ג' תשרי ה'תשע"ח

סקיירנייוויצה SKIERNIEWICE

עיר בפולין
מחוז: לודז'
נפה: סקיירנייוויצה
אזור: לודז' והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 20,064

·  יהודים בשנת 1941: כ-4,300

·  יהודים לאחר השואה: כ-18

תולדות הקהילה:
הישוב היהודי עד 1918

סקיירנייוויצה נכללה באחוזותיהם של הארכיבישופים של גנייזנו. היא הוכרה כעיר ב- 1360 וזכתה במעמד עיר ב- 1457, לפי שהיתה סקיירנייוויצה עיר-כמורה, נמנע מהיהודים להשתקע בה, ורק לאחר שנכבשה בידי צבא פרוסיה ב- 1795 הופיעו בה התושבים היהודים הראשונים. אף על פי שבשנים 1827- 1862 הוגבלו רשמית מגורי יהודים בסקיירנייוויצה, ורק בעלי זכויות- יתר יכלו להתגורר ברובע היהודי שהוקצה להם, עלה למעשה מספר התושבים היהודים בהתמדה, וב- 1857 היה מספרם פי שלושה משהיה ב- 1827. גרמו לכך בניין משכן-הצאר בסקיירנייוויצה (בתקופת מלכות פולין) וכן סלילת מסילת-הברזל וארשה- וינה (הקטע סקיירנייוויצה-וארשה הופעל ב- 1845). עובדות אלו הקלו על סוחרים, בעלי-מלאכה וקבוצה קטנה של ספקים יהודים למצוא פרנסה בשרות העובדים והמשרתים במשכן-הצאר, וכן הפועלים והפקידים הבונים את מסילת- הברזל. משבוטלו ב- 1862 ההגבלות על המגורים של היהודים במלכות פולין, שוב עלה במידה ניכרת מספר האוכלוסים היהודים בסקיירנייוויצה, ובשלהי המאה ה- 19 היה מספרם כמעט פי ארבעה ממספרם ב- 1857. גרמו לכך כמה נסיבות: ב- 1867 קבעו מוסדות הנפה את מושבם בסקיירנייוויצה. התחילו מתכנסים שווקים מדי שבוע וירידים חודש בחודשו. האיכרים. שבאו למכור את תוצרתם ולקנות מוצרי תעשייה, סידרו גם את ענייניהם במוסדות הנפה. כך עלה מספר הקונים והלקוחות של הסוחרים ובעלי-המלאכה היהודים. משכן-הצאר בסקיירנייוויצה שבו נפגשו, אגב, ב- 1884 3 קיסרים (של רוסיה, אוסטריה וגרמניה), הוסיף לשמש מקור פרנסה ליהודי המקום. בסקיירנייוויצה חנו שני גדודים של חיל רוסיה, וספקי המזון, המספוא ואפילו קבלני-בניין הקסרקטינים, היו בעיקר יהודי המקום. ספקים נודעים היו: משה באמבל, קבלן לבניין קסרקטינים; יענקל פודריאדצ'יק (כינוי, או שם המציין את משלח-היד), ספק- מזון; שמלקה רוסאק (בוודאי אף זה כינוי, שנגזר מ"רוסקי"), ספק מספוא. ליד הספקים הגדולים "נהנו" גם קבוצה ניכרת של סוחרים זעירים, וכן עלה מספר הקונים והלקוחות (מקרב הקצונה המקומית) של החייטים, הסנדלרים ובעלי-המלאכה האחרים שבקרב היהודים. עד 1850 לא היתה ליהודי סקיירנייוויצה קהילה עצמאית. כפופים היו לקהילת לוביץ', ובבית-העלמין שלה קברו את מתיהם. סמוך ל- 1850 נעשתה קהילת סקיירנייוויצה עצמאית. בזמן-הזה קודש, כנראה, גם בית-העלמין, כי בעמוד הראשון של פנקס חברא- קדישא בסקיירנייוויצה רשום התאריך תרט"ז. ב- 1886 הונח היסוד לבית-כנסת מפואר, שבניינו נמשך שנים אחדות. עם התפתחות הישוב היהודי בסקיירנייוויצה, עלתה גם חשיבות הקהילה. בראשה עמדו בשלהי המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20 אנשים היודעים הליכות-עולם ושולטים יפה בלשון הרוסית, משום הצורך לקיים מגעים ספציפיים עם השלטונות בקשר לאיכסון אנשי-הרשות, וכן להשתתף בקבלות-הפנים החגיגיות לצאר ולאנשי-חצרו, שהיו באים למשכן סקיירנייוויצה לשם ציד. מייחודה של סקיירנייוויצה כמשכן-הצאר וכעיר של חיל-מצב נבעו כמה בעיות מיוחדות של הקהילה והישוב היהודי. למשל, היה צורך לטפל בחיילים היהודים, המשרתים בגדודי חיל-המצב, לספק להם מאכל כשר, לארח אותם בשבתות ובחגים, ובעיקר - בסדר-פסח המפואר, שנערך בידי הקהילה למען החיילים ונציגי הישוב היהודי. השלטונות נטו חסד לפרנסי הקהילה. תעיד על כך, בין השאר, תרומה לספר-תורה לצורכי החיילים היהודים. חיילים יהודים לא מעטים השתקעו בסקיירנייוויצה לאחר גמר שרותם בצבא. על חשיבותה של הקהילה תעיד גם הזמנתם של חשובים לכהן בה ברבנות. הרב הראשון ששימש בקהילת סקיירנייוויצה העצמאית היה כנראה, (החל ב- 1850 או 1851) ר' עזריאל שמריהו מייזלס. ב- 1863 ישב על כס הרבנות ר' שלמה יעקב קובאלסקי, לשעבר רבה