ד' חשון ה'תשע"ח

סצ'יז'וב STRZYZOW

עיר בפולין
מחוז: לבוב
נפה: ז'שוב
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-2,188

·  יהודים בשנת 1941: כ-1,104

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I

ככפר בבעלות פרטית של בני האצולה מוזכר סצ'יז'וב בתעודות מ- 1373. במעמד של עיר זכה המקום ב- 1481. באמצע המאה ה- 17 נפגעה העיר בדליקה גדולה, וב- 1657 שיחרר המלך את תושביה ממיסים ומשירות צבאי ל- 4 שנים "על מנת שיהיה לאל ידם לשקם את העיר ולהקים בית עירייה". במאה ה- 18 היתה סצ'יז'וב למרכז מסחר ומלאכה. במאה ה- 19 הוקם באחוזת בעלי העיר ארמון מוקף פארק, ובסמוך לעיר הוקמו טחנת-מים, מישרפת-יי"ש ומיבשלת בירה. לקראת סוף המאה חוברה סצ'יז'וב לקו מסילת-הברזל ז'שוב - יאסלו. ב- 1895 פרצה דליקה, שכילתה כמעט את כל בתי העיר, בתוכם בניין העירייה העשוי עץ. אוכלוסיית העיר גדלה במעט בתחילת המאה ה- 20. היא פחתה בעת מלחמת-העולם הראשונה, ובתקופה שבין שתי מלחמות-העולם עמדה סצ'יז'וב בקיפאונה. האוכלוסייה הלא-יהודית המשיכה גם בתקופה זו לעסוק בחקלאות חלקות( שדה הניגו) ורק מקצתה במלאכה (טווייה ביתית, קדרות). משפחות יחידות של יהודים ישבו כנראה בסצ'יז'וב מיום היותה עיר. במחצית השנייה של המאה ה- 17, בעת שסצ'יז'וב היתה בבעלותה של משפחת האצולה ויילופולסקי, גדל היישוב היהודי במקום, ובמאה ה- 18 היו. היהודים רוב תושבי העיר. בית-העלמין הישן שבסצ'יז'וב הוא מן המאה ה- 17, ונמצאו בו מציבות מאותה תקופה. ב- 1765 היתה קהילת סצ'יז'וב אחת הגדולות בגליל, והיא חלשה על יהודי הכפרים שבסביבתה, 256 במניין. במאה ה- 18 נבנה בסצ'יז'וב בית-הכנסת בסיגנון הבארוק בעיקר הפנים שלו. הבית, שהיה מן הנדירים בסוגו באזור כולו, עמד על תילו עד תקופת השואה. בטעות ייחסו לו "זקני היהודים" שבמקום עמידה של 400 שנים; ייתכן שהוא נבנה במקום בית-תפילה שקדם לו. סמוך לבית-הכנסת היה בית-מדרש ואולם-ישיבות של ועד הקהילה. עיסוקם של היהודים באותה תקופה היה בחכירה, בפונדקאות, במסחר וברוכלות בימי שוק ויריד בעיר ובסביבה. ב- 1781, כלומר כשהעיר כבר היתה תחת השלטון האוסטרי, היו בסצ'יז'וב ובכפרי הסביבה 313 יהודים משלמי מיסים, מהם 131 נתחייבו לשלם פחות מ- 25 גולדן לשנה, 160 מ- 25- 100 גולדן, 21 בין 100- 300 גולדן ואחד בלבד חוייב לשלם יותר מ- 300 גולדן לשנה. חלוקת המיסים אמורה להעיד על הכנסותיהם של המפרנסים, כאשר 22 בלבד מכלל 313 נמנו עם האמידים. ואכן באותה שנת 1781 פיגרו רוב היהודים בעלי הבתים בסצ'יז'וב בתשלום מס-הארנונה בסך כולל של 35 גולדן. במסגרת ההתיישבות היהודית מטעם בכפרים, נתחייב היישוב היהודי בסצ'יז'וב, שהיה גדול יחסית, לממן את התיישבותן של 17 משפחות יהודיות מסצ'יז'וב בכפרים. אולם יהודי סצ'יז'וב עקפו את הגזירה, ועד 1797 יצאה את סצ'יז'וב להתיישבות משפחה אחת בלבד. גם גזירת ההשכלה-מטעם לא פסחה על היישוב היהודי בסצ'יז'וב. ב- 1794 נתקיים במקום בית-ספר יהודי מיסודו של ה. הומברג. ואולם נראה שקיומו היה פורמאלי בלבד, ועם חיסולם של בתי ספר מסוג זה בגאליציה ב- 1806, לא נרשמו עקבותיו כלל, במאה ה- 19 כמעט שלא גדל היישוב היהודי לעומת זה של סוף המאה ה- 18, ואפילו לא נקלט בו הריבוי הטבעי שלו. לא חלו בו גם שינויים רבים בתחום התעסוקה. עד פרוץ מלחמת-העולם הראשונה