המקום וקהל-המאזינים היה גדול לערך. איגוד הספורט הוותיק היה "הכח". הוא הוקם ב- 1918 על בסיס ה"טורן-פעראין" שמלפני המלחמה. פעולתו לא היתה סדירה, אבל מדי פעם חזרו ונתארגנו סקציות-ספורט שונות כגון: כדורגל, חוג שייטים ועוד. באמצע שנות ה- 30 הוקם איגוד ספורט "הפועל", ואף פעולתו לא היתה סדירה. תנועות-הנוער השומר הצעיר ובית"ר הוציאו מזמן לזמן כתבי-עת משלהם בדפוס. גם בית-היתומים הוציא לאור במשך שנה ומחצה ירחון פנימי, שראה אור בקביעות אף-על-פי שמבחינה רשמית סווג כהוצאה חד-פעמית. מבין בני-העיר, ששמם יצא לתהילה, מן הראוי לציין את הסופר הפולני הנודע יוליאן סטריקובסקי (פסח שאטרק); נושאי יצירותיו לקוחים על-פי-רוב מן ההווי היהודי. היחסים בין שלושת הלאומים שחיו בסטרי היו עד מלחמת עולם הראשונה תקינים בדרך-כלל. ואולם מצב זה התערער בתקופה שבין שתי המלחמות. מתופעות של שנאת-היהודים, בעיקר מצד האוקראינים, סבלו לרוב יהודי הכפרים הסמוכים. נורו יריות לבתים של יהודים ונשרפו גרנות. ב- 1937 השביתו הפועלים האוקראינים שתי אחוזות, שחוכריהן היו יהודים, ובאותה שנה נשרף הגורן של איכר אוקראיני על שהמשיך לקנות בחנות של יהודי. אף בקרב הפולנים נמצאו מתנכלים ליהודים. תלמידי הגימנסיות חילקו כרוזים אנטישמיים. בלילה אחד ב- 1937 נופצו שמשות ב- 37 בתים של יהודים, וב- 1939 הופצו שוב כרוזים אנטישמיים בפולנית. לעתים התנכלו גם פקידי השלטון. אירע שגובה גאז בא לבית-הכנסת "מאיר שלום" בשבת בעת התפילה, וניתק את הגאז בטענה שלא שולמה האגרה, אף-על-פי שראה קבלה על סילוק החוב. המתפללים נאלצו לסיים את תפילתם בחשיכה.

במלחה"ע ה - II

כבר ביום השני לפרוץ המלחמה, ב- 2.9.1939, הופצצה סטרי על-ידי הגרמנים. בין הקורבנות הראשונים של ההפצצה היו מספר יהודים. באמצע ספטמבר נכבשה העיר על-ידי הצבא הגרמני, והאוכלוסיה האוקראינית המקומית וכן איכרי הסביבה החלו להתנכל ליהודים. נעשו אף הכנות לפוגרום המוני באחרונים, ורק כניסתם של הסובייטים לעיר ערב יום הכיפורים ת"ש מנעה את ביצועה של מזימה זו. השלטונות הסובייטיים הורו על סגירת כל מוסדות הקהילה היהודית ואסרו על פעילותם של ארגונים יהודים פוליטים. גני-הילדים היהודים ובית-היתומים היו למוסדות כלליים. באביב 1940 נאסרו כמה יהודים על רקע פוליטי. בין האסירים ד"ר וונדל, עו"ד ידוע בעיר, 2 פעילי הבונד - בנימין בר ופרידל בוקסר - וכמה מנהיגים ציוניים מקומיים. כן נאסרה באמצע 1940 קבוצת יהודים על רקע כלכלי והם הוגלו לברית-המועצות. במסגרת מדיניות ההלאמה של השלטונות הסובייטיים הופקעו גם מפעלים שהיו בבעלות יהודית, מחסנים של סוחרים סיטונאים ומאפיות. חלק ניכר של הסוחרים הקמעונאים חיסלו את חנויותיהם בשעה שאחדים המשיכו במסחר פרטי, אך בעקבות נטל המיסים הלכו ונסגרו גם החנויות הפרטיות האחרונות. בעלי-מלאכה נאלצו להתארגן במסגרת של קואופרטיבים. היהודים הועסקו בשירותים ממלכתיים ובמוסדות עירוניים. בסטרי מצאו מקלט מאות רבות של פליטים יהודים ממערב פולין, שסבלו מקשיים בתחום הדיור והעבודה. משהתחילו להעניק אזרחות סובייטית מיאנו פליטים רבים לקבלה, ומהם אף נרשמו לשוב בחזרה למשפחותיהם שבמערב-פולין. ביולי 1940 הוצאו מאות פליטים אלה מבתיהם, הוכנסו לקרונות-משא והובלו למקומות מרוחקים בברית-המועצות. יהודי סטרי התארגנו להושטת עזרה לפליטים. תרופות ומזון הובאו לרכבת שבה רוכזו הפליטים ונמצאה עדיין בתחנה המקומית, והדבר הקל על הפליטים בדרכם הקשה שנמשכה שבועות רבים. חייהם הדתיים של יהודי סטרי לא הופרעו באותה תקופה, והציבור הדתי המשיך להתפלל בבתי-הכנסת, במיוחד בחגי ישראל. כמה קומוניסטים יהודים מאנשי המקום נטלו חלק פעיל במוסדות העיריה ובמפלגה. עם התחלת הפלישה הגרמנית לברית-המועצות ב- 22.6.1941, גוייסו צעירים יהודים לשורות הצבא האדום. משהתמוטטה החזית החלו השלטונות הסובייטיים לפנות את מוסדותיהם מן העיר, ואליהם הצטרפו כ- 300 יהודים. לפני הפינוי המוחלט אסרה המשטרה הסובייטית כמה עסקנים ציונים לשעבר, והם נרצחו בבית-הכלא המקומי יחד עם אסירים פוליטיים אחרים. בין הקרבנות הללו היו בנימין קליין, בני גרפונקל ומייזלס. עם כיבוש העיר בידי הגרמנים ב- 2.7.1941 החלו מיד פרעות ביהודים על-ידי האוכלוסיה המקומית האוקראינית, וגם קבוצות פולנים נטלו חלק בהן. היהודים הואשמו בשיתוף-פעולה עם הסובייטים וברצח האסירים הפוליטיים, שנמצאו הרוגים בחצר בית-הכלא. העובדה שבין האסירים שנרצחו נמצאו גם יהודים לא מנעה בעד הפורעים מלבצע את מעשיהם. היהודים נחטפו ברחובות וגם בבתים, ונדרשו לקבור את גופות האסירים, ובשעת המעשה התעללו בהם. רבים מצאו את מותם בפוגרום זה. בסוף יולי 1941 