של סטריקוב. בשנות ה- 80 למאה ה- 19 שימש זמן-מה ברבנות בסקיירנייוויצה ר' אברהם אהרן. תושבי סקיירנייוויצה התפארו בעיקר ברבם הבא, ר' מאיר יחיאל הלוי הלשטוק, הידוע כאדמו"ר מאוסטרובייץ הוא כיהן עשר שנים בשלהי המאה ה- 19 (אחר כך עבר לאוסטרובייץ). הוא קנה את אמונם של פשוטי-העם והיה נציגם. ייסד ישיבה בס, ועמד בראשה, ודאג גם לקיומם של בני-הישיבה. אחריו כיהן ברבנות ר' מנחם נחום רוזנבלום, תלמיד חכם שיד לו גם בחכמה חילונית (שלט בכמה לשונות על בוריין). אכן, ייצג את הקהילה בפני השלטונות בידיעה ובכבוד. רבה האחרון של סקיירנייוויצה היה ר' שמואל מנחם בנדר. הוא עלה על כס-הרבנות בראשית המאה ה- 20, וישב עליו עד הכיבוש הנאצי. הוא נפטר בגיטו של סקיירנייוויצה ב- 1941, זמן קצר לפני חיסול הישוב. לפני מותו הציע ליודנראט להכתיר אחריו את חתנו, ר' משה פרנקל. ואכן נתמנה ר' משה, אך כיהן זמן קצר, עד מארס 1941, כשגורשו כל יהודי סקיירנייוויצה לגיטו וארשה. סקיירנייוויצה נתפרסמה כמרכז של חסידות וכמושב הראשי של שושלת סקיירנייביץ. מייסד השושלת התייחס על ר' יצחק מוורקי. נכדו של ר' יצחק, ר' שמעון קאליש, השתקע ב- 1886 בסקיירנייוויצה, ולאחר מות אביו קיבל לידיו את הנהגתם של רוב חסידי וורקי. אלפי חסידים נהרו אז לסקיירנייוויצה. ר' שמעון קסם להם במראהו, בענוותו, בשיחותיו הממושכות שבהן השמיע דברי- תורה. לאחר מות ר' שמעון (1926) הוכתר לאדמו"ר בכורו, ר' מנדל, שנקרא "עני ואוהב ישראל", ובנו השני, ר' דב בר, הנהיג את חסידי סקירניוויץ בלוביץ' הסמוכה. ר' מנדל נפטר ב- 1929, ומאז המשיך את מסורת אדמו"רי סקירניוויץ אחיו הצעיר, ר' ישראל יצחק. הוא נספה בימי הכיבוש הנאצי בגיטו וארשה (1942). השנים הראשונות למאה ה- 20 עמדו לגבי הישוב היהודי בסקיירנייוויצה בסימן חדירתם של הלכי-מחשבה חדשים, לידתם של אירגונים פוליטיים ונביטתה של מערכת-חינוך מודרנית. מקבוצות הציונים הראשונות קמו האירגון אהבת ציון (לפני 1905) שהיה לו שטיבל נפרד, ואגודת הציונים (לפני 1909). בזמן זה, בקירוב, קם גם אירגון המזרחי המקומי. אגודת הנשים "עזרה", שאופייה סיעודי-חברתי, הוקמה לפני מלחמת העולם I-ה, והיתה קרובה לחוגי הציונים. עד 1905 פעלו בתחום סקיירנייוויצה קבוצות סוציאל רבולוציונרים (ס.ר.) יהודים, שהתפוררו בתקופת התגברותן של רדיפות המשטרה, לאחר כשלון המהפכה של 1905. על בסיס קבוצות אלו נוסדו (עוד בתקופת המהפכה) האירגונים אחדות והבונד. בחסות המזרחי נוסד בסקיירנייוויצה לפני מלחמת העולם ה- I החדר החדיש הראשון תורה ודעת, ובו למדו כמה עשרות תלמידים. ב- 1912 נוסדה בסקיירנייוויצה הספרייה היהודית הציבורית הראשונה, שאירגנה גם ערבי ספרות ומוסיקה. תקופת הראשית במלחמת העולם ה- I היתה הרת-גורל לישוב היהודי בסקיירנייוויצה. שלושה חודשים לאחר פרוץ המלחמה ציוו השלטונות הרוסיים על פינוי כל היהודים מסקיירנייוויצה, בתואנה של גרמנופיליות היהודים ונטייתם לרגל לטובת האויב, שהיא מסוכנת במיוחד נוכח החזית ההולכת וקרבה. היהודים המגורשים מסקיירנייוויצה התפזרו בערי הסביבה, וידעו בהן מחסור ותלאות. כיבוש סקיירנייוויצה בידי צבאות גרמניה ב- 1915 הביאה ליהודים החוזרים לעיר סדרת הגבלות ומצוקות נוספות, כגון החרמת סחורה, ובעיקר - כליאת הגברים הצעירים במחנה- עבודה שצ'יפיורנו ליד קאליש, לשם עבודות-כפייה. כפי שאירע באזורים אחרים של הכיבוש הגרמני, איפיינה אף את התקופה הזו התעוררות בחיים הפוליטיים והחברתיים של היהודים. ב- 1916 נוסדה אחת ההסתדרויות הציוניות העיקריות במקום, תפארת ציון, שליכדה בתקופה מאוחרת יותר כמה מאות חברים, בעיקרם סוחרים, בעלי-מלאכה וסתם בעלי-בתים, בשנים 1915- 1916 נוסדה החברה "פרוגרס" ולידה ספרייה ואולם-קריאה, שבו נערכו הרצאות ומופעים אחרים. "פרוגרס" פתחו גם בית-תה, והגישו ארוחות לנצרכים. ב- 1916 הוקם בסקיירנייוויצה בית-הילד לילדים עזובים. קרוב לסיומה של המלחמה נוסד בסקיירנייוויצה חוג לדראמה, שהתפלג לימים לחוג של הבונד ולחוג של הציונים.

