כ"ט חשון ה'תשע"ח

סטריקוב STRYKOW

עיר בפולין
מחוז: לודז'
נפה: לודז'
אזור: לודז' והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 4,127

·  יהודים בשנת 1941: כ-2,000

תולדות הקהילה:
הישוב היהודי עד 1918

ב- 1394 זכתה סטריקוב במעמד עיר. במאות השנים הבאות היתה סטריקוב עיירת-אצולה קטנה. בשלהי המאה ה- 17 התיישבו בה קבוצת יהודים. היו אלה בעיקר סוחרים העוסקים בקניית צמר ובייצואו לשלזיה. בשנים הראשונות למאה ה- 18 הסתכסכו הסוחרים היהודים עם בעל העיירה, עזבוה והשתקעו בדז'יאלושין. באותה תקופה הרסו הצבאות העוברים את סטריקוב, וב- 1726 עלו באש חלק ניכר של הבניינים. רק בסמוך לאמצע המאה ה- 18 התחיל לעלות מספר האוכלוסים היהודים. במאה ה- 18 ובראשית ה- 19 עסקו היהודים תושבי סטריקוב במסחר ובמלאכה. באותה תקופה התגוררו בסטריקוב גם כמה גלבים יהודים. משפחות אחדות התפרנסו מחכירת הפונדק של בעל העיר וכן מחכירת הארנונות שגבה: מהשחיטה (הכשרה והרגילה), מן השוק והיריד, וארנונות מעבר בגשר שעל הנהר מושצ'ניצה. ב- 1790 באה לסטריקוב קבוצת גרמנים אורגים, והסוחרים היהודים שבמקום סיפקו לאורגים צמר, וכן אירגנו תעשיית אריג ביתית בבז'ז'יני הקרובה ובכפרי הסביבה. בשלהי המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20 נמנו בעלי-המלאכה המקומיים עם 13 מקצועות. מלבד מקצוע החייטות המסורתי רווח גם בין היהודים מקצוע הבורסקאות. מיכאל דווידוביץ' ייסד בשנות ה- 70 למאה ה- 19 את מפעל הבורסקאות הראשון בעיירה. הציבור היהודי בסטריקוב קיים מראשיתו קהילה עצמאית. במאה ה- 18 השתייכו לה גם יהודים מ- 20 כפרים בסביבה, ומספרם הגיע ב- 1764 ל- 128. לקהילת סטריקוב השתייכו גם קבוצת יהודים שגרו בזגייז'. קהלת סטריקוב עמדה בסכסוך עם קהילות לוטומיירסק, שתבעה כי יהודי לודז' ישתייכו אליהם; הסכסוך יושב בשנות ה- 90 עם צרוף יהודי לודז' לקהילת לוטומיירסק. במחצית הראשונה למאה ה- 18 קודש בסטריקוב בית-עלמין, ובמחצית השנייה למאה זו בנו יהודי סטריקוב בית- כנסת, ולידו חדר. נבנה גם הקדש קטן. בית-הכנסת ובניינים אחרים של הקהילה (יחד עם חלק ניכר של בתי היהודים) עלו באש בשריפה הגדולה שפרצה בעשור הראשון למאה ה- 19. כעבור זמן מה בנו היהודים בניין אבן לבית-הכנסת. בפלוש נמצאו מאזניים שרכש ועד הקהילה, ודמי השקילה הכניסו כ- 200 זלוטי לשנה. בשנות ה- 30 במאה ה- 19 בנה ועד הקהילה בניינים חדשים לחדר, למקווה ולבית טהרה. ב- 1907 נוסדה חברת לינת הצדק וב- 1913 נוסדה החברה גמילות חסדים. הידיעה הראשונה על מינוי מורה הוראה בסטריקוב מקורה ב- 1764. ב- 1784 שימש ברבנות ר' יעקב בן אליעזר. במחצית הראשונה של המאה ה- 19 ישבו על כס הרבנות בזה אחר זה ר' משה אהרן רודזאנוב (1804- 1831), ר' זכריה ויינגאט (1832- 1836), ר' הרש קובאלסקי (1830- 1842) ובנו, ר' שלמה קובאלסקי (1842- 1851). ר' שלמה עזב ב- 1851 את סטריקוב (בין השאר, בגלל הסכסוכים בקהילה ולאחר שהאשימוהו באיפה-ואיפה בחלוקת ההיטלים). אחריו הזמינה הקהילה את הרב ר' עזריאל לוי (1851- 1852). כהונתו קצרה היתה, שכן מת מיתה חטופה במגיפת החולירע שהשתוללה אז. ב- 1856 חזר ר' שלמה יעקב קובאלסקי לסטריקוב וכיהן בה עד 1863, כשעבר לעיר אחרת. ב- 1865 עלה על כס הרבנות בסטריקוב ר' רפאל אולבסקי, ובשנים האחרונות למאה ה- 19 - הרב רוזנברג. ההרכב החברתי של האוכלוסיה היהודית (בעלי-מלאכה וסוחרים זעירים), והתנאים הכלליים שמנעו הבאת רבנים גדולים בתורה, סייעו להתפתחות התנועה החסידית במקום. נתקיימה כאן חצר של אדמו"רים רבי השפעה, שדחו לקרן זווית את הרבנים המקומיים. השפעת האדמו"רים לבית סטריקוב חרגה הרחק מתחומי הקהילה. מייסדה של שושלת סטריקוב היה ר' אפרים פישל, הנודע כפישל סטריקובר, תלמידם של המגיד ר' בר ממזריץ' ושל ר' אלימלך מליז'ינסק. החסידים ייחסו לו קדושה, לפי אורח חייו הסגפני כינוהו "עולה תמימה". כדרכו של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב הורה אף הוא אהבת כל ישראל, לפי שאין ביניהם חוטאים גמורים. עוד בחייו אפפה את דמותו האגדה החסידית העממית וגם האדמו"רים בני הדור חילקו לו כבוד. הוא נפטר ב- 1824, והניח תלמידים רבים -אדמו"רים (ביניהם - ר' אברהם לנדאו מצ'אייחנוב). עד מהרה התייצב בראש שושלת סטריקוב ר' זאב וולף בר' אברהם לנדאו, שנתפרסם כבר-הכי בנגלה ובנסתר. בחסידות של ר' זאב וולף היו גם יסודות מתורתם של ר' מנדל מקוצק, ר' איצ'ה מאיר מגור, ומתורת אביו, ר' אברהם מצ'ייחאנוב. לאחר מות אביו נטל על עצמו ר' זאב וולף את המנהיגות על חלק מחסידי צ'ייחאנוב. כבקי בנגלה השאיר בכתב-יד חידושי תורה רבים. בדפוס נתרפסמו: "זר זהב" "כתר תורה" "אמרי טהרות", שלוקטו והוצאו לאור בידי בנו, ר' מרדכי. לאחר פטירתו ב- 1891 ניהלו בניו חצרות חסידים והמשיכו את מסורת סטריקוב (ר' מרדכי בצ'ייחאנוב; ר' יחיאל מיכל בפשאסניש; ר' רפאל, חובב ציון נודע, שעלה לארץ-ישראל; חתנו, ר' מרדכי קלפפיש, ששימש ברבנות בווארשה). סמוך למלחמת העולם ה- I ובימיה התעוררה בסטריקוב הפעילות בתחום התרבות וההשכלה. נוסד בית-ספר יסודי בעל אופי ציוני, שבו לימדו גם עברית ותולדות ישראל. ב- 1917 נוסד חדר מתוקן. בספרייה ע"ש י. ל. פרץ ניתנו גם שיעורי ערב ושיעורי עברית. בימי המלחמה הוקם בסטריקוב איגוד ספורטאי מכבי. בחיים הפוליטיים של יהודי סטריקוב חלה התעוררות בשלהי המאה ה- 19. בתקופת מלחמת העולם ה- I פעלו בסטריקוב אירגונים פוליטיים, כגון: אגודת ישראל, הפולקיסטים, המזרחי ואגודת הציונים. מאבק פוליטי חריף התחולל בסטריקוב בימי הבחירות לוועד הקהילה ב- 1918. עיקר המאבק היה נטוש בין הציונים לבין החסידים, ונסתיים בניצוחם של הציונים, אף על פי שסטריקוב היתה מרכז של חסידות.