המשיכו רוב יהודי סצ'יז'וב לעסוק במסתר זעיר, ברוכלות בכפרים ובירידים, בעיקר ביריד הסוסים שהיה מתקיים בפרישטאק הסמוכה, ובמקצת במלאכה (חייטות, שענות, פחחות ועוד). כמה וכמה יהודים שלחו את ידם בעגלונות וסבלות. במינסרה שבבעלות יהודית שנתקיימה מתחילת המאה ה- 20 לא עבדו פועלים יהודים כלל. האמידים היו קשורים לעסקי חכירה ועסקים אחרים עם האציל בעל האחוזה. בלט בהם חוכר הפרופינאציה, שמעמדו כעשיר וכיוצא ונכנס בחצר הפריץ זיכה אותו בכתר "ראש הקהל" (כיושב-ראש ועד הקהילה כיהנו בזה אחר זה במחצית השנייה של המאה - 19 ובתחילת ה- 20 חוכרי הפרופינאציה). לקיפאונו של היישוב ואף לירידתו גרמו לא מעט אסונות הטבע שפקדו את היישוב. ב- 1860 פרצה מגיפת כולירה; חלליה הרבים נקברו בבית-עלמין מיוחד, משותף ליהודים ונוצרים. בדליקה שפרצה ב- 1895 נותרו כ- 100 משפחות יהודיות בחוסר כול ובלא קורת-גג לראשם. האש כילתה גם את בית-המדרש ונשרף הגג עשוי רעפי-העץ של בית-הכנסת העתיק. בנוסף לאסונות הטבע לא נמנעו מיהודי סצ'יז'וב עלילות-שווא ומעשי שיטנה מסורתיים וחדישים כאחד. ב- 1882 נחרד היישוב היהודי בשל עלילת-דם. גוויה של נערה נוצריה ששירתה אצל היהודי ריטר, נמצאה בסמוך לביתו של מעסיקה. היהודי ואשתו הואשמו ברצח המשרתת. עד שזוכו הנאשמים בבית-המשפט חיו יהודי סצ'יז'וב תחת איום של פרעות. ב- 1898 לא פסח על היישוב היהודי בסצ'יז'וב גם גל הפרעות שהציף אז כמה מאזורי גאליציה המערבית. יהודים הוכו ורכושם נשדד. לאחר הפרעות הוקם בסצ'יז'וב קואופראטיב נוצרי לצרכנות, שנתכוון לדחוק את רגלי הסוחר והרוכל היהודי מן המסחר בכפרים. כאמור, כבר במאה ה- 18 היתה קהילת סצ'יז'וב אחת הגדולות והחשובות באזור. כיהנו בה רבנים ידועי שם שפיארו את שמה. הראשון בהם ר' אריה-לייב ב"ר יהודה הלוי, בעל "דרישת ארי", שישב על כס הרבנות בסצ'יז'וב מ- 1770 ועד שנות ה- 90 של אותה מאה. מ- 1790 ועד 1802 כיהן כרבה של סצ'יז'וב ומצודתו היתה פרושה על קהילת סצ'יז'וב, ר' שמואל הלוי גלנטי, בעל "בנויות ברמה". בעשורים הראשונים למאה ה- 19 כיהנו כרבני סצ'יז'וב (וקשה לקבוע את הסדר המדויק של ישיבתם בסצ'יז'וב כיוון שכיהנו גם בקהילות אחרות ועברו מאחת לשנייה) - ר' נפתלי צבי מרופשיץ, מייסד שושלת האדמו"רים לבית רופשיץ וסעיפיו; ר' צבי אלימלך שפירא, מייסד שושלת אדמו"רי דינוב וסעיפיה, ור' מנחם מנדל מטרנא, בעל "שובע שמחות". עד 1847, השנה שבה עבר לכהן בלאנצוט, ישב על כס הרבנות בסצ'יז'וב ר' אליעזר, בנו של ר' צבי אלימלך מדינוב. ממנו קיבל בנו, ר' שלמה שפירא, שעוד ב- 1881 חתם על שמו "אב"ד סצ'יז'וב". ר' שלמה עבר לכהן במונקאץ'. ב- 1882 נתמנה לרבה של סצ'יז'וב ר' אלתר זאב, ב"ר אברהם הורביץ, נצר לשושלת ר' נפתלי צבי מרופשיץ. כעבור שנים אחדות נתמנה לרבה של סצ'יז'וב הטוען השני לכס-הרבנות בעיר זו, ר' משה לייב ב"ר שלמה שפירא. בעת כהונתם של שני הרבנים הנ"ל נתחלקו מצדדי רבנים אלה לשני מחנות, והמחלוקת בין שני הרבנים ומחנותיהם העמידה בצל את כל הסכסוכים, אפילו הציבוריים והפוליטיים, שהעסיקו אז את היישוב היהודי בסצ'יז'וב. מחלוקת זו לא שככה אפילו לאחר שנפטרו שני הרבנים היריבים (ר' משה לייב נפטר ב- 1914, ור' אלתר זאב ב- 1930) ואת מקומם תפסו יורשיהם. אין תימה אפוא כי בעת כהונתם של שני הרבנים הנ"ל נוספו בסצ'יז'וב שני