 

בין שתי המלחמות

בעשור הראשון לתקופה שבין המלחמות לא עלה מספר היהודים בסקיירנייוויצה, ואילו אחוז האוכלוסיה היהודית באוכלוסיה הכללית ירד מ- 28.4% ל-21.7%. מצב זה עמד כמעט ללא שינויים עד פרוץ מלחמת העולם II-ה. סיבות הקפאון היו הגירת יהודי סקיירנייוויצה לארצות אחרות, וכן מעבר חלק מהאוכלוסים לערים גדולות יותר, בחיפוש אחר מקורות פרנסה. שכן, עם ביטול משכן-הצאר וסילוק חיל-המצב הרוסי נעלם מקור- קיום חשוב של הסוחרים ובעלי-המלאכה היהודים בסקיירנייוויצה ואילו יחידות הצבא הפולני שהובאו למקום לא שימשו תחליף כמקור-פרנסה. בכמה מקרים אסרו אפילו מפקדים מקומיים על החיילים והקצינים ליהנות משרותיהם של סוחרים ובעלי-מלאכה יהודים. ב- 1931 הציב מפקד החטיבה משמר חיילים לפני חנותו של אליהו גודלפארב, כדי שלא ירשו לחיילים לקנות אצל היהודי. עניין זה שימש שאילתא בסיים (פרלמנט) של יצחק גרינבוים, יו"ר הסיעה היהודית. בשנות ה- 30, בתקופת התגברותה של התעמולה האנטישמית ופעולות החרם על המסחר היהודי, פחתו גם הכנסות היהודים בשווקים ובירידים, לפי שמשמרות האנדקים לא הניחו לאיכרים לקנות אצל יהודים. ב- 1934 הדביקו הרכבים הנוצרים על כרכרותיהם שלט "כרכרה נוצרית", והעמידו משמרות ליד תחנת-הרכבת, שקראו לנוסעים להחרים את הרכבים היהודים. היו גם הפגנות ופגיעות ביהודים. באחת ההפגנות, בפברואר 1934, הרסו המפגינים חנויות ודירות של יהודים וכמה יהודים אף הוכו. כדי לאפשר לסוחרים ולבעלי-מלאכה יהודים זעירים לעמוד בתקופת הקפאון הכלכלי והפעילות האנטישמית, נוסדה בסקיירנייוויצה ב- 1926 קופת-חסדים (מלבד גמילות-חסדים, הקיימת מלפני המלחמה), וזו הגדילה את הון-היסוד שלה בזמן קצר מ- 900 ל- 16,000 זלוטי (בין השאר, נעזרה הקופה במענק של הג'וינט בסך 400 דולאר ובמענק של הקהילה). קופה זו נתנה הלוואות בתנאים נוחים לסוחרים ולבעלי- מלאכה זעירים. תפקיד דומה נטל עליו בנק אגודת-ישראל, שנוסד בראשית שנות ה- 30. בפעולות הסעד הוסיפה, כמובן, לעסוק הקהילה של סקיירנייוויצה, וגם עתה היתה עליה הדאגה לחיילים היהודים המשרתים כאן בחיל-המצב. הוסיפו לפעול גם המוסדות המסורתיים בקהילה, כגון ביקור-חולים, הכנסת- כלה,הכנסת-אורחים,סומך נופלים, וכן סניפי צ.נ.ט.א.ס. וטאז. בתקופה שבין המלחמות הוסיפו חיי החברה והתרבות של יהודי סקיירנייוויצה להתרכז סביב חצרו של האדמו"ר מסקירניוויץ, והשטיבלך של זרמים אחרים בחסידות, היינו חסידי אלכסנדר, גור, אמשינוב ואחרים, אבל עלתה גם חשיבותה של אירגונים פוליטיים. בין האירגונים הציוניים הרבים הפועלים בסקיירנייוויצה (אחדים מהם נוסדו עוד בתקופת מלחמת העולם I-ה, בימי הכיבוש הגרמני), שמור היה תפקיד נכבד לתפארת ציון ולאהבת ציון, שריכזו את אנשי המעמד הבינוני, להתחיה, שריכז את תלמידי התיכון והסטודנטים, וכן להחלוץ, שריכז את הנוער החלוצי מכל הזרמים הציוניים. כוח ניכר רוכז בהסתדרות המזרחי. על הרכב הכוחות של המפלגות הציוניות בסקיירנייוויצה תלמד הטבלה על תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים: מספר הקולות שניתנו למפלגות השונות הליגה למען ארץ- נוער ציונים ציונים הציונים ישראל ציוני הקונגרס כלליים א כלליים ב המזרחי הממלכתיים העובדת כללי 19 249 8 244 32 420 - 20 195 2 100 4 315 - 21 116 2 165 2 166 19 פועלי-ציון שמאל והבונד לא היו מקובלים ביותר בסקיירנייוויצה בתקופה שבין המלחמות, ומספר חבריהן קטן היה. אגודת-ישראל בסקיירנייוויצה נוסדה ב- 1918, וכעבור זמן קצר נוספו עליה פועלי-אגודת-ישראל וצעירי-אגודת-ישראל. למפלגה היתה השפעה רבה על הקהילה, ונציגה היה בקביעות היו"ר שלה. בבחירות