נתפסו 12 יהודים, שנאמר עליהם שהיו אוהדי המשטר הסובייטי. הללו הומתו ליד הכפר גראבובצה הסמוך לסטרי. כבר ביולי 1941 הטיל המושל הצבאי בעיר שורה של גזירות: ענידת סרט לבן עם מגן-דוד כחול, מסירת מקלטי-רדיו, איסור לעזוב את גבולות העיר, איסור על קניית מצרכי מזון בשוק ועל הנהגת עבודת כפייה. כן הוחל בהוצאת משפחות יהודיות רבות מדירותיהן ומסירתן לקצינים גרמנים. על הוצאתם לפועל של הצווים הללו הופקד היודנראט, שבראשו הועמדו אוסקאר הוטרר וסגנו עו"ד מישל. בין חברי היודנראט היו: משה וולמוט, י. רוט, נתן וולקר וזאורברון. ליד היודנראט פעלה המשטרה היהודית. בתחילה נמצאו בשורות המשטרה היהודית צעירים ממשפחות מכובדות בעיר ואף מחניכי תנועות-נוער, אך במרוצת הזמן נטשו הללו מסגרת זו ובמקומם באו אנשים שלא היו מהימנים מבחינה ציבורית. מפקד המשטרה היהודית הראשון היה עו"ד כהנא (מוצאו לא היה מסטרי), ואחריו מילא תפקיד זה דולק לאופר. בקיץ ובסתיו 1941 נדרשה קהילת סטרי לספק יום-יום מאות אנשים לעבודת-כפייה. הללו הועסקו במוסדות העיריה. במחנות צבא ובמפעלים גרמניים פרטיים, ביניהם: הרספרפלגונגסדפו, באודינסט, וואסרווירטשאפט, אלטשטוף, ובית-חרושת לייצור זכוכית. בכמה מקומות עבודה אלה סופקה ליהודים ארוחת-צהרים דלה, והיה בזה כדי להקל במקצת על מצוקת הרעב. אולם בעיקר השתדלו האנשים לקבל באמצעות מקומות-העבודה האלה הגנה מפני חטיפות לעבודות-כפייה ארעיות, שגרמו סבל רב לאוכלוסיה היהודית. בראשית ספטמבר 1941 היתה האקציה ההמונית הראשונה. שוטרים גרמנים ואוקראינים פשטו על בתים יהודים והחלו באיסוף יהודים ובריכוזם בבית-הכלא ברחוב טריבונאלסקה ובחצר תחנת המשטרה האוקראינית. מאות הקרבנות הוחזקו שם במשך 3 ימים תוך כדי התעללות בלתי פוסקת בהם. רבים מתו מפצעיהם במקום והאחרים, יותר מ- 1,000 איש, הוצאו ליער הולובוטוב ליד הכפר רילוב (כ- 5 ק"מ מן העיר), נרצחו שם ביריות ונקברו בבורות שהוכנו מראש. לקראת סוף 1941 הוחל בפינוי היהודים מרחובות מסוימים בעיר ובהעברתם לאיזור שהוגדר כ"רובע יהודי". שטח זה היה אחר-כך מקום הגיטו. היהודים רוכזו בחלק מרחובות אלה: קילינסקי, שדרות סטויילובסקי, זאמקובה, רינק, ברקו יוסלביץ', קושנירסקה, לבובסקה, באטורי וז'יילונה. היהודים שהתגוררו בשכונות האריות הועברו לדירות היהודים שגרו ברחובות הללו, ועתה התגוררו בהן בצפיפות גדולה ביותר ובתנאים סאניטאריים ירודים. בעת המעבר לרובע היהודי נשדד רכושם של העקורים, וכך גברה יותר המצוקה הכלכלית. לפי שעה לא גודר הרובע היהודי, ועדיין ניתן היה לצאת ולהיכנס בלא אישורים מיוחדים, אף כי התנועה בין הרובע היהודי ובין החלקים האחרים של העיר היתה מבוקרת יותר, ועצם ריכוז היהודים בשטח מצומצם הקל על הגרמנים ועוזריהם בביצוע מדיניות ההשמדה בחודשים הקרובים. בדצמבר 1941 נדרשו יהודי סטרי למסור את כל הפרוות שברשותם, תוך איום בעונש על מפירי צו זה. אוקראינים הלשינו על משה גולדפישר שהסתיר את פרוותו, והוא הוצא להורג על-ידי גיסטאפו בתלייה פומבית. בראשית 1942 הועברו כמה עשרות יהודים מסטרי לכפרים נידחים באיזור הרי הקארפאטים (כביכול לעודת-כפייה), ורובם מצאו שם את מותם מקור ומרעב. רק מעטים הצליחו לחזור לסטרי. באביב 1942 הגבירו היהודים את הכנת מקומות-המחבוא בתחום הרובע, משום שכבר באותה תקופה תכפו התפרצויות הגרמנים והשוטרים האוקראינים לרחובות הרובע לשם חטיפת האנשים למחנות העבודה. לעתים נתפסו קבוצות יהודים והועברו לתחנות המשטרה, שם נחקרו. עונו ולבסוף רבים מהם אף נרצחו. בחודש מאי 1942 צורפה קבוצת יהודים מסטרי למשלוח להשמדה במחנה בלז'ץ. ועוד רבים נרצחו ברחובות הרובע. בסוף אוגוסט 1942 נודע ליהודי סטרי כי עומדים להתחיל באקציה חדשה. קצתם הסתתרו במחבואים, קצתם ניסו למצוא מחסה אצל מכריהם הנוצרים. העובדים במפעלים חיוניים הצטיידו באישורים מתאימים וחשבו שבדרך זו יזכו בחסינות מפני הגירוש. אור ליום 3.9.1942 הוקף הרובע היהודי על-ידי יחידות המשטרה הגרמנית והאוקראינית, שפרצו בשעות הבוקר פנימה והחלו לרכז את הקרבנות ברחוב השוק. האקציה נמשכה 3 ימים; נטלו בה חלק גם חברי ארגון הנוער האוקראיני הלאומני. שטח הרובע נסרק באופן שיטתי, המרתפים נפרצו כדי לגלות מתחבאים ואלה נרצחו לרוב במקום. רק בעלי אישורים ממקומות עבודה מסוימים, בעיקר אלה שעבדו בשביל הצבא, שוחררו ממגרש האיסוף. כ- 500 איש נרצחו בשטח הרובע ובבית-הקברות היהודי וכ- 5,000 הובלו להשמדה במחנה בלז'ץ. לאחר אקציה זו הוברר שמקומות-מחבוא ברובע ואישורים ממקומות-העבודה אין בהם כדי להציל מפני הגירושים למוות. קבוצות יהודים החלו לחפש אפשרויות לגנוב את הגבול להונגריה. בקרב שרידי