כ"ה אב ה'תשע"ז

סקאלה SKALA

עיר בפולין
מחוז: טארנופול
נפה: בורשצ'וב
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 4,017

·  יהודים בשנת 1941: כ- 1,460

·  יהודים לאחר השואה: כ- 150

תולדות הקהילה:
הישוב היהודי מראשיתו

עד סיפוחה של רייסן לפולין במאה ה- 14 היתה סקאלה ידועה כמבצר. בסוף המאה ה- 14 עברה לרשותה של הנסיכות הגדולה הליטאית, וב- 1430 חזרה להיות תחת חסותה של מלכות פולין. ב- 1518 חידש המלך את החוק המאגדבורגי בניהול העיר. בהיותה עיר-ספר נפגעה סקאלה פעמים רבות מידי הפולשים. ב- 1510 וב- 1518 מידי הטאטארים, ב- 1539 מידי הוואלאכים, וב- 1615 פגעו בה שוב הטאטארים. בעת המלחמות עם השוודים באמצע המאה ה- 17 נכבשה סקאלה בידי ההונגרים. הפלישות גרמו הרס רב לעיר, וב- 1665 היו בה רק 15 תושבים. במאה ה- 19 היתה סקאלה למרכז באחוזותיה של משפחת אצולה, בעלת השפעה מרובה בגאליציה ואף בווינה הבירה - משפחת הרוזנים גולוחובסקי (אגנור הזקן היה נציב גאליציה ושר הפנים של המונארכיה האוסטרו-הונגרית, ובנו אגנור הצעיר שימש שנים אחדות שר-החוץ של האימפריה). במאה ה- 19 התפתחה העיר ששכנה בגבול גאליציה-רוסיה, עקב גידול הסחר הליגאלי וההברחה אל רוסיה וממנה. באוגוסט 1914 נכבשה סקאלה בידי צבאות רוסיה ולאחר שגורשו ממנה ב- 1915 חלק ניכר מתושביה (בעיקר היהודים), עשו החיילים הרוסים הרס רב בבתים שנתרוקנו ונתפסו על-ידיהם. מנובמבר 1918 ועד מאי 1919 היה השלטון בעיר נתון בידי הרפובליקה האוקראינית המערבית, וב- 1920 שלטו בה הבולשביקים במשך 7 שבועות. הידיעה הברורה על יהודי סקאלה היא מ- 1570. לפי המיפקד מאותה שנה , ישבו בעיר 10 משפחות יהודיות. כנראה חוסל כליל ישוב יהודי זה בגזרות ת"ח ות"ט ובעת פלישות השוודים וההונגרים שבאו אחריהן. ואולם הוא חודש בסוף המאה ה- 17, הלך והתפתח במאה ה- 18 (במיפקד מ- 1765 נאמר, שרוב תושבי העיר הם יהודים), והוא הגיע לשיא גידולו במחצית השנייה של המאה ה- 19. הירידה במספר האוכלוסים החלה בשנות ה- 90 למאה ה- 19 ובתחילת ה- 20, וזו היתה קשורה בהגירה לפנים האימפריה. ובעיקר לארצות מעבר לים. עם פרוץ מלחמת-העולם הראשונה הצליחו אך מעטים מבין היהודים האמידים להימלט על נפשם מן העיר. כאמור, נפלה סקאלה בסוף אוגוסט 1914 בידי הרוסים, אבל השלטון האזרחי הרוסי שהונהג בה לא הכביד יתר על המידה על היהודים. אולם בקיץ 1915 גורשו כל היהודים שבאיזור הגבול מעריהם למקומות המרוחקים לפחות 8 ק"מ מהגבול. תחילה גורשו יהודי סקאלה לצ'ורטקוב, אך הורשו אחר כך לחזור לעירם, וכעבור ימים מספר גורשו לקופיצ'ינצה ובורשצ'וב. במקומות גלותם סבלו יהודי סקאלה מרעב ממש, ומתנאי דיור קשים ביותר. בעקבות המצב הזה פרצה מגיפת כולירה שהפילה בהם חללים רבים. לאחר שהותר ליהודי סקאלה לחזור לעירם מצאו בה את בתיהם הרוסים (החיילים הרוסים פרקו בתים רבים והשתמשו בעצים להסקה ולביצורי חפירות) ואת רכושם שדוד בידי החיילים הרוסים והאוקראינים המקומיים. הללו שחזרו לבתיהם שיקמו במעט את ההריסות ואת פרנסתם מצאו בסחר-חליפין מלחמתי, שניהלו עם יהודי רוסיה שמעבר לגבול (ייצוא נרות, גפרורים, אלכוהול, מוצרי תעשייה אחרים ובעיקר נייר לגלגול סיגריות - לרוסיה, ואילו מרוסיה יובאו מיצרכי מזון למיניהם). ב- 1918, משכבשו מעצמות המרכז שטחים נרחבים באוקראינה, פרח מסחר זה ביתר שאת ואחדים מבני סקאלה נמנו אף עם ה"מתעשרים במלחמה". מנובמבר 