ד' כסלו ה'תשע"ח

סקאלאט SKALAT

עיר בפולין
מחוז: טארנופול
נפה: סקאלאט
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 5,937

·  יהודים בשנת 1941: כ- 2,919

·  יהודים לאחר השואה: כ- 190

תולדות הקהילה:
במלחה"ע ה - II

בתקופת השנתיים שבה שלטו הסובייטים בעיר (1939- 1941) עברו על הקהילה היהודית תמורות בתחום הפוליטי, הכלכלי, החברתי והתרבותי. הפעילות הפוליטית והחברתית-לאומית שותקה כליל. בסוף ספטמבר ואוקטובר 1939 חויבו בעלי חנויות לפתוח את עסקיהם ולמכור את סחורותיהם עד לסיום המלאי, ואז התחיל תהליך הדרגתי של חיסול המסחר הפרטי הקמעוני. בעלי-מלאכה יהודים המשיכו לספק את שירותיהם לאוכלוסיית העיר ולאיכרי הסביבה על בסיס של עבודה פרטית, אך כבר בסתיו 1940 הופעל עליהם לחץ מצד השלטונות להתארגן בקואופרטיבים. היהודים, ובמיוחד אוהדי המשטר החדש, מילאו תפקידים חשובים במינהל העירוני וברשתות-האספקה והשיווק הממלכתיות. חיי הדת לא הופרעו במידה ניכרת, אם כי כל נטל הכרוך במתן שרותים דתיים לאוכלוסיה היהודית נפל על מקיימי מצוות ונעשה על בסיס של התנדבות. צעירים יהודים למדו בכל מוסדות החינוך בעיר. אחרי פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית-המועצות ב- 22.6.1941 הצליחו כ- 200 יהודים להימלט עם הצבא האדום הנסוג. עוד לפני הפינוי המוחלט של העיר על-ידי הסובייטים התחילו התנכלויות מצד האוכלוסיה המקומית ליהודים, והושמעו איומים במעשי נקם בבוא הגרמנים. העיר נכבשה על-ידי הגרמנים ב- 7.7.1941 וכבר ביום הראשון לכיבוש נרצחו 20 יהודים בידי חיילים גרמנים. המינהל העירוני עבר לידי האוקראינים, ובעיר נתקיימה התייעצות של נציגי הלאומנים האוקראינים, שבה הוחלט לפרוע פרעות ביהודים. ואמנם הפרעות החלו ב- 6.7.1941. המיליציה האוקראינית וכנופיות מאורגנות של תושבים מקומיים ואיכרים מהסביבה עשו מעשי זוועה. חלק מן הקרבנות נרצחו ברחובות העיר, אך רובם הובאו לכיכר המרכזית. בקבוצות של 30- 40 איש הועלו הללו למגדלים גבוהים שבבניין העיריה והוכרחו לקפוץ מהם; מי שלא נהרג תוך כדי קפיצה נרצח ביריות ובמכות. גם הפעם נטלו הגרמנים חלק פעיל בטבח. קבוצה אחת של יהודים מצאה את מותה בבית הקברות היהודי. קציר- הדמים בפוגרום זה הסתכם ב- 560 יהודים. באמצע יולי 1941 ניתנה הוראה להקים יודנראט. מספר עסקני ציבור מלפני ספטמבר 1939 נמנעו להרכיב מוסד זה. ליו"ר היודנראט מונה מאיר ניכלר, ובין חבריו היו: יהושע צימר (איש הקשר עם השלטונות הגרמניים ואחראי לחלוקת מנות מזון קצובות) יוסף לויפר (אחראי לאיסוף מיסים), ד"ר קרון, אליעזר שיינברג, אשכנזי, ד"ר ברקוביץ (גזבר), מ. פרנס , יעקב שארץ ול. דגן. לניהול מחלקות שונות ביודנראט גוייסו האנשים הבאים: א. אורנשטיין ומ. ניימאן - למחלקת הרישום, ליאון ברוסט - למחלקת הדיור, הגב' ד"ר פריד ורוזה פיקהולץ - למחלקת הסעד, ד"ר גוטמן, הגב' ד"ר הלפרין-ברקוביץ - לשרות הרפואי. למפקד