ג' חשון ה'תשע"ח

סקרז'יסקו קמיינה SKARZYSKO-KAMIENNA

ישוב עירוני בפולין
מחוז: קיילצה
נפה: קונסקיה
אזור: מחוזות לובלין קיילצה

תולדות הקהילה:
 

עד סוף המאה ה-19 היתה ס"ק מחולקת לשני יישובים נפרדים - קמיינה, שכללה את הכפרים קמיינה, מיליצה, פוסאדה ומלודזווי, וסקרז'יסקו, שנחלקה אף היא לשניים - סקרז'יסקו קושצ'יאלנה, כפר של מסדר הברנרדינים, והכפר סקרז'יסקו קשיונז'אנצה, שהיה מאמצע המאה ה-15 רכושה של משפחת האצילים שידלובייצקי. ב-1440 הוחל בכריית עפרות ברזל באזור ובמאה ה-18 הוקמו כמה כורי היתוך גדולים. בעקבות קונגרס וינה (1815) וסיפוח האזור למלכות פולין בחסותה של רוסיה הצארית הורחבה כריית עפרות הברזל. ב-1818 בנו הרוסים סכר על הנהר קמיינה, וב-1885 סללו מסילת ברזל להובלת עפרות הברזל. בשנת 1907 בנתה חברת סקרז'יסקו במקום מפעל פלדה גדול.
בתום מלחמת העולם הראשונה פיתחה ממשלת פולין בס"ק תעשיית נשק גדולה, והיישוב היה נתון בתנופת צמיחה ופיתוח. ב-1923 קיבלה ס"ק מעמד של יישוב עירוני, ואוכלוסייתה הוסיפה לגדול בקצב מואץ. היהודים הראשונים באו לאזור בשלהי המאה ה-19 משידליבייץ והתיישבו בכפר בז'ין הסמוך לק'. ב-1910 הוקם בס"ק בית-מדרש. את המתים עוד הוסיפו להביא לקבורה בשידלובייץ, עד שבימי מלחמת העולם הראשונה קודש בית-עלמין במקום. חודשי המאבק לעצמאות פולין בשנת 1918 היו קשים ליהודים המעטים שישבו בס"ק. ביוני נרצח רוכל יהודי, משה פלדמן, בעת שסבב בכפרים עם מרכולתו. כעבור חודש ימים הוכו בס"ק כמה סוחרי עור יהודים. בנובמבר 1918 פרץ בס"ק פוגרום שבמהלכו נפרצו חנויות היהודים ונבזזו, ו-7 יהודים נפצעו קשה.
במשך שנים רבות לא הוכרו יהודי ס"ק כקהילה עצמאית והיו כפופים רשמית לקהילת שידלובייץ. במרוצת שנות ה-20 גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר. רוב יהודי המקום היו סוחרים זעירים, רוכלים ובעלי מלאכה - תחומים שנשארו בעיקר בידי היהודים - ואילו רוב הלא-יהודים התפרנסו מעבודה במפעלי התעשייה הכבדה המקומית. ואולם עם הזמן הלך וגדל גם מספרם של היהודים בקרב פועלי המתכת. ב-1926 נוסד בעיר בנק יהודי קואופרטיבי שהלווה לפועלים ולבעלי מלאכה סכומי כסף לא גדולים בתנאים נוחים.
בשנת 1908 כיהן ברבנות ס"ק ר' שלום אריה גלבלום (נפטר ב-1926 או ב-1927), שחתם על מסמך האוסר לקנות את הרבנות בקהילות בכסף. יורשו בתפקיד היה ר' מרדכי מורגנשטרן משושלת חסידות קוצק. במאה ה-20 היתה ס"ק מרכז חסידי, עם 15 "שטיבלעך" של חסידי גור, אלכסנדר ואמשינוב. ב-1924 נוסד במקום סניף "אגודת ישראל", אבל המחלוקות בין החסידים לבין עצמם הקשו על הפעילות. בתקופה זו לערך החל גם ה"בונד" לפעול בס"ק ונטל חלק בארגון שביתת פועלי המתכת שפרצה במקום באוקטובר 1924. ב-1925 הקים ה"בונד" איגוד מקצועי יהודי של פועלי המתכת, שלצד המאבקים המקצועיים קיים גם קורסים והשתלמויות לפועלים והחזיק ספרייה קטנה. בשנות ה-30, עם גידול מספרם של פועלי התעשייה היהודים, התחזק ה"בונד" והיה למפלגה היהודית הגדולה בעיר.
בשנת 1916 התארגנה בס"ק קבוצה ראשונה של צעירים ציונים. חבריה עסקו גם בפעולות תרבות ובין השאר קיימו חוג לדרמה. הפעילות הציונית התחדשה ביתר שאת אחרי המלחמה. ב-1920 נפתחה ספרייה ציבורית קטנה, מאוחר יותר התקיימו קורסים לעברית, וב-1931 נוסד גן-ילדים עברי, שנסגר כעבור שנה אחת. ב-1933 נוסד בעיר סניף "החלוץ הצעיר", שפעילותו הופסקה ב-1935 בפקודת המשטרה. בשנות ה-30 היו במקום גם סניפים של בית"ר, "עקיבא" (תנועת נוער של "הציונים הכלליים") ו"צוקונפט" של ה"בונד". בסוף מאי 1930 התקיימה בס"ק אספת מחאה נגד הגבלות העלייה לארץ-ישראל.
בבחירות לקונגרס הציוני הי"ד (1925) קיבלה רשימת "עת לבנות" 61 קולות ורשימת "על המשמר" - 8 קולות. ערב הקונגרס הט"ז (1929) נמכרו בס"ק 50 "שקלים" ונאספו 161 זלוטי למען קרן היסוד.
בבחירות 1936 למועצת העיר תמכו הפועלים היהודים מכל התנועות במועמדי המפלגה הסוציאליסטית הפולנית PPS.
 