בתי תפילה. עד מלחמת-העולם הראשונה נתקיימו אף שתי חברות נפרדות ללימוד משניות וכל חברה היתה כפופה לאחד משני הרבנים. בתקופה זו הוקמו ופעלו החברות: "ביקור-חולים", "לינת-צדק", ו"תלמוד-תורה". מתרומת נדבן מקומי הוקם בניין, שבו היו חדרים לאורחי "לינת-צדק" וחדרי לימוד ל"תלמוד-תורה". חוג ציוני ראשון התארגן בסצ'יז'וב ב- 1907 וכיוון שחבריו המעטים היו מבין חובשי ספסל בית-המדרש, הם ראו את עצמם כחברי "המזרחי". ב- 1912 נפתחה בסצ'יז'וב הספרייה היהודית הראשונה, ובה ספרים בעברית וביידיש. הפעולה הציונית במקום נתקבלה בהתנגדות חזקה מצד הרבנים וחסידיהם, ועל כן היתה מצומצמת ופסקה כליל בפרוץ מלחמת-העולם הראשונה. בשנים 1918- 1919 נתנסו יהודי סצ'יז'וב כמה פעמים בפרעות מצד האספסוף וכן ביחס עויין מצד השלטונות הפולניים, שזה עתה קמו. במארס 1918 נתקיימה בסצ'יז'וב הפגנה נגד חוזה-השלום של בריסק. בעת ההפגנה הסית הנואם, הכומר המקומי, את הנאספים נגד היהודים בהאשימו אותם בעזרה למסירת חלקי פולין ההיסטורית לאוקראינה. משנסתיימה אסיפת המחאה פתחו המפגינים בניפוץ שמשות בבתי היהודים. קץ למהומות שם ראש העיר בהסבירו למתפרעים, שאין היהודים אשמים בחוזה בריסק. ב- 5 בנובמבר 1918 ציווה מפקד הצבא הפולני של הנפה להחרים את הסחורות בחנויות היהודים בסצ'יז'וב ולמוסרן לקואופרטיב הפולני לשם חלוקתן לאוכלוסים ב"מחירים הוגנים". למחרת היום פרעו איכרי הסביבה והאספסוף המקומי ביהודי סצ'יז'וב ורוב חנויות היהודים נשדדו. לקראת חג הפסח תרע"ט אפריל( 1919) שוב נתרקמה בסצ'יז'וב עלילת-דם. המשטרה עצרה שני נאשמים יהודים שעמדו כביכול לרצוח נערה נוצריה לצורכי פולחן. הנאשמים זוכו במשפט שנערך ביולי של אותה שנה בבית-הדין בז'שוב. במהומות שהתחוללו אחרי הפצת העלילה הוכו מאות יהודים בסצ'יז'וב ובסביבה. עשרות נפצעו, 16 מהם קשה. בעת המהומות נשדדו חנויות היהודים וחולל בית-הכנסת. באותה שנה נשללו מטעם השלטונות הרשיונות לעסוק במסחר מכמה וכמה סוחרים יהודים.
 

בין שתי המלחמות

בעקבות המלחמה נבלמה התפתחותה של סצ'יז'וב ואף נסתמנה ירידה הדרגתית במספר אוכלוסיה ובכלכלתה. ב- 1932 נשלל ממנה מעמדה כעיר נפה, לאחר 40 שנה שבהן היוותה מקום-מושב הנפה. תחום השיפוט שלה חולק; חלקה סופח לנפת ז'שוב וחלקה לנפת קרוסנו. הדבר החמיר את מצבם של הסוחרים ובעלי-המלאכה, שהיה ירוד בלאו הכי; הלך ופחת מספר הכפריים שבאו להסדיר את ענייניהם במשרדי הנפה, ונתמעטו גם הבאים לעיר לימי שוק ויריד. המיסים הכבדים שהוטלו על הסוחרים היהודים בשנות ה- 20, עירערו את כוח עמידתם בהתחרות עם הקואופראטיבים הפולניים, ואילו חיסול משרדי הנפה פגע קשה בבעלי הדוכנים וברוכלים יהודים, שכן פחתו המבקרים בעיר שבאו מן הסביבה, והללו היו רוב לקוחותיהם. החמיר גם מצבן של כ- 50 משפחות יהודיות (250 נפשות), שעסקו בחקלאות בכפרי הסביבה. כ- 2,000 דונם אדמה שהיו ברשותם, וכן 30 סוסי עבודה ו- 130 ראשי בקר, לא היה די בהם לכלכל את בעליהם ובני-משפחותיהם. כדי לשפר את מצבם היו החקלאים היהודים האלה זקוקים להשקעות כספיות של כ- 34,000 זלוטי. המשקים עצמם לא היו מקור לכספי ההשקעות, ואילו מוסד לאשראי זול לא היה קיים ביישוב היהודי בסצ'יז'וב. קופת גמ"ח נוסדה רק ב- 1937 וסך כל ההלוואות שנתנה זו ב- 1939, בעיקר לסוחרים ולבעלי מלאכה מסצ'יז'וב עצמה, לא