להנהלת הקהילה ב- 1924 זכו אגודת-ישראל, וחסידי הזרמים השונים שפעלו עמה בגוש אחד, ב- 6 מנדאטים, וכל הציונים יחדיו - אף הם ב- 6 מנדאטים. בבחירות ב- 1931 התפצלו הקולות ולהנהלת הקהילה נבחרו: 2 ציונים, 2 בלתי-מפלגתיים, 1 אגודת- ישראל, 1 חסידי אלכסנדר, 1 חסידי אוסטרובייץ, 1 הקצבים. בהנהלת העירייה פעלה נציגות יהודית דלה (למשל, לאחר הבחירות ב- 1927 - רק 2 נציגים של אגודת-ישראל וציוני 1, מבין 24 חברי מועצה). שניים היו הגורמים לייצוג זה: העדר חזית מאוחדת של היהודים ושיטת-בחירות שפעלה לרעת היהודים. חיי התרבות בישוב היהודי בסקיירנייוויצה בתקופה שבין המלחמות התפתחו ביוזמתן של המפלגות הפוליטיות המקומיות ובחסותן. מלבד בית הספר היסודי הממשלתי, ("שאבאסובקה"), שבו למדו בעיקר בנות, הקים האירגון אהבת-ציון, מיד לאחר מלחמת העולם ה- I, בית-ספר יסודי וגן-ילדים עבריים. אגודת ישראל הקימה בית ספר יסודי התורה ואירגנה גם שיעורי ערב, ובהם למדו דף-יומי של גמרא וגם לימודי-חול. האירגונים הפוליטיים הקימו ספריות ואולמי-קריאה. האירגונים הציוניים ערכו תכופות הרצאות באולם הקולנוע בסקיירנייוויצה, שהוא הגדול בעיר, והמרצים היו עסקנים פוליטיים ועסקני-תרבות שבאו מווארשה. איגוד מכבי, שנוסד בסוף שנות ה- 20, ריכז את הנוער היהודי חובב הספורט.
 

השואה

בימים הראשונים למלחמה נמלטו תושבי סקיירנייוויצה ובעיקר היהודים אל היערות והכפרים הסמוכים מאימת הפצצות הגרמניות. האספסוף המקומי בסקיירנייוויצה ניצל את בריחת היהודים ובזז את דירותיהם ואת חנויותיהם. לאחר כמה ימי נדודים התחילו רוב הנמלטים לחזור לעיר, שנכבשה בינתיים על ידי הנאצים. בני-נוער שמאלנים נמלטו לעבר השטח הסובייטי, אך רבים מהם לא הצליחו לעבור וחזרו לעיר. עם כניסת הגרמנים ב- 9.9.1939 כינסו החיילים את כל היהודים שנקרו בדרכם בכיכר השוק, ושם התעללו בהם ותלשו את זקניהם עם העור. בימי הכיבוש הראשונים פקדו הגרמנים על היהודים לפתוח את החנויות, והרשו לפולנים לשדוד באין עוצר. ב- 17.9 הכריזו שלטונות העיר על שוד כללי של רכוש היהודים. הנאצים הסריטו מעמדות של שוד המוני זה. בראש-השנה תקפו הגרמנים מנייני-יהודים שהתפללו בחשאי, ובהזדמנות זו שדדו בדירותיהם. בשלהי 1939 שרפו הגרמנים את בית-הכנסת הגדול. בשעת הדליקה הרגו, כך נמסר, פולני שניסה לכבות את האש. הגרמנים אילצו יהודים להשליך החוצה את ספרי-התורה מהשטיבל של גור. בית- המדרש נמסר לשמש מחסן לקואופרטיב הפולני "רולניק". בהזדמנות זו הרסו והשמידו האספסוף הפולני את ריהוטו וציודו של בית-המדרש, וכן פגעו הרבה בבניין; נהרס גם בניין המקווה והמרפאה שהותקנה שם. ראש-העיר הפילני פראנצישק פיליפסקי, שאליו באה להתלונן משלחת של יהודים (הדבר היה לפני הקמת היודנראט), עשה אותם לצחוק ואמר, כי זה מעשה ידו הנוקמת של "האדון ישוע, שכן אלוהי היהודים בחופשה". תלאות רבות פקדו את האדמו"ר ר' יצחק קאליש ואת הדיין משה פרקאל. בספטמבר 1939 נמלטו השניים לעבר וארשה, אך הגרמנים תפסו אותם, כלאום בבית-הסוהר בראווה מאזובייצקה, ואחר כך שילחו אותם למחנה-ריכוז בגרמניה. כעבור זמן-מה שחררו אותם. הם שבו תשושים, ללא זקן ופיאות. מחשש רדיפות חדשות נמלט האדמו"ר לווארשה, וכנראה יצא גם הדיין את סקיירנייוויצה חברי הנהלת הקהילה לא הפסיקו את פעולתם עם פרוץ המלחמה. עוד בשעת פעולות-המלחמה, ב- 4.9.1939, על אף ההפגזה הכבדה, כונסה אספה שהשתתפו בה: יו"ר ההנהלה צדוק צודקוביץ'; הדיין משה פרקאל; הגזבר עזריאל קוצ'ינסקי (חבר הנהלת-העירייה לפני המלחמה); הרמן גוזיק; משה מנדלבוים (עסקן הציונים הכלליים); נציגי הסוחרים הזעירים: אלתר לבקוביץ' ופנחס