ל' סיון ה'תשע"ז

סלומניקי SLOMNIKI

קהילה בפולין
מחוז: קיילצה
נפה: מייכוב
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
אוכלוסיה:

·  יהודים בשנת 1941: 1250

תולדות הקהילה:
 

הכפר ס', או שלומניקי כפי שנקרא תחילה (בפולנית - כפר של מייצרי קסדות קרב), נזכר לראשונה בכתובים בשנת 1287. ב-1358 קיבלה ס' מידי המלך קז'ימייז' הגדול זכויות עיר. ס' שכנה על דרך סחר המלח בימי הביניים (ה"פראסולקה") שהוליכה מווייליצ'קה לחבל פוזנן, והיתה בה תחנת מכס. בשנים 1454, 1460 ו-1518 קיבלו התושבים היתרים מלכותיים לסחור במלח, ובמאה ה-15 היו רבים מהם לסוחרים עשירים ובעיירה הוקמו בתי-מלאכה לרוב. השגשוג נקטע באחת בשנות ה-50 של המאה ה-17, עם פלישת השוודים, שהרסו את העיר כליל. לאחר שנסוגו השוודים השתקמה ס' בהדרגה, ועד 1787 הכפילה את אוכלוסייתה. ב-1869, לאחר דיכוי המרד הפולני נגד שלטונות רוסיה הצארית, נשללו מס' זכויות העיר שלה, ורק בתום מלחמת העולם הראשונה, כשס' היתה למרכז כלכלי-מסחרי לכפרי הסביבה, חודשו בידי ממשלת פולין העצמאית. במקום התקיים שוק שבועי וכנראה גם כמה ירידים שנתיים.
יהודים ראשונים התיישבו בס' בתחילת המאה ה-19, אבל רק במחצית השנייה של אותה המאה, עם הגידול במספרם, הקימו בית-מדרש, קידשו בית-עלמין והתארגנו לקהילה. גבאי החברה קדישא, שבמשך שנים רבות שלטו בקהילה ביד רמה, אילצו את היהודים לשלם לקופת החברה מסי עתק, באיום שסרבנים ייקברו ליד הגדר. חברת הצדקה "אח' גזר" סייעה לעניים להשיא את בנותיהם, חילקה לנזקקים מזון וכסף, נתנה ייעוץ משפטי, תיווכה בין יהודים יחידים ובין הקהילה ובמקרה הצורך - גם בינם לבין השלטונות. בימי מלחמת העולם הראשונה, כשלס' הגיעו יותר מ-200 פליטים יהודים משטחי אוקראינה הרוסית, סייעה להם חברת "אחיעזר" בכסף ובמזון ופתחה מטבח ציבורי - כל זאת מתרומות של יהודי המקום ומסיוע מארגוני עזרה יהודיים בפולין.
בשנת 1877 ישב על כס הרבנות בס' ר' ישראל, ב-1894 מילא את התפקיד ר' אפרים גבריאל ואחריו, ככל הנראה, ר' מרדכי יצחק הלוי סטשבסקי, שכיהן לפני כן בקושיצה (ע"ע). ב-1908, כשעבר לדז'יאלישיצה (ע"ע), בא במקומו ר' ירחמיאל משה הוברבנד (נפטר ב-1937), ואחריו התחלקה הכהונה בין שניים - בנו ר' אלימלך וגיסו ר' אליהו יהושע הוברבנד.