עלה על 11,000 זלוטי. לכן גם יהודי הכפרים הסמוכים חדלו להיות לקוחות פוטנציאליים של הסוחר ובעל-המלאכה היהודי בעיר. הג'וינט תמך בחברות צדקה ("ביקור-חולים", "לינת-הצדק") ובחדרי "תלמוד-תורה" בשנים הראשונות לאחר המלחמה, אולם מאחר שלא היה מוסד כגון קופת גמ"ח, נמנעה תמיכתו בכספים מן היישוב היהודי בסצ'יז'וב בשנים שלאחר-מכן. במפעלי הצדקה, כגון "קמחא דפסחא" או אספקת חומר הסקה בחורף לעניים, שאירגן ועד הקהילה מדי שנה בשנה, לא היה די כדי לשפר את מצבם של הנצרכים, שהלכו ורבו משנה לשנה. בשל גזירת השחיטה נשללו ב- 1937 רשיונות המסחר מאת 2 בעלי האטליזים הכשרים, ובמקום נותר אטליז כשר אחד בלבד. בשנים האחרונות קודם מלחמת-העולם השנייה הלכה וגדלה התעמולה לחרם המסחר והמלאכה של היהודים, ומדי פעם בפעם הופצו כרוזים כנגד היהודים והיו ניסיונות מצד האנטישמים הפולנים להעמיד משמרות חרם ליד החנויות של היהודים. ביישוב היהודי בסצ'יז'וב ובוועד הקהילה נמשך, כאמור, גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הסכסוך בין שני הרבנים ובין חסידיהם - בין יורשו של ר' משה יהודה-לייב שפירא, ר' נחמיה שפירא, ובין ר' קלונימוס קלמן הורביץ, שישב על כסאו של סבו, ר' אלתר זאב הורביץ. המחלוקת הביאה לידי כך שהשלטונות מינו קומיסארים לוועד הקהילה ב- 1919, וכן בשנים 1932- 1937. בבחירות ב- 1937 ניצח הגוש של הציונים, אנשי "אגודת ישראל" והחסידים של ר' נחמיה שפירא. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם הלכה וגדלה בסצ'יז'וב התנועה הציונית על זרמיה. הוקמו בה סניף "הציונים הכלליים", "המזרחי" ושל "הציונים-הרביזיוניסטים". מארגוני-הנוער הציוני יצויינו: ארגון נערות "רות" (הוקם ב- 1919), "מנורה" (הוקם ב- 1926) ועל בסיסו "ביתר", "הנוער העברי" (נוסד ב- 1929) ועל בסיסו "עקיבא", וכן "בני ציון". בשנות השלושים פעלו במקום "ויצו" ו"החלוץ". צעירי "המזרחי" ותנועת "תורה ועבודה" קיימו בכפר ויסוקה קיבוץ-הכשרה בחווה חקלאית, ובה 25 דונם אדמה, 2 סוסי-עבודה, ו- 5 פרות חולבות. בקיבוץ קיבלו את הכשרתם בפרק הזמן 1933- 1937 יותר ממאה חלוצים וחלוצות. לתנועת "המזרחי" היה בסצ'יז'וב בית-תפילה משלה. על השפעת הציונים בקרב היישוב היהודי בסצ'יז'וב תעיד העובדה, שבבחירות לסנאט הפולני ב- 1928 הצביעו בעד הרשימה הלאומית הציונית 362 בוחרים, ואילו לרשימה של "אגודת ישראל" - 5 בלבד. בשנת הבחירות לקונגרס הציוני של 1931 נמכרו במקום 231 שקלים, ו- 190 הבוחרים הצביעו כלהלן: 85 בעד "הציונים הכלליים", 84 בעד איחוד "הציונים-הרביזיוניסטים" ו- 21 בעד "המזרחי". סניף "אגודת ישראל" והארגון "בנות אגודת ישראל" המסונף לו הוקמו בסצ'יז'וב ב- 1920. ב- 1917 נפתח "התלמוד-תורה", וב- 1923 למדו בו 202 תלמידים והורו 7 מלמדים ב- 4 כיתות. חסידי בובוב ומונקאץ' פתחו ב- 1930 ישיבת-זוטא "עץ חיים", וקיימוה כמה שנים. באותה שנה לערך הקימה "אגודת ישראל" בית ספר לבנות "בית יעקב", אולם בגלל חוסר תקציב נסגר בית-ספר זה כעבור זמן קצר. הפעולה הציונית התרבותית התרכזה סביב לארגון "התקווה", שבמועדונו אורגנו הרצאות ונשפים. הארגון קיים ספרייה, אחת מן הגדולות בעיר כולה. אגודת "תרבות" התקיימה בסצ'יז'וב במשך כל התקופה, אולם רק ב- 1933 עלה בידה להקים "גן ילדים עברי" וקורסים לעברית למבוגרים ב- 1936.