1918, עם הנהגת שלטונה של הרפובליקה האוקראינית המערבית בעיר, סבלו יהודי העיר מאינפלאציה משתוללת וממצב בטחוני רופף. פעמים אחדות פלשו לעיר מן המזרח כנופיות פטלורה, שפרעו פרעות ביהודים. משנכבשה העיר בידי צבאות פולין, בפיקודו של הגנרל האלר, התפרעו החיילים ביהודים: היכו בהם, גזזו זקניהם ופיאותיהם. ב- 1920, בעת כיבושה של סקאלה בידי הבולשביקים, פגע השלטון המהפכני בעסקי היהודים ובפרנסותיהם (הוחרמו סחורות ורכוש אחר של הקפיטאליסטים היהודיים כביכול). מששככו מהומות ופגיעות המלחמה הסתבר, שאוכלוסי היהודים בסקאלה נתמעטו בכאלף נפשות; מהם מתו במגפות ובחזיתות המלחמה, ורבים נתפזרו בערים אחרות או היגרו. במאה ה- 18 היתה פרנסתם של יהודי סקאלה על החכירה, המסחר וקצת על המלאכה. מסוף המאה ה- 18 ועד למלחמת-העולם הראשונה נקבעה כלכלת יהודי סקאלה על-פי כמה גורמים מקומיים. כיוון שהעיר שכנה על גבול רוסיה והוקמה בה תחנת-מכס, נוצרו בה אפוא אפשרויות הברחה בהיקף ניכר, ועל כן התפתח בה המסחר הליגאלי והבלתי-ליגאלי כאחד, וחלקם של היהודים בו היה ניכר. בעלי האחוזה למשפחת הרוזנים גולוחובסקי נטו חסד ליהודי המקום, וניהלו אתם עסקי-מסחר רחבים; היהודים היו סוכניהם ומתווכיהם, וכן חכרו את מפעלי-התעשייה שלהם (מבשלת הבירה שתוצרתה היתה מיוצאת לחו"ל, טחנת-קמח, משרפת יי"ש ובית-חרושת לליקרים ששווקו באיזור כולו). בידי היהודים היו 2 בתי-חרושת לייצור שמן אתירי. וגם הוא יוצא לחו"ל. לא מעטים מבני העיר עסקו בסחר סיטוני של תבואה, ביצים, אווזים, קטניות למיניהן וכן סובין - סחורות שעל-פי רוב יובאו מרוסיה ויוצאו לארצות אירופה מעבר לים. שני סוחרים יהודים ייבאו חרוזים מאיטליה, ובדרכים כשרות ולא-כשרות ייצאו אותם לרוסיה. החנויות הגדולות למצרכי מזון, סדקית, הנעלה וביגוד וכן למוצרי-ברזל וחומרי בנייה היו בידי יהודים. חלק מהסוחרים מצאו את פרנסתם בירידים שהתקיימו בעיירות הסביבה. על יד הסוחרים הגדולים, החוכרים ובעלי מפעלי תעשייה, התפרנסו עשרות מתווכים, סוכנים, פקידים ואף סבלים ועגלונים. בסביבת העיר חיו כמה משפחות יהודיות על החקלאות. שתיים מהן אף רכשו אחוזות באמצע המאה ה- 19. בעלי מלאכה יהודים יצגו את המלאכה על כל מקצועותיה. ליד החייטים (מהם שתפרו בגדים מוכנים זולים) והסנדלרים, האופים והקצבים, נמצאו גם זגגים, פחחים, נגרים, מסגרים ונפחים. כאמור, היתה ההברחה לרוסיה וממנה מקור-פרנסה חשוב לרבים מבני העיר. התארגנו אף חבורות מבריחים, שהפילו את חיתתם על כל הסביבה. ליד המבריחים מצאו את פרנסתם סוכנים למיניהם, חלפנים ומלווים בריבית. בשנים 1903- 1906 הוברחו דרך סקאלה גם אנשים שנרדפו על-ידי השלטון ברוסיה וכן יהודים שנמלטו מפרעות. בסקאלה הוקם ועד עזרה, שסייע לפליטים מרוסיה בישיבה ארעית במקום ובהגירה לארצות מעבר לים. במאה ה- 18 היתה בסקאלה קהילה עצמאית על מוסדותיה ורבניה, והידועים מהם הם: ר' יוסף הוליס (קודם רבה של טישמייניצה וב- 1718 לערך בסקאלה), ר' יצחק חיות ב"ר צבי-הירש (נפטר ב- 1727); האחרון בעל החיבור "זרע יצחק". ר' משה ב"ר יה דה-לייב, בעל "פני משה", כיהן בסקאלה ב- 1800 בערך. ר' דוד בערצ'י שפירא ב"ר יהודה-מאיר, שעבר מסקאלה לכהן בשפיטובקה ואחר-כך בטלוסטה, שם נפטר ב- 1850. ב- 1831 נתמנה לרב בסקאלה ר' שלמה דרימר, בעל "בית שלמה" ו"שרש יעקב", וכיהן בקודש כ- 40 שנה. לאחר פטירתו ירש את כסאו ב- 1872 בנו ר' אברהם, בעל "בארה של מרים", שכיהן עד מלחמת-העולם הראשונה. משרבו חסידי צ'ורטקוב וויז'ניץ בעיר נתגלע ריב מתמיד ביניהם, ומסוף המאה ה- 19 כיהנו בקודש בסקאלה שני רבנים (ולהם גם שוחטים משלהם): אחד מחסידי צ'ורטקוב והאחר מחסידי ויז'ניץ. בתחילת המאה ה- 20 כיהן כאב"ד, בנוסף לר' אברהם דרימר, גם ר' יהודה לויפר. בית הכנסת הישן בסקאלה, כנראה מסוף המאה ה- 18, עלה באש ב- 1911. מיד הוחל בהקמת בנין חדש, אולם בנייתו לא נתסיימה עד שפרצה מלחמת-העולם השנייה. בעיר הוקמו עוד כ- 10 בתי תפילה, רובם קלויזים של חסידים לבית צ'ורטקוב, ויז'ניץ, אוטיניה, סטרוסוב ועוד. עד למלחמת-העולם הראשונה היתה ליהודי סקאלה נציגות במועצת העיריה שהגיעה למחצית חברי המועצה בכלל, וכן היה שמור ליהודים תפקיד סגן-ראש העיר. לקראת סוף המאה ה- 19 הופיעו בסקאלה קומץ של משכילים, שיסדו ב- 1895 אגודה בשם "דורשי מדע" ומטרתה "להפיץ דעת ובפרט דעת שפתנו". באותו זמן גם נתארגנו החוגים הציוניים הראשונים. ב- 1908 הוקם בית-ספר עברי מיסודה של "שפה ברורה" ולידו ספריה. בשנה הראשונה לקיום בית הספר למדו בו 89 תלמידים. ליד איגוד הנשים "רחל", שנוסד ב- 1911 בערך, נתקיים חוג לדראמה

בין שתי המלחמות

בתקופה זו חלו בכלכלתם של יהודי סקאלה שינויים מפליגים. צומצם היקף המסחר הקשור בגבול עם רוסיה. ברית המועצות צימצמה את המסחר דרך גבול זה משנה לשנה, וכעבור מספר שנים סגרה את הגבול לחלוטין וההברחה היתה מעתה כרוכה בסכנת נפשות ממש. גם השלטונות הפולניים הגבילו את התנועה מעבר זה של הגבול, והעוברים על הצו (בעיקר המבריחים), הוטלו עליהם עונשי-מאסר כבדים. מספר סוחרים יהודים המשיכו בסחר סיטוני בביצים, בתבואה ובקטניות, אף ייצאו את סחורתם לחו"ל. אולם הסוחר והחנווני הממוצע, שעסקיהם בירידים, וכן בעלי חנויות ודוכנים, נפגעו קשה בגין המיסוי המוגדל ובעיקר מהתחרות הקואופרטיבים האוקראינים והפולנים. לא חל שינוי ניכר בפרנסותיהם של בעלי מלאכה, ושל חקלאים המעטים (ביניהם בעל אחוזה אחד עתיר נכסים). בעיר ישבו באותה תקופה נציגי האינטליגנציה היהודית: 2 רופאים, 2 מרפאי-שיניים, כמה מורים וגננות וכן כמה בוגרי אוניברסיטה (פאקולטה לפילוסופיה או למשפטים) מחוסרי-עבודה, מספר פקידים (מנהלי חשבונות ומזכירים בעסקים בקהילה ועוד); אחד מן האחרונים שימש אף כמזכיר מועצת העיר. בנוסף על אלה היה מספר די ניכר של כלי-קודש (רבנים, דיינים, שוחטים, מלמדים). העגלונות, כלומר הסעת סחורות ואנשים לתחנת הרכבת ולערים צ'ורטקוב ובורשצ'וב, המשיכה להיות עיסוק יהודי מובהק. בשנות ה- 30 הורע מצבם של יהודי סקאלה בגלל ההסתה האנטי-יהודית שהלכה וגברה. רבו פשיטות-הרגל של הסוחרים, ותומכים לא-מועטים במוסדות צדקה הפכו עתה לנתמכים. המצב החמיר יותר עם הדליקות שפרצו בעיר: האחת ב- 1924, שכלתה 5 בתים ונותרו ללא קורת גג 8 משפחות יהודיות, והאחרת ב- 1934 שאכלה בתי-מגורים ו- 14 משפחות, רובן עניות, נותרו בחוסר כול. לעזרת הסוחרים ובעלי מלאכה באו ה"איגוד לאשראי, של הסוחרים ושל בעלי-המלאכה" (הוקם בשנות ה- 20), ובעיקר קופת גמ"ח (הוקמה ב- 1927 בתמיכת כספי הג'וינט); ב- 1933- 1934 חילקה קופה זו 87 הלוואות בסך כולל של 6,574 זלוטי. ב- 1931 בנתה החברה קדישא "בית זקנים". גם "יד חרוצים" היתה פעילה בהגשת עזרה לנצרכים; היא עזרה לחולים בכסף ובתרופות וארגנה משמרות לילה ליד מיטותיהם. לבית המרחץ, שנבנה בעזרת הג'וינט ב- 1922, היתה