 

בין שתי המלחמות

גם בתקופה זו נשא המיבנה המקצועי של האוכלוסיה היהודית אופי טיפוסי של העיירה הקטנה, הווי אומר ששלטו בו המסחר הזעיר והמלאכה. חלק של האוכלוסים היהודים קיימו קשרי כלכלה עם ערי התעשייה בסביבה, ובעיקר עם בתי החרושת בלודז'. בדרך זו קמו בסטריקוב סדנות קטנות, ששרתו את בתי החרושת בלודז' ובמקומות אחרים. השריפה שפרצה בעיירה באוגוסט 1936 הלמה קשות ביהודי סטריקוב. נשרפו שלושה בתים (שניים - רכושם של יהודים) שדייריהם יהודים עניים. כ- 160 נפש נשארו ללא קורת גג. למעלה משבוע גרו חלק מהם בשוק העיר. בתקופה שבין המלחמות פעלו בסטריקוב אותם מוסדות התרבות, החברה והצדקה שנוסדו בראשית המאה. החסידות הוסיפה לשמור על תפקידו החשוב בחיי הרוח והחברה של היהודים. בשנות ה- 30 כיהן כרב בסטריקוב ר' יוסף אשר זליג פיש, אולם הדמות המרכזית בחיי הדת של העיירה היה אחרון האדמו"רים של סטריקוב, ר' מנחם מנדל לנדאו, בנו של ר' בריש מביאלה ונכדו של ר' אברהם מצ'ייחאנוב. קנאי היה באדיקותו, לחם מלחמת חורמה בזרמים החילוניים, בבית-הספר החילנוני, בעיתונים וכיוצא באלה. החצר של סטריקוב הכריעה לעתים תכופות במינויים של רבנים ושוחטים בקהילות רבות. הם השתתפו בפעולה הפוליטית לקראת בחירות לוועדי קהילות, למועצות עירוניות ואפילו לסיים (הפרלמנט). לאחר פטירתו של ר' מנחם מנדל לנדאו ב- 1936 עברה מנהיגות שושלת סטריקוב לידי בנו, ר' יעקב יצחק דב לנדאו, רבה של קונוב. הוא ניספה בימי הכיבוש הנאצי. בחיים הפוליטיים שמרה על מעמדה השפעת הציונים, על אף התפקיד החשוב שנשמר לחסידות. מבין המפלגות הציוניות היתה המזרחי בעלת מירב התומכים. תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים בשנים 1929, .1937: #1# #2# #3# מס' הקולות #4# #1#הרשימה #2# 1929 #3# 1937 #4# 1939
#1# ציונים כלליים א' #2# 1 #3# - #4# -
#1# ציונים כלליים ב' #2# 29 #3# 53 #4# 24
#1# המזרחי #2# 83 #3# 93 #4# 99
#1# פועלי ציון שמאל #2# 26 #3# - #4# -
#1# ארץ-ישראל העובדת #2# - #3# 90 #4# 74

 

השואה

חסרות ידיעות על המוצאות את הציבור היהודי בסטריקוב בשלושת החודשים הראשונים לכיבוש הנאצי, אך ידוע, כי כבר בדצמבר 1939 גירשו הגרמנים את רוב היהודים - כ- 1,600 איש מסטריקוב (שסופחה לרייך) אל גלובנו, הנמצאת בתחום הגנראלגוברנמנט. אולם ראש העיר גלובנו לא קיבל את המגורשים לעירו, והם נאלצו לחפש להם מגורים בפרברי העיר. כך התחבטו עד פסח 1940. עתה בא גירושם השני: שלטונות גלובנו גירשו אותם ואילצום לחזור לסטריקוב. גם ראש העיר סטריקוב סירב לקבלם, ושוב נאלצו הגולים האומללים לפנות לגלובנו. שם בוודאי אף נשארו, וגורלם היה כגורל שאר היהודים במקום. בסטריקוב השאירו הגרמנים 378 יהודים בלבד. היו אלה 80 פועלים בבית-חרושת מקומי ובעלי-מלאכה מעטים העובדים בשביל הגרמנים, הם ומשפחותיהם. במרוצת הימים הצטרפו אליהם גם קבוצת פליטים. בשנים 1940- 1942 התגוררו היהודים בשטח לא גדול, מגודר, אשר אחד המקורות הגדירו כ"גיטו". באפריל או במאי 1942 חוסלו שרידי ישוב יהודי זה: כל היהודים גורשו לבז'ז'יני. בשעת חיסול הגיטו בבז'ז'יני, שהתרחש עד מהרה, הועברו בני סטריקוב (300 בקירוב) - כבעלי מקצוע - יחד עם 3,000 יהודי בז'ז'יני שנותרו לאחר הסלקציה, אל גיטו לודז'.