 

במלחה"ע ה - II

בימים הראשונים למלחמה הגיעו לעיירה פליטים יהודים ממקומות שבקירבת הגבול הסלובאקי. מבני סצ'יז'וב ברחו מזרחה כמה משפחות אמידות, שידם השיגה לשכור עגלות, וכן מספר גברים צעירים ולא מטופלים במשפחות; גם כמה עסקנים ציבוריים ונכבדי קהילה עזבו את סצ'יז'וב, מתוך חשש לרדיפות הגרמנים (ביניהם רב הקהילה ויושב-ראש הקהילה). לאחר כיבוש האזור עד לקו הנהר סאן על-ידי הצבא הנאצי, חזרו חלק מן הנמלטים לעיירה; בדרכם סבלו הללו הרבה מהתנפלויות ושוד מצד לא-יהודים. כמה מן הפליטים נהרגו בידי החיילים הגרמנים. אלה מפליטי סצ'יז'וב שנמצאו בשטח הסובייטי, התרכזו ברובם בלבוב; חלק מהם שנרשמו כדי לחזור לעיירתם, נשלחו על-ידי השלטונות הסובייטים בקיץ 1940 לירכתי ברית-המועצות. היו גם פליטים שהצליחו לחזור לסצ'יז'וב לאחר פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית-המועצות וכיבוש גאליציה כולה בידי הגרמנים. סצ'יז'וב נכבשה על-ידי הוורמאכט ב- 10.9.1939. רדיפות היהודים לא איחרו לבוא. הם הוכו, זקניהם ופיאותיהם נגזזו והוחל בשוד חנויותיהם. בראש-השנה ת"ש חששו היהודים להתפלל בציבור; לפיכך קיימו מניינים במרתפים ובעליות-הגג. ביום ב' דראש-השנה הזדעזעו יהודי סצ'יז'וב לשמע הידיעה על הוצאתם להורג של חמישה יהודים מפרישטאק הסמוכה; הללו הובאו לסצ'יז'וב, ומכאן הובלו ליער שליד הכפר לנטובניה, מקום נופש בקרבת העיירה, ושם הוצאו להורג ונקברו בקבר-אחים. לאחר השתדלות רבה הורשו יהודי סצ'יז'וב להעביר את הגוויות לבית-העלמין בעירה. בערב יום-הכיפורים ת"ש התעללה קבוצת חיילים גרמנים ביהודים. הם הסתערו על המקווה והוציאו משם לכיכר-השוק יהודים ערומים. אולם התקרית נסתיימה בלי קורבנות בנפש ויהודים אלה שוחררו. בית-הכנסת הגדול הוחרם על-ידי הגרמנים שהפכוהו לאורווה לשימוש הצבא, אבל לאחר זמן קצר הוחזר הבניין לקהילה. קצינים גרמנים וכן כמה משרדים של הצבא שוכנו בבתיהם של היהודים האמידים מיכאל שיץ, שמואל פייט והנוטאריון באנסקי. כבר בימים הראשונים לכיבוש תפסו הגרמנים גברים יהודים לעבודות כפייה, על פי רוב לניקוי רחובות, משרדים, הקסרקטין ודירות של קצינים ופקידים. היו מקרים של התעללויות גם בזמן העבודה. במיוחד הקפידו הגרמנים להעסיק את היהודים בימי חג. במרוצת הזמן הוטלו על יהודי סצ'יז'וב אותן הגזירות שהוטלו על תושבי מקומות אחרים: נשיאת סרט ועליו מגן דוד, איסור לעזוב את העיירה ולנסוע ברכבת בלא אישור מיוחד, וכד'. לאחר כינון השלטון האזרחי נתמנה יודנראט, שהיה מורכב משמונה עד עשרה חברים. בראש היודנראט הועמד אברהם בירב, עסקן ציוני לשעבר. משמות חברי היודנראט ידועים לנו: יעקב רוזן, אהרון דויטש (שניהם חברים בוועד הקהילה לפני המלחמה), אלימלך ואלדמאן עסקן( "המזרחי") ושינגל (בן העיר גורליצה). שני חברים נוספים, ששמותיהם אינם ידועים, היו פליטים מקאליש. כבמקומות אחרים, כן בסצ'יז'וב היתה חובתו של היודנראט לאסוף את הקנסות שהוטלו כמה פעמים על האוכלוסייה היהודית, וכן לספק לגרמנים לפי דרישתם - במיוחד לתחנת הז'אנדארמריה המקומית - כל מיני חפצים. היודנראט נאלץ, כמובן, לספק גם מיכסה יומית קבועה של אנשים כשרים לעבודה שחורה. כל גבר היה חייב בעבודת כפייה