המשטרה היהודית נתמנה ד"ר יוסף בריץ. היודנראט והמשטרה היהודית בראשית דרכה אמנם מילאו אחר דרישות הגרמנים, אך לא זנחו את הטיפול בבעיות הדחופות של הקהילה. הוקם מושב-זקנים, נפתחו מטבחים ציבוריים, שסיפקו ארוחות למאות יהודים רעבים, ונעשה מאמץ לספק תוספות מזון לילדים. מאוחר יותר חל מיפנה בהתנהגותם של יו"ר היודנראט והמשטרה היהודית אל האוכלוסיה היהודית, ובלטה צייתנות במילוי הוראות הגרמנים בעת הפגיעות ההמוניות בקהילה. ב- 19.7.1941 הוטלה על יהודי סקאלאט קונטריבוציה בסך של 600,000 רובל ואת הסכום הזה היה עליהם למסור תוך 5 ימים. בחודשי הקיץ והסתיו 1941 התחייב היודנראט לספק מדי יום כ- 300 אנשים לעבודת-כפייה, בעיקר לסלילת כבישים והחזקתם, לבניית גשרים ולעבודות במסילות הברזל. תנאים קשים במיוחד היו באיזור מאקסימובקה, שם הועסקו עשרות עובדי כפייה מסקאלאט. בסתיו 1941 נשלחו למחנה העבודה בבורקי ויילקיה 200 צעירים יהודים מסקאלאט. בחורף 1941- 1942 נשלחו קבוצות יהודים מסקאלאט למחנות אחרים שהוקמו בסביבה: קאמיונקה, סטופקי, רומאנובקה. ביוזמת היודנראט נתארגן בסקאלאט ועד נשים שטיפל במשלוח חבילות-מזון לכלואי המחנות. כן שימשו חברי היודנראט בסקאלאט אנשי-קשר בין מחנות-העבודה הנ"ל לבין הקהילות היהודיות בסביבה, שגם מהן נשלחו צעירים אל מחנות-העבודה. בחודשי פברואר-מארס 1942 פונו המשפחות היהודיות מרחובות ראשיים בעיר, והדירות על הרכוש שבהן נמסרו לאנשי מימשל גרמנים ואוקראינים. בכך התחיל ריכוז היהודים ברובע מיוחד - לפי שעה פתוח - דרומה ומזרחה מכיכר השוק. ביולי 1942 נשלחה קבוצה של צעירות יהודיות למחנה-העבודה ביאגיילניצה. לקראת סוף אוגוסט 1942 דרשו הגרמנים מהיודנראט להסגיר לידיהם 600 חולים וקשישים. הדרישה היתה מלווה איום, שאם הצו לא יבוצע, יחטפו הם בעצמם את האנשים ומספר הקרבנות יגדל. ואמנם איום זה עורר בהלה בקרב קהילת סקאלאט, והיודנראט החליט למלא אחר הדרישה. הקשישים והחולים רוכזו בבית-הכנסת, ומשם הועברו לטארנופול וצורפו למשלוח להשמדה במחנה בלז'ץ. הסכמתם של היודנראט והמשטרה היהודית לאיסוף האנשים לגירוש, אף כי היתה לרגל האיום בחיסול הקהילה כולה, עוררה ויכוחים מרים בקרב בני הקהילה ובין חברי היודנראט עצמם. למעשה, פרשה זו שימשה מיפנה ביחס של חלק מן האוכלוסיה היהודית אל היודנראט. אחרי אקציה זו החלו היהודים בפעילות קדחתנית להכנת מחבואים. נחפרו "בונקרים" מתחת לפני האדמה והוסוו היטב, וזאת על-אף הקשיים האובייקטיביים בהשגת חומרים והסתרת האדמה שנחפרה, כדי לא לעורר חשד ולא להותיר עקבות. בסתיו 1942 הובאו לסקאלאט יהודים מקהילות הסביבה, וביניהן מגז'ימאלוב ופודבולוצ'יסקה. ב- 21.10.1942 החלה אקציה חדשה. יחידות ה-אס. אס. והמשטרה הגרמנית והמשטרה האוקראינית הקיפו את הרובע היהודי והתחילו, תוך יריות בלתי-פוסקות, בהוצאת היהודים מהבתים ובריכוזם בבית-הכנסת. ביום הראשון של האקציה נתפסו 2,000 