בבית-המדרש של ס', שנבנה במאה ה-19, למדו בשנות ה-20 כ-40 בחורים. ב-1926 נשרף הבניין וכל 1,500 ספרי הקודש שבו היו למאכולת האש. אחר-כך נבנה מחדש ונחנך שוב בפברואר 1930. לצד בית-המדרש היו בעיירה גם כמה "שטיבלעך" של חמידי אלכסנדר ואחרים. במאה ה-19 למדו ילרי הקהילה בחדרים פרטיים, אבל אחרי מלחמת העולם הראשונה כבר למדו הבנות וגם רבים מן הבנים בבתי-ספר יסודיים ממלכתיים. ב-1930 נוסד בית-ספר דתי לבנות של רשת "בית יעקב". רוב יהודי ס' עסקו לפרנסתם במסחר. האמידים שבהם היו סוחרי עצים ותבואות וגם בעלי מחסנים לתבואה ולעצים. כמה אחרים היו .בעלי חנויות גדולות - לטקסטיל, לנעליים ולמזון, ואילו רוב היהודים היו סוחרים זעירים ורוכלים. עם בעלי המקצוע למיניהם נמנו כמה בעלי טחנות קמח ומאפיות, וכמובן חייטים, סנדלרים, סורגי גרביים וכפפות ושאר בעלי מלאכה למקצועותיהם. מלבדם היו בס' כמה יהודים בעלי מקצועות חופשיים - רופאים, עורכי-דין, מהנדסים והנדסאים.
בימי מלחמת העולם הראשונה עסקו אחרים מיהודי המקום בהברחת סחורות להונגריה, ואף התעשרו מעיסוקם זה. ב-1928 נוסר בעיר בנק יהודי, שסיפק גם מקומות עבודה לכמה יהודים מקומיים.
כבר בראשית המאה ה-20 עסקו יהודי ס' בפעילות ציבורית ופוליטית, ובתקופה שבין שתי מלחמות העולם התרחבה הפעילות הזאת והסתעפה ובמקום הוקמו סניפים של כמה וכמה מפלגות ציוניות. ב-1933 נוסד בס' קן "השומר הצעיר". גם תנועת "הנוער הציוני" היתה פעילה בעיר וקיימה הכשרה חלוצית לחבריה, לקראת עלייתם לארץ-ישראל. חברי ההכשרה עבדו לרוב באחוזות שבסביבה ועד 1939 עלו 12 מהם לארץ-ישראל. הציונים פיתחו פעילות ערה - מגביות לקרנות הציוניות, אספות, ויכוחים, ערבי תרבות, וגם קורסים וחוגים למיניהם.
ב-1931 היו בעיירה 200 חברי מפלגות ציוניות, אבל רק ל-81 מהם היתה זכות בחירה לקונגרס הציוני הי"ז. "אגודת ישראל", שבמשך כמה עשורים שלטה לבדה במוסדות הקהילה ובהנהגתה, איבדה בשנות ה-30 מהשפעתה ואילו הציונים הלכו והתחזקו. ב-1935 כבר היו מחצית חברי ועד הקהילה (4 מתוך 8) נציגי מפלגות ציוניות (אחד מהם נציג "המזרחי"), ובקיץ 1936 נבחרו לוועד 4 ציונים (בהם שני אנשי "המזרחי"), שני נציגי ה"אגודה", נציג של חסידי אלכסנדר ונציג של הבלתי-מפלגתיים.
לצד הציונים ו"אגודת ישראל" היתה בס' גם קבוצה של ה"בונד", ומקצת היהודים היו פעילים במחתרת במפלגה הקומוניסטית. מאבק קשה ניהלו יהודי ס' למען ייצוג הולם במועצת העיר. בשנת 1917 הגיע חלקם באוכלוסייה ל-36%, אבל במועצה הוקצו להם רק 3 מושבים מתוך 32. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם גדל מספר הנציגים היהודים במועצת העיר ל-8 מתוך 24. רוב הנציגים היהודים נבחרו מקרב פרנסי הקהילה.