ימים אחדים בשבוע ואפילו נשים צעירות נלקחו לעבודות כאלה בעיירה ובסביבתה. בין המוסדות הגרמניים שהעסיקו מספר ניכר של יהודי סצ'יז'וב יצויינו ה"ארגון טודט" והחברה "קירכהוף" שהעסיקו יהודים בסלילת כבישים, בהקמת מינהרות, בגריסת חצץ, ובעבודות טעינה. קבוצת-יהודים גדולה עבדה גם בבית-חרושת מקומי לחומרי-בניין. המועסקים במפעלים אלה קיבלו שכר כלשהו, ואף הוקצב להם מזון, ועל כן השתדלו רבים מחוסרי מקורות פרנסה, להתקבל לעבודות אלה. כמה וכמה יהודים השתדלו גם להתקבל לעבודה באחוזות חקלאיות שבסביבה, אשר הוחרמו על ידי הגרמנים מידי בעליהן היהודים או הפולנים. גם במקומות אלה הוקצב ליהודים מזון. יהודים אמידים, שביקשו להתחמק מעבודת חובה קשה, מצאו בלי קושי מחליפים מבין העניים, שהיו מוכנים לעבוד במקומם תמורת תשלום. בשלהי 1939 הגיעו לסצ'יז'וב פליטים מקאליש שבשטחי ה"וארטגאו". היודנראט שיכן אותם בבתי-התפילה ובחנויות לשעבר; רק האמידים שביניהם שכרו חדרים אצל בני המקום. בשנים 1940- 1941 היה עדיין מצבם החומרי של יהודי סצ'יז'וב נסבל. בעלי המלאכה שבהם המשיכו לייצר ולמכור את תוצרתם לאוכלוסייה הנוצרית. הסוחרים עסקו במסחר כל עוד היה בידיהם מלאי של סחורות, או שהיה ניתן להשיגן בשוק השחור. יהודים שהיה להם רכוש כלשהו מכרו אותו תמורת מזון שסיפקו איכרי הסביבה למרות האיסור הרשמי. השלטונות התעלמו מכל התופעות הללו אולם היציאה מן העיירה בלי אישור היתה כרוכה בסכנת מוות. כך, למשל, היהודי דוד ליברמאן שיצא ב- 1940 לאחוזה הסמוכה שבכפר גודובה, נורה למוות על-ידי הגרמנים. בשנים הללו נדירים היו המצודים אחר גברים לשם שילוחם למחנות העבודה שבסביבה, ורק מועטים נשלחו למחנות פוסטקוב וביישיאדקה. היו יהודים בסצ'יז'וב שניסו אפילו לשכנע את קרוביהם או ידידיהם בשטח הסובייטי להשתדל לחזור לסצ'יז'וב, כי לדעתם היו תנאי החיים בעיירה קלים יותר מאלה שבברית-המועצות. אולם חלק ניכר מאוכלוסיית המקום היו שרויים במצוקה, ביניהם הפליטים מקאליש ומערים אחרות, שמספרם במאי 1941 הגיע כדי 300 (לעומת 900 הנפשות של המקומיים). בנוסף למחלקת הסעד הקים היודנראט ועדה מיוחדת לענייני הפליטים. בסצ'יז'וב פעל גם סניף הי.ס.ס. אחר-כך( "י.או.ס."), שמנהלו היה היו"ר אברהם בירב. למעמסה כבדה של מוסדות-הסעד הללו היתה קבוצת יהודים שהובאו מגיטו וארשה לעבודות-כפייה בסביבות סצ'יז'וב. גברים אלה, כ- 1,000 במספר, הגיעו באפריל או במאי 1941 לסצ'יז'וב, מורעבים וחסרי כל. היודנראט שיכן אותם במחסה מאולתר בבניין בית-הכנסת. דיירי המחסה לנו על מצעים בלא מזרונים, וכעבור זמן-מה פיזרו הגרמנים את יהודי וארשה הללו קבוצות קבוצות בסביבה: כ- 300 יהודים היו במחנה בקרבת העיירה סצ'יז'וב, ושאר הגברים שוכנו במחנות בקרוסנו' בווישניובה, נפת קרוסנו, בפרישטאק וכן בדובז'חוב, נפת ז'שוב. תנאי החיים במחנות אלה היו איומים: רעב, קור ועבודה מתישה. לפי פקודת השלטונות היו היודנראטים המקומיים אחראים בעדם, והשמירה הוטלה כנראה על המשטרה היהודית. על האוכלוסייה היהודית נאסר לבוא במגע עם כלואי המחנות. ה"י.או.ס" בסצ'יז'וב ביקש במכתבו מ- 27.5.1941 מן ה"י.או.ס" בווארשה לפעול בדחיפות למען אנשים אלה ולשלוח עבורם כסף, מזון ובגדים, לאחר שהיודנראט וה"י.