אינדיק; חסיד סקירניוויץ הרשל ליפשטאט; חסיד אלכסנדר פנחס שיראקוביאק; מזכיר הקהילה יוסף האוס, ונציגים של המוסדות הכלכליים החשובים. בין השאר החלט באספה: לקבור את כל ארכיון הקהילה בתיבה מזוגגת בחצר הקהילה. לשם כך הוזמן פחח. לא ידוע, האם הוצאה ההחלטה לפועל, ומה גורל המיסמכים שנקברו. בשבועות הראשונים לכיבוש בחרו חברי ההנהלה בגוף שנקרא בפי העם "הוועדה" או "הוועד", לשם טיפול בשני העניינים הדחופים: הספקת צוותי עבודה לפי תביעת השלטונות וטיפול בפליטים. במרוצת הזמן הפך ועד זה להיות יודנראט רשמי, לפי פקודות השלטונות הגרמניים, ובו 12 חברים. כמה אישים יהודים עזבו בינתיים את העיר, וביניהם היו"ר צודקוביץ', שנסע לייז'וב, וכנראה, הדיין משה פרקאל. יהודים נכבדים אחרים סרבו להצטרף לוועד (ליודנראט). הרכבו הסופי של היודנראט היה. יו"ר- הרמאן גוזיק, כבן 50, מורה, לשעבר חבר הנהלת הערייה, חבר הנהלת הקהילה, עסקן של הרביזיוניסטים; עדים מגדירים אותו כאדם ישר ומאוזן. עם הנשיאות נמנו עוד: סגן היו"ר, אברהם רוזנבלום, שייצג את היודנראט בפני השלטונות הגרמניים, עזריאל קוצ'ינסקי, גזבר, י' האוס, מזכיר. לגבי שמותיהם של שאר חברי היודנראט יש עדויות שונות. ייתכן, כי כמה אישים לא היו חברים ממש ביודנראט, אלא פקידים בכירים במינהל היהודי. מוזכרים שמות אלה: יחיאל ויינאכט, יצחק שוואץ, ישראל (יונה) דזיאלובסקי, גצל (גדליה) הרשהורן, מאיר גוטמן, אלימלך קירנברג, דוד שצ'ופאק, בריש זאקאן, ד"ר רוזנטל, מאיר רוזנטל, ד"ר דויטשר, עו"ד ורטהיים, משה מנדלבוים, מהנדס פנחס פוקס, משה גדליה אברמוביץ', משה שינניצר, שמחה צודקוביץ', נח שמולביץ', הדיין משה פרקאל. היודנראט הקים כמה מחלקות: מחלקת הכספים בהנהלת עזריאל קוצ'ינסקי; מחלקת המשק -א. קירנברג, יענקל ברן, י. ויינאכט; מחלקת האספקה - מ. מנדלבוים, מ. מ. גראייק (?) י. דזיאלובסקי; מחלקה סאניטרית-ד"ר דויטשר, ד"ר רוזנטל, המהנדס פוקס (?); בית-דין - עו"ד ורטהיים; מחלקת העבודה - המהנדס פ. פוקס, מ. רוזנטל; דואר- י. שוואץ. הוקמה גם משטרה יהודית ולמפקדה נתמנה מ.מ. גראייק. סגנו היה, כנראה, ז. רוטמן; מוזכר גם שמו של ד"ר ואקס, לשעבר קצין הצבא הצרפתי. מתפקידיו של היודנראט לגבי השלטונות הגרמניים היה הספקת כוח-עבודה. כל יהודי בגיל 12- 60 המסוגל לעבוד היה חייב ימי-כפייה אהדים בחודש. מקום-האיסוף היה שוק החזירים, ומשם נשלחו היהודים אל מקומות העבודה: לקסרקטיני הצבא, לעירייה, לתחנת הרכבת ועוד. לעתים נשלחו היהודים לעבוד בסביבה, למשל, לימי-עבודה אחדים לכפר וולה פנקושווסקה. השוטרים הגרמנים, ששמרו על העובדים, התעללו בהם, הריצו אותם בתחרויות-ריצה, ציוו לרקוד ולשיר. באביב 1940 הקימו הגרמנים מחנה-עבודה ליהודים במינסרה בסביבת סקיירנייוויצה, במיסעף הכבישים למשצ'ונוב ולווראשה. גם לשם נאלץ היודנראט לשלוח צוותי-עבודה. לא ידוע, כמה זמן התקיים המחנה. היהודים העשירים יכלו לפדות את עצמם מחובת עבודת-הכפייה על ידי תשלום לקופת מחלקת-העבודה. בכסף זה שילם היודנראט לממלאי- המקום (5 זלוטי ליום-עבודה), מאנשי השכבות הדלות באוכלוסיה, שהתנדבו לעבודה זו. תפקיד אחר של היודנראט היה הטיפול בעקורים ובפליטים, שהגיעו לסקיירנייוויצה למאותיהם בתקופת 1939- 1940, בעיקר מהשטחים המצורפים לרייך (לודז', זגייז', אלכסנדרוב לודזקי, קונסטאנטינוב, בז'ז'יני, קוטנו, ולוצלוואק), וכן מכמה ערים בגנראלגוברנמנט, כגון מראווה מאזובייצקה. במארס 1940 היו בסקיירנייוויצה כ- 600 פליטים, באוקטובר 1940 - כבר 1,380, ובראשית 1941 - כ- 2,400. היהודים מווארטגאו הגיעו, בדרך כלל, כקבצנים מרודים ובמצב גופני איום, רבים