גם בס', כמו ברוב יישובי פולין, לא היתה יציבות ביחסים שבין יהודים לנוצרים. גל הפרעות שפשה בפולין בתום מלחמת העולם הראשונה הגיע לנפת מייכוב במאי 1919. בס' פרץ אספסוף גדול לחנויות היהודים ולבתיהם, הרס ובזז רכוש והיכה ביהודים ללא הבחנה. מבית-המדרש הוציאו הפורעים את ספרי התורה, קרעו אותם לגזרים והשליכו אותם לנהר. קרבנות בנפש לא היו, ולבסוף התערבה המשטרה והשליטה סדר. בשנים 1927 דרשו רוב בעלי הבתים הפולנים מדייריהם היהודים שכר דירה מופקע, ומשלא עמדו בתשלומים גירשו אותם לרחוב על-סמך צוווים של בית-המשפט. בשנות ה-30 המאוחרות גברה בהתמדה האנטישמיות הכלכלית. ה"אנדקים" ושאר שולנים לאומנים הטילו על היהודים חרם, הציבו משמרות לפני חנויותיהם וליד דוכניהם בשוק והבריחו את הקונים. על-פי עדות אחת התערבה המשטרה לבקשת העירייה ופיזרה את משמרות החרם הלא-חוקיים.
 

בימי מלחמת העולם השנייה

ס' נכבשה בידי הגרמנים ב-6 בספטמבר 1939. יומיים קודם לכן הזעיק הכרוז העירוני את כל הגברים באישון לילה לכיכר המרכזית, וראש העיר קרא בשם ממשלת פולין לחייבי גיוס ולצעירים לברוח מזרחה כדי שלא ליפול בידי הגרמנים. ואכן, בבוקר המחרת עזבו פולנים ויהודים רבים את העיר ונסו מזרחה. מהם שהצליחו להגיע לאזור הכיבוש הסובייטי, אבל בחורף 1939/40 שבו רובם לס'.
מיד עם תחילת הכיבוש חטפו הגרמנים יהודים מן הרחובות והבתים והעסיקו אותם בעבודות ציבוריות, בשירות הצבא, במנסרות בעיר ואצל חברות גרמניות אזרחיות שעסקו בסלילת כבישים, כריתת עצים, ייבוש ביצות וכדומה. לא פעם היו עובדי הכפייה היהודים נתונים להתעללויות קשות מצד המשגיחים.
על-פי החלוקה האדמיניסטרטיווית החדשה שהנהיגו הגרמנים בסוף אוקטובר 1939 נכללה ס' בנפת מייכוב שבגנרל-גוברנמן, והצבא עזב את העיר. יהודי המקום הוסיפו להתגורר בבתיהם ובמשך כל תקופת הכיבוש לא הוקם בס' גטו. מלבד היהודים שיצאו לעבודת כפייה המשיכו רוב האחרים לעבוד ולהתפרנס ממשלחי ידם הקודמים, אף שבעלי העסקים שביניהם הועסקו בעסקיהם שלהם כשכירים, תחת פיקוחם של אפוטרופסים גרמנים. בחודשים הראשונים לכיבוש הטילו הגרמנים על יהודי ס' כמה הגבלות וגזרות חדשות - איסור לצאת מן הבתים לאחר רדת החשכה, איסור לנסוע בכלי רכב, ובסוף 1940 נאסר עליהם לעזוב את העיר אלא בהיתר מיוחד. בניין בית-הכנסת שימש בתקופת הכיבוש הנאצי מקום מפגש ליהודי המקום וגם המוסדות היהודיים שכנו בו. כבר בסתיו 1939 הפכו הגרמנים את הנהגת הקהילה ליודנראט, בראשותו של ראש הקהילה ישראל משה ביאלוברודה. כדי לסייע ליודנראט נתמנו גם כמה גברים "שומרי סדר", וב-1942 הם היו לשוטרים. בניסיון לשים קץ לחטיפות השרירותיות של יהודים לעבודת כפייה החל היודנראט להסדיר את היציאה לעבודה. העוברים נדרשו להתייצב השכם בבוקר בחצר בית-המדרש ומשם נלקחו למקומות עבודה שונים. מתחילת 1940 עד קיץ 1941 קיבלו הפועלים, באמצעות היודנראט, שכר כלשהו מן החברות שהעסיקו אותם וגם כמה הטבות אחרות. כך למשל העסיקה חברת "מיירדר-קראוס" הווינאית כ-150 יהודים בסלילה והרחבה של הכביש קרקוב-ורשה, תחת פיקוח מומחי החברה. הם זכו ליחס הוגן למדי וקיבלו, נוסף לשכרם הזעום, גם חצי כיכר לחם ליום.