או.ס." בעיירה כבר הושיטו להם עזרה לפי יכולתם. אולם למרות כל המאמצים שנעשו רבו בין הפועלים יוצאי וארשה מקרי המוות מרעב ותשישות. יש להניח שכל המחנות האלה חוסלו כבר ביוני 1941, והאנשים הועברו למחנה העבודה בפוסטקוב. בחורף 1942/1941 נאלצו היהודים בסצ'יז'וב, כמו במקומות אחרים, למסור לשלטונות כל מוצרי הפרווה שברשותם. בהקשר זה הוצא להורג סוחר-ברזל שמואל ספיר, שבביתו מצאו הגרמנים מוצר פרווה. מצבם של יהודי סצ'יז'וב הלך ורע בסוף 1941 ובתחילת 1942. ב- 17.12.1941 הוצא הצו על הקמת הגיטאות בנפת ז'שוב. אמנם יהודי סצ'יז'וב לא נצטוו לעבור לרובע אחר, וגם הרובע שבו גרו רובם עד אז לא הוקף בגדר, אולם מעתה הקפידו הגרמנים בשבע עיניים על האיסור לצאת את העיירה בלא רישיון, ורבו ההוצאות להורג בעוון יציאה כזאת או בעבור מסחר בלתי-ליגאלי. המגע עם הסביבה נעשה קשה יותר, הרעב והעוני בקרב היהודים גברו. בפברואר 1942 הגיע מספר נתמכי הסעד ל- 280. היודנראט וה"י.או.ס." עשו מאמצים שיהודי סצ'יז'וב יוכלו להמשיך בעבודתם באחוזות הסביבה במשך העונה החקלאית, אך השתדלותם לא הוכתרה בהצלחה רבה. באפריל 1942 היה מספר היהודים בעלי רישיון מטעם הארבייטסאמט הגרמני כעובדים חקלאיים או כנוער העובר הכשרה חקלאית, 35 אנשים בלבד. חשיבות רבה היתה לתעסוקה הרשמית באותה תקופה, וזאת לא רק מטעמי פרנסה; העבודה שימשה גם מגן בפני שילוח למחנות-העבודה. מבשרת רעות בשביל היישוב היהודי בסצ'יז'וב היתה האקציה, שנתקיימה ביום 4.5.1942 נגד אנשים הידועים כקומוניסטים, שמאלנים או פליטים שחזרו לסצ'יז'וב מברית-המועצות. ביום ההוא הגיעה לעיירה קבוצת אנשי אס-אס; הם הלכו מבית לבית ובידם רשימת היהודים האלה. רוב האנשים ששמותיהם נכללו ברשימה הצליחו להסתתר; רק אחד מהם, עו"ד רוזנטל, הוצא מביתו ונורה למוות בחצר הכנסייה. במקום הנעדרים לקחו הגרמנים 6 אנשים אחרים והוציאום להורג. היו אלה: חבר היודנראט יעקב רוזן, שמואל משה גרוסקופף, משה שפלר, זנוויל גרינבלאט, משה פנחס אייסמאן ועוד קורבן אחד ששמו לא ידוע. ביוני 1942 כבר ידע היודנראט וידעה האוכלוסייה היהודית שהגרמנים מתכננים גירוש של כל יהודי העיירה. לפי גירסה אחת, ניסו חברי היודנראט ואלדמאן ודויטש לשאת ולתת עם הגרמנים, ולהשיג בשוחד את דחיית הגירוש. לפי מקור אחר, היוזמים היו הגרמנים, שדרשו מתן כמה קילוגרמים של זהב תמורת ביטול הגזירה. היודנראט פנה איפוא לתושבים במטרה להקריב למטרה זו את תכשיטיהם, אולם מכיוון שלא נאספה כמות מספקת של זהב, שלח היודנראט את יצחק לייב רוזן "הפראכטער" (ספק) של הקהילה, שהיה לו רישיון לנוע בכל הנפה, ליודנראט בקרוסנו הסמוכה, בבקשה להושיט עזרה ליהודי סצ'יז'וב. ואמנם אנשי קרוסנו נענו לבקשה, והכמות הנדרשת של זהב נמסרה לגרמנים. אף-על-פי-כן הגירוש הוצא לפועל על-ידי אנשי אס-אס בסיועם של שוטרים פולנים. בימים 26.6.1942- 28, נאלצו איכרי הסביבה לפי פקודת שלטונות המקום להביא לעיירה את עגלותיהם; ליהודים ניתנה פקודה לטעון עליהן את חפציהם. הם הורשו לקחת עימם את כל הרכוש שברשותם במידה והיה מקום בעגלות. היו אפילו יהודים שלקחו עימם סחורות שונות, ובעלי מלאכה לקחו את מכשיריהם. החלשים