הכניסה לעניים חינם. ועד הקהילה הקציב מדי שנה בשנה כספים, בנוסף לקמחא דפסחא, לעזרה בעצי הסקה ובמלבושים לחורף, וכן סכומי כסף להחזקת בית ספר עברי משלים, בית-הזקנים. בהיווסד איגוד לאשראי, קיבל זה ב- 1927 300 זלוטי להון-היסוד שלו. עם תום מלחמת- העולם הראשונה חידשו הציונים את פעולתם בעיירה; הוקמו סניפים של פועלי ציון, הציונים הכלליים, המזרחי והרביזיוניסטים. כן נוסדו ארגוני נוער: השומר הצעיר (ב- 1920), הנוער הציוני (ב- 1929), בית"ר (ב- 1931) ואחוה (ב- 1934). ב- 1924 הוקם ארגון עזרה לחלוצים. בבחירות לקונגרס הציוני הצביעו רוב השוקלים בעד הציונים הכלליים. ב- 1935 קיבלו הציונים הכלליים 289 קולות, המזרחי - 5 ורשימת ארץ-ישראל העובדת 234 קולות. בסקאלה השתייך מספר די ניכר של פועלים ובני נוער לאיגוד אנטי ציוני בשם "בראטרסטבו" (בפולנית: אחוה). נתקיימו מעצרים ומשפטים לחברי איגוד זה, ואחדים מהם נמלטו אף לברית-המועצות. מבין חברי האיגוד צמחו פעילי השלטון המקומי הסובייטי בשנים 1939- 1941. הציונים היו הרוב בוועד הקהילה. בבחירות שנתקיימו ב- 1928 (לאחר תקופת שלטון הממונים בקהילה) נבחרו 7 ציונים ונציג אחד של החרדים. תוצאות דומות היו בבחירות שנתקיימו לאחר-מכן לוועד הקהילה. במועצת העיריה, שנבחרה ב- 1927 על פי התקנון הישן, קיבלו היהודים 24 מאנדאטים, הפולנים 12 והאוקראינים אף הם 12. ב- 1934 נתקיימו בחירות למועצה על-פי תקנון חדש, והפעם נבחרו (לא בלי תעלולי "גיאוגראפיה של בחירות" ולחץ השלטונות) - 7 פולנים, 5 יהודים ו- 4 אוקראינים. ציוני סקאלה היו היוזמים והפעילים בתחום התרבות. ב- 1921 נבנה "בית-העם", ובו השתכנו - בית-הספר העברי המשלים, ארגוני-הנוער, החוג לדראמה והספריה. בבית-ספר העברי המשלים למדו כ- 100 תלמידים, ולידו נתקיים גם גן-ילדים. הספריה מנתה כ- 5,000 ספרים (ביידיש, פולנית וכ- 800 בעברית). בהצגות החוג לדראמה שפעל עד מלחמת-העולם השנייה, נכחו לא רק רבים מיהודי המקום והסביבה, אלא גם צופים מבין האיטליגנציה האוקראינית והפולנית
 

במלחה"ע ה - II

הצבא האדום נכנס לסקאלה ביום 17.9.1939. עד מהרה עמדה האוכלוסיה על טיבו של המשטר החדש. הסוחרים והרוכלים הפסידו את פרנסתם, שכן נאסר המסחר הפרטי והוחרם מלאי-הסחורות. התחילה רדיפת המנהיגים הציונים, והללו רובם עקרו למקומות אחרים. בקיץ 1940 שילחו השלטונות הסובייטיים לירכתי ברית-המועצות את רוב הפליטים מהמערב, כפי שנהגו בערים אחרות. השילוח נעשה לפתע, בלילה, והמגורשים לא הורשו לקחת עמם שום מיטען. לאחר פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית-המועצות גויסו עשרות גברים צעירים מיהודי סקאלה לצבא האדום, וכשפינו השלטונות הסובייטיים את העיירה , יצאו בעקבותיהם מספר לא גדול של פקידים יהודים, שחששו מפני נקמתם של הגרמנים והאוקראינים. השלטון בעיירה עבר לידי המיליציה האוקראינית; זו אסרה מספר יהודים וערכה חיפושים בבתים. נודעו מקרים של הכאת יהודים בידי האוקראינים, של שוד, ואף אדם אחד נהרג משהוטל רימון לתוך בית יהודי. אמנם המעשים לא הגיעו לכלל פוגרום המוני, אף כי בכפרי הסביבה רצחו האיכרים האוקראינים יהודים רבים. צבא הונגריה נבנס לסקאלה ב- 14.7.1941. ההונגרים גייסו את היהודים לעבודת-כפייה בפיקוח שוטרים אוקראינים, בעיקר לבניין גשר על הנהר זברוץ', שנהרס בידי הצבא הסובייטי הנסוג. ב- 25.7.1941 קרא המפקד הצבאי של סקאלה ל- 15 