איש, אבל בכך לא באו הגרמנים על סיפוקם והם המשיכו בחיפושים גם למחרת כדי לגלות את המסתתרים. ואמנם מספר הקרבנות הגיע ל- 3,000. הם הוכנסו לקרונות משא והובלו להשמדה בבלז'ץ. במקום נותרו 153 הרוגים, שנורו ברובם תוך כדי נסיונות בריחה והסתתרות בעת האקציה. במהלך הנסיעה לבלז'ץ קפצו רבים מהקרונות, ומהם שנהרגו תוך כדי קפיצה. כ- 50 איש הצליחו בכל זאת לחזור לסקאלאט. ב- 9.11.1942 היתה אקציה נוספת, שכונתה בפי שרידי קהילת סקאלאט "האקציה הקטנה", משום שבעקבותיה שולחו להשמדה בבלז'ץ "רק" 1,100 איש. בדומה לאקציה הקודמת הגיעו לסקאלאט יחידות ה-אס. אס. והמשטרה הגרמנית מטארנופול, ובסיוע המשטרה האוקראינית וקבוצות מבין האוכלוסיה המקומית חטפו אנשים. אחרי סלקציה שוחררו המסוגלים לעבודה, והאחרים, כאמור, נשלחו למוות. מבין המשוחררים נשלחו 100 גברים למחנה-העבודה בהלובוצ'קויילקי. לאחר האקציה הזאת צומצם שטח הרובע היהודי והיה לגיטו סגור. היציאה מתחום הגיטו היתה אסורה, דבר שהכביד על השגת מזון וגרם להגברת הרעב והמחלות. כן הוקם בסקאלאט עצמה ב- 11.11.1942 מחנה-עבודה. תוך חודש ימים נמצאו בו כ- 300 איש, בתוכם 50 נשים. חלק מכלואי מחנה זה היו אנשים מחוץ לסקאלאט. למרות התנאים הקשים ששררו במחנה, האמינו היהודים שההימצאות בו בטוחה יותר מאשר בגיטו, ולכן השתדלו רבים להיכנס למחנה ולהשתלב במקומות-עבודה. במארס 1944 ניתנה הוראה לעובדי כפייה במחנה בסקאלאט לחפור 3 בורות גדולים בשדה סמוך לעיר. ידיעה זו עוררה חרדה בליבותיהם של שרידי הגיטו. ואכן ב- 7.4.1943 התפרצו הגרמנים ועוזריהם לגיטו ואספו, גם הפעם בבית- הכנסת, כ- 700 איש. מבית-הכנסת הובלו הללו ברגל שורות-שורות אל הבורות שהוכנו מראש ונרצחו ביריות. אל הצועדים למוות צורפו גם החולים מבית-החולים היהודי יחד עם הסגל הרפואי. חלק ניכר מן הקרבנות נקברו חיים. מספר הנרצחים הגיע כדי 750 איש. לאחר הטבח ב- 7.4.1943 התארגנה בקרב אחרוני יהודי סקאלאט קבוצת צעירים לגיבוש תוכנית-התנגדות מזויינת. בראש הקבוצה עמד מיכל גלאנץ. חבריה החלו ברכישת נשק ובחיפוש קשר אל היהודים שנמלטו מן הגיטאות בסביבה בעת האקציות האחרונות ושוטטו ביערות. לפי התכנית התכוננו להגיב בכוח כאשר תפרוץ אקציה נוספת. סבורים שלגרמנים נודע דבר ההכנות להתנגדות והקדימו את מועד חיסול הגיטו, ועל כן לא הצליחו אנשי המחתרת להגשים את תוכניותיהם. ב- 9.6.1943 הגיעה שעתה של האקציה האחרונה. במשך שעות אחדות אספו הגרמנים יותר מ- 600 יהודים והוציאום להורג במכונות ירייה בבורות ליד העיר, שם נטבחו בני הקהילה באקציה של אפריל. העיר הוכרזה "מטוהרת מיהודים" ("יודנריין"). רק במחנה העבודה בעיר נותרו לפי שעה כ- 400 יהודים. אולם עד-מהרה הגיע גם התור לחיסול המחנה. ב- 30.6.1943 הוצאו מן המחנה כ- 200 איש ואף הם נרצחו בבורות ליד העיר. הללו שהצליחו להימלט בעת האקציה חיפשו מפלט ביערות בסביבה. כעבור כמה ימים הודיעו הגרמנים, שכל