הקהילה בסטרי נפוצו ידיעות, שכמה יהודים מבני-עירם אכן הצליחו לחצות את הגבול ואף הגיעו לבודאפשט. מבירת הונגריה יצרו קשר-מכתבים עם מספר נוצרים בסטרי ואלה מסרו אותם לקרוביהם ברובע היהודי. בעקבות זה גברו הנסיונות להימלט להונגריה, אך ברוב המקרים נתפסו הבורחים לפני שהגיעו אל הגבול. גם שומרי הגבול ההונגרים היו אורבים ליהודים לאורך הגבול, מחזירים אותם לצד הגרמני ומסגירים אותם לידי המשטרה הגרמנית. בדרך זו נרצחו עשרות מיהודי סטרי בחודשי הסתיו והחורף 1942- 1943. אחדים מהם נפצעו; קצתם ניצלו ושבו לרובע היהודי. קבוצות אחרות של יהודים יצאו ליערות הסמוכים לסטרי ובנו שם בונקרים בתקווה למצוא בהם מסתור, אולם רוב הבונקרים נתגלו על-ידי הרועים האוקראינים והמסתתרים הוסגרו בידי הגרמנים שרצחום מיד. רק מעטים ניצלו במחבואים ביערות. עשרות יהודים כן ניסו להינצל בעזרת "תעודות אריות", ואמנם תמורת כסף רב ניתן היה להשיג תעודות מזויפות, לעזוב את העיר ולטשטש את זהותם היהודית במקומות אחרים. אך הגרמנים הציבו משמרות שוטרים ושוטרי-חרש בתחנת הרכבת בעיר וערכו צייד על החשודים בשימוש בניירות אריים. כל מי שנתגלה ונתפס הוצא להורג בתלייה במקום בתחנת הרכבת. ב- 18.10.1942- 17 נערכה אקציה נוספת. בדומה לאקציה הקודמת סרקו הגרמנים, השוטרים האוקראינים וקבוצות מתנדבים מבין האוכלוסיה המקומית, את הרובע היהודי וגם רחובות העיר בחלקים האריים, והנתפסים רוכזו בכיכר-השוק בעיר. באקציה זו השתדלו הגרמנים ועוזריהם לגלות מחבואים שהוסוו במומחיות רבה. לצורך זה הרסו רצפות וקירות בתים, הציפו מרתפים במים, נעזרו בכלביהם לגילוי המסתתרים ואף העלו בתים באש. מספר הקרבנות הסתכם הפעם בכ- 2,000 איש. שגורשו למחנה ההשמדה בבלז'ץ. תוך כדי נסיעה לבלז'ץ פרצו מספר יהודים את קירות קרונות-המשא שבהם הובלו וקפצו החוצה. מהם שנהרגו מידי השומרים הגרמנים שליוו את הרכבות או מן הקפיצה עצמה, ומהם שנתפסו על-ידי אנשי המקום, שארבו לנמלטים לאורך מסילת-הברזל ורצחום או הסגירום בידי הגרמנים. רק בודדים חזרו לסטרי והסתתרו ברובע היהודי מעיני הגרמנים, שחיפשו במיוחד אחר הבורחים מרכבות-המוות. אחרי האקציה של אוקטובר 1942 צומצם שטח הרובע היהודי וכלל רחובות בטורי, ז'יילונה, ב. יוסלביץ', קראווייצקה, לבובסקה, חלק מרחוב קאז'ימייז', חלק של רחוב פוטוצקי ואיזור טארגוביצה. ב- 1.12.1942 נסגר הרובע המצומצם והיה לגיטו סגור שהוקף בגדר-קרשים. ניתוק היהודים מן החלקים האחרים של העיר החמיר את מצוקתם הכלכלית, ובגיטו מתו אנשים מרעב וממגיפת הטיפוס. על מבריחי-מזון לגיטו הוטל עונש-מוות. בגיטו נחלקו היהודים ל- 2 קבוצות: העובדים במפעלים חיוניים נשאו על בגדיהם טלאי מרובע ועליו האות W. אחרים הוגדרו כבלתי-כשרים לעבודה, והם ידעו כי אכן גורלם נחרץ לגירוש באקציה הבאה. מאות יהודים שנותרו עדיין בסטרי היו יוצאים מדי בוקר בעבודה מחוץ לגיטו, ערוכים בקבוצות לפי מקומות העבודה ובליווי שוטרים יהודים. בחורף 1942- 1943 הוקמו גם מחנות-עבודה ליד המפעלים העיקריים וביניהם: מנסרות בוראק, שהעובדים בהן רוכזו במחנה ברחוב בולחובסקה; בית-החרושת לזכוכית, וואסרווירטשאפט, אלטשטוף. מפעלים גרמנים אחרים הכניסו את עובדיהם למחנה במספר בתים ברחוב פראנקו. בחורף 1942- 1943 נמשך הרצח הספוראדי בגיטו. הגרמנים חיפשו "יהודים בלתי לגליים", כלומר הללו שלא נרשמו בלשכת העבודה, היו מרכזים אותם בבית-הכנסת הגדול ומשם מעבירים אותם למשרדי הגיסטאפו. רובם נרצחו אחרי עינויים קשים, ורק בעלי-מקצוע חיוניים ביותר שוחררו והוחזרו למחנות-העבודה. עונש-מוות הוטל בגיטו על היהודים שנתפסו בבישול בשר או באכילת מזון שלא ממנות הרעב הרשמיות הקצובות. לגילוי "עבריינים" אלה השתמשו אנשי הגיסטאפו בכלבים, שאומנו במיוחד למטרה זו. בפרק-זמן מ- 28.2.1943 ל- 2.3.1943 התנהלה האקציה, שבמהלכה נרצחו במקום כ- 1,000 איש. בסוף פברואר הגבירו הגרמנים את השמירה על גבולות הגיטו והאקציה החלה לפנות בוקר, קודם שיצאו הפועלים למקומות העבודה. בעיקר נתפסו הפעם "בלתי כשרים" לעבודה, זקנים, נשים וילדים. גם לא כובדו יותר כמה אישורים ממפעלים שונים. בעת האקציה הזאת היו תופעות של התנפלויות מצד היהודים על השוטרים הגרמנים והאוקראינים כמעשי יאוש ונקם, בעיקר כתגובה על רצח תינוקות. נסיונות לפרוץ את גדרות הגיטו דוכאו באכזריות, וגבולות הגיטו משני עבריו היו זרועים עשרות רבות של גוויות. אחרי אקציה זו השתדלו שרידי הגיטו לעבור למחנות-העבודה בסטרי, שלא נפגעו בשלב זה. ואולם ב- 22.5.1943 התחיל טבח חדש. גם הפעם נסגר הגיטו בטבעת של חיילים ושוטרים גרמנים ואוקראינים, שקיבלו גם תגבורת מדרוהוביץ'. המוני אוקראינים