עם פצעי-קפיאה וכיוצא בזה. היודנראט ביקש איפוא עזרה מהוועד של הג'וינט בווארשה כדי לעמוד בסיפוק הצרכים האלה. ה. גוזיק, (אחיו של יו"ר הג'וינט בווארשה) יחד עם ע. קוצ'ינסקי, יצאו בעגלה לווארשה והשיגו מענק נאה לסקיירנייוויצה. הג'וינט, שפעל כמעט בתנאי מחתרת, היה שולח את תמיכתו לקהילות באמצעות פולנים-מהימנים, אבל יהודי סקיירנייוויצה ביקשו לשלוח לשם קבלת המענק פולני "משלהם". הפליטים שוכנו בבית-המדרש של האדמו"ר, בשני בתי- הכנסת ובבית הספר "שאבאסובקה" לשעבר, והם צוידו במדפי שינה ובתנורי-ברזל. במידת האפשרות שוכנו גם פליטים בדירות של משפחות אמידות. חברות "עזרה" לשעבר בישלו בביתן מרק לפליטים. במרוצת הזמן הותקן בעזרת- נשים של ביתהמדרש של האדמו"ר מטבח לפליטים (בהנהלת י. דזיאלובסקי). בתאי-האמבטיה של המקווה (מנהל המקווה- ד. שצ'ופאק) אירגן ד"ר דויטשר מרפאה, והגיש עזרה רפואית, בסיוע הפלצ'ר ישעיהו קרומהורן וכמה בנות מתנדבות. במרוצת הזמן התחילו לקבל חינם את שרותם של מוסדות הסעד והרפואה, (המטבח, המרפאה ובית-החולים היהודי היחיד בהנהלת ד"ר רוזנטל) חוגים מתרחבים והולכים של האוכלוסיה המקומית המתרוששת, שגם בהם נאלץ היודנראט לטפל. עזרה חשובה הושיט ליודנראט הרופא הראשי של סקיירנייוויצה, הפולני ד"ר לאבנדזקי, שסייע כמידת יכולתו לשרותי הבריאות של היהודים בכסף ובתרופות. סוג עזרה אחר נאלץ להושיט היודנראט של סקיירנייוויצה לקבוצה של כמה מאות פליטים אמידים מראווה מאזובייצקה הסמוכה (ביניהם: הדיין משה ליפשיץ, יו"ר הנהלת הקהילה בראווה הרץ גרינשפאן, הפרנס פישל קופל ועוד אישים). הם נמלטו מראווה, מפני שהטרור הנאצי לבש שם מראשית הכיבוש צורה חריפה לאין ערוך מאשר בסקיירנייוויצה, ובעיקר - בשוד רכושם של היהודים. קושי מיוחד היה במתן אישור-חוקי לשהייתם של אלה בסקיירנייוויצה: השלטונות הגבילו את מספר הרישומים ההדשים ותבעו סכום גבוה תמורת כל רישום. כשנודע לגרמנים. כי היודנראט קיבל באורח בלתי-חוקי את אנשי ראווה, אסר 50 מהם כבני-ערובה. יש אומרים, כי איימו גם לאסור את האדמו"ר ר' י. קאליש ואת הדיין ר' מ. פרקאל, שחזרו זה לא כבר ממחנות הגרמנים. תמורת שוחד עצום עלה בידי היודנראט לפדות את האסורים ולרשום את כל אנשי ראווה. במיבצע זה סייע הרבה השוחד שהגיש סגן יו"ר היודנראט א. רוזנבלום למנהל המחלקה ליהודים בעירייה שהלה אמנם רשם אותם. עזרה שלא על מנת לקבל פרס הושיטה בעניין זה פקידת העירייה הפולנית אמליה סנקובסקה. עולה ההשערה, כי תכלית ההתנכלויות האלה היתה לסחוט כופר מקבוצת העשירים הזאת. עדים מספרים, כי מקצתם של אנשי ראווה העדיפו שלא להרשם אצל הרשות, ולגור באורח פרטי, בלי רישום. אנשי האספסוף הפולני היו סוחטים מהם דמי לא-יחרץ. בהשתדלות אישית, בעזרת מגע אישי עם הפקידים הגרמנים, בסיוע שוחד דשן ובעזרתם של מספר פולנים רוחשי-טובה, עלה בידי היודנראט לסדר עניינים רבים לטובת האוכלוסיה היהודית. א. רוזנבלום הצליח לשחד את ראש-הנפה, וכך ניצלו היהודים מקנס גדול, וכן עלה בידו להשיג הקצבת מזון לבית-התמחוי הציבורי. בזכות היכרויות בעירייה השיג מיצרכים גם ב. זאקאן, חבר היודנראט. חבר אחר של היודנראט, מ. רוזנטל, השיג באמצעות שוחד את הסכמת לשכת העבודה הגרמנית, כי היודנראט בלבד יספק לגרמנים כוח-עבודה. הודות לכך נמנעו בסקיירנייוויצה בתקופה שלפני הגיטו המצודים הפראיים ברחובות ובבתים. כל המוסדות הפולניים והגרמניים היו חייבים לבקש פועלים יהודים מהיודנראט, באמצעות לשכת העבודה הגרמנית. יו"ר היודנראט, ה. גוזיק, קיים בתקופה זו מגע מתמיד עם פולני זנון דז'ביצקי, מנהל מחלקת הסעד בעירייה, שכלל במידת-יכולתו