מי שנשאר בחיים מבין אנשי המחנה רשאי לחזור ולהמשיך לעבוד בו. בגלל התנאים הקשים ביערות ובעקבות היחס העויין של האוכלוסיה המקומית החליטו חלק מן הנמלטים לשוב למחנה, וכך התרכזו בו שוב כ- 100 איש אשר הועסקו במחצבות בסביבה. אך ב- 28.7.1943 חוסל המחנה סופית, וגם אנשים אלה נרצחו בבורות ליד העיר. כ- 20 איש שניסו גם הפעם להימלט, נתפסו על-ידי האיכרים האוקראינים והוסגרו בידי הגרמנים שרצחום יחד עם האחרים. יצויין שלפני החיסול היו במחנה נסיונות לארגון קבוצות התנגדות, אולם אין בידנו פרטים על פעולתן. אחרי יולי 1943 הסתתרו שרידי קהילת סקאלאט ביערות בסביבה, והגרמנים ומשתפי הפעולה עמם מבין האוכלוסיה המקומית המשיכו במצוד אחריהם. תמורת כל יהודי שיוסגר לגרמנים, חי או מת, הובטח פרס: 1 ליטר יי"ש, 1 ק"ג סוכר ו- 300 זלוטי במזומנים. מספר היהודים ביערות היה כ- 300. הם ניסו להתארגן בקבוצות כדי לעמוד מול הסכנות ולהשיג מזון. בקיץ 1943 נראו באיזור יחידות פארטיזאניות סובייטיות מחטיבת קובפאק, וכ- 30 יהודים מבני סקאלאט הצטרפו אליהן. מתוך קבוצה זו נשארו בחיים רק 7; רובם נפלו בקרבות עם הגרמנים. מצבם של המסתתרים ביערות הלך והחמיר בסוף 1943 וראשית 1944, עם התקרבות החזית לאיזור שבעקבותיה רבו במקום יחידות הצבא הגרמני הנסוג. כן פגעו ביהודים כנופיות הלאומנים האוקראינים - אנשי "באנדרה". ב- 22.3.1944 שוחררה העיר על-ידי הסובייטים. התאספו בה כ- 190 ניצולים. הללו טיפלו בהנצחת זכר בני הקהילה שהושמדו ובסימון מקומות-ההוצאה להורג. רובם המכריע של שרידי הקהילה עזבו את סקאלאט בדרכם לפולין, ומשם לארץ-ישראל ולמדינות אחרות
 

הישוב עד מלחה"ע II-ה

עד 1648 נקראה סקאלאט דנבנו. היא נוסדה כעיר פרטית של האצולה במאה ה- 16, והידיעה הראשונה עליה היא מ- 1589. ליד העיר הוקמה טירת מבצר ששרידיה נשמרו עוד בסוף המאה ה- 19. העיר עברה במשך הזמן מבעלות אחת לבעלות שנייה, וב- 1869 קנה זיסקינד רוזנשטוק, יהודי עשיר, את האחוזה שבסביבת העיר ובה גופא מידי בעליה דאז לבית הנסיך פוניאטובסקי. ב- 1920 קנה יוסף טננבוים מידי משפחת רוזנשטוק חלק מהאחוזה בפרבר נובוסיולקי. ב- 1895 פרצה דליקה בעיירה ואכלה רבים מבתיה; נפגעו הכנסייה הקאתולית ובית-הכנסת. בזמן הכיבוש הרוסי במלחמת-העולם הראשונה הועברו לסקאלאט כ- 4,000 פליטים או מגורשים מהערים הושיאטין ופודבולוצ'יסקה, והדבר הכביד מאוד על תושבי סקאלאט בדיור, במחסור במזון ובהאמרת המחירים. העיר לא נפגעה בעת הכיבוש הרוסי, ולא בעת שלטונה של הרפובליקה האוקראינית המערבית בה. בסקאלאט המרוחקת מהגבול הרוסי ב- 8 ק"מ, התפתחה ההברחה (של אנשים וסחורות) בתקופה ששלטו בה האוסטרים וכן בין שתי מלחמות-העולם. הידיעה הראשונה על יהודים בסקאלאט היא מ- 1613. לא חלו עליהם הגבלות בזכות למגורים, למשלח-יד ולניהול חייהם הפנימיים. ב- 1628 נמסר על יהודי אחד יוסף (יוסקה) מלייז'ייסק כבעל מבשלת-בירה