בימי מלחמת העולם השנייה

בימי מלחמת העולם השנייה
היהודים בתחומי העיר. מיד עם פרוץ המלחמה הפציצו הגרמנים את ס"ק וגרמו הרס רב. היו גם הרוגים ובהם שני יהודים. הטייסים הגרמנים נזהרו שלא לפגוע במפעלי הנשק, שכן התכוונו לחזור ולהפעילם למען צבאם, אבל תחנת הרכבת נהרסה כמעט כליל. מפחד ההפצצות נמלטו רבים מיהודי המקום לשידלובייץ ולכפרים סמוכים. ב-6 בספטמבר 1939 נפלה העיר בידי הגרמנים.
מיד עם בואם החלו הגרמנים בחטיפת יהודים ברחובות ומן הבתים לעבודות ציבוריות קשות - בעיקר פינוי ההריסות ובנייתה מחדש של תחנת הרכבת. כבר בימים הראשונים לכיבוש נרצחו 5 יהודים, ייתכן שהואשמו כי השתמטו מן העבודה. גם שאר היהודים היו נתונים למעשי התעללות קשים - מכות, גזיזת זקנים ופיאות וכיו"ב.
כעבור שבועות מעטים הוקמו במקום יודנראט ומשטרה יהודית. בראש היודנראט עמד דב הירש פלדמן, שמשפחתו האמידה היתה ידועה בנדבנותה ובעזרתה לבני הקהילה. סגנו היה דיקרמן, ועם חבריו נמנו אפרים שרפשטיין, יצחק וייצנהנדלר וחיים ליברמן. מפקר המשטרה הראשון היה הרשל וינוגראד, ואחר-כך בא במקומו מאיר בריקס. כבר בימיו הראשונים נדרש היודנראט לשלם לשלטונות הגרמניים קונטריבוציה של מיליון זלוטי(!), ומפעם לפעם הוטלו קונטריבוציות נוספות בכסף ובמטלטלין - רהיטים, נוצות וחפצים אחרים.
בתחילת 1940 נצטוו היהודים לענוד סרט זרוע שעליו מגן-דוד. בינואר אותה שנה הובאו לס"ק פליטים שגורשו מפשיטיקו. באותו חודש החל היודנראט לגייס עובדי כפייה למען הגרמנים. את שכר העובדים שילמו הגרמנים ליודנראט, שהשתמש בהכנסות אלה לרכישת מזון בעבור הנזקקים הרבים. בשלהי 1940 סייע ארגון יס"ס (עזרה עצמית יהודית) בקרקוב ליודנראט להחזיק מטבח ציבורי בעבור העובדים. באמצע 1941 חולקו בו כ-700 ארוחות ליום. נזכר גם מטבח ציבורי שפתח בתקופה זו בביתו ירחמיאל פלדמן, בנו של ראש היודנראט, או אולי היה זה אותו המטבח. היודנראט החזיק גם בית-חולים מאולתר בחצר בית-הכנסת.
במרס 1941 הועברו יהודי ס"ק והפליטים שעמם לגטו. היציאה מן הגטו נאסרה ובשערים הוצבו שוטרים יהודים ופולנים, אך מפעם לפעם הצליחו יחידים להתגנב מן הגטו כדי להשיג מזון. הצפיפות הקשה, תנאי התברואה הירודים והמחסור במזון ובחומרי הסקה נתנו את אותותיהם; בחורף 1941/2 פשטו בגטו מגפות והתמותה היתה גבוהה. בראשית 1942 הובאו לס"ק פליטים נוספים, מפלוצק ומלודז', ומספרם של יושבי הגטו הגיע ל-5,000 לערך.באותו הדמן לערך הוחל בגיוס עובדי כפייה יהודים למחנה "הסאג" בס"ק (ראה להלן), ומפעם לפעם נשלחו לשם קבוצות חדשות של עובדים.
מחנה העבודה. מחנה העבודה הגדול בס"ק הוקם בקיץ 1940 בידי הקונצרן הגרמני "הסאג", שקיבל היתר מרשויות הס"ס בגנרל-גוברנמן לשלב את בתי-החרושת לנשק ולתחמושת שהקימה בשעתו ממשלת פולין בתעשייה הצבאית הגרמנית. בראש המחנה הועמד קצין ס"ס בדרגת שטאנדארטנפירר, אגון דאלסקי, והועסקו בו כ-7,000 עובדי כפייה פולנים.
בתחילת 1942 הוחל בהפיכת המקום למחנה עבודה ליהודים. בפברואר-מרס נשלחו עובדי המחנה הפולנים לגרמניה, ובמקביל הובאו למחנה 2,000 פועלים יהודים. ממרס עד אוגוסט 1942 נוספו עליהם עוד 5,000 פועלים יהודים, ועם הגירושים ממחוז רדום למחנה המוות טרבלינקה, באוגוסט-ספטמבר אותה שנה, קלט קונצרן "הסאג" עובדים נוספים - ל-3,000 מצ'נסטוחובה ועוד 8,500 יהודים מאופאטוב, שידלובייץ, סטופניצה,קיילצה וכמה מקומות נוספים. מיוני עד נובמבר 1943 הובאו למחנה ס"ק עוד כ-2,000 יהודים ממחנה מיידאנק, ובחורף 1943/4 צורפו אליהם עוד כ-4,000 עצירים יהודים ממחנה הריכוז פלשוב שליד קרקוב.