את עניי היהודים בפעולות הסעד העירוניות. דז'ביצקי ביקש למנוע את עבודת-הכפייה הקשה מיהודים חלושים, ועל כן העסיק זמן-מה באורח פיקטיבי 30 עד 50 יהודים אלה בבית-הזקנים הפולני שבחסותו. היודנראט היה צפוי בלי הרף לסכנה ולנגישות של שלטונות הכיבוש. יום אחד, בוודאי לפני קום הגיטו (1939- 1940), פרצו שוטרים גרמנים לבית היודנראט (הוא שכן ברחוב באטורי, בבניין בית-הספר היהודי לשעבר), ודרשו מהיו"ר גוזיק שיגלה להם איפה מתחבא היו"ר לשעבר של הקהילה, צדוק צודקוביץ' וכן האדמו"ר קאליש. גוזיק, אף על פי שהוכה, לא גילה להם דבר, אף שידע כי צודקוביץ' ברח לייז'וב, והאדמו"ר נמצא בווארשה. המשטרה הפכה וחיפשה בבית האדמו"ר, אסרה את חתנו, אך שחררה אותו כעבור זמן-מה. הגיטו בסקיירנייוויצה הוקם בקיץ או בסתיו 1940. משפשטו השמועות, כי היהודים ייאלצו להתגורר בתחום מסויים, התחילו האוכלוסים לעקור לאט-לאט לרחובות שצויינו. הפולנים עקרו מרחובות אלה. זה היה הרובע המוזנח ביותר של סקיירנייוויצה, המקיף את הרחובות באטורי (פיונטקובסקה), סטריקובסקה, ראווסקה, ז'אביה, הסימטה שבה ישב האדמו"ר והסימטה של המקווה. הבתים נבנו עץ והם רעועים, והמצב הסאניטרי בהם ירוד ביותר. במרוצת-הזמן גודר השטח בגדר גבוהה, ששערה ברחוב ראווסקה. הכביש של רחוב פיוטרקובסקה, החוצה את השטח, הוצא מתחום הגיטו, והולכי-הרגל עברו אותו על גבי גשר בקרן רחוב סטריקובסקה. בגיטו נכלאו כ- 7,000 יהודים, ביניהם כשליש פליטים מערים אחרות, וכן עקורים מכפרי הסביבה. מפני שהגיטו היה פתוח (הוא נסגר, כמשוער, זמן קצר לפני חיסול הישוב, בתחילת 1941), היה מספר תושביו נזיל: מספר של משפחות עשירות ברחו לערים גדולות יותר (בעיקר לווארשה), בעגלות ששכרו מפולנים. יהודים אלה סברו, כי במרכזים אלה יהיו בטוחים יותר. תנאי-החיים בגיטו פתוח זה לא נשתנו הרבה מהתנאים ששררו בו לפני הקמתו. היהודים מכרו את חפציהם וקנו בחשאי מזון, שהיה מצוי. מובן, כי המוני הפליטים חסרי- הרכוש ידעו עוני ומצוקה. צוותי-העובדים הוסיפו לצאת אל מקומות העבודה. השוטרים הגרמנים נהגו לפלוש לדירות של יהודים בגיטו, לחפש, לחטוף גברים צעירים לעבודה. בינואר 1941 כבר ידעו יהודי סקיירנייוויצה על הגירוש לווארשה הצפוי להם. על המועד הסופי של יציאתם את סקיירנייוויצה - 1.3.1941 - נודע להם מפי פולנים מכרים וביניהם מפקידי העירייה. ליודנראט ניתנה איפוא שהות להשתדל אצל ראש הנפה של סקיירנייוויצה (אשר עדים יהודים מגדירים אותו כאדם הגון), כי יותר ליהודים לצאת מרצונם, ללא התערבות המשטרה הגרמנית. ואומנם ב- 24.1.1941 הוכרז רשמית, כי היהודים רשאים לעבור לווארשה מרצונם, ללא רשיונות מיוחדים, אבל אם לא ייצאו היהודים את העיר עד 1.3.1941 יגורשו בו ביום. היהודים האמידים היו יוצאים את סקיירנייוויצה בעגלות או במשאיות שכורות. מספר יהודים החליטו על דעת עצמם לפנות לא אל וארשה, אלא אל ראווה מאזובייצקה, פיוטרקוב, ואפילו למחוז לובלין. היודנראט שכר עגלות בשביל העניים, אך הן הספיקו רק לזקנים, לתשושים ולמיטען. רובם של העניים הלכו ברגל. הפולנים בעלי העגלות והמשאיות ניצלו את ההזדמנות והפקיעו את המחיר. האוכלוסים הפולנים קנו כמעט בחינם את רכושם של היוצאים, ולאחר צאתם בזזו את הנותר וחיבלו בדירות. אחרונים יצאו את סקיירנייוויצה 17- 18 חולי-רוח, חשוכי-מרפא ונכים. עזריאל קוצ'ינסקי, חבר היודנראט האחרון שיצא את העיר, הביא אותם לווארשה. ב- 1.3.1941 כבר לא היו רשמית יהודים בסקיירנייוויצה. אולם אחדים לא יצאו והתחבאו אצל פולנים מכרים בעיר או בכפרי הסביבה. ז. דז'ביצקי, שנזכר לעיל, החביא לזמן-מה מספר יהודים בבית-הזקנים