בסקאלאט. בסוף המאה ה- 17 היו ליישוב היהודי בסקאלאט קהילה מאורגנת על מוסדותיה, וכן רב משלה. במאה ה- 18 התפתח היישוב היהודי בסקאלאט, וגדל בו יחסית מספר אוכלוסין. כנראה שהיתה קהילת סקאלאט כפופה במידת-מה לקהילת טארנופול, שכן גם בשנות ה- 30 וה- 40 למאה ה- 19 חוייבו יהודי סקאלאט בתרומה לאחזקת בית-ספר יהודי מיסודו של י. פרל בטארנופול. במאה ה- 19 גדל היישוב היהודי, אולם לאחר השמועות שהגיעו אליו על הפרעות ברוסיה בשנים 1881- 1882, ואחר-כך בשנים 1903- 1906 (ב- 1906 ניסו איכרי הסביבה לפרוע ביהודים, אולם נסיונם סוכל בידי המשטרה) היגרו רבים מבני סקאלאט אל מעבר לים, ובארצות-הברית הוקם אף בתחילת המאה ה- 20 ארגון יוצאי סקאלאט, שעשה רבות לעזרת בני עירם היושבים בסקאלאט. ההגירה גברה לאחר השריפה הגדולה שפקדה את העיר ב- 1895, ובה עלו באש בתי יהודים רבים ואף בית-הכנסת. במלחמת-העולם הראשונה נכבשה העיר כבר בימים הראשונים למלחמה. ואף ישיבת צבא- הכיבוש בה היתה ממושכת יותר בהשוואה לשאר ערי גאליציה (כמעט עד תום המחלמה). אולם יצויין שהעיר לא ניזוקה מהכיבוש, והסבל שפקד את תושביה, בעיקר את יהודיה, מקורו בתופעות הכלליות שליוו את המלחמה, כגון שיתוק המסחר והמלאכה ודילדול מקורות הפרנסה. חמורה היתה בעיית 3,000 היהודים הפליטים מפודוולוצ'יסקה ומהושיאטין, שהועברו למגורי-ארעי לסקאלאט. למעשה נמשכו מגוריהם ה"ארעיים" יותר מ- 3 שנים, והדבר הכביד בתחום השיכון והכלכלה על היהודים תושבי המקום הקבועים. נוצר אף מתח בין תושבי סקאלאט ובין הפליטים, בעיקר בעת חלוקת הכספים מטעם ועד העזרה לפליטים יהודים שבקייב. ועד זה הועיד את מרבית הכספים לפליטים, ואילו תושבי המקום טענו שגם בקרבם נמצאים נצרכים, ואכן היו בסקאלאט יותר מאלף עניים שבעניים וכ- 500 ניזוקי המלחמה. ההקצבה מטעם הוועד לחודש ינואר 1915 חולקה אפוא כלהלן: 14,400 רובל לטובת הפליטים, 900 לנצרכי סקאלאט ו- 900 רובל בשביל היהודים יושבי הכפרים שבסביבה. בתקופת שלטונה של פולין המחודשת חלה אמנם בסקאלאט ירידה במצבם הכלכלי של יהודיה, אולם בגלל המשטר שהונהג בעיר הסמוכה לגבול (הגבלת התנועה ופיקוח על המירשם האזרחי מטעם משמר-הגבול הפולני), שרר בה שקט יחסי, ולא נמסר על התנכלויות ביהודים או על תעמולה קולנית אנטי-יהודית, כגון הכרזות חרם על המסחר ועל המלאכה היהודים וכיו"ב. פרנסתם של ראשוני היהודים בסקאלאט היתה במאה ה- 17 וה- 18 על החכירה, פונדקאות, מוזגנות ומסחר. גם במאה ה- 19 המשיכו רבים מבני סקאלאט בפרנסתם, שהיתה כרוכה באחוזת הפריץ, כגון תיווך, סוכנות, חכירה, סחר-תבואה. ובעיקר לאחר שהאחוזה נקנתה בידי יהודי רוזנשטוק. במחצית השנייה של המאה ה- 19 גדל מספר הסוחרים ובעלי-המלאכה ונתגוונו מקצועותיהם. בשנים 1881- 1885 נמצאו בסקאלאט (על-פי נתונים חלקיים) כ- 120 סוחרים וחנוונים, מהם סחרו 13 בבדים למיניהם, 7 בתבלינים, 6 בקמח, 6 בסוסים, 7 בבקר, 4 במוצרי ברזל ונחושת, 30 בתבואה, 7 בעורות, 10 בחוטי צמר, ו- 19 היו חנוונים ובעלי דוכנים. בקרב בעלי-המלאכה היהודים נמצאו: 5 זגגים, 2 חייטים, 10 פרוונים, 2 שענים, 2 מייצרי צמר גפן, 4 גלבים. 