וגם קבוצות של פולנים צבאו על גבולות הגיטו, לאחר שנפוצה השמועה כי מדובר בחיסול סופי של היהודים, ולפיכך ציפו שניתן יהיה לחדור לשטח הגיטו ולגזול את שארית הרכוש היהודי. יותר מ- 1,000 יהודים הוכנסו לבית-הכנסת הגדול והוחזקו בו במשך ימים אחדים בתנאים איומים, בלא מזון ומים. רבים נפחו נשמותיהם במקום. לאחר-מכן הוצאו היהודים מבית-הכנסת ונרצחו בבית-העלמין המ- קומי. על קירות בית-הכנסת חרתו היהודים הכלואים בציפורניהם קריאות לנקמה. בחודש מאי 1943 נלקחה קבוצת צעירים למחנה יאנובסקה בלבוב וכל אנשי הקבוצה נספו. ב- 3.6.1943 התחיל החיסול הסופי של הגיטו. הגרמנים שרפו באופן שיטתי את רוב הבתים כדי להוציא מתוכם את כל המתחבאים. למרתפים מבוצרים יותר הוטלו פצצות, וכל המקומות הנמוכים הוצפו במים. בדרך זו הוטבעו יהודים רבים או שנקברו חיים. מתוך מספר בתים נורו יריות על הגרמנים. הצוררים עמלו קשה כדי לחסל את הבונקרים המוסווים היטב בבית משה רוזנבאום ויחזקאל רדר ברחוב לבובסקה ובבית משה קרון ברחוב יוסלביץ'. במהלך חיסול הגיטו נשרף גם בניין היודנראט, ונרצחו אחרוני חברי המועצה והשוטרים היהודים. באותם הימים היו מקרים של התאבדויות על-ידי בליעת רעל. אחדים מתושבי הגיטו ניסו להתגנב למחנות-העבודה בעיר, והדבר עורר אי-שקט בין מפקדי המחנות ומנהלי המפעלים שהעריכו, כי הדבר עלול לשמש עילה לחיסול המחנות. מפקד המחנה שליד בית-החרושת לזכוכית הודיע לגיסטאפו, שמספר יהודים משרידי הגיטו הסתננו למחנה שלו. בראשית יולי 1943 נתקיימה במחנה זה סלקציה במטרה לגלות את "הבלתי-ליגאליים" ולצמצם גם את מספר הפועלים ה"חוקיים". למפקד המחנה הותר להשאיר במקום רק 165 עובדים. הנותרים נרצחו בחלקם במקום או שהועלו על מכוניות-משא, הועברו לבית-הקברות היהודי ונרצחו שם. ביולי 1943 חוסלו גם מחנות העבודה ליד המפעלים "אלטשטוף" ו"ואסרווירטשאפט". נותרו עדיין 3 מחנות-עבודה בעיר, אולם אף הם חוסלו במשך אוגוסט 1943. סטרי הוכרזה כ"מטוהרת מיהודים". בחודשים האחרונים של שנת 1943 ותחילת 1944 נמשכו החיפושים אחר היהודים שהצליחו למצוא מסתור ב"צד הארי". הללו רוכזו בתחנת המשטרה הגרמנית בעיר, ולאחר שנאספו הוצאו להורג בבית-העלמין היהודי. קבוצות לא גדולות של יהודי סטרי המשיכו לשוטט ביערות שבסביבה, אולם מרביתם ניספו בקור וברעב וגם בידי כנופיות הלאומנים האוקראינים "באנדרה" שפעלו באיזור. ב- 8.8.1944 שוחררה העיר בידי הצבא הסובייטי. רק כמה עשרות יהודים שניצלו בדרכים שונות התאספו בשבועות הראשונים בעיר. בסוף 1944 ובמהלך 1945 חזרו לסטרי קבוצות קטנות של יהודים, שנמצאו בשנות המלחמה בברית-המועצות או שנשארו בחיים במחנות גרמניים. ההערכה הכללית בין הניצולים היתה, שאין כל אפשרות לשקם את החיים היהודים במקום ולכן פנו לפולין, ורובם המכריע המשיכו משם למחנות העקורים באוסטריה ובגרמניה. גם אלה היו בעיקר תחנות מעבר. שרידי קהילת סטרי הגיעו בחלקם הגדול לארץ-ישראל, והנותרים נתפזרו ברחבי העולם

 

הישוב היהודי מראשיתו

סטרי נוסדה כעיר מלכותית עוד לפני 1396. ב- 1431 זכתה למעמד של עיר לפי החוק המאגדבורגי. בזכויות-היסוד של סטרי כלול הסעיף האוסר מגורי יהודים בעיר. ב- 1509 נהרסה העיר על-ידי צבאות מולדאביה וב- 1523 - על-ידי הטאטארים. לאחר מכן התפתחה ונעשתה למרכז חשוב של מסחר ומלאכה בדרך בין פולין, מולדאביה והאימפריה העותומאנית. סוחרי סטרי עסקו ביבוא יינות ותבלינים וביצוא תוצרת חקלאית של הסביבה. בעיר התקיימו גילדות רבות של בעלי-מלאכה. את סטרי פקדו שריפות גדולות בשנים 1592 ו- 1605. כדי לשקם את עצמה קיבלה העיר מידי המלך זכות האמפוריום (החובה על הסוחרים העוברים דרך העיר לאחסן בה את סחורותיהם ומתן העדיפות ברכשיתן לתושביה). בזמן גזירות ת"ח ות"ט היו בעיר 362 בתים, מהם נהרסו כ- 200, ו- 100 הנותרים נשארו ריקים, שכן תושביהם לא חזרו אליהם. העיר התאוששה שוב בחסותו של המלך סובייסקי שלפני הכתרתו שימש בה סטארוסטה. ב- 1699 נשדדה העיר שוב, ובנוסף לכך נהרסה מחמת שטפון הנהר סטרי העובר בתחומה. הידיעה הראשונה על היהודים בסטרי היא מ- 1563. אף שכאמור היתה לעיר הזכות שלא להתיר מגורי-יהודים בתחומה, זכות שחודשה ב- 1567, קם ב- 1575 פרבר יהודי מחוצה לה ובו אף ניבנה בית-כנסת. העירונים פנו שוב למלך בבקשה שיאסור על היהודים לחיות בתחומי סטרי, אולם בקשתם לא נענתה. ב- 1577 נמצאו בסטרי כ- 30 יהודים. ב- 1623 החכירה העיריה ליהודים שלושה בתים ומשרפת-יי"ש בעבור 1,000 זהובים. ב- 1841 סחרו אחדים מיהודי סטרי עם גדאנסק; שלושה מהם קיבלו רשיונות לשם כך. במשך כל אותה תקופה דרשו העירונים מהמלך לגרש את היהודים מתחומי העיר. אך הואיל ונציגי