את שכר עבודתם החודשי של העצירים היהודים שילם קונצרן "הסאג" לס"ס. תנאי החיים במחנה היו קשים מנשוא. בארבע לפנות בוקר הובלו העצירים למפקד כששומריהם מצליפים בהם, ולאחר מפירה מדוקדקת יצאו לעבודתם בשעה חמש ושלושים. מפקד המחנה אייזנברג נודע באכזריותו. את המאחרים לעבודה נהג להכות במגלב או בעט בהם במגפיו. רבים מתו עקב ההתעללויות. גופותיהם נשלחו אל הגטו וירחמיאל פלדמן, בנו של ראש היודנראט, דאג להביאם לקבר ישראל ואף הכין להם תכריכים מסדינים שהיו בחנותו. בקיץ 1942 פשטה במחנה העבודה מגפת טיפוס.
יומיים לפני חיסול גטו ס"ק הודיעו אנשי הס"ס לעובדי הכפייה שכל המבקש להשתחרר מן המחנה רשאי לעשות כן. רבים התפתו לכך, החזירו את פנקסי העובד ואת בגדי העבודה, ולבושים בסמרטוטים נאספו בשני צריפים. בעת הגירוש מן הגטו הוצעדו גם הם אל מגרש האיסוף, מרחק שני ק"מ מן המחנה, תוך ששומריהם יורים בהם, עד שהדרך נותרה זרועה גוויות. אלה מהם ששרדו צורפו אל הטרנספורט לטרבלינקה.
חיסול הגטו. בסתיו 1942 הגיעו לס"ק שמועות על גירוש יהודים מעיירות הסביבה למחנות המוות. ב-23 בספטמבר גורשו יהודי שידלובייץ לטרבלינקה. תחילה עוד האמינו רבים שהעבודה תצילם ממוות, כפי שהבטיחו להם הגרמנים, אבל אשליותיהם התפוגגו במהרה עם בואם של כמה מאות פליטים משידלובייץ, ניצולי האקציה בעיר. הפליטים באו בעירום ובחוסר כל, ובפיהם סיפור הגירוש. לא מעטים מיושבי הגטו ניסו למצוא לעצמם מקומות מסתור. ב-28 בספטמבר 1942 הקיפו משמרות של אנשי ס"ס את הגטו ויחד עם עוזריהם, יחידות של אוקראינים וליטאים, פינו מן הבתים את יושביהם, כ- 4,000 גברים, נשים וטף, וציוו עליהם להתייצב תוך חצי שעה במגרש ריק. האנשים הוצאו מן הבתים במכות ותוך מעשי התעללות, ואלה שהתקשו ללכת למקום האיסוף - זקנים, חולים ויולדות, וגם מסתתרים שנתפסו - נורו למוות. כך עלה בגורלם של שמואל קאנר, אשתו וארבעת ילדיהם, שנמצאו מסתתרים במרתף של בית. פולנים רבים הביאו אל הכיכר ילדים יהודים שהוריהם שילמו להם כסף רב כדי שיסתירו אותם.
כשנאספו היהודים במגרש עברו הליטאים בין השורות ולקחו מן האנשים את דברי הערך. כ-500 איש "כשירים לעבודה" הופרדו מן האחרים והועברו למחנה העבודה, במקומם של אלה שהשתחררו מן המחנה יומיים קודם לכן (ראה לעיל). שאר היהודים הועלו לקרונות בקר ושולחו לטרבלינקה. בין המגורשים היו גם רוב חברי היודנראט (על-פי גרסה אחרת הם נעצרו ערב הגירוש, הועברו לבית-הסוהר בקיילצה ומשם שולחו לאושוויץ). בס"ק הוקם יודנראט חדש, שבין חבריו היו חיים ליברמן מן היודנראט הקודם ודוד נאגל. בזמן חיסול הגטו פיקד על המשטרה היהודית אדם סנקוויץ'.
חיסול מחנה העבודה. באוגוסט 1944, עם התקרב הרוסים, העבירו הגרמנים את רוב העצירים, כ-6,000 במספר, למחנות עבודה אחרים של "הסאג", בצ'נסטוחובה ובגרניה, ולמחנה הריכוז בוכנוואלד. עוד כ-500 עצירים נרצחו במקום ו-200 נוספים נורו למוות בעת שניסו לברוח. מתוך כ-23 אלף עצירים יהודים שהובאו למחנה מאז הקמתו מצאו בו את מותם כ-17 אלף איש.
 