בס' לא הוקמו מוסדות שלטון גרמניים אזרחיים וגם שוטרים גרמנים לא הוצבו בה דרך קבע, אבל כמעט מדי יום ביומו ביקרו בה קצינים, שוטרים וז'נדרמים גרמנים ממרכז השלטון הנפתי במייכוב (ע"ע), ובבואם נהגו להתעלל ביהודי המקום. בלטו באכזריותם הז'נדרמים ליכטבלאו, באומגרטן, בלאו, ובעיקר "פולקסדויטשה" ושמו קוזאק, שרצח כמה יהודים במו ידיו. הראשון שנרצח בידי קוזאק היה צעיר יהודי עובד טחנת הקמח בקאצ'יצה הסמוכה. ימים אחדים לאחר הרצח הזה נעצרו שני צעירים יהודים, חיים דוד זוודזקי ומוטל ציגלר, בעקבות הלשנה שעסקו בפעילות קומוניסטית. השניים עונו והוצאו להורג במייכוב, ולא הועילו כל מאמצי היודנראט להצילם. מספרים שממש לפני ההוצאה להורג השליכו - השניים את נעליהם על הז'נדרמים שהובילו אותם. גם קומיסר משרד העבודה במייכוב, בקמן, הטיל את חתתו על היהודים. באחד מביקוריו בס' כינס בקמן את היהודים לפני בית-המדרש והורה לרב, ר' אליהו יהושע הוברבנד, להוציא מבית-המדרש את כל ספרי הקודש ולשרוף אותם בחזית הבניין.
בשנים 1940-1941 נוספו על 1,250 יהודי המקום עוד כ-1,000 פליטים, מהם תושבי ס' לשעבר ומהם קרובי משפחה וידידים של יהודים מקומיים. ליד היודנראט התארגן ב-1940 ועד עזרה, ביזמתו של שרגא הלל קנובלר, פליט שחזר לס' מקרקוב. פעולות העזרה לפליטים מומנו בתחילה ממס חודשי ששילמו יהודי ס', ואחר-כך התקבלה גם עזרה מארגון יס"ס (עזרה עצמית יהודית) בקרקוב, באמצעות הסניף הנפתי במייכוב. בדצמבר 1940 נפתח בבניין בית-הכנסת מטבח ציבורי. במרס 1942 קיבלו 330 נזקקי סעד ארוחות חמות מדי יום ביומו במטבח הציבורי ומפעם לפעם גם סכומי כסף קטנים, מצרכי מזון ממחסני הוועד ועזרה אחרת.
בחורף 1941/2 שלח משרד העבודה הגרמני במיינוב קבוצה ראשונה של כ-100 צעירים יהודים מס' למחנה עבודה מרוחק בנובי טארג. קומיסר המשרד במייכוב, בקמן, בא לס' ופיקח על גיוס העוברים, שנבדקו ומוינו תחילה בידי רופא יהודי. אחדים מהם הצליחו לברוח מן המחנה בנובי טארג ושבו לס'. באפריל-מאי 1942 נשלחו 50 צעירים וצעירות נוספים למחנה עבודה בשדה התעופה של הצבא הגרמני ברקוביצה שליד קרקוב. במחנה הזה עבדו כ-200 יהודים מנפת מייכוב בחקלאות שפיתחו הגרמנים ליד שדה התעופה ובעבודות קשות אחרות. תנאי החיים במחנה זה היו סבירים. היודנראט צייד בחורים עניים ופליטים שיצאו למחנות עבודה בדברי לבוש ובסכום כסף קטן, ועד קיץ 1942 שלח לעובדי המחנות חבילות מזון ובגדים.