המלך, הסטארוסטים של סטרי, היו בדרך-כלל ממשפחות האצולה הנכבדות של פולין, הירשו לעצמם להתעלם מצווי המלך והסיים ותמכו ביישוב היהודי בהתאם לאינטרסים שלהם. שלושה ממלכי פולין - באטורי, סובייסקי ופוניאטובסקי - דחו אף הם את תביעות העירונים והירשו ליהודים לגור ולסחור בסטרי. ב- 1634 ניתנה הרשות ליהודים לרכוש מגרשים בעיר ומחוצה לה. אז נקנה מגרש לבית-כנסת ולבית-עלמין. הסטארוסטה דאז התיר ליהודים להתיישב בעיר. בסוף המאה ה- 17 השלימו העירונים עם קיומה של קהילה יהודית בעיר. ב- 1689 ניתנה רשות מטעם העיריה לבנות בית-כנסת בעיר גופה, בתנאי שיהיה קטן יותר ומפואר פחות מהכנסיות שבמקום. עד 1676 חל יום-השוק היחידי בסטרי ביום השבת, ואולם באותה שנה נוסף יום-שוק שני שחל ביום ג', וב- 1696 הועבר יום-השוק של שבת ליום ו', וזאת בהסכמת חלק מהעירונים. במאות ה- 17 וה- 18, עד לחלוקת פולין ב- 1772, עסקו היהודים רק במקצועות מלאכה ששימשו במישרין את הקהילה היהודית (קצבים, אופים). מן המאה ה- 18 ידועים לנו כמה וכמה סוחרים חשובים שעסקו ביצוא וסחרם הגיע עד גדאנסק, וכן כמה חוכרים של מלח, מכס, מיסים, משרפות-יי"ש וטחנות-קמח בסביבה. מבין הנ"ל היו ידועים פישל ויוסף שחכרו מכרות-מלח בסביבה, שמואל בן חיים שהתעשר בסחר-סוסים ומלח (בשנים 1701- 1704 מכר מדי שנה 18,000 חביות-מלח). חוכרי המכס הידועים מאותה תקופה הם: יצחק סקולסקי , יוסף בן משה , יצחק בן משה ומשה המכונה "סובלוקאטור". מתקופה מאוחרת יותר, אמצע המאה ה- 18, ידועים שמותיהם של הסוחרים והחוכרים הגדולים צבי-הירש בן מרדכי ואברהם שמואליק. חוכרי האחוזות באותו זמן היו. שמואל בן חיים טייבלוביץ, ברקו קראקובסקי, האחים חיים שמואל ושאול מרקוביץ ושאול ואהל; האחרון עמד בקשרי-עסק מסועפים עם אביו של המלך הפולני האחרון. בהלוואת כספים בריבית ובשולחנות עסקו במאה ה- 17 מיכל ילינביץ, משה סיניאבסקי ויוסף מושקוביץ. העשיר ביניהם היה הרופא אלימלך, אשר בשנים 1650- 1675 הילווה לצבא הפולני 7,746 זהובים. במאה ה- 18 עסקו בכך יואכים מנדלוביץ, דוד קוניוחובסקי, הירש ויניאז'וב, משה וויספוביץ וברוך אליאשביץ. בין המלווים היהודים ובין העירונים התנהלו תמיד משפטים. לעיתים השתמשו העירונים באלימות, אך היהודים עמדו בפרץ ואף התגוננו בנשק. במאות ה- 16 וה- 17 היתה קהילת סטרי כפופה לקהילת פשמישל, ומראשית המאה ה- 18 נעשתה עצמאית ואף נמצאו בחסותה 8 קהילות קטנות בסביבתה. על חשיבותה של קהילת סטרי במחצית הראשונה של המאה ה- 18 תעיד העובדה שאחד מפרנסיה, אהרן בן מרדכי, מילא תפקיד חשוב בוועד דד"א. מן תקופה הנ"ל ידועים לנו שמותיהם של הרבנים האלה שכיהנו בעיר: ר' שמחה בן לייב צונץ, רבה של פינצ'וב (הוא כיהן בסטרי שנים מועטות ואחר-כך עבר ללבוב, בה שימש אחד ממנהיגי הקהילה וראש-ישיבה); ר' בעריש ב"ר משה חריף; ר' זאב וולף. ראב"ד מ- 1732; ר' ישראל ב"ר דב-בער, שנתן את הסכמתו בשנת 1759 לספרו של ר' פרץ ב"ר משה, מ"מ בברודי ("בית פרץ" תקי"ט)
 

הישוב היהודי מראשיתו

כאשר עברה סטרי לשלטון האוסטרי נכללה במחוז סאמבור. ב- 1782 נקבע לה מעמד של עיר מחוז. ב- 1772 וב- 1774 פקדו את העיר שריפות גדולות. הקהילה פנתה לקהילות ברודי, לבוב וקראקוב בבקשת עזרה ונענתה. בראשית המאה ה- 19 התפרנסו היהודים בסטרי ממסחר בתבואות ובתוצרת חקלאית אחרת (בקר, סוסים, יינות ומשקאות חריפים). רוב הסוחרים הגדולים בסטרי היו יהודים. בהשוואה לתקופה הקודמת התרחבו ענפי המלאכה שבהם עסקו היהודים: רבו החייטים, הפרוונים, הנגרים והפחחים, ומבין 10 מדפיסי בדים שהיו אז בגאליציה כולה, 3 מהם היו יהודים מסטרי. היהודים התפרנסו גם מעגלונות, ובעיקר מהובלת סחורות ללבוב, לסטאניסלאבוב ואף להונגריה. מצבם הכלכלי של יהודי סטרי משתקף בתזכיר ששלח לשלטונות הרב והעשיר המקומי ר' ענזיל צוזמר ב- 25.9.1847. בין השאר כתב בתזכיר זה: "בעיר סטרי שבה חיות 650 משפחות של יהודים, 400 מהן מצבן כה עגום ונורא, שרובן בקומן בבוקר אינן יודעות כיצד יכלכלו את חייהן ויפרנסו את בני המשפחה במשך היום. למרות העוני הגדול הזה, רק 92 משפחות פטורות לגמרי ממיסים ול- 156 משפחות ניתנת הנחה. על המשפחות העניות מוטל לשלם 10,000 פלורין לחוכר-המיסים האכזרי, הגובה בלי חמלה ורחמים מכל אחד את המגיע ממנו ואיננו נרתע, אם החוב לא סולק, מלהחרים ולהפקיע אף את הבגד האחרון או את לבני המיטה אפילו בקור המקפיא בחורף. מס הבשר גורם להאמרת מחירו, כך שרק משפחות עשירות יכולות להרשות לעצמן לאכול בשר, ואילו העניים לא... עול המסים הכלליים מכביד יותר על היהודים מאשר על הנוצרים, שכן היהודים הם רוב תושבי העיר". במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעיקר בשנות ה- 70, בהן ניבנו קווי מסילת רכבת שהגיעה לסטרי, התפתחה העיר וגדלה במספר תושביה; הוקמה בה תעשייה והיא נעשתה מרכז מסחרי ותעשייתי. עם מפעלי התעשייה החשובים בה נמנו: טחנות-הקמח של שטיירמן ובודק, מנסרות-עץ של זליג בודק-מונדשיין, בית-חרושת לגפרורים של ליפשיץ, בית-יציקה של בנצ'ר, מפעל למוצרים כימיים (יצוא לרוסיה ולרומניה) של מיכאל כ"ץ ותעשיית רהיטים של האחים זלמן, שמשון ויוסף שטיינר. בתעשייה שבבעלות יהודית היו רוב העובדים (60%) יהודים. בסטרי נמצאו סוחרים יהודים שייצאו לחו"ל; בין הבולטים בהם אינסלר והייבר יצואני ביצים לחו"ל. אולם רוב הסוחרים היהודים עסקו במסחר זעיר וברוכלות. ענף פרנסה חשוב היה העגלונות, שפרחה במיוחד בזמן פיתוח קו הרכבת בסביבה. היהודים הובילו חצץ ואבנים למסילה. מהנחת קו המסילה נהנו גם קבלנים יהודים. גם בין המהנדסים היו יהודים, שאחד מהם, איזידור וויינבום, התיישב בסטרי והיה בה ממייסדי המפלגה הסוציאליסטית הפולנית. היו יהודים שרכשו אחוזות בסביבה וכן היו מספר קבל- ני-בנין יהודים. מבין 12 עורכי-דין שהיו ב- 1882 בסטרי רק 2 מהם יהודים. ב- 1910 היה מספר עורכי-הדין היהודים במקום 16, וכן היו בסטרי 10 רופאים לעומת אחד ב- 1882. ב- 1886 נשרפה העיר כמעט כליל, לרבות הכנסיות ובתי-הכנסת. כ- 7,000 איש, מרביתם יהודים, נשארו ללא קורת-גג. הבארון הירש שלח על-ידי מושל גאליציה 100,000 פראנק לעזרה לנפגעים "בלא הבדל דת ולאום". כן נתקבלו תרומות קטנות מאת הקיסר ויורש-העצר. בגרמניה הוקם ועד יהודי מיוחד לעזרת יהודי סטרי, ובראשו עמד הרב הילדסהיימר. העיר התאוששה עד מהרה, ובתי-לבנים נבנו במקום בתי-העץ שנשרפו. ב- 1897 התארגנו בעלי-המלאכה והקימו את "יד חרוצים". הסוחרים התארגנו בתקופה מאוחרת יותר (1913), ואף שלחו נציג לוועידת סוחרי גאליציה שהתקיימה בפשמישל. ב- 1867 הוקם "בנק עירוני לחסכון", שעזר הרבה לסוחרים ובעלי-מלאכה, אם יהודים ואם נוצרים. מתחילת שלטון האוסטרים עמדו בראש הקהילה פקידים ממונים. ב- 1814 מונה לראש הקהילה קלמן רוזנזון; אחריו כיהן במשך 40 שנה לערך כראש הקהילה (עד סוף שנות ה- 50 של המאה ה- 19) הגביר ר' ענזיל צוזמר. הוא היה ראש הקהילה ורב גם יחד; יוסף פרל מתח עליו ביקורת חריפה וכינהו "סוחר וספסר". לאחר פטירתו שלטו בקהילה עד פרוץ מלחמת-העולם הראשונה נכדיו וניניו: ליפא הלפרן, דוד הלפרן וד"ר ענזיל גולדשטיין. בחירות לראשות הקהילה כמעט שלא התקיימו, ואם אמנם התקיימו ותוצאותיהן לא נשאו חן בעיני תקיפי המקום, הן בוטלו על-ידי השלטונות, ושוב נתמנו הפרנסים מבין החוגים שאחזו עד אז ברסן השלטון בקהילה. ברבנות בסטרי כיהנו בתקופה הנדונה ר' אריה-לייב הכהן (1788- 1815), מקורב לרבה של רוז'ניאטוב. מפרי-עטו פורסמו: "קצות החושן", חלק א (לבוב 1786), חלק ב (לבוב 1796) , "אבני מילואים" בשני חלקים (א - לבוב 1816, ב - לבוב 1826). שני הכרכים האחרונים פורסמו לאחר פטירתו על-ידי ממלא-מקומו ר' ענזיל צוזמר. האחרון כיהן כראש הקהילה וכרב בשנים 1815- 1857. הוא היה אחד מעשירי גאליציה, חתנו של ר' יוסף אשר, רבה של פשמישל וחותנו של ענזיל הלפרן, מעשירי סטאניסלאבוב. ברבנות כיהן שלא על מנת לקבל שכר. בתחילת כהונתו יצא נגד המשכילים ונגד החסידים כאחד, אך במשך הזמן השלים, אף כי לא הסכים, עם הזרמים האלה בקהילתו. ב- 1830 נזדמן לסטרי אחד מגאוני הדור ר' יעקב לורברבוים, מי שכיהן כרבה של ליסה ועזבה עם התקדמות ההשכלה, כיהן זמן-מה כרבה של קאליש בפולין ועבר את סטרי בדרכו לכהונתו החדשה כרבה של סיגט בהונגריה. ר' ענזיל צוזמר שיכנע אותו לכהן כרבה של סטרי. ר' יעקב לורברבוים ניאות לבקשה ואמנם כיהן ברבנות עד יום מותו ב- 1832. לאחר פטירתו של ר' יעקב המשיך ר' ענזיל צוזמר לכהן כראב"ד וכראש הקהילה עד פטירתו ב- 1857. על כסאו עלה חתנו, ר' אליהו בן מאיר הכהן רוזנבלום. בניגוד לחותנו, שניהל את הקהילה והרבנות ביד חזקה, היה חתנו וממלא-מקומו איש נוח לבריות ואהוד על בני קהילתו. לאחר פטירתו של ר' אליהו רוזנבלום ב- 1878 ניטש מאבק בקהילה על בחירת רב חדש. אגודת "שומר ישראל" שכבר היתה אז בסטרי לפה ליהודים המתבוללים, משתפי-הפעולה עם הפולנים, ביקשה לבחור את בנו של הרב המנוח. החוגים החרדים, ומרביתם חסידים, רצו לבחור רב כרוחם. כמועמד פשרה נבחר בנו של הרב מסטאניסלאבוב ר' אריה הורוביץ (קודם-לכן רבה של זאלוז'צה ושל סרט בבוקובינה), ר' אריה-לייב הורוביץ. הוא היה מחברו של ספר שו"ת "הרי בשמים". מצד אחד נטה לחסידות וביקר אצל האדמו"ר מצ'ורטקוב, ומצד אחר נתן יד להקמת "חדר כללי" ועורר בכך עליו את רוגזם של החוגים החרדים. בזמן הפרעות