מנכבדי היהודים ובראשם הרב יהודה דרימר, ודרש אספקה לאלתר של 60 ק"ג עור למגפיים, 10 זוגות מגפיים מוגמרים, 10 ק"ג קפה, כמה ק"ג פלפל וכן צורכי-מותרות שונים. להבטחת ההספקה נלקחו בני ערובה. ואמנם הדרישה נתמלאה במועד שנקבע. באותם הימים - סוף יולי - ראו יהודי סקאלה בעיירתם מסע מרגש של אלפי יהודים מקארפאטורוס, שהולכו תחת משמר אוקראינים אל גבול-רוסיה הישן, ומשם לקאמנייץ-פודולסקי. יהודי סקאלה אספו למענם בגדים ומזון, ודאגו לעגלות להסעת התשושים ביותר. כל המגורשים האלה הושמדו בהריגות המוניות בסביבות קאמנייץ-פודולסקי. שלושה יהודים בלבד נמלטו מגיא-ההריגה והגיעו לסקאלה. היודנראט, שפעל אז בעיירה, התקין בשבילם תעודות מזויפות, כדי שיוכלו לשוב להונגריה. ואמנם כל השלושה יצאו בשלום מן המלחמה. בראשית אוגוסט 1941 עבר השלטון הישיר בסקאלה לידי הגרמנים. מושב המינהל האזרחי נקבע באחוזתו לשעבר של הרוזן גולוחובסקי. בסקאלה היה גם מטה של משמר-הגבול הגרמני, שמפקדו היה בעל מעמד בולט בסקאלה והשפעתו היתה גדולה בכל הנוגע ליהודים. היודנראט הוקם זמן קצר לאחר העברת העיר לידי הגרמנים. נכללו בו שבעה אנשים: מרדכי ויידברג - יושב-ראש, הרב דרימר, מאיר זוסיה טאבאק, ניסן אולינגר יוסף יאגט, אברהם בילגוראי. אליעזר פיש. ליד היודנראט הוקמה משטרה יהודית. עיקר משימתו של היודנראט - כפי שהיה הדבר במקומות אחרים - נתמצה באספקת כוח-עבודה יהודי ומתן סחורות וכסף לגרמנים. תחילה היו הגרמנים והשוטרים האוקראינים עורכים מצוד על גברים לעבודות-כפייה. כדי לקבוע את רשימת המסוגלים לעבודה ולהשליט סדר בגיוס האנשים, הכין היודנראט מיפקד של האוכלוסים היהודים בסקאלה, והקים מחלקת-עבודה. יהודים עשירים היו משתמטים מן העבודה על-ידי תשלום שכרם של מחליפיהם, באמצעות מחלקת-העבודה. יהודים עניים רבים היו מתפרנסים בדרך זו. ארגון עבודת-הכפייה על-ידי היודנראט הפחית במידה ניכרת את סכנת החטיפות הפראיות בבתים והמצודים ברחובות. הגרמנים דרשו כל יום 40- 50 פועלים לעבודה בחווה של משמר-הגבול, וכן 80- 100 פועלים למטה המינהל הגרמני באחוזת הרוזן גולוחובסקי. העבודה היתה קשה. היא נמשכה יום שלם, ומקצתם של המשגיחים האוקראינים הכו את היהודים והתעללו בהם. כשהתייצבו פחות מדי פועלים לעבודה, התנכלו הגרמנים ליודנראט ולמשטרה היהודית, ופעמים גם הכו אותם. המתן, שדרשו מפעם לפעם השלטונות הגרמניים מן היודנראט, היה בעיקרו סחורות נדירות. היודנראט נאלץ לאסוף אותן מידי היהודים, או לתבוע כסף לקנייתן. לתכלית זו הקים היודנראט ועדת-כספים. זו אמדה את יכולתם הכלכלית של היהודים וקבעה את המס לכל יחיד. השוטרים היהודים גבו את המס מהסרבנים. השלטונות הגרמניים לא ציוו להקים גיטו בסקאלה. היהודים התרכזו בעיקר בשוק וברחובות הסמוכים לו, וכן היה ריכוז יהודי גדול יותר בפרבר-הכפר סטארה-סקאלה. רשמית נאסרה על היהודים הכניסה לשכונות של לא-יהודים. אחר כך (ב- 1942) צויינו בתי היהודים על-ידי מגן-דוד על הקיר החיצוני או בחלונות. בהשוואה למצב ששרר במקומות אחרים, בהם בודדו היהודים משאר האוכלוסים, היה מצבם של יהודי סקאלה טוב יותר, והרעב והדלות לא היו חיזיון נפרץ. אנשים מכרו את חפציהם וסחרו בחשאי עם אוכלוסי הסביבה. לעניים ביותר פתח היודנראט מטבח-צבורי, במרתף בית-הכנסת "פורט ארתור". אחת ליום חלקו בו מרק חם ומנת לחם. בתחום הסעד שיתף פעולה עם היודנראט סניף י.ס.