האקציה הראשונה בס' התנהלה מ-4 עד 8 ביוני 1942. בליל 4 ביוני הקיפו את העיר מאות אנשי ס"ס וגסטאפו ממייכוב ועמם ז'נדרמים וכוחות עזר אוקראינים, שוטרים פולנים, "יונאקים" (עובדי "יחידות הבנייה") וכבאים. באישון לילה העירו הגרמנים את ראש היודנראט, את מזכירו וגם את מזכיר העירייה הפולני, והורו להם להכין רשימות של יהודים שגרו במרכז העיר ובמזרחה. ביהודים בשבי מערב העיר לא נגעו לפי שעה. בבוקר המחרת עברו הגרמנים ועוזריהם בבתי היהודים ובצעקות ובמכות הוציאו החוצה את המיועדים לגירוש. חולים וחלשים שהתקשו לבוא למקום האיסוף נרצחו במקום. המגורשים הורשו לקחת עמם מטען אישי של 10 ק"ג, הכל בחופזה ובה. המאחרים הוצאו מבתיהם יחפים ובלבוש לילה. המיועדים לגירוש נדחסו בצפיפות נוראה לבית-המדרש ולשני בתי-ספר פולניים והוחזקו שם כמה ימים תחת משמר כבד של שוטרים פולנים. היודנראט סיפק להם מעט מזון ומים. רק יחידים הצליחו לחמוק.
ביום השני לאקציה צורפו אל היהודים שבבניין בית-הספר עוד כמה עשרות יהודים, רובם פליטים, מן הכפר מיכלוביצה. בדרך, שארכה 14 ק"מ, התעללו בהם שומריהם והם הגיעו לס' פצועים, שותתים דם וקרועי בגדים. קבוצה של יהודים מקומיים נשלחה למיכלוביצה כדי לאסוף את רכושם הנטוש של יהודי הכפר, שהובל לס' בכמה משאיות.
בבוקר 8 ביוני באו לס' אנשי ס"ס וז'נדרמים מקרקוב, חסמו את הרחוב והשליכו את היהודים בדחיפות ובמכות למשאיות שכבר המתינו שם. בכל משאית ישבו שני ז'נוומים חמושים בתת-מקלעים, וגם בין המשאיות נסעו מכוניות ובהן אנשי ס"ס חמושים. השיירה יצאה לפרוקוצ'ים ושם הוחזקו היהודים שעות אחדות במגרש הכדורגל. אחר-כך הובלו ברגל דרך הרחובות אל תחנת הרכבת. זקנים ותשושים שלא עמדו בקצב ההליכה נורו בדרך בידי השומרים. ברחבת התחנה קרא ליהודים מפקד מחנה פלשוב, אוברשארפירר מילר, להתנדב -לעבודה במחנה. לאחר שרק שני זוגות התנדבו מרצונם הטיל מילר על עוזריו האוקראינים לבחור עובדים נוספים, ובסופו של דבר יצאו לפלשוב 36 צעירים מס', בהם שתי נשים. שאר היהודים נדחסו לקרונות משא וצורפו לטרנספורט של יהודי קרקוב למחנה המוות בלז'ץ. בטרם הועלו היהודים לקרונות חילק מילר ל-10 צעירים יהודים מזוודות והורה להם לאסוף מן המגורשים את חפצי הערך והכסף שברשותם, ועד מהרה נתמלאו המזוודות, שכן איש לא העז לסכן את חייו ולהסתיר דברי ערך.
אחרי הגירוש הראשון נותרו עוד בס' כ-1,000 יהודים, תושבי מערב העיר ואלה שנמלטו או הסתתרו בזמן האקציה וחזרו. בסוף יוני צורפו אליהם יהודים מערים וכפרים בסביבת קרקוב. היודנראט וועד העזרה חידשו את פעילותם וחזרו והפעילו את המטבח הציבורי. קבוצה של יהודים הועסקה באיסוף ובתיקון רכושם של המגורשים, שהוחרם בידי הגרמנים או נמכר בפרוטות לפולנים. ובינתיים המשיכו הגרמנים, ובעיקר הז'נדרם קוזאק, לירות ביהודים ברחובות ס'. קצין הס"ס ביירליין, ממארגני האקציות, מכר לנשארים "תעודות חיים" במחיר 10 אלפים זלוטי(!) ולא מעט יהודים התפתו להאמין לו. היו שמכרו את כל רכושם כדי להשיג "תעודת חיים".