בקישינוב הוא נאם בבית-הכנסת והביע דעתו, כי הפתרון היחיד למצוקת היהודים בגולה הוא שיבה לציון. נאומו זה עורר את חמת החרדים, והקהילה אף הפסיקה לשלם לו לזמן-מה את משכורתו. משנפטר אביו (1905) עזב את סטרי ועלה על כס הרבנות בסטאניסלאבוב, בה נפטר ב- 1909. אחרי פטירתו לא נבחר בסטרי רב עד ל- 1917 וכפוסקים כיהנו שני דיינים: ר' פייבל הרץ מגלוגוב ור' יוללס, בנו של האדמו"ר מסאמבור. בקרב יהודי סטרי ניתן היה לגלות פעילות פוליטית כבר בעת הבחירות לסיים של גאליציה ב- 1873. כמועמד מטעם היהודים נבחר אז (חרף התחרותו של מועמד פולני) ד"ר פיליפ פרוכטמאן, חבר "שומר ישראל". לאחר זמן קצר שינה ד"ר פרוכטמאן את השקפותיו הפוליטיות והתקרב אל התנועה הלאומית הפולנית, ולפיכך ישב בסיים הגאליצאי 36 שנים (עד 1909) כנציג מוסכם על הפולנים והיהודים גם יחד. הוא אף נבחר כראש העיר ב- 1874. הצביעו בעדו 31 מתוך 33 חברי מועצת העיריה. כעבור כמה שנים התפטר מתפקידו, ועד 1909 לא כיהן יהודי כראש העיר. באותה שנה נבחר שוב ראש עיר יהודי ד"ר יוליוס פאלק, אשר כיהן בתפקידו עד פרוץ מלחמת-העולם הראשונה. בימים ההם, היה נהוג, כי באין ראש-עיר יהודי כיהן יהודי כסגן ראש העיר. משנות ה- 60 של המאה ה- 19 ועד למלחמת-העולם הראשונה היו אנשי "שומר ישראל" היוזמים העיקריים של פעולות חברתיות וסעד בסטרי. בית-חולים יהודי הוקם בסוף שנות ה- 60 או ראשית שנות ה- 70 של המאה ה- 19. הוא נשרף ב- 1886, שוקם והורחב ב- 1910 ושכן בבניין מודרני. היו בו 60 מיטות. בראשית המאה ה- 20 הוקמה בידי החוגים הנ"ל פנימיה לתלמידים בבתי-הספר הכלליים. הפנימיה נועדה לבני נוער היהודי שבאו ללמוד בסטרי מעיירות הסביבה, וכן לנערי העיר שיד הוריהם לא השיגה לכלכלם. אגודת נשים ליד "שומר ישראל" עסקה בבריאות הציבור, הקימה "לינת צדק", מעון ליתומים ובית-תמחוי, שבו קיבלו עניי העיר כוס תה ולחמניה יום-יום. כן הוקם "בית-דוויים" - בית-מחסה לעניים חולים, ואף בית-מרחץ. ד"ר פיליפ פרוכטמאן הקים ב- 1902 איגוד לצדקה שמנה תחילה 17 חברים-מייסדים ו- 79 חברים תומכים, רובם ככולם מחוגי "שומר ישראל". בסוף התקופה חדרו לתוך איגוד זה גם השפעות ציוניות, שמצאו את ביטויין בתמיכה בבית-הספר העברי, בתרומות לארץ-ישראל וכד'. כבר בשנים 1884- 1885 ניכר רישומם של החוגים הציונים בסטרי. אחד היוזמים להקמתם היה יליד העיירה מונאסטז'יסקה ותלמיד הגימנסיה בסטרי גרשון ציפר (לימים מנהיג ציוני בגאליציה שפעל גם למען קרן הבניין של הגימנסיה העברית בירושלים). פעילתו בעיר פסקה ב- 1890, שבה עבר ללמוד באוניברסיטת לבוב. ב- 1887 נוסדה על-ידי קבוצת משכילים אגודת "שוחרי תושיה", שמטרתה היתה הפצת הרעיון הלאומי, תמיכה ביישוב בארץ-ישראל וטיפוח השפה העברית בגולה. בראש החברה, שמנתה בראשיתה כ- 100 חברים, עמד משה שטרן, חבר מועצת העיר. ב- 1891 התפלגה האגודה ונוסדה אגודה נוספת בשם "היהדות", שמטרתה שקידה על לימוד השפה העברית. באותה שנה ייסד אביגדור מרמלשטיין מפשמישל אגודה בשם "אדמת ישראל" בסטרי. אגודה זו בהיווסדה היתה בת 50 חברים ולאחר שנה כבר מנתה כ- 200. מזכירה, מאיר אברהם שטרן, נסע מטעמה לארץ-ישראל בכדי לבדוק את סיכויי התיישבות חבריה שם. הוא חזר לעירו, מסר דו"ח ולאחר זמן קצר נפטר בהיותו בן 26 (1894). לאחר פטירתו הצטמצמו מאוד פעולות האגודה. בוועידה הראשונה של הסטודנטים היהודים בגאליציה השתתף כנציג סטרי ד"ר יוליוס וורצל. בסוף המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20 נוסדו בסטרי אגודות ציוניות רבות: "וריטאס", "אמונה", ארגון גימנסיסטים, "חברוניה" ועוד. ביוזמת רוז'ה פומראנץ מטארנופול הוקמה בסטרי ב- 1898 אגודת נשים ציוניות - "מרים". בין פעילי הנוער הציוני בראשית המאה ה- 20 בלטו חברי הפארלאמנט הפולני לעתיד: מיכאל רינגל, משה פרוסטיג ואברהם אינזלר. סניף "המזרחי" הוקם בסטרי ב- 1911 על-ידי המורה משה וונדרמאן. מפלגת-הפועלים הראשונה בסטרי היתה המפלגה הסוציאליסטית הפולנית (.ס.פ.פ), שהשתייכו אליה גם יהודים, בעיקר מחוגי האינטליגנציה. בסוף המאה ה- 19 הוקמה מפלגת פועלים יהודים - ז'.פ.ס. - שרוב חבריה היו פועלי תעשייה. בסטרי נקראה מפלגה זו תחילה בשם "ברודערליכקייט" (- "אחוה"). ב- 1901 התארגנו הזבנים היהודים למפלגת פועלים ציונית, שהיתה לאחר זמן ל"פועלי ציון". חבריה ארגנו שביתות, בעיקר של הזבנים. ליד "פועלי ציון" הוקם איגוד נערים עובדים בשם "יוגענד". בסוף העשור הראשון של המאה ה- 20, התחזקה "פועלי ציון"; ורבים מחבריה של ז'.פ.