3 אופים, 4 שמנים, 2 פחחים, 4 מבשלי בירה, 3 סבנים, 1 שורף יי"ש, 1 טוחן, 5 נגרים. בנוסף למסחרם הרגיל מכרו כ- 90 סוחרים ובעלי דוכנים יי"ש, ואחד מהם יינות מיובאים. בתחילת המאה ה- 20 היו הרופא ושני עורכי-הדין היהודים היחידים בעיר. מקור-פרנסה חשוב בסקאלאט שימשה שהייתו הזמנית של האדמו"ר מהוסיאטין בעיר. מדי שנה בשנה שהה בסקאלאט מל"ג בעומר ועד לאחר חג השבועות, האדמ"ור ר' מרדכי שרגא פרידמן לבית הוסיאטין-ריז'ין, ואחרי פטירתו ב- 1894 - בנו-יורשו ר' ישראל. האחרון היה בא לסקאלאט מווינה, שבה השתקע אחרי מלחמת-העולם הראשונה עד עלייתו לארץ-ישראל ב- 1937. בעת ביקוריהם של האדמו"רים נהרו לסקאלאט חסידים למאות מרחבי גאליציה, פולין ואף מחוצה לה, והללו סיפקו פרנסה לבעלי אכסניות ומסעדות מאולתרות וכן לבעלי- מלאכה. למעשה, היתה פרנסתם של רוב יהודי סקאלאט בדוחק. לפי התיאור של העיירה מ- 1885 היתה זו מאוכלסת ברובה על-ידי יהודים עניים; בפרבריה התגוררו הלא-יהודים שלא נבדלו בהרבה (לפי משלח-ידם ואורח-החיים) מאנשי הכפרים; הרחובות לא היו מרוצפים, ובימי הגשמים מילא הבוץ אף את כיכר-השוק. בתקופה שבין שתי המלחמות לא חלו שינויים ניכרים בכלכלת יהודי סקאלאט. כדי לעמוד במצב הכלכלי ההולך ורע נעזרו הסוחרים הזעירים ובעלי- המלאכה בקופת גמ"ח ובבנק הקואופרטיבי שהוקמו בסקאלאט בתמיכת כספי הג'וינט (עד מלחמת-העולם הראשונה נתמכו יהודי סקאלאט במישרין על-ידי בני-עירם בארה"ב). ב- 1935- 1936 בלבד נתנה קופת גמ"ח הנ"ל 154 הלוואות על סך כולל של 10,003 זלוטי לנצרכים. בכספים של יוצאי סקאלאט בארצות-הברית הוקם ב- 1926 בית-יתומים ושופצו הבניינים הציבוריים. על קדמותו של הארגון הקהילתי וביסוסו העיד בית הכנסת בנוי-הלבנים מסוף המאה ה- 17. ב- 1895 עלה, כאמור, הבית באש ונבנה מחדש בידי האדריכל הנודע טארנובסקי (הלה בנה בין השאר כנסיות קאתוליות בסקאלאט ובלבוב). את פנים הבית עיטר הצייר היהודי סאק. מלבד בית-הכנסת הוקמו במאה ה- 19 ובמאה ה- 20 10 בתי- תפילה נוספים (בעיקר הקלויזים של החסידים לבית ריז'ין, בלז. ויז'ניץ ועוד, וכן של ארגון בעלי המלאכה "יד חרוצים"). עד 1933 היה השלטון בוועד הקהילה בידי החסידים; בבחירות שנתקיימו באותה שנה קיבלו הציונים את רוב המאנדאטים. מתקציבי הקהילה נתמכו החברה קדישא וחברת "ביקור חולים". הידועים ברבני סקאלאט הם: ר' משה אליעזר הורוויץ ב"ר שמחה (1690 בערך); ר' זאב-וואלף (1743 בערך); ר' יחיאל-מיכל הלפרן ב"ר חנניה-יוסף - קודם רבה של בז'ז'אני (נפטר ב- 1756); ור' גרשון ב"ר בן-ציון מרגליות, שהתיישב באחרית ימיו בצפת. הלה חיבר הקדמה לספר תהילים עם פירוש הזוהר, וכן הקדמה לספר "מבשר צדק" שכתבו חותנו, ר' יששכר-דב