ס., בהנהלת גדליהו לאחמאן. באוקטובר 1941 באו מהסביבה לסקאלה יותר ממאה יהודים, שנשדדו בידי האוקראינים וגורשו מכפריהם. על כן עלה מספר האוכלוסים היהודים בסקאלה בסוף אוקטובר ל- 1550, וכן עלה מספר הנזקקים לסעד. בחורף 1941- 1942 נצטוו יהודי סקאלה, כשאר היהודים במקומות אחרים, למסור לידי השלטונות הגרמניים כל מוצרי-פרווה שברשותם. אולם הקשות בגזירות היו השילוחים התכופים אל מחנות-העבודה שבסביבה. השילוח הראשון היה בסוף נובמבר או בראשית דצמבר 1941. הארבייטסאמט הגרמני שבצ'ורטקוב ציווה על היודנראט להביא 50 גברים אל תחנת-איסוף בעיר זו. פקודות דומות קיבלו שאר היודנראטים בסביבה. היודנראט בסקאלה הכין רשימה של רווקים בני 18- 35. הם נקראו להתייצב, ולמחרת נשלחו בעגלות לצ'ורטקוב בלוויית אחד מחברי היודנראט. ואולם מתחנת-האיסוף הצליחו להימלט ולחזור לסקאלה 22 יהודים; השאר נשלחו למחנה בבורקי ויילקיה. מאז שמר היודנראט על קשר קבוע עם תושבי מחנה זה באמצעות הקשר נ. אולינגר. מדי שבועיים היו שני עגלונים של היודנראט מביאים לכלואי המחנה מסקאלה מזון, בגדים ותרופות. בהשתדלות היודנראט ובסיוע שוחד ניכר שוחררו בשבועות שלאחר-מכן מקצתם של כלואי המחנה. בפברואר 1942 שוב דרשו הגרמנים מכסת גברים למחנות-העבודה. נסיונות היודנראט לשחד את פקידי הארבייטסאמט נכשלו. הפעם לא נענה איש לקריאת היודנראט להתייצב, שכן כבר ידעו היהודים את התנאים המחרידים השוררים במחנות. על כן ערכו השוטרים האוקראינים, בעזרת השוטרים היהודים, מצוד במקומות-העבודה ובבתים. החטופים שולחו לבורשצ'וב, ששימשה עתה תחנת-איסוף. ובכל זאת התחמקו יחידים מהשילוח בעזרת שוחד. שוב הצליחו 18 מיהודי סקאלה להימלט מבורשצ'וב, והשאר שולחו למחנה בורקי ויילקיה. היודנראט המשיך במשלוח החבילות והשתדל לפדות כלואים יחידים. בסוף מארס 1942 נעקרו שרידי היהודים בכפרי הסביבה והובאו לסקאלה יהודי בורדיאקובצה, לוסיאץ, גושטין, ציגאני, טורילצ'ה, מושקאטובקה, וולקובצה, נוורה, גרמקובקה. זרם פליטים זה גרם קשיי-דיור בסקאלה והגדיל את מספר העניים. היודנראט התקשה מאוד בשיכון הבאים, וחשש שמא יבקשו עתה הגרמנים להכריז על הקמת גיטו בסקאלה, שכן תבעו זאת האוכלוסים האוקראינים. ימים אחדים לאחר שהובאו הפליטים לעיירה, הגיעה ליודנראט פקודה, כי על כל הגברים היהודים בני 14- 60 להתייצב ב- 2.4.1942 (א' של פסח תש"ב) לשם רישום בארבייטסאמט של בורשצ'וב, כביכול כדי לקבל תעודות-זיהוי. פקודה זו ניתנה גם לשאר ישובי היהודים בסביבה. ביודנראט הוכנו הרשימות הנדרשות. לפי גירסה אחת, נדרשו להתייצב בבורשצ'וב גם חברי היודנראט והשוטרים היהודים. בהלה תקפה את יהודי סקאלה והכול היססו: להתייצב? להישאר? להתחבא? ואולי להימלט מהעיירה? אנשים שלא הועסקו רשמית על-ידי הגרמנים השתדלו בקדחתנות להשיג כרטיס-עבודה - במקרים רבים בממון רב, והיודנראט סייע בכך. ב- 1942 יצאו מאות יהודים, מי ברגל ומי בעגלות, מסקאלה אל בורשצ'וב. שם נתגלה כי נפלו בפח: שוטרים גרמנים ואוקראינים הקיפו את העיר, ריכזו את יהודי כל האיזור שהגיעו לשם במחסן של טבק, והחזיקום שם עד לשילוחם למחנות בורקי-ויילקיה וסטופקי. אחדים, בעלי כרטיסי-עבודה "טובים", הצליחו להשתחרר. בין המשולחים היו 75 (או 84) יהודים מסקאלה, ורבים מעקורי הכפרים שהוזכרו לעיל. היודנראט של סקאלה המשיך בקשר עם מחנה בורקי-ויילקיה, ושלח לשם מזון ובגדים לכלואים. הקשר חיים הרטלר נסע פעמים אחדות לעיירה