והחולים, שלא היו מסוגלים לעזוב את בתיהם, נהרגו במקום. וכך, במשך שלושה ימים, הועברו יהודי סצ'יז'וב כ- 1,300 במספר באותם הימים, לגיטו ז'שוב. בין המגורשים היו גם חברי היודנראט: בירב, דויטש, ואלדמאן, שינגל. האדמו"ר ר' נחמיה שפירא, לא הגיע לז'שוב עם יתר המגורשים; כנראה שנספה בשעת האקציה, למרות המאמצים שעשו נאמניו להציל את חייו. לאחר האקציה לא נשאר אפילו יהודי אחד בסצ'יז'וב. האוכלוסייה הנוצרית, במיוחד האיכרים שהגיעו מן הסביבה, בזזו את הרכוש היהודי שנשאר במקום. בז'שוב לא הורשו יהודי סצ'יז'וב להיכנס לגיטו, אלא רוכזו מחוצה לו בצריפים, יחד עם אלפי יהודים מכל הנפה. מן היהודים המרוכזים הללו לקחו הגרמנים את כל רכושם. רובם נספו ביולי 1942, באקציות-הגירוש ההמונית מז'שוב למחנה-ההשמדה בלז'ץ. רק קומץ מאנשי סצ'יז'וב נשאר לאחר הגירוש בגיטו המצומצם ובמחנה העבודה בז'שוב; היו אלה אנשים עשירים או בעלי קשרים, בין השאר חברי היודנראט של סצ'יז'וב. ב- 1943 שולחה לסצ'יז'וב קבוצת יהודים מז'שוב, ביניהם גם אחדים מבני המקום, במטרה לפרק צריפים בפרבר סצ'יז'וב ששימשו עד כה לצבא. היה זה כעין מחנה-עבודה קטן. כעבור זמן-מה הלשינו אנשי המקום על היהודים שהללו עוסקים בסחר בלתי-ליגאלי. מפחד ההלשנה ברחו היהודים חזרה לז'שוב. לפי גירסה אחרת, שלחו אותם הגרמנים בחזרה לגיטו זה כשנגמרה עבודתם בסצ'יז'וב. בסביבות סצ'יז'וב הסתתרו יהודים יחידים שהצליחו להתחמק מן האקציה ביוני 1942, או שברחו מגיטו ז'שוב. רובם הוסגרו לידי הגרמנים על ידי תושבי המקום. ידוע, שבחור צעיר, משה בורגניכט, הסתתר אצל פולנים מכרים. אולם הוא לא זכה לחזות בשחרור, שכן איכרי הסביבה הסגירו אותו לידי הגרמנים או שהרגו אותו במו ידיהם, כשאזל כספו ולא היה בידו לשלם להם בעד המחבוא. אחרי המלחמה לא התיישבו בסצ'יז'וב ניצולים יהודים. היחידים שנשארו בחיים בסביבה, העדיפו לעבור לגור במרכזים גדולים יותר, שם לא היו חשופים לסכנת מוות מידי האנטישמים המקומיים. אמנם השלטון הפולני בסצ'יז'וב גילה יחס אוהד ליהודים שבאו באורח זמני לעיירה אבל האוכלוסייה המקומית קידמה באיבה את שארית הפליטה היהודית, מתוך חשש שמא יצטרכו להחזיר ליהודים את הרכוש שהופקד בידיהם על ידי מכריהם, או שנשדד בימי הכיבוש הנאצי. לאחר המאמץ המשותף של ארגון יוצאי סצ'יז'וב בישראל, של השלטונות המקומיים ושל שומר העתיקות במחוז ז'שוב, שופצו בשנות השישים כמה בניינים של הקהילה היהודית לשעבר ויועדו למטרות מתאימות. כך למשל שופץ בית-הכנסת, ששימש קודם לכן מחסן, והיה עתה לספרייה עירונית. בבניין "תלמוד-תורה" ו"לינת-אורחים" הוקמה מירפאה. מצבות של בתי-הקברות היהודיים, ששימשו לריצוף כיכר השוק, נעקרו משם ורוכזו בבית הקברות "השלישי" שעל הגבעה, ממול לתחנת-הרכבת. היתה תוכנית להקים מן המציבות אנדרטה לזכר היישוב היהודי בסצ'יז'וב, אך התוכנית לא יצאה לפועל. עם חסידי אומות העולם, תושבי סצ'יז'וב, שהושיטו עזרה ליהודי המקום בזמן הכיבוש הנאצי, ייזכר שמו של הרופא הפולני ד"ר אדם פטרין, שטיפל תוך סיכון חייו בחולים או פצועים יהודים שהסתתרו ביער הסמוך. ראוי לציון שגם דודו, יוסף פטרין, שהיה לפני המלחמה ראש העיר סצ'יז'וב, התייחס באהדה ליהודי המקום.