מזלוצ'וב. ר' גרשון נפטר בצפת ב- 1829. באמצע המאה ה- 19 כיהן בקודש בסקאלאט ר' אליעזר-ליפא קאווליר. ר' יוסף-לייב גינצבורג כיהן תחילה (ב- 1892) בדומ"ץ, ואחר-כך נתמנה לאב"ד (כיהן עוד ב- 1907). בין שתי מלחמות-העולם ישבו על כס הרבנות בסקאלאט שני רבנים: ר' יצחק ראזענבלאט ור' בנימין וואלאוויץ; שניהם נספו בתקופת השואה. בבחירות למועצת העיריה ב- 1874 נבחרו 18 יהודים מ- 30 כלל הנבחרים. בתחילת המאה ה- 20 כיהן כראש העיר בסקאלאט העו"ד היהודי ארנולד אהרליך. בבחירות שנת- קיימו (על-פי התקנון הישן) ב- 1927, שוב נבחרו 23 יהודים מתוך 48 למועצת העיריה. עם הנהגת התקנון החדש, שקבע אך 16 חברים למועצת העיריה, נבחרו ב- 1933 6 יהודים, מהם 3 ציונים, 2 חסידים ואחד בלתי מפלגתי. החוגים הציונים התארגנו בסקאלאט בשנים הראשונות של המאה ה- 20. ב- 1902 הוקם איגוד "אהבת ציון", וכשנתיים לאחר מכן ארגון "יהודה". החוג הדראמאטי שהקימו בני הנוער הציוני בסקאלאט בעת ההיא, ערך הצגות גם בערי-השדה של הנפה. הפעילות הציונית, שנתחדשה בתום מלחמת- העולם הראשונה, הלכה וגברה בתקופה שבין שתי המלחמות; בפעילות זו יוצגו כל זרמי הציונות ובראשם אנשי השמאל - ההתאחדות ואחר-כך התאחדות-פועלי ציון (ב- 1934 הגיע מספר חבריה ל- 180). חברי התאחדות וארגון הנוער גורדוניה הקימו ב- 1925 קבוצת הכשרה בסביבת העיר. ב- 1925 הוקמה אגודת "עזרה". ב- 1930 התקיים בסקאלאט כינוס אזורי של גורדוניה. בהנהלתה של קופת גמ"ח היה הרוב לאנשי השמאל הציוני. מ- 1928 נתקיים בסקאלאט קן הנוער הציוני; בערך באותו זמן התארגן הנוער של המזרחי בארגון בני עקיבא ואילו בית"ר הוקמה ב- 1931. סניף אחוה נוסד ב- 1928. תוצאות הבחירות לקונגרסים הציונים משקפות את יחסי הכוחות בין הסיעות הציוניות בסקאלאט. בבחירות לקונגרס ב- 1931 הצביעו השוקלים כלהלן: ציונים כלליים - 110 קולות, המזרחי - 117, התאחדות - 221, רביזיוניסטים - 93 קולות. בבחירות של 1933 קיבלו - הציונים הכלליים - 256 קולות, המזרחי - 162, ההתאחדות - 312 ואילו הרביזיוניסטים - 127 קולות. אף בשנות הירידה נמכרו בסקאלאט שקלים רבים יחסית (ב- 1939 - 320 שקלים; הבחירות לקונגרס לא נתקיימו באותה שנה בסקאלאט). בהשפעת האינטליגנציה היהודית המקצועית הוקמה ב- 1902 "אגודת בית-ספר עממי פולני", אולם לא ידועות לנו תוצאות פעולתה. ב- 1909 הקימו הציונים בית-ספר עברי משלים, ונרשמו בו באותה שנה 71 תלמידים. אחרי ההפסקה בימי מלחמת-העולם הראשונה חידש בית-ספר זה את פעולתו כבר ב- 1918. למדו בו יותר מ- 100 תלמידים, ובעיקר בנות. בית-הספר נתמך בידי ועד הקהילה, וכן בידי "ועד העזרה" לבית-הספר העברי שהתארגן לתכלית זו. ב- 1927 נוסד מתרומתו של יוצא סקאלאט בארה"ב לואי רוזנבלאט, בסך של 8,000 דולאר, גן-ילדים יהודי. ב- 1923 - 1924 נתקיימו בסקאלאט קורסים להשתלמות בלימודים כלליים מטעם "האגודה היהודית לבתי-ספר עממיים ותיכוניים בלבוב"