שלו, המרוחק כמה קילומטרים מהעיר, בלי ידיעת צוות-העובדים במוסד. מזכיר העירייה, מאריאן פיז'יאק, הכין ליהודים רבים שאין להם מראה שמי תעודות מזוייפות, שאיפשרו להם לחיות באורח בלתי-לגאלי בצד ה"ארי". כשגילו השוטרים הגרמנים יהודים כאלה, ירו בהם במקום או ביער זווייז'ינייץ הסמוך. יהודים רבים מסקיירנייוויצה שהגיעו לגיטו וארשה וגילו כי הוא גיהנום בהשוואה לגיטו סקיירנייוויצה, ברחו משם. קבוצות ניכרות של יהודים כאלה - מבני סקיירנייוויצה - התכנסו לאט-לאט בראווה מאזובייצקה, בפשיגלוב, בפיוטרקוב ובביחאווה שליד לובלין. הבורחים הגיעו אפילו לסקיירנייוויצה עצמה וביקשו לקבל את הרכוש שהפקידו בידי פולנים, אך לא כל אלה רצו להחזיר את הרכוש, ובמקרים רבים אף הסגירו את היהודים לידי הגרמנים. אך היו גם פולנים שעזרו לבורחים. מ. פיז'יאק, שנזכר לעיל, עזר ליהודים מכרים לברוח מגיטו וארשה: הוא שלח לשם פולנים אוספי-סמרטוטים-וגרוטות, ואלה הוציאו מהגיטו את היהודים מתחת לערמת הסמרטוטים בעגלותיהם המחופות ("עגלות צוענים"), לאחר ששיחדו את הזקיפים בשער. אחר כך התקין פיז'יאק לניצולים תעודות "אריות", ובמקרה הצורך אף סייע להם בכסף. בהצלת היהודים עזר לפיז'יאק שימון קובאלצ'יק. שניהם היו חברים בסקציה לעזרה לפליטים ולנרדפים של א.ק. (ארמיה קראיובה - יחידות צבאיות פולניות במחתרת, כפופות לממשלה הפולנית בגולה, בלונדון). יהודי סקיירנייוויצה מזכירים עוד שמות רבים של פולנים מבני המקום, שעזרו ליהודים המתחבאים, בסכנת נפשות ושלא על מנת לקבל פרס: משפחת קאצאלה, משפחת בינדר, משפחת ויטבסקי, ולאדיסלאב סקשיפצ'אק, ולאדיסלאב גאנצנר, צ'אפלארסקה ואחרים. צייד-הכלבים העירוני בסקיירנייוויצה (שם משפחתו לא נודע) הציל כמה וכמה יהודים. לאחר חיסול הישוב היהודי בסקיירנייוויצה עוד התקיים זמן-מה מחנה-העבודה ליהודים בחווה הסמוכה דומברוביצה. הכלואים נשלחו לכאן מגיטו וארשה. תנאי-העבודה במחנה היו איומים. יהודים רבים חזרו משם לווארשה כשהם חולים אנושים. התנאים במחנה השתפרו כשבאו שוטרים יהודים במקום הצוות הגרמני במחנה. ייתכן, שלאחר חיסול הגיטו פעל בקרבת סקיירנייוויצה עוד מחנה-עבודה, בהנהלת המהנדס פ. פוקס, וגם בו עבדו יהודים מגיטו וארשה, וביניהם צעירים רבים מסקיירנייוויצה לאחר המלחמה חזרו לסקיירנייוויצה קומץ יהודים. הם מצאו במקום שעמד בו בית-הכנסת מגרש ריק שהעלה עשבים. בית- המדרש של האדמו"ר נעלם; מכל החצר שלו נותר בניין אחד שגרו בו פולנים. בבית-המדרש של הקהילה שכן מחסן של העירייה. בית-העלמין הישן שימש כר-מרעה לבקר, היה הרוס לגמרי, המצבות נגנבו, מאוהל האדמו"ר ר' שמעון קאליש נותר היסוד בלבד. בית-העלמין החדש נחרש כולו, ותבואה ותפוחי-אדמה גדלו בו. חיים פרנקל איש סקיירנייוויצה תבע לדין את חוכר שטח בית-העלמין, המחזיק ברכוש של יהודים, וזכה במשפט. החוכר נאלץ למסור את היבול לבית-היתומים בסטרובוב הסמוכה, שבו ניצלו בימי הכיבוש 14 ילדי יהודים. חיים פרנקל וקבוצת יהודים מסקיירנייוויצה פתחו 47 קברות יהודים שנמצאו בשדה וביער בסביבה. קברו אותם בקבר- אחים והקימו להם מצבה. שונה היה יחסם של האוכלוסים הפולנים לקומץ יהודים זה. אלה הושיטו להם עזרה ורחשו טובה, ואלה היו עוינים, שכן חששו כי ייאלצו להחזיר את הרכוש היהודי השדוד. היהודים קיבלו מכתבים בעילום-שם, ובהם איומים ותביעה לעזוב את העיר. פצצות-הפחדה הונחו ליד חלונותיהם של היהודים, ובלילה ירו אלמונים ממקלעונים ליד בתיהם. לא ייפלא איפוא, כי מספר היהודים בעיר פחת והלך: בסתיו 1945 התגוררו בסקיירנייוויצה 43 יהודים, במחצית 1946 - כבר 18 בלבד. עד מהרה עזבו גם אלה את העיר לצמיתות.