בורקי ויילקיה, שהה שם כל פעם ימים אחדים, והיה מקיים מגע עם המשגיחים היהודים במחנה. בשוחד רב עלה בידיו לפדות חולים ותשושים מאנשי סקאלה, או להחליפם בבני-משפחה שלהם שהתנדבו לכך. זמן קצר לאחר המצוד בפסח, באמצע מאי 1942, נקראו כל חברי היודנראט, הפקידים והשוטרים היהודים, להתייצב אצל מפקד משמר-הגבול, כביכול לשם בדיקת כרטיסי-העבודה. המפקד סקר את הנאספים - יותר מחמישים איש, שיחרר כשלושים מהם (ביניהם חברי היודנראט), ואת השאר שלח לבית-הסוהר בצ'ורטקוב. שם התעללו בהם, הכו אותם ואילצום לעשות עבודות משפילות. בהשתדלות היודנראט ובסיוע שוחד שוחררו מקצתם. השאר נשלחו, יחד עם קבוצת יהודים ממקומות אחרים, אל מחנות-העבודה בקאמיונקי או ברומאנובה-סיולו. החטיפות בסקאלה נמשכו ושוב נשלחה קבוצת גברים אל המחנות בורקיויילקיה וסטופקי. לפי גירסה אחת, היתה קריאתם של חברי היודנראט והשוטרים היהודים בבחינת מעשה-תגמול, על שלא הצליחו להיענות לדרישת הגרמנים ולא סיפקו את מכסת הגברים למחנות-העבודה. בסוף יוני 1942 נצטווה היודנראט לספק 75 נשים צעירות למחנה-העבודה שליד יאגיילניצה. היודנראט סיפק שש בלבד. מפקד משמר-הגבול השלים את המיכסה על ידי מצוד-לילה. מקצתן של נשים אלו שוחררו בשתדלנות ובשוחד. לבסוף שולחו 20 נשים בלבד. ביום 25.9.1942, ערב סוכות תש"ג, בא לסקאלה איש הגיסטאפו מצ'ורטקוב. בחברת שלושה מחברי היודנראט עבר הלה את איזור מגוריהם של היהודים בעיירה, כדי לבדוק כביכול אם ניתן לשכן שם עוד יהודים מהסביבה. כמקובל בכל ביקור של אנשי הגיסטאפו, נתנו לו חברי היודנראט שלמונים גדולים, כדי למנוע גזירה אפשרית. אולם דבר לא הועיל: למחרת, 26.9, התחילה האקציה. מצ'ורטקוב באו אנשי גיסטאפו במכוניות. השוטרים הגרמנים והאוקראינים הקיפו את העיירה, וקראו ליודנראט ולשוטרים היהודים לעזור להם באקציה ולפקח על איסוף הרכוש מהדירות שנתפנו. יהודים לא מעטים הצליחו להימלט אל השדות בסביבה, אל היער או אל המחבואים שהוכנו מראש בבתים. השוטרים סרקו את כל העיירה, עברו מבית לבית, הוציאו את כל היהודים וחיפשו אחר מקומות המחבואים. הנתפסים רוכזו בקסרקטין לשעבר של משמר-הגבול הפולני. שטח זה הוקף עוד באביב בתיל דוקרני, כביכול לשם הכנת מחנה לשבויי-מלחמה צרפתים ולפועלי-כפייה מצרפת. היהודים שרוכזו שם נבדקו ונשדדו. בערב הופסקה האקציה. למחרת עד הצהרים נמשך המצוד אחר הנחבאים. באקציה זו נתפסו כ- 700 יהודים. יותר משלושים יהודים נרצחו בו במקום, והשאר הובאו מהקסרקטין לתחנה ושולחו למחנה יאנובסקה שבלבוב. בין המגורשים היו גם חברי היודנראט, הרב דרימר ואליעזר פיש, וכן שני שוטרים יהודים. לאחר סלקציה בלבוב נשלחו חלק מהאנשים - תשושים, זקנים, נשים וילדים - אל מחנה-ההשמדה בבלז'ץ והשאר הושארו במחנה יאנובסקה. לא יצאו ימים רבים ורובם נספו שם מחמת תנאי המקום הקטלניים. לאחר האקציה בסקאלה ציוו הגרמנים לקבור את היהודים שנרצחו בקבר-אחים בבית-העלמין. בפקודת הגרמנים העמיסו איכרים אוקראינים את רכוש היהודים על עגלות וריכזו אותו בבתי-התפילה. בזכות מנוסתם אל הסביבה, או כניסתם למחבואים, ניצלו כמחצית יהודי סקאלה, וכעבור ימים אחדים שבו לעיירה והוסיפו לגור בה. שבועיים לאחר האקציה הודיעו השלטונות ליודנראט, כי היהודים שנותרו בסקאלה חייבים לעקור ב- 22.10.1942 (או עד יום זה) לגיטו בבורשצ'וב, הם ויהודי ייז'ייז'אני, מיילניצה וקורולובקה. הגירוש בא במועד