אחרי המלחמה

אחרי המלחמה
בתום המלחמה שבו לס"ק ניצולים מבני העיר וממחנה העבודה, וגם יהודים מקומיים שבראשיתה של המלחמה ברחו לברית-המועצות. הניצולים מכמה קהילות באזור הקימו ועד עזרה יהודי, שבראשו עמדה הגב' וייצנהנדלר. ואולם לנוכח האיומים על חייהם ומעשי ההתנכלות מיהרו רוב החוזרים לעזוב את העיר. נותרו רק 9 משפחות שהתגוררו ב-3 בתים. בינואר 1946 קיבלה אחת הניצולות מכתב בעילום שם שבו נדרשו כל היהודים לעזוב את העיר שאם לא כן יירצחו. ואמנם האיום מומש. בפברואר 1946 נרצחו 5 יהודים בידי לאומנים פולנים. נציגי מפלגת PPS הסוציאליסטית הציעו ליהודי ס"ק להפוך את ההלוויה להפגנה פוליטית, ואולם היהודים בחרו לערוך להם הלוויה שקטה. הקרבנות נטמנו בקבר אחים בבית-העלמין היהודי. הרוצחים, ביניהם ראש המשטרה המקומית ושוטר, נתפסו והועמדו לדין בלודז' 3 מהם נידונו למוות בתלייה.
לאחר האירועים האלה עזבו כל הניצולים את ס"ק.