ב-30 ביוני 1942 הכריז מושל נפת מייכוב על ס' כאחת מ"ערי היהודים" בנפה. מדי יום ביומו הגיעו עוד יהודים ממייכוב ומיישובי הנפה - פרושוביצה, סקלה, חרשניצה, קשיונז' ויילקי, דז'ישלושיצה (ע' ערכיהן) ויישובים נוספים. הצפיפות היתה קשה, בכל חדר שתי משפחות. ועד העזרה הרחיב את פעולות הסיוע שלו, ובמאמץ אדיר הצליח לכלול גם את הפליטים בין מקבלי הארוחות במטבח הציבורי, והיודנראט פתח בית-חולים ובית-מרקחת וגייס רופאים יהודים.
ובינתיים גידרו הגרמנים שטח ליד טחנת הקמח, מעל לנהר שרניאווה, וב-20 באוגוסט החלו להעביר לשם את היהודים מס' ואלה שעוד נותרו ביישובי הנפה. רבים נרצחו עוד בדרך לס' בידי השומרים האוקראינים והליטאים וגוויותיהם נותרו פזורות בשטח. העברת היהודים נמשכה ימים אחדים. באחו הרטוב, תחת כיפת השמים, נאספו 6,000-8,000 יהודים מכל נפת מייכוב, כ-1000 מהם מס', והמתינו לגורלם. שלוש כיתות של "יונאקים" שהוצבו כשומרים על תלוליות עפר מוגבהות סביב המחנה, נהגו להכות יהודים באתים שבידיהם. ביום סבלו הכלואים מן השמש הלוהטת ובלילות קפאו מקור. רק כ-200-300 איש - חברי היודנראט והמשטרה היהודית, פעילי ארגון יס"ס וכמה אחרים - הורשו להישאר בבתיהם עם בני משפחותיהם (כעבור יומיים צורפו אל הפליטים גם מקצת השוטרים). בימים הראשונים שלח היודנראט ל"מחנה המעבר" כמה חביות מים, אך השומרים לא הרשו ליהודים אף להתקרב אליהן. נראה שאחר-כך הצליחו אנשי היודנראט להכניס למכלאה מעט מים ואוכל, אבל הכמויות הדלות לא הספיקו. בארבעת הימים הראשונים לשהותם ב"מחנה המעבר" נפטרו 32 בני אדם, ממחלות לב בעיקר. בלילה אחד נולדו במחנה 14 תינוקות - שישה מהם בלידה מוקדמת; ארבע נשים ושלושה תינוקות מתו שעות מעטות לאחר הלידה. כמה נשים הפילו את עובריהן. בין הכלואים במחנה היו גם חולי טיפוס ודיזנטריה.
ב-6 או ב-7 בספטמבר 1942 חוסל "מחנה המעבר". למקום הגיעו ז'נדרמים נוספים ויחידה נוספת של "יונאקים" אוקראינים וליטאים. מחוץ לעיר, על הדרך מס' לקאצ'יצה, נחפרו ארבעה בורות גדולים, 12 מטרים אורכם ורוחבם ועומקם שני מטרים. תחילה נערכה סלקציה תחת פיקודו של קצין גסטאפו מקרקוב, ויותר מאלף גברים נשלחו לעבודה, כנראה לפלשוב. מאות זקנים, חולים ותינוקות הופשטו מבגדיהם על שפת הבורות, נורו במקלעים והוטלו אל הבורות, מקצתם בעודם חיים. את הנותרים הריצו הגרמנים, תוך כדי מכות ויריות, אל תחנת הרכבת של ס', דחסו אותם לקרונות משא שרצפתם כוסתה בסיד כבוי ושילחו אותם למחנה ההשמדה בלז'ץ. בדרך מן המחנה לתחנת הרכבת נותרו פזורות גוויות של יהודים שנרצחו. באותו היום סרקו קבוצות של גרמנים ושוטרים פולנים את בתי היהודים בס' וגילו 12 צעירים שהסתתרו. השוטרים היכו אותם עד שחלקם לא יכלו עוד לעמוד על רגליהם, הובילו אותם לחצר בית-ספר ושם רצחו אותם בירי.