שנקבע. העקורים לקחו עמם את שרידי הרכוש, ובסקאלה נשארו רק כמה עשרות יהודים שהועסקו בחווה של משמר-הגבול באחוזת גולוחובסקי, משרתים פרטיים של הגרמנים, ואוספי פסולת וסמרטוטים (בעלי תעודה מטעם הגיסטאפו כ"יהודים החשובים למשק הגרמני", ואשר אחדים מהם השיגו תעודות אלו בממון רב). כמחצית השנה נותרה להם לחיות בשלווה יחסית, עד שב- 6.3.1943 ציוו הגרמנים על חלק מהם (להוציא את עובדי החווה והאחוזה, שרוכזו במקומות העבודה) לעבור לבורשצ'וב. בין העקורים היו גם האחרונים מחברי היודנראט. מעתה היתה סקאלה רשמית "יודנריין". השוטרים האוקראינים וחיילי משמר-הגבול חיפשו בלי הרף בעיירה ובסביבתה, תפסו את החבויים וירו בהם בבית-העלמין. בסתו 1943 כיתרו באחד הימים שוטרים גרמנים את אחוזת גולוחובסקי ורצחו במקום את כל הפועלים היהודים. ב- 19.10.1943 שולחו היהודים מחוות משמר-הגבול למחנה יאנובסקה. יהודים רבים שהו בעיירה בחשאי, או בסביבה, או במחבוא אצל נוצרים, או במחבואים ביער (בעיקר ליד הכפרים ציגאני וז'יילינצה). ציד היהודים ורציחתם בידי האוקראינים והגרמנים ובידי הפארטיזאנים האוקראינים הלאומנים, נמשך עד שחרור האיזור הזה, ב- 25.3.44, על-ידי הצבא הסובייטי. רק ביער הסמוך לסקאלה בלבד נספו כ- 200 יהודים. חלק מהמתחבאים לא עמדו במתח המתמיד, בפחד, בצינה וברעב שבמחבואיהם, ובאו לעבוד למען הגרמנים במחנות קטנים ליד המשקים בסביבה, כמו דובראניובקה ליד ייז'ייז'אני או ליסובצה ליד טלוסטה. במחנה ליסובצה היו התנאים נסבלים, בזכות יחסם האנושי של שני גרמנים, מנהלי המחנה. ואכן, רוב היהודים שעבדו שם בילו את המלחמה. מספר גברים צעירים מסקאלה נמלטו ליער והצטרפו ליחידת הפארטיזאנים היהודים (כ- 65 גברים), בפיקודם של יהושע (אוזיאש) צוקר ולונק יונג מבורשצ'וב, שפעלה ביערות ציגאני-זייליינצה בתקופת מארס-דצמבר 1943. בסוף דצמבר כיתרו הגרמנים את היחידה וכל אנשיה נפלו בקרב. אחרי השחרור ב- 25.5.44 חזרו השרידים המעטים לעיירה, אך כעבור כמה ימים שבו הגרמנים וכבשו את המקום שוב. היהודים ניסו להתחבא, ואחדים הצליחו לברוח בעקבות הצבא הסובייטי. הגרמנים שהו בסקאלה כשבועיים ימים ומידיהם נפלו אז 4 יהודים. כשכבשו הסובייטים סופית את העיירה, ב- 6.4.1944, עזרו הניצולים היהודים לשלטונות הסובייטיים בענישת האוקראינים שפשעו נגד היהודים. המפקדה הסובייטית הקימה בסקאלה, ביולי 1944, "ועדת תיאום לבדיקה פשעי הנאצים באיזור סקאלה". אוקראינים אחדים שנאסרו נורו בשעת נסיון-בריחה. יותר מעשרה נדונו לשנים רבות של מחנה-עבודה. יערן, שהצית מחבוא ביער וגרם למותם של 21 יהודים, נדון למוות. כ- 150 יהודים מתושבי סקאלה ניצלו במלחמה. מקצתם הסתתרו במחבוא, 5- 6 יצאו חיים ממחנות-עבודה (מבין כ- 400 יהודי סקאלה שנשלחו למחנות), והשאר ניצלו בברית-המועצות. היהודים ששרדו בסקאלה לאחר המלחמה, לא האריכו בה ימים. העיירה היתה הרוסה; האוירה רוויה אנטישמיות; זמן מועט לאחר השחרור נרצח בידי לאומנים אוקראינים מסקאלה אחד היהודים. קומץ השרידים יצא אפוא את סקאלה לפולין, ומשם - לארץ-ישראל ולארצות אחרות. בצאתם את סקאלה לקחו עמם לפולין 39 ספרי-תורה שניצלו. ספרי-תורה אלה הוצאו מבתי-התפילה עוד בשנת 1941, עם כניסת הגרמנים, הועברו לאחוזת גולוחובסקי והוחבאו שם במחסן. אחר-כך, כשציוו הגרמנים ליהודים העובדים שם להשליך את ספרי-התורה החוצה, החביאו אותם היהודים בעליית-גג של אחד הבתים בעיירה.