ס. עברו ל"פועלי ציון". בית-הספר החילוני הראשון מיסודו של ה. הומברג הוקם עוד בשנות ה- 80 של המאה ה- 18. היהודים ראו בו גזירה, ולפיכך כשנסגר ב- 1806 נשמו לרווחה. בשנות ה- 70 של המאה ה- 19 נפתחו בסטרי 2 גימנסיות כלליות, ובהן למדו מראשית קיומן תלמידים ותלמידות יהודים. ב- 1885 למדו ב- 2 הגימנסיות ובבתי-הספר העממיים שלידן 600 תלמידים ותלמידות יהודים. למדו בהם גם ילדים מהסביבה הקרובה והרחוקה. ב- 1902 קיבלו 14 יהודים תעודות-בגרות בגימנסיות בסטרי; ב- 1912 למדו בגימנסיות בעיר 1,182 תלמידים, מהם 447 יהודים. בסוף המאה ה- 19 הוקם ביוזמתו של הרב הורוביץ "חדר מתוקן", והדבר גרם לקרע בין הרב והחוגים החרדים. ב- 1907 הוקם על-ידי משה וונדרמאן בית-ספר למסחר לילדים יהודים, וב- 1909 סיימו אותו 27 תלמידים. מאחר שבגימנסיות ובבתי-הספר העממיים לא לימדו עברית, הוקם ב- 1903 ביוזמת הציונים בית-ספר משלים "שפה ברורה", שבו לימדו עברית ומקצועות-היהדות. מנהלו הראשון היה משה וונדרמאן. בתחילה למדו בו 80 בנות ו- 40 בנים, אך במשך הזמן הלך וקטן מספר התלמידים. לעתים נסגר בית-הספר מחוסר אמצעים. עם מנהליו נמנו מיכאל רינגל (1907) ואברהם אינזלר (1912). הקהילה תמכה בבית-ספר זה, אף כי באותה עת שלטו בה החוגים המתבוללים והמסורתיים. בראשית שנות ה- 70 של המאה ה- 19 הקימו אנשי "שומר ישראל" מועדון ספרותי בשם "לעזע און געזעליגקייט פעריין", שבו התאספו משכילי העיר להרצאות ולקריאת ספרים ועיתונים. ב- 1902 נוסד על-ידי האגודה הציונית "וריטאס" מועדון "טוינבי-האלה", שבו התקיימו מדי שבוע בהצלחה רבה הרצאות על נושאים מדעיים שונים. במשך חודשיים וחצי של שנת 1910 הושמעו בו 22 הרצאות, ובהן נכחו 3,877 איש. הספריה הציבורית הראשונה הוקמה ב- 1894 על-ידי האיגוד הציוני "אחדות". ב- 1912 החזיקה 1,078 כרכים. לאחר-מכן הוקמה ספריה ליד "פועלי ציון". מן הראוי לציין שהאיגוד "עבריה" האיזורי קבע ב- 1908 את מרכזו בסטרי. חוגים לדראמה החלו פועלים בסטרי כבר ב- 1900. הראשון בהם הוקם ליד "וריטאס", אחריו נתארגנו החוגים ליד "שפה ברורה" וליד "פועלי ציון". ב- 1910 הוקם חוג לדראמה "ליטערארישער דראמאטישער קלוב", ומטרתו היתה להציג מחזות מקוריים ביידיש. איגוד ספורט ראשון "טורנפעריין" הוקם בראשית המאה ה- 20 ומנה כ- 100 חברים. מבין אנשי הרוח שפעלו בסטרי, נוסף לאלה שכבר הוזכרו, יש לציין עוד את אפרים פריש - יליד סטרי, שעבר בנעוריו לגרמניה וכתב רומאנים בגרמנית על חיי היהודים בגאליציה; אליעזר מאיר ליפשיץ - ממייסדי בית-המדרש למורים בלבוב; וכשעלה ארצה ב- 1910 שימש כמורה וכמנהל בבית-המדרש למורים בירושלים; ד"ר אברהם יעקב בראוור - היסטוריון וגיאוגראף. משה דוד בלבן - סופר ומשורר, מחבר ספר שירים "כוכבי יצחק", ומתרגם שירים מגרמנית לעברית; נתן-נטע סמואל - משורר ומספר עברי, שכתב גם סיפורים בגרמנית, ובסיפוריו תיאר את חיי יהודי גאליציה

 

הישוב היהודי מראשיתו

בספטמבר 1914 נכבשה סטרי על-ידי צבאות רוסיה. מיהודי המקום מהם שהצטרפו לזרם הפליטים היהודים שמצאו מפלט בחבלים שונים של האימפריה האוסטרית. בימים הראשונים של הכיבוש הרוסי סבלו היהודים מהחיילים המתפרעים, שביצעו מעשי שוד, גזל ואונס, ואך כעבור ימים אחדים הושב הסדר על כנו. הוקם "ועד עזרה יהודי", שעיקר תפקידו היה לספק עובדים לצבא הרוסי במקום החטיפות לעבודה שהיו נהוגות עד אז. הרוסים נסוגו מן העיר בקיץ 1915 ולקחו אתם 16 בני-ערובה, בתוכם את ראש הקהילה ברנפלד, וכן שני הדיינים. בסוף ימי השלטון האוסטרי סבלו תושבי העיר רעב. בראשית 1918 התנפלו אנשים רעבים יהודים ונוצרים, על החנויות ובזזו אותן. בין הבוזזים היו בעיקר נשים וילדים. אבל לא רק הרעב הציק ליהודי סטרי. בין שבויי-המלחמה האוסטרים שחזרו מרוסיה שררה אווירה אנטישמית, והם התכוננו לפרוע פרעות ביהודים. הדבר נודע לשבוי יהודי בדרגת קורפוראל, והלה הודיע על המזימה לאנשי ההגנה-העצמית-היהודית, שהוקמה אז על-ידי חברי "פועלי ציון" וז'.פ.ס. אז שקטו הרוחות. משנודע לשבויים המתפרעים על ה"בוגד", רצחוהו נפש. הקהילה קיבלה על עצמה לפרנס את אלמנתו עד סוף חייה. ב- 1917 נבחר הרב ר' אליעזר לאדיער כרבה של סטרי. קודם-לכן היה רבה של סרט בבוקובינה, ונודע כלמדן מובהק וכותב שירים בעברית ובגרמנית. שיריו הגרמנים יצאו לאור בווינה. הוא לחם נגד מפקיעי שערים. הוקם בית-יתומים בבנייני הפנימיה היהודית וחולק מזון לנצרכים ביותר. בסוף המלחמה הוקמו בסטרי כמה ארגונים פוליטיים וחברתיים: "צעירי ישראל", שחבריו באו מהחוגים הדתיים, אגודת "עבריה" שחזרה והקימה את בית-הספר העברי, ובו ספריה, מורים( בבית-ספר זה שימשו לוי תאומים ויצחק רנטרג), וכן איגוד סטודנטים וגימנזיסטים בשם "עבודה", שהקימו "פועלי-ציון". ב- 1917 נוסד קן "השומר הצעיר".