אחרי האקציה של ספטמבר 1942 עוד נותרו בס' 100-150 יהודים, ונוספו עליהם יהודים שנמלטו ממחנות עבודה שונים באזור. איש מהם לא העד להיראות ברחוב. מדי יום ביומו הם התגנבו בדרכים צדדיות אל המטבח הציבורי של היודנראט, שם עוד יכלו לפגוש ביהודים אחרים. המצוד אחר יהודים ברחובות והרציחות נמשכו. בימים הנוראים של תש"ג (1942) התפללו היהודים בביתו של ישראל משה ביאלוברודה.
באחד מימי נובמבר 1942 נודע ליהודים האחרונים בס' שהגרמנים מתכוונים לחסלם. היו שהספיקו להסתתר, ומהם שהתגנבו אחר-כך למחנות עבודה בסביבה. ביום האקציה רצחו הגרמנים כמה יהודים במקום ואת הנותרים, כ-200 איש, הובילו ליער חודוב הסמוך למייכוב ושם, בין הכפרים וסולה ווידומה, ירו למוות בהם ובמאות יהודים נוספים מכל נפת מייכוב.
המצוד אחר יהודים בכל נפת מייכוב נמשך ללא הפוגה, ועוד עשרות יהודים נתפסו ונרצחו בס' ובסביבתה. כמאתיים מיהודי ס', בעיקר מקרב עובדי הכפייה במחנות העבודה, שרדו וזכו לראות בשחרור. בין הניצולים בני ס' היו שרגא קנובלר מוועד העזרה ובנו, שהוסתרו בעורתם של ידידים פולנים ואחר-כך הגיעו גם הם למחנות עבודה שונים. אחרי המלחמה עלו האב ובנו לישראל.
במשך זמן מה הסתתרה בס', במרתף ביתו של משה שקלארצ'יק, קבוצה של חסידים צעירים. הם חיו שם מנותקים כליל מן הסובב אותם, לא החליפו את בגדי החסידים שלהם, לא גזזו את זקניהם ופיאותיהם, ועסקו בלימודים תורניים. לא ידוע לנו מה היתה אחריתם.
 

אחרי המלחמה

לאחר שס' שוחררה שבו אליה כמה עשרות ניצולים. הם התקבלו בעוינות רבה וכעבור זמן מה נרצחו ארבעה מהם - הרופאה אנה בוכוואלטר ובנה, אסתר קנובלר ופינקוס סציזוריק. אחרי מעשי הרצח האלה עובו כל הניצולים את ס' והיגרו מפולין.
בגרמניה הועמד לדין אחד מראשי הרוצחים של יהודי ס' ומיכלוביצה, הקצין פלנץ (PELENTZ) שפיקד על האקציות. הוא נשפט לארבע שנות מאסר.
בשנות ה-50 פתחה הקהילה היהודית בקרקוב את קברי האחים שהכילו את עצמות הנרצחים בני ס' כדי להביאן לקבר ישראל. הקבורים בבורות בדרך לקאצ'יצה הועברו לקכר אחים ליד בית-העלמין היהודי של ס', ואילו עצמות הנרצחים ביער חודוב הועברו לבית-העלמין היהודי בקרקוב. בשנות ה-80 הוקמה באתר הרצח ביער חודוב אנדרטה קטנה לזכרם של 630 יהודי ס' והסביבה שנרצחו שם. ילדי בתי-הספר של ס' שומרים על האנדרטה ומטפחים את האתר.